אִם לֹא כָּתַב שֵׁם אֲבִי הָאִישׁ וְשֵׁם אָבִיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה כָּשֵׁר, וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁמוֹתָם, אוּלָם אִם טָעָה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם פָּסַל אֶת הַגֵּט, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אִם כְּבָר נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וְלָכֵן אִם יֵשׁ סָפֵק בִּשְׁמוֹתֵיהֶם, טוֹב יוֹתֵר שֶׁלֹּא לְכָתְבָם בַּגֵּט כְּלָל, וְשֵׁם אֵם הַבַּעַל וְאֵם הָאִשָּׁה בְּכָל עִנְיָן אֵין צָרִיךְ לְכָתְבָם. {ראה שו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן ל"א, וחלק עשירי סוף סימן ל"ג. מה שכתבנו הוא דעת מרן השו"ע בסימן קכ"ט, ומקור הדין הוא ברשב"א סימן תקנ"ה ובכנסת הגדולה סימן קכ"ט סעיף קטן נ"ט בשם המהרשד"ם אבע"ז סימן רמ"ד, ובאר בשו"ת יבי"א במקומות הנ"ל בשם פוסקים רבים מה חיובו מן התורה ומה מדברי סופרים והיכן הטעות פוסלת את הגט והיכן כשר הוא בדעבד וכן כשיש ספיקות בשם או בכינוי אבי הבעל או האשה.}