ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וגו'. פרשה זו נאמרה בנדה הרואה בעת נדתה. ובפרשה שנייה נאמר ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. פרשה זו נאמרה בזבה שהיא הרואה ג' ימים רצופים בלא עת נדתה שאין רבים פחות משלשה. והיא צריכה לספור ז' ימים נקיים שנאמר בפרשה זו ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ודרשו חכמים ואחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד, ואלו ראתה יום אחד בינתים ומשלמת בתר הכי הוו ליה תרי אחר, הילכך ילפינן מינה דאם ראתה בינתים סתרה מנינה ואחר כך מונה ז' ימים רצופים כדי שלא יהיה להם אלא אחר אחד (ר"ן). אבל הרואה בעת נדתה בין שלא ראתה אלא טפה אחת בין שהיתה שופעת כל שבעה ופסקה בסוף יום השביעי טובלת לערב שהוא ליל שמיני ומשמשת שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה. חזרה וראתה מליל שמיני ואילך הרי זו זבה בין שטבלה לנדתה בין שלא טבלה (עיין גמ' נ"ד). ואם ראתה יום אחד או ב' הרי זו שומרת יום כנגד יום ואם ראתה ג' ימים רצופים צריכה לישב שבעה נקיים שנאמר או כי תזוב על נדתה כלומר בסמוך לנדתה שהוא שמיני ותשיעי ועשירי, ומתוך שנאמר או כי תזוב מכלל שבתחלה הכתוב מדבר במופלג מנדתה. והפלגה זו קבלו חכמים הלכה למשה מסיני שאינה יותר על י"א יום, שי"א יום שלאחר שבעת ימי נדתה נקראים בלא עת נדתה ואחר כך חוזרת לעת נדתה. ובתוך י"א יום אלו אם לא ראתה אלא יום אחד בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום ופסקה בו משמרת ליל האחרת ויומו ואם לא ראתה כלום טהורה לבעלה לערב אחר שתטבול. וזמן טבילתה מן התורה הוא ביום ספירתה ואם לא טבלה ביום טובלת בלילה ואף על פי שטבלה ביום אינה משמשת עד הערב שמא תראה ותסתור כל היום למפרע. ראתה גם ביום ב' ופסקה בו משמרת יום ג' אם לא ראתה בו טהורה לבעלה לערב אחר שתטבול. וזו היא זבה קטנה שהיא שומרת יום כנגד יום, שנאמר טמאה היא דקרא יתירה הוא דכבר נאמר כימי נדתה תהיה אלא למעוטי שאינה משמרת אלא יום אחד בלבד לימי זוב טומאתה שאינן רבים (ר"ן): ראתה ג' ימים רצופים אפילו לא ראתה בכל יום אלא טפה אחת פחותה מן החרדל הרי זו זבה גדולה ומאחר שתפסוק ראייתה צריכה לספור ז' נקיים חוץ מן היום שפוסקת בו וזמן טבילתה מן התורה הוא ביום ז' לספירתה ואינה משמשת עד הערב שמא תראה ותסתור ואם לא טבלה ביום טובלת בלילה. ואין בין זבה קטנה לזבה גדולה אלא לענין ספירת ז' והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור ז' נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר מזובה ולא זבה קטנה, אבל לענין טומאה ואיסור ביאה הן שווין שהבא על זבה קטנה הוא בכרת כמו הבא על זבה גדולה שנאמר כימי נדתה תהיה וגו'. ואחר ששלמו י"א יום אחר שבעת ימי נדתה והוא יום י"ט לתחלת נדתה חוזרת לעת נדתה ואין ראייתה ביום י"ט מצטרפת לראיית י"ז וי"ח לעשותה זבה גדולה. וסדר ספירת ימי הנדות והזיבות כך הוא כל אשה הרואה דם פעם אחת יושבת ז' לנדתה. ואחר ז' ימים אלו אם לא ראתה כל י"א יום או אפילו ראתה ב' ימים ואפילו הם י"ז וי"ח משתראה י"ט לראייתה היא נדה בתחלה, ויום אחד מימי נדתה שאינה רואה עולה לה לספירת זיבה קטנה. לא ראתה עד יום כ"ו אין מונין כ"ו ליום הראוי לזיבה אלא הרי זו תחלת נדה הואיל ולא ראתה בי"ט, שאין זיבה אלא בי"א הסמוכין לז' שראתה בהן נדות בתחלתה. אבל אם ראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום שהיא צריכה לספור ז' נקיים אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז' נקיים, כיצד הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א יום ושפעה וראתה גם ביום הרביעי שהוא מן הימים הראויים לנדה, אפילו התחילו נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וחזרה וסתרה אינה אלא זבה הסותרת, וכשתשלים ז' נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה, ואף על פי שלא טבלה לזיבתה (עיין רא"ש פ"ד וב"י סי' קצ"ו), כי שוב אינה סותרת מעתה (תוספות דף ל"ו ורא"ש שם). וכל זה מדין תורה אבל רבינו הקדוש התקין שכל אשה שתראה יום אחד תשב ששה נקיים ואם ראתה ב' ימים תשב ששה נקיים ואם ראתה ג' ימים רצופים תשב שבעה נקיים ובכל ימים שתראה כך היא נוהגת כדי שלא לחלק בין ימי נדה לימי זיבה, מפני שאין כל הנשים בקיאות בחשבון ימי נדה וזיבה ויש להסתפק בכל יום שתראה בו שמא זהו תחלת נדתה ואינה טהורה לבעלה עד ליל שמיני. ואם חזרה וראתה ביום א' מז' ימים אלו יש לחוש שמא זהו תחלת נדתה ויום הראשון היה מימי זיבתה, לכך הצריכה לישב ששה נקיים וכשתשב ששה נקיים אין כאן בית מיחוש, כל שלא ראתה ג' ימים רצופים שאז יש לחוש שמא הם בימי זיבתה וצריכה ז' נקיים: אבל בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו ראתה יום אחד טפה אחת כל שהיא ופסק הדם סופרת לה ז' נקיים ובין שראתה בעת נדתה יום אחד או ב' או כל הז' כולם או יותר משיפסוק הדם סופרת ז' נקיים כדין זבה גדולה. ומפני מה החמירו בנות ישראל כך על עצמן כדי שתהיינה מונות בכל זמן מנין אחד ולא ישתנה מנהגן בין ראייה אחת לג' ימים, הרי שראתה ג' ימים ונעשית זבה התחילה וספרה עד ז' נקיים וראתה בשביעי טפה כחרדל או פחות ודאי צריכה לישב ז' נקיים (מפני שסתרה מניינה) ויש שאינן בקיאות בין תחילת ראייה לסתירת הספירה ויבא הדבר לידי טעות. וחומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ועיין סוף סימן קפ"ט דאיכא נפקא מיניה בזמן הזה בחשבון ימי נדה וזיבה לענין וסתות לפי דעת השפתי כהן:

ממקורה. שנאמר והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור. והוא הרחם שבו נוצר הוולד והוא שדם נדה וזיבה יוצאה ממנה ונקרא בלשון חכמים חדר לפי שהוא לפני ולפנים לצד אחוריה. וצואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שראשו מתקבץ בשעת העבור כדי שלא יפול הוולד ונפתח הרבה בשעת לידה הוא הנקרא פרוזדור כלומר שהוא בית שער לרחם. ופתח הפרוזדור הוא באמצעו למטה ודרך שם דמים יוצאים לכותלי בית הרחם למטה ומשם לחוץ. ובשעת גמר ביאה והוא הכנסת כל האבר הוא נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות. ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין החדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה והשבילים שבהם מתבשלת שכבת זרע שלה ומקום זה הוא הנקרא עליה וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור ונקב זה קורין אותו לול והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה. ודם הבא מן החדר כולו טמא חוץ מדם טוהר שהתורה טהרתו ודם קושי כמו שיתבאר. ודם העליה כולו טהור שהוא כמו דם מכה שבמעים או בכבד או בכוליא וכיוצא בהם. ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן המקור שהוא החדר וחייבים עליו קרבן ושורפין עליו תרומה וקדשים ואין אומרים שמא מן העליה ירד כאן דרך הנקב שרוב דמים הנמצאים כאן הם מן החדר (דאי מעליה אתי מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאשתכוחי דהא כי נחית מן הלול לפרוזדור כלפי חוץ הוא יורד ויוצא דרך יציאת הדמים ואינו חוזר לצד אחוריה רש"י) נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הנקב עכ"ל הרמב"ם. ומבואר מלשונו שכל דם שנמצא חוץ לנקב אפילו נמצא לפנים מפתח הפרוזדור כלפי אחוריה בקרקע הפרוזדור הרי טומאתו בספק. וכן כתב בפירוש המשנה בהדיא. ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי בנמצא בכותלי בית הרחם למטה*. [* הגהת מהרי"ל: וכ"מ מסתימת ל' הרמב"ם. דלא כרשב"ץ פ"ב. אלא דיש לומר דמיירי שברור לה שלא הרגישה, כגון שבדקה עצמה מיד אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה, אבל אם שהתה בינתיים בענין שיש לומר הרגישה ולאו אדעתה אפילו בכותלי בית הרחם נמי טמאה טומאת ודאי להרמב"ם, דסבירא ליה חזקת הדם שבא בהרגשה כדלקמן (ועיין בקו"א ובמהדורא בתרא פלפול עמוק בזה).] אבל <(א)> רש"י פירש דהא דאמרינן בגמרא מן הלול ולחוץ ספיקו טמא ולא ודאי טמא מיירי בנמצא להלאה מפתח הפרוזדור לצד פניה, ומשום הכי איכא לאחזוקי בדם עליה (ששתת מן הלול דרך גג הפרוזדור עד להלאה מהפתח שבאמצעו למטה ושם נפל למטה) דאי מחדר אתי לא הוי אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק ליה ונחית דרך יציאת פתח הפרוזדור (כי החדר הוא נמוך ושוה לפרוזדור ולול שמן החדר לפרוזדור הוא בקרקע הפרוזדור ולא בגגו כלול העליה), אלא דאפילו הכי מטמאינן לה מספיקא דילמא שחתה ונפלה על פניה ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור ובא מצד אחוריה לצד פניה כשיצא מן החדר עכ"ל. ולפי"ז בנמצא בכותלי בית הרחם למטה ודאי טמאה היא (וכ"כ רש"י בהדיא בבבא בתרא דף כ"ד ע"א) דכיון שהוא דרך יציאת גם דמי המקור, תלינן במקור שרוב דמים מצוים בו. וכן אם נמצא בקרקע פרוזדור מן הפתח ולפנים לצד אחוריה. וכן דעת התוספות שפירשו הסוגיא דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא ולא ודאי טמא מיירי בגג פרוזדור. וכן דעת ספר התרומה וסיעתו כדלקמן סי' קפ"ז. והא דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא אמרינן העמד אשה על חזקתה, היינו משום דדמי העליה מועטים ולא שכיחי כל כך ודמי החדר הם רוב ומצוי, אלא משום דהעליה מקרבא טפי לפרוזדור ומהני קורבא בצירוף החזקה למהוי פלגא ופלגא והוה ליה ספק שקול (תוס' דף י"[ז] סוף ע"ב):

באונס. כגון שקפצה וראתה או שחמדה וראתה מחמת חימוד תשמיש (רמב"ם דלא כר"ן ספ"ב). וברצון הוא כפי טבע האשה. ואינה דומה לזב שאינו מטמא באונס, משום שנאמר כי יזוב זוב לרבות אונס כרצון בזבה. ואם כן מה תלמוד לומר דמה שמשמעה מחמת עצמה לא למעט מחמת אונס אלא מחמת עצמה ולא מחמת ולד, וזהו דם קושי שאינו מטמא בזיבה שכל אשה המקשה לילד וראתה ג' ימים רצופים בקושי לידתה אינה נקראת יולדת בזוב להצריכה ז' נקיים אחר הלידה מן התורה אלא מחומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן כדלקמן סי' קצ"ד:

ביציאתו. מהמקור לפרוזדור שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ומדרבנן אפילו יצא ממנה טפה כחרדל או פחות מכן בלא הרגשה טמאה (תוס') כמו שהחמירו בכתמים לקמן בסי' ק"צ*. [* הגהת מהרי"ל: ומכל מקום אף הבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה או לשאר פוסקים בצבעונין שאינן מקבלים טומאת כתמים כדלקמן סי' ק"צ או שמצאה פחות מכגריס נמי טמאה משום שכבר היה בבשרה מבפנים.] וכל <(ב)> דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו הרי זה בחזקת שבא בהרגשה וכסבורה הרגשת עד הוא שציערתה בדיקת העד (עיין רש"י נ"ז) והיא טועה לתלות בזה הרגשתה אבל באמת הוא הרגשת הדם שחזקת הדם שבא בהרגשה שכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה וכן ברואה מחמת תשמיש אף על פי שלא הרגישה אמרינן כסבורה הרגשת שמש הוא דחזקת הדם שבא בהרגשה כן דעת הרמב"ם וסיעתו*. [* הגהת מהרי"ל: והיינו אם ברור לה שלא הרגישה בלתי העד כגון שבדקה עצמה מיד אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה אבל אם שהתה בינתיים אפילו לא הכניסתו לעד בעומק שאין לומר שטעתה לתלות ההרגשה בעד מכל מקום אמרינן ודאי הרגישה כבר ולאו אדעתה כי חזקת הדם שבא ודאי בהרגשה לפ"ד הרמב"ם (ועיין במה שנתבאר לעיל בהג"ה).] אבל דעת התוס' וסייעתם דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה (אפילו הכניסה העד בעומק) אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא והוה ליה ספיקא דאורייתא (מהרא"י וב"י סי' קפ"ז) (וכן אם שהתה זמן רב שלא בדקה אף על פי שלא הכניסה העד בעומק). והא דמן הלול ולפנים ודאי טמאה מיירי כשהרגישה ביציאת הדם אלא שאינה יודעת אם מן המקור או מן העליה. ולפי דעת הרמב"ם כל היכא דאיכא למתלי דמעלמא אתא הדם על העד ולאו מגופה הוא תלינן דרגלים לדבר דאם מגופה הוא היתה מרגשת ממש דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא אלא היכא דליכא למיתלי הדם במידי אחרינא כדלקמן סימן ק"צ סעיף ל"ד. ולפי דעת התוס' דלא אמרינן דכל אשה מרגשת בעצמה למימר דודאי הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא אלא אימא הרגשת עד הוא הכי נמי אף דאיכא מידי למיתלי מידי ספיקא לא נפקא. וכן פסק מהרא"י*. ואין כן דעת הב"י ורמ"א כדלקמן סי' קפ"ז וסימן ק"צ: [* הגהה: אבל משמעות התוס' שלפנינו ריש פ"ק וכן משמע בספר התרומה דאף אם ברור לה שלא הרגישה כלל נמי טמאה ודאי מדאורייתא (עיין בקונטרס אחרון בהג"ה).]

[ד] לחוץ. אלא נעקר מן הרחם ולא שתת (רמב"ם) הואיל ויצא מבין השיניים שהן תלתולי בשר הרחם הרי זו טמאה ואף על פי שהדם עדיין בבשרה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. והא דבעינן שתרגיש בבשרה כדלעיל נפקא לן מדלא כתיב בבשר מאי בבשרה שמע מינה תרתי (גמרא). ועד היכן הוא בין השיניים עד מקום דישה דהויא מקום שמגיע האבר בשעת גמר ביאה שהוא הכנסת כל האבר <(ג)> שממקום דישה ולפנים הוא בין השיניים שהוא כלפנים. ובזמן הזה שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוצאת דם בעד שלה טמאה אפילו הכניסתו בעומק הרבה לפנים ממקום דישה (רמב"ן). אבל בכל מקום דישה טמאה מדינא טומאת ספק אם הוא מן הלול ולחוץ וטומאת ודאי אם הוא מן הלול ולפנים דהאבר מגיע לפנים מן הלול כדלעיל (כ"ד הרמב"ם דלא כתוספות דף מ"ב ע"ב):