במה דברים אמורים כשאמר כו'. אף שלפי דעת המג"א בסי' רע"ו שפסק כר' שמחה דבעושה משל ישראל צריך למחות אף שעושה מאליו, יש לומר דהכא נמי עכ"פ צריך לקנות החלב כי היכי דליעבד אדעתא דנפשיה. מכל מקום כיון שהמג"א מיקל כאן לגמרי, וכן משמע מלשון הש"ע וב"י שדעתו להקל, אין להחמיר כלל, כי בלאו הכי רבים החולקים על ר' שמחה כמו שנתבאר בסי' רנ"ב. ובפרט שכן משמע מפשט לשון הרשב"א וש"ע סימן ד"ש דאף שרואהו עושה משלו אין צריך להפרישו עיין שם בב"י. וכן משמע בסי' ש"ז ס"ב, ומקור הדין שם מספר התרומה דפליג עם ר' שמחה בהגהות מיימוניות עיין שם. ובשגם שיש לומר, שאף המג"א לא החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא שגוף הישראל נהנה, ואף שאסור לו ליהנות מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ומהאי טעמא אסור ליהנות עיין סי' רנ"ב במג"א ס"ק י"א, ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות, עיין מג"א סי' שכ"ה ס"ק כ"ט. ובהא אתי שפיר מ"ש בהגהות מיימוניות דמותר למחות בעבדים המכבים נרותיו, ומשמע דאינו צריך למחות כמ"ש המג"א סי' רע"ו, והיינו משום שאין גוף ישראל נהנה מכביה כמו מהדלקה, ומשום הכי כאן בסעיף כ"א הניח בצ"ע ולא החליט לאיסור כמו בסי' רע"ו. אבל אין לומר דר' שמחה נמי לא אסר אלא במדורה, דהא מייתי ראיה מירושלמי דאיירי בכביסת כלים עיין במ"ש בסי' רנ"ב:

בשבת עצמה כו'. מה שכתב המג"א כיון דאינה ראויה לאכילה הוי מוקצה צע"ג, דבהדיא אמרינן בריש ביצה שבת דעלמא תשתרי אי לא משום גזירה, וכן פסקו הרי"ף ורא"ש ושאר פוסקים, וכן כתב מג"א עצמו ריש סי' שכ"ב, ומאי שנא חלב מביצה, עיין שם בר"ן ובהגהות אשר"י. ועוד מאי שנא מבהמה עצמה שנשחטה דלא הוי מוקצה משום דלא דחיא בידים כמבואר בסי' שי"[ח] עיין שם בב"י, וכל שכן בחלבה, דהא אפילו הר"ן שמחמיר בבהמה עצמה כמבואר בב"י שם מיקל בחלבה, כמבואר בדבריו ריש פרק קמא דביצה עיין שם ובפרק חבית. ומשום משקין שזבו אין לאסור בלתוך האוכלין, דאם לא כן אף ביו"ט ליתסר כמו ביצה שנולדה ביו"ט לר' יהודה בפרק קמא דביצה. ואין לומר דשאני הכא דאיכא למיגזר שמא יחלוב בעצמו, דהא אף אם יחלוב בעצמו ליכא איסורא דאורייתא והוי ליה גזירה לגזירה. וצ"ל דכולה חדא גזירה היא עם משקין שזבו, א"כ ביו"ט נמי כמו ביצה למאן דסבירא ליה כולה חדא גזרה היא. ועוד דלשמא יחלוב לא חיישינן כלל בשחלבה נכרי, דאפילו בסחיטה ותלישה לא חיישינן אלא במידי דאתי ממילא כמו שכתב הר"ן ספי"ו, והכי קיי"ל כמ"ש בסי' ש"י, אלא דאסור משום שלא תחלוק במשקין שזבו בין מאליהן לע"י נכרי, כיון דלהישראל אתי ממילא כמ"ש שם, וא"כ לתוך האוכלין ודאי לא הוי בכלל משקין שזבו מדשרו ביו"ט. וכן הוא בהדיא במלחמות בשם הגאונים והרי"ף בתשובות כמ"ש שם. ועיין בעירובין דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה כ"ש כו' דאפילו לר' שמעון לא הוי שרי במשקין שזבו אף בלא גזירת שמא יסחוט אם לא משום דמעיקרא נמי אוכלא עיין שם, ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשמן של בדדין, אע"ג דלר' יהודה הוי נולד משום דאינו ראוי מחמת הקורה כמו שכתבו התוספות (בשבת די"ט ע"ב). וע"כ צריך לומר דהקורה אינה מונעת מלהיות ראוי לאכילה אלא לענין נולד דר' יהודה דאינו דבר חדש ממש, אבל לא לענין נולד דר' שמעון שהוא דבר חדש ממש, וזה אינו חדש ממש כיון שהיה יכול להגביה הקורה אע"פ שהסיח דעתו מלהגביהה בבין השמשות. ואם כן יש לומר הכי נמי בנידון דידן, דאף שביצה שנולדה ביו"ט נקרא נולד לבית שמאי בתרנגולת העומדת לגדל בצים אף לס"ד דלית להו מוקצה ואית להו נולד דר' יהודה עיין ר"ן ומהרש"א ריש פ"ק דביצה ותוס' שם, מכל מקום לענין נולד דר' שמעון אוכלא דאפרת הוא כמו שמן של בדדין, ולהכי שרי ביו"ט אבל לא בשבת, כדמוכח בתוספות בשבת שם גבי צואה, דאי לא הוי מאתמול במעיו לא מהני דעתיה עילויה. ואף שכתב כן לרבי יהודה, מכל מקום הוא הדין לרבי שמעון דדמי לאפר שהוסק ביו"ט בסי' תצ"ח. וצ"ע: