אם ייחד כו'. עיין מג"א שכתב ועיין מ"ש סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל כו', וע"כ צריך לומר דמיירי בעיר המוקפת חומה כדמסיק, דאם לא כן אינו ענין כלל למ"ש בסי' רמ"ו ס"ב. ואם תמצי לומר שדעתו כאן להקל בשאלה בייחד לו מקום בכל גוונא, מכל מקום לא קאי הכי. שהרי כאן פירש טעם האיסור דהא מכל מקום הרואה כו', ואם כן מדינא אסור, ובס"ק ה' פירש הטעם שלא להרגיל כו', וגם חזר שם לכתוב דעת המתירין כפי משמעות הגהות מרדכי דלא כמשמעות לשונו בס"ק ג'. וע"כ צריך לומר שבס"ק ג' ד' כתב טעם ההיתר והאיסור לפום מאי דמשמע לכאורה במרדכי עיין שם, ולכן אפשר שהיקל בשאלה כדעת המתירין, אבל במכירה גם המתירים מודים, דאף שנעשו חפצים של עכו"ם וליכא למיחש למראית העין דהוצאה כמ"ש המג"א ריש סי' שכ"ה, מכל מקום יש לחוש שיאמרו שבשבת מכרו לו. אבל לאחר העיון בהגהות מרדכי (ע"ש) חזר וכתב ס"ק ה' טעם האוסרין והמתירין פעם ב', ולפי טעם ההוא אנן לא קיי"ל כהמתירין בלאו האי טעמא, אלא במכירה משום דשכירות לא קניא כו' וגם בשאלה ומתנה קיי"ל לאיסור בסימן שכ"ה ובסי' שמ"ז. ולכן חזר המג"א וסיים בס"ק ה' דאין לסמוך כלל על המתירין, ור"ל אף בשאלה ומתנה, דומיא דסי' שמ"ז שהביא משם דקי"ל לאיסור:

לא יניחנו כו'. לא העתקתי מ"ש הט"ז להקל לצורך גדול, לפי דלפי מ"ש המג"א בסק"ה דטעמיה דראבי"ה המתיר הוא משום דס"ל גבי פשט העני פטור ומותר לגמרי, א"כ יחידאה הוא לגבי התוס' ורא"ש ור"ן ומרדכי בשם ר' יואל וריב"א ושאר פוסקים שהובאו ב"י סי' שכ"ה, ולא סמכינן איחיד במקום רבים אפילו בדרבנן בשעת הדחק אלא אם כן יש שם ג"כ הפסד מרובה כמבואר בכללי ההוראה, ובהפסד מרובה בלאו הכי שרי לדידן דלית לן רשות הרבים אפילו לשלוח ע"י עכו"ם, עיין סי' שכ"ה דהוה ליה שבות דשבות דשרי במקום הפסד מרובה, כמ"ש המג"א בסי' ש"ז, ואף מי שירצה להחמיר ברשות הרבים שלנו כהאומרים שיש לו דין רשות הרבים, מכל מקום כדאי הם המקילין לסמוך עליהם בהפסד מרובה שהמה הרבים ופשט המנהג כמותם, וכ"ש שאין לחוש למראית העין של הבריות, ובפרט שהם נוהגים כמ"ד דלית לן רשות הרבים ואין חוששים שהם לא ידעו מההפסד מרובה ושעת הדחק, כמו שאין חוששים שהם לא ידעו מהדרכי שלום ומאלמות הנכרי מהדבר מצוה ומהטעם שיתבאר בסמוך עיין סימן שכ"ה:

יש להקל כו'. אף שהמג"א לא היקל אלא כשיחד לו מקום, מכל מקום אף אם אירע שלא ייחד לו יש להקל כהט"ז, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט בשעת הדחק כזה. ועוד דבסי' שכ"ה ס"ב מבואר בהדיא דבנכרי אלם מותר אפילו לשלוח לו, וכ"ש שאין לחוש למראית העין. ולהמג"א צריך לומר דשאני התם דמיירי לדידן דלית לן רשות הרבים והוה ליה שבות דשבות, משא"כ כאן יחשדו שעובר על שבות גמור של מקח וממכר. ומיהו יש לומר דגם גזירה זו של מראית העין לא עדיפא משבות, והוה ליה ג"כ שבות דשבות. וכ"ש לפי מ"ש העולת שבת בסי' שכ"ה דאפילו ברשות הרבים גמורה לא גזרו על מראית העין במקום דרכי שלום ואפילו לשלוח לו שרי ע"ש:

לא גילה כו'. כן משמע בט"ז סימן ש"ז סק"[ג] שכתב תחלה ואמר לו ראה שאני צריך כו' ואח"כ כתב ואמר לו שילך לדרכו משמע אעפ"י שלא אמר לו ראה שאני צריך אלא מכיון שאמר לו שילך לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו:

ושמא יחשדוהו כו'. הנה הבית יוסף כתב ומשמע מדברי כולם, דהיינו רש"י ורמב"ם ורא"ש ותוס' וסמ"ג וספר התרומה וסיעתם, דכל כהאי גוונא לא מינכר מילתא כו'. וכוונתו משום חשדא (כמו שכתבתי בפנים) דומיא דמחובר דבסימן רמ"ד, שהרי הרמב"ם לא הזכיר בפירוש אלא דין המחובר, וברש"י מבואר כן בהדיא, אלא שפירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו (וכן כתבתי בפנים גבי חלוקים שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום), והתוספות והרא"ש וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום, משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת. ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא. והוא הדין לבתוך ביתו שג"כ הטעם משום חשדא דומיא דמחובר. דאם יש שם טעם אחר לאסור כמ"ש לקמן, וע"כ צריך לומר דאותו טעם משכחת לה גוונא דלא שייך במחובר, כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת (וגם לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל, אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב"י ולא משום חשדא), דאל"כ למה לי טעמא דחשדא גבי מחובר הלא כל מחובר הוא ברשות הישראל כמ"ש התוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה, וגם היכי שרינן בגמרא בחוץ לתחום, וא"כ היאך הוכיחו התוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים, וכן פסק בטור ושו"ע, משום דמחובר ממש לא הוה פליגי רבנן דהא ברשות ישראל הוא, דלמא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף לאסור במחובר כהאי גוונא דלא שייך טעמא דאיסורא דגבי בתוך ביתו, אלא ודאי דזה אינו. וכן כתב בהדיא בט"ז ריש סי' רמ"ד. ועיין שם שאוסר אפילו עושה בשבילן מהאי טעמא, כדעת רבינו שמחה החולק על ספר התרומה (שהובא לשונו גם במרדכי ובהגהות מרדכי פ"ק) כמבואר בהגהות מיימוניות פ"ו. ולפי זה מ"ש הטור ושו"ע סוף סי' רע"ו דמותר למחות כו', משמע דאין צריך למחות, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם, וכן כתב הט"ז סוף סי' דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים וכל שכן שאין צריך למחות, וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז בשם הרא"ם דנכרי העושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות, צריך לומר דשאני נר ומדורה שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, וא"כ כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו וליכא מראית העין. ואם עשאה בשביל ישראל צריך למחות בלאו הכי, כמ"ש הב"י סי' רע"ו בשם הכלבו בשם הר"ם. ומסתימת לשונו שם משמע דהטור שם ושאר פוסקים שהביא ב"י שם בסמוך שכתבו ומותר למחות, דמשמע דאין צריך, מיירי כשעושה בשביל עצמו. ולא כשעושה בשלו כמ"ש רמ"א, שהרי המרדכי שהביא ב"י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. ועוד דבהגהות מיימוניות פ[י]"ב מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו. ומכל מקום גם זה דוחק בלשון המרדכי והגהות מיימוניות ע"ש. והאמת יורה דרכו, דהמרדכי כתב כן בשם הר"ם רבו, דהיינו מהר"ם מרוטנבורג רבו של הרא"ש והגהות מיימוניות כנודע, ואינו הר"ם שבכלבו שהגיה עליו הר"פ, אלא מהר"ם לשיטתיה אזיל שכתבו הגהות מיימוניות בשמו בפ"ח, הובא ב"י סוף סי' ש"ה, דכשהנכרי עושה מעצמו לא דמי למתניתין דאין נותנים עורות, ור"ל דלא בעינן קצץ ושלא יעשה בביתו כי התם, ודעתו כמ"ש תלמידו הרא"ש סוף פ' ט"ז דכשהנכרי עושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דלא קצץ כמו נכרי שבא לכבות, וכן כתב הרשב"א שבב"י סי' ש"ד. ולא ס"ל למהר"ם חילוקו של ר' שמחה שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי בין דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל ובין מבעיר מעצי ישראל, כמ"ש מג"א סק"ט, ולכן התיר גבי גבינות. ואף דמסתמא עושות בבית הישראל, דאין כאן מראית העין, שכל הרואה אותה עושה מאליה (וכן משמע מהא דאין מביאין כלים מבית האומן אפילו ע"י גוי מפני מראית העין, וכשהאומן מביא מאליו אין כאן מראית העין) יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא, שיודעת שלא תפסיד כדפרש"י גבי דליקה (ואם היא שפחתו השכורה לו צריך לומר דס"ל כרא"ם שבהגהות מרדכי, דמתיר גבי דליקה כמ"ש מג"א סי' של"ד, והוא הדין בשאר מלאכות כמ"ש בסי' רמ"ד בשם ספר התרומה והמרדכי. וכן דעת הגהות מרדכי והגהות מיימוניות, עיין מג"א סי' רע"ו ס"ק ד. וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוניות ריש פ"ו. עיין במ"ש בסי' ש"ז. ובהא אתי שפיר טפי מ"ש הגהות מיימוניות פי"ב בעבדיו המכבים נרותיו. אבל להמרדכי דנקט גוי סתמא צריך לומר כמו שכתבתי. ומ"ש בהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז דעושה מדורה לעצמו, היינו בעבדו שגופו קנוי לו, כדמייתי מברייתא דכריתות ע"ש, ובסי' ד"ש. ועוד יש לומר דמיירי שניכר שאינה כו' כמ"ש בש"ע סי' ד"ש ע"ש בב"י ודו"ק), ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג"א סק"ד) שאמר לו ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת, לפירש"י בריש פ"ב דמועד קטן, או שמא הוא שכיר יום לפירוש הרא"ש וסיעתו. וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ"ש המג"א ריש סי' שכ"ה דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל, ומנא ידעי שהם שלו, הלא מותר ליתן כלים לכובס אע"פ שמכבסן על גבי הנהר משום שאין ידועין שהן של ישראל כמ"ש ב"י בשם רבינו ירוחם, וכן כתב הריטב"א פ"ב דמועד קטן, וכן כתב המאור שם, ופשוט הוא בש"ע ס"ג ומג"א סק"י, לפי מ"ש בסי' רמ"ד ע"ש דדוקא בספינה אסור במקום פרהסיא, אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא"כ כשהאמת אינו כן לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל. ומהאי טעמא נמי אתי שפיר מ"ש המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דמיירי בשל נכרי ולא מיתסר משום מראית העין, אע"ג דעושה בשביל ישראל ובביתו, וכן בס"ק ד' שם ציין על רמ"א דמיירי בבית ישראל ואפילו הכי לא אסר אלא בשל ישראל, אף דמיירי בשביל ישראל ע"ש בטור וב"י (דלא כתוספת שבת שם). ומיהו מ"ש בשם הגהות מרדכי ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו', אליבא דהגהות מרדכי כתב כן וליה ס"ל דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ"ש בסי' רמ"ג ובסי' ש"ה ס"ק י"ג, ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכ"ע, אבל שלא בביתו הוה שרי למ"ד דהוה כקבולת גמורה. ובא וראה כמה נתחכם המג"א בלשונו, שהעתיק דברי הגהות מרדכי ולא העתיקן כהווייתן. כי המעיין היטב בתשובת ר"ש זו שבהגהות מרדכי ובהגהות מיימוניות פ"ו שהשיב לאסור מה שהשפחות השכורות עושות מדורה בבית אדוניהם, יראה שמתחלה סתר היתר שלמדו ספר התרומה וסיעתם שהביא ב"י סי' שכ"ה דנכרי העושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד מהא דנכרי שבא לכבות כו' (דמיירי אף שניכר כו' כמ"ש בסי' ד"ש), ועל זה כתב דלא דמי לדליקה כו', וסיים דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת, ור"ל דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתו, דאף דאינו יכול למחות שלא יעשה כלל בשבת כמ"ש שם בסמוך, מכל מקום כשמניחו לעשות בביתו דמי ממש לעושה בשלו מאליו דיוכל למחות, וא"כ כמו שבביתו אסור אע"פ שקצץ ה"נ כשרואה עושה מאליו דקצץ עדיף כמו עושה מאליו, וז"ש ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואח"כ הוסיף דבחנם גרע מבשכר, דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם אפילו עושה בטובת הנאה כדגרסינן בירושלמי כו' הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק, פירוש ולא יוכל למחות (ר"ל דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה, כדאמרינן בפ"ב דמועד קטן, א"כ אף אם ידו תקיפה עליו או שיאבה לו וישמע אליו אין צריך למחות דבעבידתיה עסיק), אלמא בחנם צריך למחות עכ"ל. כוונתו דדוקא בשכיר שלא יוכל למחות, אבל בחנם אף שעושה בטובת הנאה שקיבל כבר או שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש"י, מכל מקום כיון שיכול למחות חייב למחות. והנה לפי דעתו ז"ל דדוקא משום שלא יוכל למחות, ולהכי בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו אסר בירושלמי אפילו בקצץ, שפיר סיים שם דאפילו בשביל נכרי צריך למחות כשיכול, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל המג"א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה, דכהאי גוונא אוסר הירושלמי שהביאו ג"כ הב"י ופסקו בש"ע. ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעיל, אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל, דבכהאי גוונא מיירי הרא"ש הנ"ל, ולכן חלק על הש"ע בסי' ש"ה (דאין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. ועוד דהעושה מאליו ג"כ יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ"ש רמ"א בסי' רמ"ז סעי' ד' בהג"ה). אבל בקבולת משמע מהמג"א דשרי שלא בביתו, וכ"ש כשעושה בשביל נכרי, משום דגם בביתו אין טעם האיסור משום דרואה ושותק, אלא כמ"ש הב"י בסי' זה דדעת רש"י ותוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דהטעם משום חשדא וכמ"ש לעיל, מכלל דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה כגון שקצץ אע"ג דיוכל למחות, משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה אף שרואה ושותק, וכ"ש כשעושה בשביל עצמו דלא כהגהות מרדכי (וכן משמע בט"ז סוף סי' רע"ו, דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו). וכן משמע בהדיא ממ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ט דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה שמרבה לו שכר בעד זה ע"ש. וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רצ"ז ס"ד בהג"ה. ואף החולקין שהביא הש"ך שם לא אסרו אלא האמירה אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי' רמ"ג גבי קבלנות דמרחץ שתלו בנוסחאות הרא"ש וטור, ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח או משום מראית העין דמחובר ע"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית, וגם מלאכת ההסקה נעשית במרחץ של בעל הבית. ואין לומר דכיון ששכרו לכך אין צריך ליטול רשות, שהרי קבלן העושה בטובת הנאה בבית נכרי דאין צריך ליטול רשות ואפילו הכי צריך למחות. ואף דבשכירות אין צריך, מכל מקום החילוק ביניהם הוא משום דכאן יכול למחות וכאן אינו יכול, וא"כ גבי מרחץ נמי דיכול למה אין צריך (ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבת, ולהכי לא דמי לדליקה, וא"כ הוא הדין במרחץ). אלא על כרחך צריך לומר לדעת האחרונים דהחילוק ביניהם הוא משום דבשכירות אף שרואהו ושותק דעתו על שכרו, דהא ניחא ליה טפי מניחותא דבעל הבית. וא"כ כ"ש כשעושה בשביל עצמו לגמרי. ומה שהניח המג"א בסי' ש"ה את דברי הש"ע שם סעיף כ"א בצ"ע, היינו משום דהתם מיירי שעושות בשביל אדוניהם ע"ש בב"י, וגם מסתמא עושות הגבינות בבית אדוניהם. ומיהו כל זה כשעושה בשל ישראל, אבל כשעושה בשלו אף בשביל ישראל ובבית ישראל אין צריך למחות, כמ"ש המג"א סי' רע"ו. ואף מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי' ש"ה סקי"ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל. ואף שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי סיימו להחמיר אף בשלו, לא קיי"ל הכי, משום דספר התרומה ומרדכי והגהות מרדכי פרק קמא והר"ם שבהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז וטור ושו"ע סוף סי' רע"ו הנ"ל ושאר פוסקים שבב"י שם פליגי עליה, עכ"פ בעושה משלו לפי דעת המג"א. והוא הדין בעושה מדורה ומדליק נר בשביל עצמו בשל ישראל בבית ישראל, כמשמעות הטור ושאר פוסקים לפי דעת הב"י והט"ז סוף סי' רע"ו וכמ"ש לעיל. אבל במלאכה אחרת אין להקל נגד הט"ז ריש סי' רמ"ד, אע"פ שספר התרומה מתיר, וכן משמע בהגהות מיימוניות שאין מסכימים עם ספר התרומה בזה ע"ש:

אלא כשאין מגיע כו'. עיין במ"ש בסי' רמ"ד שיש שני מיני ריוח ריוח שרכושו מתרבה וריוח מלאכה זו גופה. הראשון נזכר לאיסור בדברי הרא"ש, על כל פנים לענין ליתן לו בערב שבת, ובזה ודאי לא חלק הט"ז, דבסימן רמ"ו קיי"ל כהרא"ש בהא. אבל בריוח מלאכה זו גופה שלא נזכר אלא בהשגת הראב"ד פ"ו, דלאחר שבת יעשה עוד בלא"ה ויפסיד מלאכה זו לגמרי אם לא יעשה אותה היום, וכן כתב מהר"י אבוהב בסי' רמ"ג ע"ש בב"י. והב"י שם ובסי' רמ"ד שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך כיון דקעביד אדעתא דנפשיה, וכן כתב הט"ז בסי' רמ"ג. ודעתם בזה דלא כהראב"ד אלא כהרמב"ם, דהם לא פירשו ברמב"ם כמ"ש המג"א כדרך השרים כו', דלדעתו כולי עלמא מודו במשתרשא ליה דאסור ולא פליגי אלא אי מיקרי משתרשא ליה ע"ש, אבל הב"י וט"ז לא פירשו כן, דוק בלשונם שם ותשכח דהכי הוא. אלא שהב"י ספוקי מספקא ליה, ולפי ספיקו דאפשר דהרמב"ם מודה בשכיר שנה צריך לומר כפירוש המג"א, אבל הט"ז אפשר דפשיטא ליה דלא כרמ"א שם. והשתא אתי שפיר מ"ש בסי' ש"ז סק"[ג] דאסור שיאמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת מיד, דמשמע כשאינו אומר לו כן שרי, אף שהאמת כן הוא שילך במוצאי שבת מיד ויטול ממנו מעותיו אם לא יקנה, או שאף אם יקנה אח"כ לא יהיה לו חפץ במקחו לאחר זמן כשיחזור מן הדרך, דעל כרחך מיירי בכהאי גוונא, דאל"כ היאך יבין הנכרי לקנות בשבת דוקא, הלא אינו אומר אליו כלל שצריך במוצאי שבת מיד, כמ"ש שם לעיל בסמוך, וא"כ משתרשא ליה מלאכה זו גופה ואפ"ה שרי. וכן משמע ממ"ש בסוף סי' ש"ה בשם חמיו דבשכיר שנה שרי. עי' שם במג"א שהקשה על זה מסי' רמ"ד ס"[ה] בהג"ה, אבל לפי מה שנתבאר דהט"ז חולק על רמ"א לא קשיא מידי. ומיהו זהו דוחק גדול לומר דהט"ז יחלוק בבירור על רמ"א ולא יזכיר מחלקותו באותו פרק באותו מקום שהגיה רמ"א, ובפרט שציין באותו מקום וכתב שם מה שהיה נ"ל לחדש ולא זכר חידוש זה דלא קיי"ל כרמ"א שסתם דברו בלי שום חולק. וממ"ש בסי' רמ"ג אינו ראיה, דשם מפרש כוונת הב"י דיש לדחות דברי מהר"י אבוהב, אבל אנו נמשכין אחר רמ"א, ולא הוצרך לזכור זה שם שאין שם מקומו. ומסי' ש"ה אין ראיה דאין כוונתו להתיר שלא יצטרך למחות, כדמשמע מהמג"א שם, שהרי אף מהר"ם המחמיר לקנות החלב, מתיר אפילו לומר לכתחלה כמבואר בהדיא במרדכי סוף פרק כ"ד ע"ש, אלא משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, שאף שהותרה אפילו האמירה מכל מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה, שנעשה כאומר לו עשה מלאכתך, כמ"ש בהגהות מרדכי סוף פ"ד לענין לקצוץ לנכרי בשבת לדבר מצוה שיעשה בו ביום דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל ע"ש, אבל אם באמת עושה בשביל עצמו כגון שכיר שנה דקעביד אדעתא דנפשיה כמ"ש ספר התרומה ורא"ם, ואף להאוסרין אין טעם האיסור משום שהוא מתכוין לטובת הישראל בלבד, דא"כ בלא ריוח הישראל נמי ליתסר כמו בקבלנות ולא קצץ, אלא ודאי הטעם הוא משום דכיון שיש ריוח להישראל ולו אין ריוח מחזי כשלוחו, כמ"ש בסי' רמ"ד, א"כ אין לאסור כאן שהשליחות עצמה מותרת. ובמ"ש בסי' ש"ז יש לומר (כמ"ש בפנים) דבההוא אפילו המג"א מודה כיון שגם להנכרי יש ריוח, וע"ש בסי' רמ"ד. ואיך שיהיה כוונת הט"ז בסי' ש"ז אין לנו להקל נגד רמ"א סי' רמ"ד ס"[ה], כיון שהט"ז לא חלק עליו שם בפירוש, ובפרט שהמג"א הסכים לאיסור. ואם משכחת גוונא דאית ביה שעת הדחק בלאו הכי יש לסמוך על ספר התרומה וסיעתו כמו לענין דליקה בסי' של"ד, ע"ש במג"א ס"ק ל' ובסוף סי' רמ"ז. ומיהו ממ"ש המג"א בסי' זה ס"ק ח' אין קפידא כו' משמע דבלא"ה אסור אפילו להרא"ש בד' וה', ובסוף סי' רמ"ז גבי שכיר שנה שרי בד' וה', מכלל דהכא חמיר משכיר שנה כיון שאין המלאכה יכולה להגמר אלא אם כן תיעשה גם בשבת, משא"כ בשכיר שנה שמלאכה זו יכולה להעשות אף בחול אלא שיפסיד מלאכה אחרת, א"כ אפשר אף שספר התרומה וסיעתו מודו הכא, וצ"ע:

ומכל מקום אם רואה כו'. דוקא רואה אבל יודע אין צריך למחות אפילו כשלא קצץ כשנתן לו בד' וה', דאל"כ האיך מותר לשלוח אגרת בד' וה' הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך. וכן כתבו בהדיא בעולת שבת סי' זה ס"ג ובט"ז ריש סי' רמ"ח ופשוט הוא. ועוד דמשנה שלימה שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה, אע"ג דהוה ליה כעושה בטובת הנאה כמ"ש לעיל. דאם אין היתר בערב שבת בטובת הנאה אלא כשאפשר שלא יעשה בשבת א"כ מה הפרש יש בין טובת הנאה ללא קצץ, ממ"נ אם תולין להקל שלא יעשה בשבת אף בלא קצץ לישתרי ואם יעשה אף בטובת הנאה אסור, אלא ודאי דזה אינו, דכל שאינו רואהו עביד אדעתא דנפשיה, כדמשמע בהדיא בהגהות מרדכי הנזכר לעיל, ומשמע שם (עמ"ש לעיל) שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו, ולהכי בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיה. וגבי קבולת בבית נכרי, צריך לומר דמכל מקום לעשות בשבת בשל ישראל צריך רשות (כמ"ש בפנים). ואפשר דאף שאינו רואהו ממש אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו א"כ גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד, ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו וצ"ע.

כל זה כשיכולה המלאכה להעשות בחול, דאז אע"ג דלא קצץ דלא עביד עיקרא דעבידתיה אדעתא דנפשיה, מכל מקום מה שעושה בשבת עביד אדעתא דנפשיה להשלים קבלנותו שכבר קיבל ונתחייב לעשות, להכי אין צריך למחות כשאינו רואהו כשנתן לו בד' וה' להרא"ש וסיעתו. אבל כשאי אפשר לה להעשות בחול בגלל הישראל אזי מקרי עשיית השבת בשבילו אע"ג דקצץ, וצריך למחות אף שאינו רואה, כדמשמע מלשון המג"א סי' רמ"ד ס"ק א', דהתם מיירי בצנעה בביתו של נכרי ולא נזכר שם כלל שרואה אותו. ואף שנותן לו בד' וה', כמ"ש המג"א בסי' זה ס"ק ח' לענין ליתן לכתחלה, וכ"ש לענין למחות כמבואר בס"ק ט'. ואפילו כשאפשר לה להעשות בחול אלא דמשתרשא ליה עשייתה בשבת להראב"ד וסיעתו צריך למחות אף שאינו רואהו, שהרי ברמב"ם לא נזכר כלל שרואהו ואפילו הכי השיג הראב"ד. ואף אם מסר לו המלאכה בד' וה' אוסר הראב"ד, שהרי ברמב"ם לא נזכר כלל ערב שבת ואפילו הכי השיג עליו. וכן משמע מסתימת האחרונים בסי' רמ"ד ס"[ה]. וכן משמע ממ"ש הב"י סי' רמ"ג בשם מהר"י אבוהב, והסכים עמו המג"א לאסור משום ריוח הישראל, והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו, ולא די בשבת הראשון אם שכרו בערב שבת ההוא. וכן משמע ממ"ש רמ"א בדרכי משה סי' זה דהרמב"ם מיירי כשלא נתן לו כלום ואפילו הכי אוסר הראב"ד בכל שבתות השנה, ופסק רמ"א כדבריו בשכיר שנה בסתם ולא פירש כשנתן לו בכל ערב שבת וערב שבת. אלא ודאי דלא דמי לאיגרת בסוף סי' רמ"ז, דכשנותן לו בד' וה' אע"ג דמשתרשא ליה לא גרע מלא קצץ כלל דשרי בד' וה' כיון שאינו רואהו, משום דכיון שקיבלה להוליכה למחוז חפצו נעשה עכשיו עליה כקבלן, שעשייתו בשבת היא אדעתא דנפשיה להפטר מחיוב שקבל על עצמו להגיע האגרת למחוז חפצו, ואם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול, וכיון שמצד הישראל היתה יכולה להעשות בחול א"כ עשיית השבת אינה בשבילו. משא"כ במרחץ, שאף אם יעשה בשבת לא יפטר בזה משום קבלנות, שאף שלא היה עושה בשבת לא היה מצטרך לעשות זה בחול, א"כ עשיית השבת היא בשביל הישראל שיש לו ריוח ממנה ולא להנכרי. וכן בסי' רמ"ד ס"[ה] לא מיירי כלל כשנתן לו קבולת בד' וה', דהא לא אצטריך לאשמעינן דשרי, דהא כתבו בפירוש בסי' רנ"ב. וכי סלקא דעתך מפני שהוא שכיר שנה גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ, ומהאי טעמא שרי בסוף סי' רמ"ז גבי איגרת, משום דלא גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ כלל. דאף דגבי שכיר משתרשא ליה, מכל מקום הוא עביד אדעתא דנפשיה, כמ"ש ספר התרומה ורא"[ם]. ומ"ש המג"א סי' רמ"ג ואין לומר דעביד כו', היינו שאין לו ריוח ולהישראל יש ריוח ומחזי כעושה בשבילו כמ"ש בסי' רמ"ד ע"ש. והתם אף דמכל מקום עביד אדעתא דנפשיה צריך למחות בכל גווני, משום שאינו משלים ופוטר מעליו חיוב קבלנות בעשייה זו שבשבת, שקבלנות שקיבל בתחלת שנתו אינה נשלמת עד סוף שנתו, וגם אינה מתחלקת לחלקים שנאמר שפטר חלק ממנה, שאף אם לא היה עושה היום לא היה עושה למחר כפליים. וחילוק זה שבין משלים קבלנות לאינו משלים הוא מוכח בהדיא מדין מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל שכתב המג"א בס"ק ט"ו, או מיני מאכלים ביו"ט, שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבת, ואפילו שנותן לו משכון דודאי עבד אדעתא דנפשיה לקבל המשכון מיד והמעות למחר ואפ"ה אסור, ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים, או גבי מאכלים אם דמו למנעלים כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ו, ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד, ע"כ צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא משום שזה עושה להשלים קבלנותו וזה עושה מאליו בלא קבלנות. ולא דמי כלל למ"ש מהר"ם דקבולת גרע מעושה מאליו כמ"ש לעיל, משום דכשעושה מאליו עביד לגמרי אדעתא דנפשיה. וכן משמע בסי' שכ"ה במג"א ס"ק ל"א ע"ש ודו"ק:

אינו עושה בפרהסיא כו'. עיין במ"ש בסי' רמ"ד. ואין להקשות על עיקר דינו של המג"א ממ"ש בדרכי משה, דהרמב"ם מיירי שלא נתן לו כלום ואפ"ה בעינן קצץ, דזה אינו, דהדרכי משה כתב כן על הסיפא בשוכר לזמן ושם לא נזכר קצץ, וברישא ודאי מיירי כשעושה משל ישראל אף להדרכי משה:

נרו בשבת. עיין במ"ש לעיל:

מפני מראית כו'. כן הוא בהדיא בנימוקי יוסף ובב"י ובמג"א סי' תקל"[ד] ע"ש בדרכי משה ובר"ן סוף פ"ד דפסחים. אלא שבב"י כאן לא כתב כן להר"ן, והעולת שבת כתב כן בשם הב"י, לכן השיג עליו המג"א, אבל באמת גם להר"ן היא מפני מראית העין כמ"ש סוף פ"ד דפסחים. ועיין בב"י דלפירש"י שרי גם בשבת לצורך שבת א"כ אין לומר בענין אחר לדידן דקיי"ל לאסור אלא כמ"ש:

ומכל מקום השמן כו'. המג"א כתב כן בפירוש הש"ע, אם כן ודאי אין דעתו למ"ש הרא"ש, שהרי בב"י פסק כרי"ף ורמב"ם, וכמ"ש הר"ן ומגיד משנה. וגם בש"ע לא העתיק כלשון הטור ודוקא שנידוכו כו' גבי בוסר ומלילות. וגם ממ"ש המג"א ליכא חיוב חטאת משמע דאיסורא איכא, ולדעת הרא"ש וטור לא משכחת לה כלל, דבמחוסרין שחיקה יגמור בידים לדעתם כמ"ש המג"א בס"ק י"ט ע"ש:

הבוסר כו'. עיין מג"א מ"ש גבי מלילות. צ"ע מסי' שי"ט ס"ו בהג"ה דיכול להוציא הפרי מהאגוז בעודו בקליפתו הירוקה ולא חשיב מפרק, הכי נמי בנידון דידן כיון שבלא השבלים אין בו משום מפרק מה שסוחט המוהל מהחטה, שלא חייבה תורה אלא בזיתים וענבים, א"כ אף שסוחטה בעודה בשבולת אין בה משום מפרק. ואף אם תימצי לומר דשאני התם דמיפקד פקיד הפרי בקליפה, מכל מקום צ"ע הא לא מיקרי משקה אלא היוצא מזיתים וענבים ואוכלא דאפרת הוא, עיין במ"ש בריש סי' ש"ך. ואף לפי פירש"י דזיתים וענבים היינו טעמא דמחייב עלייהו משום דאורחייהו בהכי, אבל בלאו הכי אע"ג דמפרק לא מחייב, א"כ גבי מלילות צריך לומר נמי דאורחייהו בהכי, וזה ממש כמ"ש התוס' דקיימי לסחיטה, וכן גבי בוסר, ואפשר דהוא הדין שום. ועוד צ"ע דלא דמי כלל לזיתים וענבים שרובן לסחיטה כדפירש"י שם דף קמ"ג, אבל הני דמו לתותים ורמונים, עיין מג"א סי' ש"ך. ועיקר תמיהתו לא קשיא מידי, דהא תותים ורמונים היוצא מהן אסור כמ"ש בסי' ש"ך, וע"כ צריך לומר גזירה משום זיתים וענבים וכולה חדא גזירה היא, כדאיתא בריש פ"ק דביצה. ואינך אמוראי לא פליגי על רבי יצחק אלא בביצה דלאו משקה היא כמו שכתב הרא"ש שם, וכן משמע בהדיא בגמרא ופירש"י שם ד"ה אם לאוכלין. משא"כ כשריסקן מבעוד יום אף בזיתים וענבים לא גזרו בכהאי גוונא. וכן הוא בהדיא בריא"ז סוף פ"ק עיי"ש אלא שיש שם חסרון וטעות סופר (וצ"ע):

הפסד כו'. מלשון רמ"א שכתב כמו שנתבאר בסי' רמ"ד משמע שצריך הפסד מרובה כי התם. ולכאורה העולת שבת הקשה יפה, דבסי' רמ"ד גבי מכס משמע דלא גזרו כלל למראית העין במקום הפסד מרובה, ולא משום מחלוקת הפוסקים מקילינן התם. ולדעת המג"א שהשיג על העולת שבת צריך לומר דסבירא ליה, דשאני התם שלא יחשדוהו אלא על שבות דלית ביה מעשה דהיינו שעושה ע"י נכרי, אבל הכא יחשדוהו שעושה מלאכה בעצמו. ולפי זה י"ל דלא בעינן הפסד מרובה וצ"ע:

מצוה על כו'. עיין מג"א, וכוונתו דמוקצה חמיר מכרמלית כמ"ש בסי' שי"א, וגבי מוקצה גזרינן גזרה כדאיתא בדף קכ"ב ובסי' שכ"ה סי"א. אבל אין צריך לזה דכאן אין גזרה כלל אלא ספק גמור שמא יש כבר חפץ אצלו, כיון שרגיל בזה כל ימות החול, ולא אמרינן ספק דברי סופרים להקל כיון שיכול להתברר מיד דמיא לחסרון ידיעה, ועוד שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה כמ"ש המג"א בסי' יו"ד ס"ק י"א ע"ש: