בהרחקת הגשמות לפי דעת המדברים: דרכי המדברים וטענותיהם על הרחקת הגשמות חלושות מאד, יותר חלושות מראיותיהם על היחוד. כי הרחקת הגשמות אצלם כאילו הוא סעיף מחויב לשורש היחוד - אמרו: הגשם אינו אחד. אמנם מי שהרחיק הגשמות מפני שהגשם מורכב מחומר וצורה, וזאת - ההרכבה, ומבואר המנע ההרכבה בחוק עצם האלוה - זה אצלי אינו מדבר; ואין זאת הראיה נבנית על שרשי המדברים, אבל הוא מופת אמיתי, נבנה על אמונת החומר והצורה וציור ענינם; וזה - דעת פילוסופי, אזכרהו ואבארהו בזכרי מופתי הפילוסופים על זה. וכונתנו בזה הפרק אמנם היא לזכרון ראיות המדברים על הרחקת הגשמות, כפי הקדמותיהם ודרכי ראיותיהם: אמרו: אם היה האלוה גשם, לא ימלט לענין האלוהות ואמיתתה מבלתי שתשלם מציאותו בכלל עצמי הגשם ההוא - רצוני לומר: כל עצם פרדי מהם - או תשלם מציאותו בעצם אחד מעצמי הגשם ההוא. ואם תשלם מציאותו בעצם פרדי אחד, מה תועלת שאר החלקים ההם? - ואין ענין למציאות זה הגשם; ואם תשלם מציאותו בכל חלק וחלק מחלקי זה הגשם, יהיו אלו אלוהות רבות, לא אלוה אחד - וכבר בארו שהוא אחד. וזאת הראיה, כשתסתכל בה, תמצאה נבנית על ההקדמה הראשונה והחמישית מהקדמותיהם. ואילו יאמר להם: שגשם האלוה אינו מחובר מחלקים לא יחלקו - רצוני לומר: שאינו מחובר מכמו העצמים אשר יבראם, כמו שאמרתם - אבל הוא גשם אחד מדובק, לא יקבל החלוקה אלא במחשבה - ואין בחינה במחשבות: שאתה כן תדמה שגשם השמים יקבל הקרע והביקוע, והפילוסוף יאמר שזה - פועל הדמיון והקש מן הנראה - והם הגשמים הנמצאים אתנו - על הנסתר: והוא גדול אצלם: המנע ההדמות. שהוא לא ידמה לדבר מבריאותיו; ואם היה גשם היה דומה לגשמים. והם יאריכו מאד בזה השער ויאמרו: אם נאמר "גשם, אינו כגשמים", כבר סתרת עצמך, כי כל גשם דומה בכל גשם מצד הגשמות, ואמנם יחלקו הגשמים קצתם מקצתם בענינים אחרים - רצונם לומר: המקרים. ויתחיב גם כן אצלם, שכבר ברא כמותו: וזאת הראיה תפסד בשני פנים. האחד מהם - שיאמר האומר: לא אקבל העדר ההדמות - ואי זה מופת יעמד לך, שאי אפשר שידמה האלוה לדבר מברואיו בדבר מן הדברים? האלוהים, אם לא תתלה בזה בדברי ספר נבואה - רצוני לומר: הרחקת ההדמות בדבר - ותהיה הרחקת הגשמות מקובלת, לא מושכלת. ואם תאמר: שאם היה דומה לדבר מברואיו, כבר ברא כמותו? יאמר החולק: אינו כמותו מכל הצדדים; ואני לא ארחיק, שיהיה באלוה ענינים רבים ולא צדדים; כי מאמין ההגשמה לא יברח מזה: ופנים אחרים, והם יותר נאותים, וזה: כי כבר התקיים והתאמת אצל מי שנתפלסף והעמיק בדעות הפילוסופים, כי הגלגלים אמנםיאמר עליהם "גשם" ועל אלו הגשמים החמריים בשיתוף גמור: שאין זה החומר - החומר ההוא, ולא אלו הצורות - הצורה ההיא; אבל החומר והצורה נאמרים עוד על אשר הנה ועל הגלגלים בשתוף - ואף על פי שהגלגל בלא ספק בעל מרחקים - שאין גוף המרחקים הוא הגשם, אבל הגשם הדבר המורכב מחומר וצורה. ואם נאמר זה בחוק הגלגל, כל שכן שיאמר אותו המגשים באלוה! שהוא יאמר: הוא גשם בעל מרחקים, אלא שעצמו ואמתתו ועצמותו לא ידמה לו דבר מגשמי הנבראים, ואמנם יאמר עליו ועליהם "גשם" - בשתוף, כמו שיאמר עליו ועליהם "נמצא" - בשתוף, אצל המאמתים. ולא יקבל הטוען בהגשמה - היות הגשמים כולם מחוברים מחלקים דומים; אבל יאמר: האלוה בורא אלו הגשמים כולם, והם מתחלפים העצם והאמיתות; וכמו שאין גשם הצואות אצלו הוא גשם כדור השמש, כן יאמר שאין גשם האור הנברא - רצוני לומר: ה'שכינה' - הוא גשם הגלגלים והכוכבים, ולא גשם ה'שכינה' או 'עמוד הענן' הנברא הוא גשם האלוה ית' אצלו. אבל יאמר: הגשם ההוא הוא העצם השלם הנכבד אשר לא הרכב כלל ולא השתנה ואי אפשר השתנותו, אבל כן התחיב מציאות זה הגשם חיוב מתמיד, והוא יפעל כל מה שזולתו כפי רצונו וחפצו. ואיך יסתר זה הדעת העלול בדרכיהם המופלאות אשר הודעתיך אותם?: הוא זה. אמרו: אילו היה האלוה גשם, היה לו תכלה - וזה אמת; ואם היה לו תכלה, היה לו שיעור ידוע וצורה ידועה עומדת - וזה גם כן חיוב אמיתי ואמרו: כי כל שיעור וכל צורה, יתכן שיהיה האלוה יותר גדול מן השיעור ההוא או יותר קטן ועל חילוף הצורה ההיא, מאשר הוא גשם; יהיה, אם כן, התיחדו בשיעור אחד וצורה אחת צריך אל מיחד. וזאת הראיה גם כן שמעתים מגדילים אותה, והיא יותר חלושה מכל מה שקדם, שהיא נבנית על ההקדמה העשירית, אשר כבר בארנו שיעור מה שבה מן הספקות בחוק שאר הנמצאות כשישוערו על חלוף טבעם - וכל שכן בחוק האלוה. ואין הפרש בין זה ובין אמרם בהכרעת מציאות העולם על העדרו, שהוא מורה על פועל, הכריע מציאותו על העדרו לאפשרות מציאותו. ואם יאמר להם: למה לא ימשך זה בחק האלוה ית', ויאמר: אחר שהוא נמצא, יתחיב שיהיה לו מכריע למציאותו על העדרו? והוא יענה, בלא ספק, בשיאמר: שזה מביא אל ההשתלשלות, ואי אפשר מבלתי הגיע בסוף למחויב המציאות, אין אפשרות בו ולא יצטרך לממציא. וזה המענה בעצמו יתחיב בצורה ובשיעור: כי כל הצורות והשיעורים האפשריים המציאות - כלומר: שלא היה נמצא ואחר כך נמצא, הוא אשר יאמר בו: היה יכול שיהיה יותר גדול או יותר קטן ממה שהוא נמצא עליו, ובחלוף זאת הצורה, והוא צריך למיחד בהכרח. אמנם צורת האלוה ושיעורו - יתעלה מכל חסרון ודמות הנה יאמר המגשים: שלא היה נעדר ואחר כך נמצא, לא יצטרך למיחד ולא למכריע מציאות על העדר, שאין אפשרות העדר בו; כן לא יצטרך למיחד צורה ושיעור, כי כן התחיב מציאותו: והסתכל, אתה המעין (אם תבחר לבקש האמת, ותשליך התאוה והקבלה והנטיה למה שהנהגתו להגדילו, ולא תטעה נפשך), בענין אלו המעינים ומה שקרה להם ומהם, שהם כבורח מן הרמץ אל האש, וזה: שהם בטלו טבע המציאות ושינו בריאת השמים והארץ, בחשבם שבהקדמות ההם יביאו מופת על היות העולם מחודש, ולא לחידוש העולם הראו מופת ואיבדו עלינו מופתי מציאות האלוה ית' ואחדותו והרחקת הגשמות; כי המופתים אשר יתבארו בהם כולם אמנם ילקחו מטבע המציאות הנח, המפורסם, המושג בחושים ובשכל: ואחר שהשלמנו תכלית דבריהם, נתחיל גם כן בזכרון ההקדמות הפילוסופיות וזכרון מופתיהם על מציאות האלוה ואחדותו והמנע היותו גשם, עם מה שאקבל מהם מקדמות העולם, ואף על פי שלא נאמינהו. ואחר כך אראך דרכנו אנחנו במה שהישירתנו אליו אמיתת העיון מהשלמת המופת על אלו השלש שאלות. ואחר כך אשוב להכנס עם הפילוסופים במה שאמרוהו מקדמות העולם - בעזרת שדי': נשלם החלק הראשון ממורה נבוכים:

בשם יי אל עולם: ההקדמות שצריך אליהם בקיום מציאות האלוה ית' ובמופתים על היותו לא גוף ולא כח בגוף ושהוא (ית' שמו!) אחד - חמש ועשרים הקדמות, כולם בא עליהם המופת, אין ספק בדבר מהם, כבר עשה אריסטו ומי שאחריו מן המשאיים מופת על כל אחת מהם; והקדמה אחת, נודה להם בה, כי בזה יתבארו מבוקשינו במופת, כמו שאבאר - וההקדמה ההיא היא קדמות העולם: ההקדמה הראשונה: שמציאות בעל שיעור אחד אין תכלית לו - שקר: השנית: שמציאות בעלי שיעור אין תכלית למספרם שקר; והוא שיהיו נמצאים יחד: השלשית: שמציאות עילות ועלולים אין תכלית למספרם - שקר, ואף על פי שלא יהיו בעלי שיעור; והמשל בו: שיהיה השכל הזה, על דרך משל, סבתו - שכל שני, וסיבת השני - שלישי, וסיבת השלישי - רביעי, כן אל לא תכלית - זה גם כן שקר מבואר: הרביעית היא: שהשינוי ימצא בארבע מאמרות - במאמר העצם, וזה השינוי ההוה בעצם הוא ההויה וההפסד; וימצא במאמר הכמה, והוא הצמיחה וההיתוך; וימצא במאמר האיכות, והוא ההשתנות; וימצא במאמר האנה, והוא תנועת ההעתקה, ועל זה השינוי באנה תאמר התנועה בפרט: החמישית היא: שכל תנועה - שינוי ויציאה מן הכח אל הפועל: השישית: כי התנועות - מהם בעצם, ומהם במקרה, ומהם בהכרח, ומהם בחלק, והוא מין ממה שבמקרה; אמנם אשר בעצם - כהעתק הגשם ממקום למקום; ואשר במקרה - כמו שיאמר בשחרות אשר בזה הגשם: שנעתק ממקום למקום; ואשר בהכרח - כתנועת האבן אל מעלה במכריח, יכריחנה על זה; ואשר בחלק - כתנועת המסמר בספינה: כי כשתתנועע הספינה נאמר, שכבר התנועע המסמר גם כן - וכן כל מחובר שיתנועע בכללו, יאמר שחלקו כבר התנועע: השביעית היא: שכל משתנה מתחלק - ולזה כל מתנועע מתחלק והוא גשם בהכרח, וכל מה שלא יתחלק לא יתנועע, ולזה לא יהיה גשם כלל: השמינית: כי כל מה שיתנועע במקרה - ינוח בהכרח, מפני שאין תנועתו בעצמו, ולזה אי אפשר שיתנועע התנועה ההיא המקרית תמיד: התשיעית: כי כל גשם שיניע גשם - אמנם יניעהו כשיתנועע גם הוא בעת הנעתו: העשירית: כי כל מה שיאמר שהוא בגשם - יתחלק אל שני חלקים: אם שתהיה עמידתו בגשם, כמקרים, או שתהיה עמידת הגשם בו, כצורה הטבעית - ושניהם כח בגשם: האחת עשרה: כי קצת הדברים אשר עמידתם בגוף יחלקו בהחלק הגוף ויהיו נחלקים במקרה - כמראים ושאר הכוחות המתפשטות בכל הגוף; וכן קצת המעמידים לגוף לא יחלקו בשום פנים, כנפש וכשכל: השתים עשרה: כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית: השלש עשרה: שאי אפשר שיהיה דבר ממיני השינוי מדובק כי אם תנועת ההעתקה בלבד והסיבובוית ממנה: הארבע עשרה: כי תנועת ההעתקה היא הקודמת שבתנועות והראשונה שבהם בטבע - כי ההויה וההפסד יקדם להם השתנות, וההשתנות תקדם לו קריבת המשנה אל המשתנה, ואין צמיחה ואין חסרון מבלתי שיקדם להם ההויה וההפסד: החמש עשרה: כי הזמן - מקרה נמשך אחר התנועה ודבק עמה, ולא ימצא אחד משניהם מבלתי האחר: לא תמצא תנועה כי אם בזמן ולא יושכל זמן אלא עם התנועה, וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן: השש עשרה: כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין אלא אם כן יהיה כח בגוף, וימנו אישי הכוחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם; ובעבור זה הענינים הנבדלים, אשר אינם גוף ולא כח בגוף, לא יושכל בהם מנין כלל אלא בהיותם עילות ועלולים: השבע עשרה: כי כל מתנועע יש לו מניע בהכרח - אם חוץ ממנו, כאבן שתניעה היד, או יהיה מניעו בו, כגוף בעל החיים, שהוא מחובר ממניע וממתנועע, ולזה כשימות ויעדר ממנו המניע - והוא הנפש - ישאר המתנועע - והוא הגוף - לשעתו כמה שהיה, אלא שלא יתנועע התנועה ההיא; ולהיות המניע הנמצא במתנועע נסתר, בלתי נראה לחוש, חשבו בבעל החיים שהוא מתנועע מבלתי מניע; וכל מתנועע שיהיה מניעו בו הוא הנקרא המתנועע מעצמו - ענינו: שהכח המניע למה שיתנועע ממנו בעצם נמצא בכללו: השמונה עשרה: כי כל מה שיצא מן הכח אל הפועל - מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו בהכרח - שאילו היה המוציא בו ולא יהיה שם מונע, לא היה נמצא בכח בעת מן העתים, אבל יהיה בפועל תמיד; ואם היה מוציאו בו והיה לו מונע והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא הכח הוא אל הפועל. והבן זה: התשע עשרה: כי כל מה שלמציאותו סבה הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו: שאם ימצאו סבותיו - ימצא, ואם לא ימצאו, או יעדרו, או ישתנה ערכם המחיב למציאותו - לא ימצא: העשרים: שכל מחויב המציאות בבחינת עצמו אין סיבה למציאותו כלל ולא בשום ענין: האחת ועשרים: כי כל מורכב משני ענינים - אמנם ההרכבה ההיא היא סיבת מציאותו כפי מה שהוא בהכרח; אם כן אינו מחויב המציאות בעצמו, כי מציאותו - במציאות שני חלקיו ובהרכבתם: השתים ועשרים: כי כל גשם הוא מורכב משני ענינים בהכרח וישיגוהו מקרים בהכרח; אמנם שני הענינים המעמידים אותו: החומר שלו וצורתו; ואמנם המקרים המשיגים אותו: הכמות והתכונה וההנחה: השלוש ועשרים: כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו אפשרות אחת - יתכן בעת אחת שלא ימצא בפועל: הארבע ועשרים: כי כל מה שהוא בכח דבר אחד הוא בעל חומר בהכרח, כי האפשרות הוא בחומר לעולם: וחמש ועשרים: שהתחלות העצם המורכב האישי - החומר והצורה, ואי אפשר מבלתי פועל, רצוני לומר: מניע, הניע הנושא, עד שהכינו לקבל התורה, והוא המניע הקרוב המכין חומר איש אחד. ויתחיב מכאן העיון בתנועה ובמניע ובמתנועע; וכבר התבאר בכל זה מה שראוי לבארו. ותורף דברי אריסטו: החומר לא יניע עצמו. וזאת היא ההקדמה הגדולה, המביאה לחקור על מציאות המניע הראשון: ואלו החמש ועשרים הקדמות אשר הקדמתים לך - מהם מה שהוא מבואר במעט התבוננות והקדמות מופתיות ומושכלות ראשונות או קרוב מהם, במה שבארנוהו מסידורם; ומהם מה שיצטרך למופתים והקדמות רבות, אלא שכבר התבארו כולם במופת אין ספק בו: קצתם בספר השמע ופרושיו וקצתם בספר מה שאחר הטבע ופרושו. וכבר הודעתיך, שאין כונת המאמר הזה להעתיק ספרי הפילוסופים בו ולבאר הרחוקות שבהקדמות, אבל לזכור ההקדמות הקרובות, הצריך אליהם לפי עניננו: ואחבר אל מה שקדם מן ההקדמות הקדמה אחת תחיב הקדמות, ויחשוב אריסטו שהיא אמיתית ויותר ראויה מכל מה שיאמן, וניתנה לו על דרך ההנחה, עד שיתבאר מה שכוננו לבארו. וההקדמה ההיא היא: השש ועשרים, והיא אמרו: שהזמן והתנועה נצחיים, תמידיים, נמצאים בפועל; ולזה יתחיב אצלו בהכרח, לפי זאת ההקדמה, שיש גשם מתנועע תנועה נצחית נמצאת בפועל, והוא הגשם החמישי; ולזה יאמר, שהשמים לא הוים ולא נפסדים - כי התנועה אצלו לא הוה ולא נפסדת; שהוא יאמר: שכל תנועה תקדם לה תנועה בהכרח, אם ממינה או מזולת מינה, ושמה שיחשב בבעל החיים שלא תקדם לתנועתו המקומית תנועה אחרת כלל - אינו אמיתי. כי הסיבה בתנועתו אחר המנוחה תגיע אל ענינים מביאים לתנועה ההיא המקומית, והם - אם שינוי מזג יחיב תאוה לבקש הנאות או לברוח ממה שהוא כנגדו, או דמיון, או עצה תתחדש לו, ויניעהו אחד מאלו השלושה, וכל אחד מהם יחיבהו תנועות אחרות. וכן יאמר, כי כל מה שיתחדש, יהיה אפשרות חידושו קודם על חידושו בזמן, ויחיב מזה דברים לאמת הקדמתו. ולפי זאת ההקדמה יהיה המתנועע בעל התכלית מתנועע על אורך בעל תכלית פעמים אין תכלית להם בחזור על האורך ההוא חלילה - וזה אי אפשר כי אם בתנועה הסיבובית, כמו שיתבאר במופת בהקדמה השלש עשרה מאלו ההקדמות, ועל פיה יתחיב מציאות מה שאין תכלית לו על צד בוא זה אחר סור זה, לא שימצא זה יחד: וזאת ההקדמה היא אשר יחשוב אריסטו להעמידה תמיד. ויראה לי, שהוא לא יגזור, שראיותיו עליה - מופת, אבל הם הראויות והנכונות אצלו. ויאמרו הנמשכים אחריו ומפרשי ספריו, שהיא מחויבת, לא אפשרית, ושכבר התבארה כולה במופת. ויחשוב כל מדבר מן המדברים לקיים שהיא נמנעת, ויאמרו: שלא יצויר איך יתחדשו מתחדשים אין תכלית להם בבוא זה אחר סור זה; וכח דבריהם - שהיא אצלם מושכל ראשון. ואשר יראה לי אני שזאת ההקדמה אפשרית: לא מחויבת, כמו שיאמרו המפרשים לדברי אריסטו, ולא נמנעת, כמו שיאמרו המדברים. ואין הכוונה עתה לבאר ראיות אריסטו, ולא הראותנו הספק עליו ולא לבאר דעתי בחידוש העולם; אבל הכונה במקום הזה - לזכור ההקדמות, אשר נמצטרך אליהם במבוקשינו השלשה. ואחר הקדים אלו ההקדמות ונתינתם - אתחיל לבאר מה שיתחיב מזה: