מַה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁאָדָם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מַתְּנַת מָמוֹן בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ כְּדֵי לְעָזְרוֹ בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ הוּא מִנְהָג קָדוּם הַמֻּזְכָּר בַּגְּמָרָא וְנִקְרָא בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים שׁוֹשְׁבִינוּת, אֶלָּא, שֶׁבִּזְמַן הָרִאשׁוֹנִים הָיָה נָהוּג לְהַקְפִּיד בְּכָךְ שֶׁיַּחְזִיר לוֹ חֲבֵרוֹ אוֹתוֹ סְכוּם מָמוֹן כְּשֶׁיִּכָּנֵס הוּא אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה וְהָיָה מָמוֹן זֶה אַף נִתְבָּע בְּבֵית דִּין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין הַמִּנְהָג לְהַקְפִּיד בָּזֶה כָּל כָּךְ, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְבָּע אָדָם עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין. {בגמרא בבא בתרא קמד: "מתניתין, האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין, אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים" וכן פסק הרמב"ם שיש הבדל בין נותן ממון שזה נגבה בבית דין לבין נותן אוכל שאינו נגבה בבית דין שכן כתב בהלכות זכיה ומתנה פרק שביעי הלכה ב´ "השושבינות אינה מתנה גמורה... לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו". וכן בהלכה ט"ו "השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין אין נגבים בבית דין מפני שהוא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד" וכן הביא מרן השו"ע באבע"ז סימן ס´ דינים אלו רק שלא רצה להאריך מטעם שלא נהגו בזמן הזה לתבוע על כך. }