בית קודם הבא סימניה

הלכות יום טוב-תצה - איזה מלאכות אסורים ביום טוב ובו טו סעיפים:

הלכות יום טוב-תצה - איזה מלאכות אסורים ביום טוב ובו טו סעיפים:

א
ששת ימים אלו שהן ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות וראש השנה וראשון ושמיני של חג הסוכות הן הנקראים ימים טובים. וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל השובת בהן ממלאכת עבודה הרי זה קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות:

ב
ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה ואין במלאכה זו צורך לאכילה ושתיה כגון שכבה את הנר או שבנה או שחפר וכל כיוצא באלו אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כגון הקצירה והדישה והעימור והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפייה והשחיטה והבישול והבצירה והסחיטה והצידה וההוצאה מרשות לרשות כל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקה וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף המלאכה עצמה (הנעשית לצורך אכילה או לשאר צורך יום טוב כמו שיתבאר) לפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וכן ההבערה אף על פי שאינה נעשית בגוף האוכל אף אם היא לצורך אכילה שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם מכל מקום כיון שהיא <(א)> מתקנת את האוכל שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש או <(ב)> שמרבה האש וגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש:

ג
וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב אף על פי שאינו צורך אכילה אלא צורך הנאת הגוף או צורך <(ג)> מצוה עוברת שזמנה בו ביום שהיא ג"כ כהנאת הגוף לענין זה והוא שתהא הנאת הגוף זו שוה לכל נפש אדם מישראל כמו שיתבאר בסי' תקי"א ותקי"ב:

ד
במה דברים אמורים כשגופו נהנה מגוף המלאכה עצמה הנעשית לצורך יום טוב כגון שמוציא חפציו מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא צריך להשתמש בהן ברשות הרבים וכן המדליק את הנר כדי להשתמש לאורו תשמישים הצריכים לו בו ביום אף על פי שאין בהם צורך אכילה וכל כיוצא בזה. אבל אם אין גופו נהנה ביום טוב מגוף המלאכה עצמה אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם ע"י עשיית המלאכה כגון שמתקן שפוד לצלות בו שאין גופו נהנה מגוף השפוד אלא מהצלי שנצלה בו או שמבקע קורה לעצים דקים מאד להצית בהם האור תחת קדירתו שאין גופו נהנה מגוף העצים שנעשה בהם מלאכה אלא מהתבשיל שנתבשל על ידי מלאכה זו כל אלו וכיוצא בהן אף על פי שעושה אותן לצורך אכילת יום טוב מכל מקום כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה אפילו אם הוא בענין שאם לא כן <(ד)> יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב שנאמר הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו. במה דברים אמורים במכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לעשות שפוד חדש שהרי אפשר לו לעשות מערב יום טוב (ואפילו <(ה)> היה אנוס בערב יום טוב ולא היה לו פנאי לעשות השפוד מכל מקום היה אפשר לו לעשותו כמה ימים קודם יום טוב) וכן כל כיוצא בזה אבל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לתקן השפוד שנשבר ביום טוב או אפילו שנשבר בערב יום טוב אלא שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדול מותר לתקנו ביום טוב שנאמר יעשה לכם ודרשו חכמים לכם לכל צרכיכם לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב:

ה
וכל זה במכשירין אבל מלאכות אוכל נפש עצמן אע"פ שהיה אפשר לו לעשותן מערב יום טוב מותר לעשותן ביום טוב מן התורה. אבל מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יום אפילו שכח ולא עשאה או שהיה טרוד ולא היה לו פנאי לעשותה מכל מקום כיון שלא היה אנוס בדבר אסור לעשותה ביום טוב אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול. אבל מותר ללוש ולאפות ולשחוט ולבשל כדרכו בחול לפי שאם עשה אחד מאלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול וכן מותר להבעיר אש אם רוצה להשתמש באש דבר שלא היה אפשר לו לעשותו מערב יום טוב בלא הפסד וחסרון או כדי להאיר או בשאר עניינים שיתבארו בסי' תקי"א ותקי"ד:

ו
אבל אסור לבשל ביום טוב דברים שאין בהם הפסד ולא חסרון טעם אם היה מבשלן מערב יום טוב כגון פירות היבשים שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול וכן אסור ללוש ביום טוב דבר שאין בו שום קלקול טעם אם היה נילוש מערב יום טוב כגון מה שקורין בלשון אשכנז וורי"מזלי"ן ובארצינו לאקשי"ן שהישנים יותר טובים וכן כל כיוצא בזה:

ז
ולמה אסרו דבר זה גזרה שמא ימנע אדם מלעשות כל מלאכות אוכל נפש שאפשר לו לעשותן מערב יום טוב ויניחן לעשות אותן ביום טוב שהוא יום בטל ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות ויתבטל משמחת יום טוב:

ח
ומזה הטעם לא אסרו ההוצאה אף שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו אסורות:

ט
וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יום טוב אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד והטחינה של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד וההרקדה והתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו כל מלאכות אלו ותולדותיהם וכל דבר הנאסר בשבילם בשבת מדברי סופרים שמא יבא לעשות המלאכה עצמה אסור גם ביום טוב אפילו ע"י שינוי ואפילו לא היה אפשר לעשותם מערב יום טוב לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה שהרי דרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחד ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבה תבואות ביחד ולרקד קמח הרבה ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד חשו חכמים אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו יטרח ביום טוב גם לצורך החול כיון שדרך לעשותן לצורך ימים רבים ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יום טוב. וכן אסרו הצידה לפי שעל הרוב אין דרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר לפי שאין האדם סומך על הספק שלא לתקן מאכלו עד שיצוד שהרי אינו יודע שמא תעלה מצודתו ריקנית אלא עיקרה מיום לחבירו הוא וכן אסרו חליבת הבהמה לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים שהרי אדם <(ו)> חולב כל צאנו ביחד. אבל התירו שחיקת המלח ותבלין וברירת מיני קטניות לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם ע"י שינוי כמו שיתבאר בסי' תק"ד ותק"י:

י
כל שאסור לעשותו ביום טוב אסור לומר לנכרי לעשותו שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת:

יא
אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב ואין הטעם משום שביתת בהמתו שמוציאה המשא מרשות לרשות שהרי אף האדם בעצמו מותר להוציא ביום טוב מרשות לרשות אלא שחכמים אסרו להוציא משא על הבהמה ביום טוב משום זלזול יום טוב שלא יעשה בו כדרך שהוא עושה בחול ועוד שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר כמו שיתבאר:

יב
כשם שאסור להשתמש בבעלי חיים ובמחובר לקרקע בשבת כמו שנתבאר בסימן ש"ה ושל"ו כך אסור ביום טוב:

יג
כבר ביארנו בהלכות שבת דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס שנתבאר בסי' (ש"[ח] או מוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות כגון נר שהדליקו בו בשבת או מוקצה כעין גרוגרות וצמוקין שמעלין אותן לגג ליבשן ואדם מסיח דעתו מהם מפני שאין ראויים לאכילה עד לאחר זמן מרובה אבל שאר כל דבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש מותר לטלטלו בשבת אפילו מוקצה מחמת מיאוס או מחמת שעומד לסחורה וכיוצא בזה מותר לטלטלו בשבת כמ"ש בסי' ש"י ע"ש. אבל ביום טוב נחלקו הפוסקים יש אומרים דכל שמותר לטלטלו או לאכלו בשבת מותר לטלטלו וכן לאכלו ביום טוב וכל שאסור לטלטלו או לאכלו בשבת אסור לאכלו ולטלטלו ביום טוב אלא אם כן מטלטלו לצורך אכילת דבר היתר דאז מותר לטלטלו כמו שהותרו כל המלאכות לצורך אכילה עיין סי' תק"[ט]. ויש אומרים שבין מוקצה מחמת איסור שלא נדחה בידי אדם בין השמשות בין מוקצה מחמת מיאוס או מחמת שעומד לסחורה שנתבאר בסי' ש"י או דבר שהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד לאחר זמן מרובה אסור לטלטלם ביום טוב אלא אם כן מטלטלם לצורך אכילת דבר היתר מפני שיום טוב קל משבת לפיכך אסרו בו המוקצה כדי שלא יבואו לזלזל בו ולפי דבריהם בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה אסור לשוחטן ביום טוב עד שיכין אותן מערב יום טוב דהיינו שיחשוב עליהן לאכילה כמו שיתבאר וכן כל כיוצא באלו. ויש אומרים דכל מוקצה שמותר בשבת מותר ביום טוב אבל כל נולד אסור בין בשבת בין ביום טוב ומהו נולד דבר שאינו ראוי היום למה שהיה ראוי בבין השמשות כגון כלי שנשבר בשבת או ביום טוב ואינו יכול להשתמש בשבר הכלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם אלא תשמיש אחר כגון כלי משקין שנשברו או נקבו ביום טוב או בשבת ואינו יכול להשתמש בשבריהם משקין כמקודם אלא אוכלין או דברים אחרים אסור לטלטל השברים בשבת או ביום טוב שנשברו בו מפני שתשמיש זה נולד בשבת או ביום טוב ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה וכן עצמות שנתפרקו מן הבשר בשבת או ביום טוב אע"פ שהן ראויין לכלב אסור לטלטלם בו ביום שנתפרקו שהרי אתמול היו מחוברין לבשר ונחשבין כבשר עצמו שעומד לאכילת אדם והיום שנתפרקו מהבשר עומדין לכלבים והרי זה נולד וכן כל כיוצא בזה. ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב כיון שיש אומרים שאפילו מוקצה אסור בו אבל בשבת יש להתיר אפילו נולד כי כן עיקר <(ז)> אבל במוקצה נוהגין להקל במדינות אלו אף ביום טוב והמחמיר ביום טוב תבוא עליו ברכה:

יד
כל מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו כגון בהמה העומדת לחלבה שהקצאתה ביום טוב אינה אלא מחמת שאין דעתו עליה לאכילה (ועיין בסי' תק"ה יתבאר לך דיש נפקותא מהלכה זו אפילו לדידן דמקילינן במוקצה אפילו ביום טוב) לפיכך אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה אע"פ שלא <(ח)> הוציא בשפתיו הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו ומותר לשחטה ביום טוב אף להאוסרין מוקצה ביום טוב לפי שמחשבה זו מוציאה מיד מחשבה הראשונה וכן כל כיוצא בזה. אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו ע"י מעשה בני אדם כגון תאנים וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים אם הם בענין שמועלת להם הכנה מבעוד יום כגון שכבר הן ראויים לאכילה למקצת בני אדם שדעתם יפה אלא שלמקצת בני אדם אינן ראוים לאכילה ולכך צריך להזמינם מבעוד יום כמו שנתבאר בסי' ש"י וכן שאר מיני <(ט)> פירות שהעלן לגג ליבשן וצריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביום טוב הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה ע"י מעשה (דהיינו <(י)> שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב) ומיחד לו מקום אחד בתוך הפירות שמאותו מקום בלבד יטול פירות ביום טוב וירשום (פירוש שיעשה סימן) אותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום טוב אבל אם אינו רושם מערב יום טוב אף על פי שאמר מכאן אני אוכל למחר אין אמירה זו מוציאה אותם מידי הקצאתן שהיתה על ידי מעשה דהיינו שהעלן בידיו ליבשן וע"י העלאה זו הוקצו מאכילה:

טו
והכנה גמורה זו שיש בה מעשה אסור לעשות ביום טוב ראשון כדי לאכול מהפירות ביום טוב שני של גליות אף על פי שאם עבר ועשאה הועילו מעשיו ומותר לאכול מהפירות ביום טוב שני שהרי לא הנהיגו חכמים את בני הגולה לעשות יום טוב שני אלא מחמת הספק שמא יום ראשון היה חול ונמצא שפירות הללו הוכנו מחול ליום טוב מכל מקום לכתחלה אי אפשר לעשות בהם הכנה גמורה ביום טוב ראשון שהרי אי אפשר לרשום פירות המוקצין שהם אסורים בטלטול ביום טוב ואפילו ליגע בהן אסור אלא אם כן נוגע בהן לצורך דבר המותר כמו שנתבאר בסי' ש"ח אבל כל מוקצה שאין צריך מעשה בהכנתו כגון בהמה העומדת לחלבה ופירות העומדין לסחורה (שנתבאר בסי' ש"י) להאוסרין מוקצה ביום טוב מותר להכין אותם ביום ראשון של שני ימים טובים של גליות <(יא)> כדי לאכול מהם למחר ביום טוב שני. ולא אסרו לעשות שום הכנה מיום טוב לחבירו (כמו שיתבאר בסי' תק(י)"ג) אלא בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם ע"י הכנה זו כגון להכניס יין מן המרתף לבית ביום טוב ראשון כדי לקדש עליו בליל יום טוב שני שאם יום שני הוא חול נמצא מכין ביום טוב הנאת החול אבל הכנת המוקצה מותרת ביום טוב ראשון בממה נפשך אם יום שני הוא קדש והמוקצה אסור בו הרי יום ראשון הוא חול ומכין מחול ליום טוב ואם יום ראשון הוא קדש הרי יום שני הוא חול ומוקצה מותר בו ואין צריך להכין כלל ונמצא שהכנה זו שמכין ביום טוב אינה מתקנת כלום ואינה נקראת הכנה כיון שאינה מכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם הא למה זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר בידו בשבת או ביום טוב ואומר מאכל זה אני אוכל למחר שאין בכאן איסור הכנה משבת ויום טוב לחול:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור