מֵאֵימָתַי נִטְמֵאת הַיּוֹלֶדֶת, מִדְּאוֹרַיְתָא נִטְמֵאת מִשֶּׁיָּצָא רֻבּוֹ שֶׁל הַוָּלָד אוֹ מִצְחוֹ עִם הַגֻּלְגֹּלֶת, וּמִדְּרַבָּנָן נִטְמֵאת גַּם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹצִיא יָדוֹ, וְאִם הוֹצִיא רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים וְטוֹב לְהַחֲמִיר. {בגמ´ נידה כח. "אמר רב הונא, הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה, שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד, מתיב רב יהודה הוציא העובר את ידו... מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" וכן בנידה כט. וכן פסק הרמב"ם בהלכות א"ב פרק י´ הלכה ו´ ז´. לדעת הרשב"א בתורת הבית הוא דוקא בהוציא ידו אבל בהוציא רגלו לא, אבל כותב הרשב"א שיש להחמיר בזה היות וישנם רבים הסוברים שרגלו או שאר איברים בכלל ידו לענין זה וכך כתבו הרא"ה והרמב"ן. וכל זה נפ"מ להוציא ידו והחזירה ונולד לאחר שבועיים שטמאת לידה כל אותו הזמן, שאל"כ ממאי נפשך נטמאת בנידה מדין אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ומה שאמרנו הוציא ראשו הכוונה מהחדר שהוא הרחם אל הפרוזדור שהוא צואר הרחם. יש מהאחרונים שרצו לחדש בזה שאם ישבה על המשבר יש לחוש שמא נפתח רחמה וראתה דם, או אם אחזוה צירים עד שצריכה שחברותיה יעזרו לה ללכת יש לחוש גם כן שמא ראתה דם וכתב המשמרת הטהרה שרוב ככל האחרונים דחו סברא זו מההלכה.}