מקפיד כו'. לכאורה אין ללמוד זה ממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליו, דהתם תורת כלי עליו, אבל הכא אם לא ייחדן להטמנה, כיון דודאי עתיד להחזירן להפתק כדפרש"י שוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש"י ור"ן גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף אם אינו מקפיד למיזגא עלייהו (עיין בגמרא), דעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג"א מדמייתי מסי' ש"ח, מכל מקום כיון שאינם עומדים לכך אלא לסחורה אסור לטלטלם, כמו [נ]דבך של אבנים, שאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן הוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריות לאבנים ולמה כתב המגיד משנה שלהרי"ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריות ולהרמב"ם חילק בענין אחר כמ"ש הב"י בסי' ש"ח), ואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ"ש המגיד משנה וב"י ומג"א סי' ש"ח. ואף אם תימצי לומר דהמג"א סמך על הרמב"ם נגד רש"י ור"ן דכתב בפרק כ"ו דגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע תורת כלי מהן הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו, ואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהן. זה אינו, דבהפתק מודה הרמב"ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי אף שאין מקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהו, שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורם, (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהו כמבואר במלחמות פרק י"ז. ועוד דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו משום דליכא תורת כלי עלייהו, ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה אף אם אינו מקפיד עליהם כלל. וכן המג"א עצמו בסימן ש"ח סק"ג ומ"ח לא הזכיר קפידא כלל. אלא שלכן נתחכם המג"א להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב רמ"א שם דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהו אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אע"פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין מגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהו, ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני בהו מחשבה בעלמא. ואף אם תימצי לומר דרמ"א שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבה, אבל להב"י דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין לגיזין, מכל מקום גם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב"י כאן. והמג"א לשיטתיה אזיל, שבסי' ש"ח ס"ק מ"א מ"ב (עיין שם ודו"ק) סבירא ליה כהמגיד משנה דהסידור הוה מעשה (דלא כב"י שם ודו"ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין ואמאי קתני כיצד הוא עושה כו', עיין סי' ש"ח בפנים ודו"ק (אלא שלא רצה המג"א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו"ע, ולכן הביא מסעיף כ"ה שם) (והשתא אתי שפיר הא דבסי' ש"ח לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי בטמן בהם ודו"ק), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס. ואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זו, מכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס. דמחשבה גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה לייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה עיין סי' ש"ח. וכן משמע בהדיא סי' ש"י ס"ז בהג"ה דבעינן מעשה עיין שם במג"א. ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה ע"י מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת ג"כ ע"י מחשבה בעלמא, כמ"ש המגיד משנה והשלטי גיבורים, מה שאין כן דרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם. ואף לר"ן דפליג צריך לומר דמודה, בנסרים שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע ע"י מחשבתו כמו בחריות, ולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הוא. (ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"א שכתב כן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחם, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו להשתמש בו כלום. עיין ב"י ומג"א סימן ש"ח סקי"ח):

ומסירו כו'. זהו כוונת הש"ע שדרכו לקצר לשון הטור וכאן הוסיף דהיינו לומר כו' ואע"פ שהם עליה כו', ר"ל דלא תימא דוקא שיטה הכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה, אלא נוטלו בידו ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן בה. וכן בדין, דהא כל דלא נעשה בסיס דינו כשוכח או כאילו נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, דכל כהאי גוונא בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו כמבואר בסי' ש"ט ס"ג וס"ה ואין צריך לנער כלל. ומ"ש במשנה והן נופלות, אורחא דמילתא קתני, עיין ברמב"ם בפירוש המשנה. וברז"ה פרק י"ז משמע דאהטמנה שסביבות הקדרה קאי שננער ע"י נטילת הכיסוי מעל הקדרה לפי פירושו ופירוש ר"ת שהקדרה בלועה בכיסוי. והכי קיימא לן לדעת המג"א בס"ק ט' שהעתיק מהר"ן שכתב כן לפירוש הרז"ה. ומה שכתב הט"ז כאן צע"ג:

בתוך הכיסוי כו'. כן הוא בהדיא בשלטי גיבורים. וכן משמע בהדיא בגמרא ופוסקים וטור ושו"ע סוף סי' שי"א גבי פגה שטמנה בתבן. ומשמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא כן למה ליה כוש וכרכר שראשן חד ידחפנו בקנה או בדבר אחר, אלא ודאי דדוקא קתני והן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא ע"י דבר אחר. וכן משמע בהדיא ברי"ף ור"ן סוף פרק ט"ז גבי צואה. וכן משמע בהדיא בסי' תמ"ו. וכן כתב הט"ז שם ובסי' שי"א סק"ב. וזהו גם כן כוונת התוס' שהביא המג"א בסק"ח. ומה שכתבו אילך ואילך, היינו לאפוקי אם ע"י דוחק החזרת הקדרה היה המוקצה מתצמצם ומתרחק לצדדים מאליו בלא שירחיקנו הוא בידים על ידי הקדרה. וכן הוא בהדיא בתוספות ורא"ש ור"ן בשם הראב"ד ורשב"א סוף פ"י ובר"ן פ"ב דביצה ומגיד משנה פכ"א, דטלטול על ידי דבר אחר לא שרינן לה אלא משום כבוד יו"ט לדעת הר"ן פ"ב דביצה. ומה שכתב הט"ז סי' ש"ח סקי"ח צע"ג. וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם פכ"ה, ומלשון הר"ן שהובא בב"י סי' שי"א לפסק הלכה שכתב ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטלו אלא אם כן יטלטל עמו המוקצה בטלטול מן הצד כו', וברז"ה פי"ז מבואר דהיינו מן הצד של היתר עיין שם, אבל כאן עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו מטלטל מן הצד של היתר אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"א. ולא דמי לאבן שעל פי החבית שמותר להגביה, לפי שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא מטלטל אותה בלבדה שהיא דבר המותר ואינה משמשת כלל להאיסור, וגם היא אינה מטלטלת את האבן אלא הוא מיטלטל מאליו (ומגמרא ריש פרק נוטל לא קשיא מידי, דלא מצריכים געגועים אלא משום דאין צריך לתינוק כמו שכתבו התוס' שם ודו"ק). וכן גבי מת שבמטה שצריך למקומו, שמכיון שהמטה לא נעשית בסיס למת אם כן היא חשובה בפני עצמה והוא מטלטל אותה בלבדה, ואינו חשוב כמטלטל את המת על ידי המטה כיון שהיא חשובה בפני עצמה ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו היתה בסיס לו. משא"כ כאן, שהכוש או הקדרה משמשים לטלטל ההטמנה הרי זה טלטול ע"י דבר אחר כדרכו ולא מן הצד של היתר, שההיתר נעשה כידא אריכתא דידיה. משא"כ בטלטול הקש ע"י גופו כשצריך למטה להר"ן דליכא למימר הכי, הוי כעין טלטול ע"י דבר אחר שלא כדרכו, ודמי ממש לטלטול מן הצד של היתר דשרי בצריך למקומו להר"ן, ולכך הוסיף הר"ן גבי טלטול על ידי גופו שהוא כלאחר יד, משום דבלאו הכי לא דמי לטלטול מן הצד. ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן, כמו שכתב הר"ן בריש פי"ח ועיין שם במלחמות ובמג"א ריש סי' ש"ח, משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך. אבל ע"י דבר אחר שבידו דרך הוא לטלטל. וכהאי גוונא ממש מצינו ביין נסך ביו"ד סי' קכ"ד דנגיעה ושכשוך ע"י דבר אחר שבידו מיקרי שכשוך כדרכו אפילו לענין ניסוך ואוסר בהנאה לכולי עלמא, וכל שכן לענין טלטול בעלמא, אבל ע"י רגל רבו המתירים שם. וכן היכי דאוריק אורוקי דדמי ממש למת המיטלטל ממטה שרי התם בהנאה לכולי עלמא דאין דרך שכשוך בכך:

יש להתיר כו'. הש"ע כתב דעת האוסר בלשון יחיד ודעת המתיר בלשון רבים, לאשמעינן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסק בדרכי משה. ועוד, דלכבוד שבת כהאי גוונא סמכינן בדרבנן איחיד במקום רבים, עיין ש"ך יו"ד סי' רמ"ב: