בְּסוֹף עוֹנַת הַוֶּסֶת הַקָּבוּעַ צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ אִם רָאֲתָה, וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ עַד שֶׁתִּבְדֹּק, וּבְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּדִיעֲבַד אִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ, מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ. הַמִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הָעֵדוֹת שֶׁאֵין לְהַצְרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה לִבְדוֹק בְּעֵד לִפְנֵי וְאַחֲרֵי כָּל תַּשְׁמִישׁ, אוֹ לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ רִאשׁוֹן וְאַחֲר תַּשְׁמִישׁ אַחֲרוֹן בְּאוֹתוֹ לַיְלָה. {אשה שיש לה וסת קבוע לכול"ע צריכה לבדוק עצמה בסוף עונת הוסת, ובדיעבד אם לא בדקה, לדעת תוס´, רשב"א וטור תבדוק אח"כ. אע"ג דאמרינן אורח בזמנו בא וסתות דרבנן, ואם לא בדקה אסורה לבעלה עד שתבדוק ולדעת הרי"ף ורמב"ם אם לא בדקה בזמנה מותרת לשמש, ומרן השו"ע בסימן קפ"ד פסק בסתם כרי"ף ורמב"ם ובי"א פסק כתוס´ רשב"א וטור וכן פסק שם הרמ"א, אבל אח"כ בסימן קפ"ט חזר בו מרן השו"ע ופסק כרשב"א. ובוסת שאינו קבוע, לכול"ע אם עברה עונת הוסת ולא בדקה מותרת לבעלה, רק שלכתחילה צריכה לבדוק.}