אף על פי שכל איסורין שבתורה שנתערבו אינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו בין באכילה בין בהנאה <(א)> בין שנתערב יבש ביבש (פי' שנתערב צונן בצונן או חם בחם בלא רוטב אבל אם הן מונחין ברוטב רותח היינו לח בלח שהרי נפלט טעם האיסור בתוך ההיתר כמו שיתבאר) כגון פרוסת פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה ובין שנתערב לח בלח כגון שכר מתבואה מחומצת שנפל לתוך מי דבש של פסח בין שנתערב בשאינו מינו ובין שנתערב במינו דהיינו ששניהן שוין בטעמן כגון חתיכת פת שנילושה מקמח של תבואה מחומצת שנפלה לקדירה מצה מבושלת ואפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ כגון שהוא מכיר את חתיכת חמץ שנפלה לקדירה והסירה מן הקדירה מיד אף על פי כן טעם משהו שנפלט ממנה לתוך הקדירה אוסר בהנאה אפילו את המצה ששוה לה בטעם. ומכל מקום אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכור התערובת לישראל אחר שאינו יודע שיש בו תערובת חמץ ויאכלנה בפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ב) שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ. רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ שאסור להשהותו בפסח (אלא אם כן הוא יום שמיני של פסח כמו שיתבאר בסי' תס"ז) שמא ישכח ויאכלנו ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה. אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר ואי אפשר למעט קמח מן התערובת שלא יהיה בו משהו מן קמח של איסור אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו. לפי שלא התירו חכמים לעשות כן אלא בחמץ שנתערב יבש ביבש דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו רק שאין אנו מכירין את האיסור ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר אבל כל שהאיסור מעורב בהיתר כעין תערובות לח בלח שאי אפשר להפרידן זה מזה לא התירו חכמים לעשות כן אלא צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד אלא אם כן אין בתערובות כלום ממשות החמץ אלא טעם משהו שנפלט ממנו לתוך התערובת. ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח שאסור למכור התערובת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אלא יש לו דין תערובת יבש ביבש אלא אם כן נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת וטחן את התערובת אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח שעל ידי הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה:

אבל יש חולקין על כל זה ואומרים דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי אלא שורפין כל התערובת מיד וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות המנהג אלא אם כן יש הפסד <(ב)> גדול (מאד) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה. אבל בתערובת <(ג)> יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כמו שנתבאר. אבל אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים שאין תקנה זו מועלת אלא בעבודה זרה אבל לא בשאר איסורי הנאה כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י ע"ש הטעם:

כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח משפשפן ומדיחן היטב שלא יהא חמץ נראה בהן בעין שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי אינו מצוי לך לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח שאז מותר לבשל בהן בלא הגעלה והכשר כלל רק שיזהר להצניען במקום צנוע כל ימי הפסח כמו שיתבאר בסי' תנ"א וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח וכן להניח בתוכן דבר צונן דרך עראי או להחם בהן מים חמין לרחיצה ולכביסה דרך עראי מותר אפילו בפסח כדין כלי שנתבשל בו חמץ קודם הפסח כמו ש[י]תבאר בסי' ת"נ ולא חשו חכמים אם ישהה אותם עד לאחר הפסח שמא ישכח ויבשל בהן בתוך הפסח כמו שחששו במאכל הנאסר באכילה בפסח משום חששא זו:

במה דברים אמורים שחמץ בפסח אוסר תערובתו בפסח במשהו כשנבלל ונתפשט טעם החמץ בכל ההיתר כגון משהו חמץ שנפל לתוך תבשיל חם שהיד סולדת בו בין שנפל לתוך הרוטב בין שנפל על גבי חתיכת בשר שמונחת מקצתה בתוך הרוטב שהרוטב מוליך טעם החמץ משהו בכל הקדירה אלא שבשאר איסורין מתבטל טעם משהו זה בששים אבל חמץ בפסח אינו מתבטל אפילו באלפי אלפים ולפיכך נאסר כל מה שבקדירה:

אבל אם לא נתפשט טעם החמץ בכל ההיתר אלא במקצת ממנו אין אוסר אלא המקצת שנתפשט בו והשאר מותר אפילו באכילה כיצד ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו אינו אוסר אלא מקום מגעו דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל והשאר מותר אפילו באכילה שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו דכיון שאין שם רוטב להוליך את טעם החמץ אין טעם החמץ הולך מעצמו בטבעו יותר ממקום מגעו. ואם בישל את המצה שנגע בה חמץ ולא הסיר מקום מגעו אפילו אם אפשר להסירו עכשיו שהוא מכיר את מקומו הרי כל מצה זו עם כל מה שנתבשל עמה בקדירה הכל אסור לפי שטעם החמץ שהיה בלוע במקום מגעו נתפשט עכשיו בכל התבשיל על ידי הרוטב ואוסר את הכל שחמץ בפסח במשהו:

וכל זה כשההיתר שנגע בו החמץ הוא כחוש כמצה וכיוצא בה אבל אם ההיתר הוא שמן כגון מצה המשוחה בשמן או בשר שמן צלי או מבושל והוא מונח כולו חוץ לרוטב הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו וכיון שנתפשט טעם חמץ משהו בכל ההיתר הרי הוא אוסר את כולו שחמץ בפסח בכל מקום שישנו אינו מתבטל לעולם:

ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו אפילו הוא כחוש לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית לאסור את כולו בהנאה אם נגע בו חמץ ושניהם חמין אף על פי שאין שם רוטב ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית כמו שיתבאר בסימן תס"א ותס"ז ע"ש כל פרטי דינים אלו:

אף על פי שחמץ בפסח אוסר במשהו שאין טעם החמץ נרגש בתערובתו מכל מקום אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל אפילו באכילה בין שנתערב ממנו הרבה בענין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם בהתערובת בין שלא נתערב ממנו אלא מעט שאין טעמו פוגם התערובת לפי שאינו נרגש כלל לפי שכל טעם שפוגם בתערובת אינו נקרא טעם כלל וכאלו לא נפלט כלל לתוך התערובת ויש חולקין על זה ואומרים כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלפי אלפים ואף על פי כן אסור והוא הדין לנותן טעם לפגם בין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם בין שאין בו ואפילו משהו שנתערב באלפי אלפים אוסר הכל באכילה ובהנאה וכן נוהגין במדינות אלו אבל במקום שאין שם מנהג ידוע יש להורות שהמיקל כסברא הראשונה לא הפסיד אבל המחמיר תבא עליו ברכה:

אף על פי ששאר איסורין אינן אוסרין את ההיתר אלא אם כן נתנו טעם בהיתר אבל אם אין בהיתר כלום מטעם האיסור אף על פי שנקלט בו ריח האיסור אין ריח זה אוסר את ההיתר כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"ח אבל חמץ בפסח כיון שהוא אוסר תערובתו במשהו אף על פי שאין טועמין טעם החמץ בתערובת לפיכך גם ריחו אסור כגון ככר חמץ שנאפה בתנור ובעת אפייתו הוא נצלה בתנור בשר שמן בין שנצלה בשפוד בין שנצלה בקדירה מגולה הרי ריח השמנונית של הצלי נכנס בהככר ומפטם את ריחו וחוזר ריח השמנונית ומוליך עמו ריח הכחוש של החמץ ויבליעו בצלי. והוא שהתנור קטן שאינו מחזיק י"ב עשרונים של מצה (דהיינו שאין יכולין לאפות בקרקעיתו בבת אחת י"ב ככרות של מצה של עשרון עשרון ועובי כל ככר הוא פחות מטפח משהו כדין אפיית המצות שיתבאר בסי' ת"ס) ופי התנור הוא סתום אף על פי שאינו סתום לגמרי אלא פתוח קצת מן הצד וכן יש בתנור נקב פי פתוח למעלה במקום שהעשן יוצא אף על פי כן כיון שעיקר פיו הוא סתום אין מקום להריח להתפשט לחוץ ונקלט בההיתר. במה דברים אמורים בצלי שמן אבל אם הוא כחוש ואין צריך לומר פת מצה שנאפית בתנור אחד עם ככרות של חמץ אפילו החמץ מרובה מהמצה הכל מותר אפילו אם התנור סתום לגמרי מכל צד ואין בו שום נקב פתוח ואפילו נשתהו החמץ וההיתר בתוכו כמה ימים כיון שהם כחושים אין ריחם נודף כלל ואפילו אם הככרות הן נילושין בשומן או בשמן אף על פי כן הן נקראין כחושים. ומכל מקום המקום שנאפה שם החמץ צריך היסק להכשירו לאפות שם מצה אבל שאר כל התנור אין צריך שאין בליעת החמץ מתפשטת בכולו בלא רוטב:

וכן אם בעת אפיית החמץ נתבשל בתנור בשר שמן בקדירה אינו נאסר אפילו נשתהו ביחד בתוך התנור כמה ימים לפי שדבר המתבשל אין ריחו נודף כל כך כמו ריח הצלי ואין בו כח לפטם את ריח החמץ ולחזור ולהבליעו בתוכו. במה דברים אמורים כשלא היה התנור סתום לגמרי אבל אם היה סתום לגמרי ולא היה בו שום נקב פתוח ונשתהה בתוכו זמן מרובה אפילו תבשיל של חמץ שנתבשל בתנור אחד עם תבשיל של היתר ואחד מהם הוא שמן בין שהאיסור הוא שמן בין שההיתר שמן ושניהם מגולין בתוך התנור והתנור הוא סתום לגמרי ואין בו שום נקב פתוח ונשתהו התבשילין בתוכו זמן מרובה כמו שהוא דרך להטמין חמין לשבת בתנור סתום ושוהין בתוכו הרבה הרי הכל אסור באכילה ובהנאה שהרי עינינו רואות שחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק אבל אם מבשלין בחול שעה או שתים וסותמין התנור לגמרי לפי שעה אין לחוש שמא נקלט ריח האיסור בההיתר אף על פי ששניהם שמנים וכן אם אחד מהן מכוסה אין הריח שלו יוצא ממנו ולא ריח אחר נקלט לתוכו. ויש חולקין על זה ואומרים שריח החמץ בלבד אינו אוסר כלל כיון שלא נקלט בההיתר מטעם החמץ כלום אפילו משהו ולפיכך אף על פי ששני התבשילין הן שמנים והם מגולין בתוך התנור שהוא סתום לגמרי ונשתהו בתוכו כמה ימים ונקלט ריח החמץ בתבשיל או בצלי של היתר מותר לאוכלו בפסח. ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים יש לסמוך על דבריהם וכן נוהגין ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה:

וכל זה כשהאיסור וההיתר שניהם אינן מדברים החריפים אבל אם אחד מהם הוא דבר חריף ושניהם מגולין בתוך התנור אפילו בשאר איסורין אסור אפילו אם התנור גדול ופתוח כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"ח ע"ש כל פרטי דין זה:

וכל זה כשריח החמץ אינו פוגם בהיתר אבל אם הוא לפגם בהיתר יש להתיר בכל ענין אפילו אין שם הפסד מרובה כיון שיש מתירין אפילו טעם לפגם וכן עיקר כמו שנתבאר למעלה:

אם סתמו פי התנור בפסח בדף שסותמין בו התנור כל השנה אף על פי שלא הדיחו הדף כלל קודם שסתמו בו אף על פי כן כל מה שבתנור מותר:

חמץ בפסח שנתערב יבש ביבש כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה הרי כל התערובת מותר אפילו באכילה שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם כיון שמה שחמץ בפסח אינו מתבטל ברוב אינו אלא מדברי סופרים וספק דבריהם להקל ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' ק"י ע"ש הטעם עם כל פרטי דין זה:

ואפילו לא נאבדה שום חתיכה מהן אלא שנתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה ומתערובת זו השניה נתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה הרי התערובת זו השלישית מותרת באכילה בתוך הפסח מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י ע"ש כל פרטי דין זה:

וכל זה ביבש אבל לח בלח שנתערב בתוך הפסח אפילו נאבד רוב התערובת מן העולם הרי השאר עומד באיסורו כמו שהיה וכן אם נתערב מקצת תערובת זה בתערובת שנית ומהתערובת השנית לתערובת שלישית ומשלישית לרביעית וכן לעולם כגון תבשיל שנאסר מחמת חמץ משהו ונפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר ומתבשיל שני לתבשיל שלישי ומשלישי לרביעי וכן לעולם כולם אסורין באכילה ובהנאה וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הללו שנאסרו ונאסרה היא עמהם ואחר כך נתבשלה עם תבשיל אחר אף על פי שיש באותו תבשיל ששים כנגד אותה החתיכה הרי היא אוסרת את הכל לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל ואין משהו בתבשיל שלא יהיה בו משהו מטעם החמץ שמשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין וכשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר נפל עמו גם משהו מטעם החמץ ונתפשט משהו זה בכל חלקי התבשיל וכן לעולם וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הנאסרים קבלה משהו מטעם החמץ משהו שבתבשיל וכשבישלה בתבשיל אחר היא פולטת מעט מטעם חמץ משהו שבתוכה ואוסרת כל התבשיל. ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש כולן אסורות באכילה אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר למעלה ויש מתירין אפילו באכילה אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש כיון שאין בחתיכה זו אלא טעם משהו חמץ ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק ויסיר חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט:

וכן כף שהגיס בו אחד מהתבשילין הללו ואחר כך הגיס בו ביום (ולמנהג מדינות אלו שאוסרים נותן טעם לפגם בפסח אפילו הגיס בו אחר מעת לעת להגסה ראשונה הדין כן) תבשיל אחר אף על פי שיש בו ששים כנגד הכף הכל אסור בהנאה וכן כל הכלים ששמשו באותו תבשיל כשהוא חם שהיד סולדת בו צריך להצניען עד לאחר הפסח. ואם נתערב אחד מהכלים הללו באלף כלים אחרים צריך להצניען כולן עד לאחר הפסח שחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם בשום ענין ויש אומרים שאם נתערב אחד מכלים הללו בשני כלים אחרים הרי הוא בטל ברוב כיון שלא נאסר אלא מחמת משהו ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק ויסיר כלי אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט:

וכל זה בתוך הפסח אבל קודם הפסח אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין אם נתערב לח בלח ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב כמו בשאר איסורין (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה) וכן אין ריחו אוסר לדברי הכל וכן נותן טעם לפגם מותר בו לדברי הכל כמו בשאר איסורין וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח דכיון שאין חייבין עליו כרת הרי דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה:

עיסת חמץ שנפלה למים צוננין אף על פי שנשרית בתוכן מעת לעת מותר לשתותן בערב פסח משש ולמעלה אחר שסיננן מפני שמן הסתם עיסה של חמץ הוא נותן טעם לפגם במים וכן שעורים נותנים טעם לפגם במים שהן מבאישין אותם:

ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה אינו מתבטל בתוכם ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין (פירוש שצריך למכרו במנין מחמת חשיבותו ואינו נמכר באומד כמו שדרך למכור דברים שאינן חשובין) וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל כמו שיתבאר ביורה דעה סי' ק"י:

במה דברים אמורים כשהככר הוא אסור מחמת עצמו שהוא חמץ אבל ככר של מצה שנאסר מחמת שנבלע בו איסור כגון שמצאו בו חטה חמוצה שנאפית בתוכו והסירה ממנה וצריך להסיר ממנה עוד מצה וכן מצה שנתכפלה מקצתה ואחר שחתך ממנה מקום הכפול שהוא חמץ צריך להסיר ממנה עוד כדי נטילה כמו שיתבאר בסימן תס"א מפני שנבלע בה טעם החמץ ואם קודם שהסיר ממנה כדי נטילה נתערבה באחרות כולם מותרין ומותר לאכלם בערב פסח עד הלילה ואין צריך להסיר מהם כלום שאותה מצה הבלועה מאיסור נתבטלה ברוב אף על פי שהוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט מכל מקום הרי היא בעצמה מותרת היא והאיסור שבתוכה אינו דבר שבמנין:

אפילו ככר שנחתך ממנו הרבה ונתבטל חשיבותו ואח"כ נתערב בפרוסות אחרות של מצה אסור לאכול וליהנות מהתערובת בתוך הפסח מליל ט"ו ואילך ואפילו להשהותם עד לאחר הפסח אסור כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח (ויש חולקין ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק כמו שיתבאר). אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' או מחמת שהוא נותן טעם לפגם מותר לאכלו בתוך הפסח דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח ויש חולקין על זה ואומרים כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר הוא חוזר וניעור בפסח ואוסר את התערובת ויש מחמירין עוד דאפילו אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח הרי הוא חוזר וניעור בפסח כגון תרנגולת מבושלת שמצא בה חטה מחומצת והסיר ממנה החטה קודם הפסח אסור לאוכלה בתוך הפסח מפני שטעם משהו שנפלט מן החטה לתרנגולת חוזר וניעור ואוסר את כל התרנגולת והלכה כסברא הראשונה ומי שרוצה להחמיר כאחת משתי סברות האחרונות יחמיר לעצמו אבל לא יורה כן לאחרים. אבל אם לא הסיר החטה מן התרנגולת עד שנכנס הפסח אע"פ שהוציא את התרנגולת מהקדירה קודם כניסת הפסח והניחה בקערה בלא רוטב אם כשנכנס הפסח היתה התרנגולת עדיין חמה בכדי שהיד סולדת בו אפילו לא היתה חמה אלא רגע אחד הרי באותה רגע שבתוך הפסח חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ואוסרת את כולה אם התרנגולת היא שמינה ואם היא כחושה צריך להסיר ממנה במקום החטה כעובי רוחב גודל ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחושה לשמינה הרי כל התרנגולת אסורה בכל ענין:

כלי שהיא בלוע מחמץ שנתערבה בכלים אחרים אינו מתבטל בתוכם אפילו הן אלף וצריך להגעיל את כולם אם רוצה להשתמש בהן בחמין לצורך אכילת הפסח או לצורך אכילת ערב פסח משעה ה' ואילך דכיון שעל ידי הגעלה אפשר להפריד מן הכלים את האיסור הבלוע בכלי הרי זה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל לעולם (ואע"ג דבשאר איסורין לא קיימא לן הכי כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב מכל מקום בחמץ בפסח מחמירין טפי). לפיכך אם היה כלי זה שנבלע בו חמץ כלי חרס שאינו נכשר בהגעלה הרי הוא מתבטל ברוב כלי חרס אחרים של היתר ומותר להשתמש בכל הכלים בחמין בערב פסח עד הלילה ומותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח אבל אסור להשתמש בהן בחמין בתוך הפסח כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח:

פרוסת פת שנפל ליין צונן אע"פ שנטלה משם קודם הפסח מכל מקום יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין ולפיכך אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח על ידי שנכבשו בתוכו מעת לעת דהיינו משעה שנפל לתוכו עד שעה שמסננו בתוך הפסח שבסוף המעת לעת נעשה כמבושל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה ואז הוא פולט והולך טעמו לתוך היין ונאסר כל היין אפילו בהנאה ואסור להשהותו עד לאחר הפסח. במה דברים אמורים כשסיננו בתוך הפסח ומצא בו פירורין דקין אבל אם עדיין לא סיננו מותר להשהותו עד לאחר הפסח וכן מותר ליהנות ממנו בכל מיני הנאות בתוך הפסח כיון שכבר הסיר ממנו קודם הפסח את הפת שנפל לתוכו ואין בו אלא חשש בעלמא שמא נשארו בו פירורין ודי לאסור אותו בשתיה ואם נתערב מיין זה ליין אחר גם הוא אסור בשתיה. ואם סינן אותו* קודם הפסח מותר לשתותו בפסח בכל ענין אפילו יש כמה ימים משעה שנפל הפת לתוכו עד שעה שמסננו שאף שנפלט טעם הפת לתוך היין הרי כבר נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור: [* ואפילו אם סיננו בתוך הפסח ולא מצא שום פירור על המסננת אף על פי כן יש לחוש שמא היה בו פירור דק מאד שאינו נרגש בראות העין מחמת שהוא מעורב בלחלוחית יין שעל פי המסננת ונפלט טעמו בפסח לתוך היין. ומכל מקום אם אין מעת לעת משעה שנפל הפת לתוך היין עד שעה שמסננו בתוך הפסח אין לחוש שמא נפלט טעם הפירורין לתוך היין כמו שהוא צונן ואף על פי שיש מחמירין בחמץ בפסח אפילו נשרה החמץ בצונן כמו שיתבאר בסימן תס"ז מכל מקום כיון שאין כאן חמץ גמור אלא ספק שמא נשארו בו פרורין דקין יש להקל בדבר ואפילו אם כשסיננו בתוך הפסח מצא פירורין על פי המסננת שבודאי היו בתוך היין בפסח מכל מקום אם הוא שעת הדחק כגון שהוא צריך ליין זה לארבע כוסות או לקידוש ולהבדלה יש לסמוך על האומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בפחות ממעת לעת.]

וכשמסננו בין קודם הפסח בין תוך הפסח צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד לפיכך אם נפל פת לתוך מי דבש אם הוא עב קצת שלא יוכל לעבור בגד שהוא עב קצת אין לו תקנה לשתותו בפסח אע"פ שהסיר ממנו את הפת שנפל לתוכו שמא נשארו שם פירורין דקין:

כל מיני מלוחים מותר לאכלם בפסח מן הדין בלא שום שרייה והדחה כלל אע"פ שלא נזהרו בהן מחימוץ דהיינו שלא בדקו את המלח מפירורי חמץ שדרך להמצא בו שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח. ואפילו נמלחו בתוך כלי של חמץ בן יומו דהיינו שנשתמשו בו חמץ בחמין תוך מעל"ע למליחה שעדיין לא נפגם חמץ הבלוע בכלי אף על פי כן אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך אבל לא מן הכלי שהוא קשה:

במה דברים אמורים במיני מלוחים יבשים כגון גבינה מלוחה ודגים מלוחים שאינן שרוים במים או בציר מעת לעת בתוך כלי חמץ אבל אם היו שרוים במים או בציר מעת לעת אפילו לא היה הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו אסור (ועיין ביורה דעה סי' ק"ה דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר) לאכלו אפילו ביום טוב האחרון של גליות אע"פ שהוציא מהכלי של חמץ קודם הפסח והדיחו יפה יפה בכלי של פסח מן המלח הדבוק בו מכל מקום כיון שנכבש מעת לעת בתוך כלי של חמץ הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל. ואע"פ שהכלי לא היה בן יומו ונפגם טעם החמץ שבתוכו מכל מקום כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח שהחריפות מבטל את פגימתו:

במה דברים אמורים במליח שהוא מלוח הרבה מאד כמו שהוא דרך למלוח בשר או דגים כדי שיתקיימו זמן מרובה ומרבים בהם מלח ולפיכך אף שהן שרוין במים אין המים מבטלין חריפותן אבל אם אינו מלוח כל כך אינו נקרא דבר חריף כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו ולפיכך אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו מותר לאכלו בפסח שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש וברגע ההיא שבסוף המעת לעת כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי וכבר נפגם טעמו:

במה דברים אמורים כשנתן עליו המים קודם שנראה הציר בתוך הכלי של חמץ שנכבש בתוכו או אפילו לא נתן עליו את המים עד לאחר שנראה ציר בתוך הכלי אלא שלא שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח אבל אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול אם היה הכלי בן יומו אסור לאכול מהמליח שנכבש בתוכו אפילו ביום טוב האחרון לפי שהציר הוא דבר חריף כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח גמור כמ"ש ביורה דעה סי' ס"ט וצ"א וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי ועל ידי כן נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות הציר שנכנס בתוכו וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח דהיינו בעוד שהכלי הוא בן יומו אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים:

ומכל מקום אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהיה בו הציר קודם שנתן בו המים וברור לו שיש ששים במליח הנכבש עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו מותר לאכול מליח זה בפסח שהרי לא נכנס חריפות הציר אלא באותו מקום מן הכלי שהיה מונח עליו ושאר החמץ הבלוע בשאר הכלי הוא נותן טעם לפגם בשעה שנפלט לתוך המליח דהיינו לאחר מעת לעת משעה שנכבש המליח במים בתוך כלי זה:

ומכל מקום לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח אסור לאכלו בפסח בכל ענין אלא אם כן הוציאו קודם הפסח מן הכלי של חמץ שהיה שרוי בתוכו אבל כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת משעה שנשרה בתוכו עד שעה שהוא רוצה לקנותו ולאכלו בפסח וכל צונן שהוא שרוי בכלי אינו מפליט כלום מהכלי פחות [מ]מעת לעת כמו שיתבאר בסי' תס"ז מכל מקום לכתחלה טוב ליזהר מלקנותו אם אין שם שעת הדחק אבל אם יש שעת הדחק מותר לקנותו ולאכלו בפסח אם עדיין לא עבר מעת לעת משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח. אבל אם כבר עבר מעת לעת אסור לאכלו בפסח אפילו על ידי שרייה והדחה ואפילו אם כלי זה של חמץ זה שנכבש בתוכו לא נבלע בו מעולם כל כך חמץ שלא יהיה בדבר שנכבש בתוכו ס' כנגד החמץ הבלוע בכלי מכל מקום כיון שהוא כבוש בתוכו בתוך הפסח וחמץ בפסח במשהו ואין לו ביטול לעולם אפילו הוא נותן טעם לפגם לפי מנהגינו:

אבל אם הוציאו מהכלי של חמץ קודם הפסח אף על פי שהוא מלוח הרבה מאוד והיה כבוש בתוך הכלי כמה ימים מכל מקום אם לא נבלע מעולם כל כך חמץ בכלי זה שלא יהיה במליח זה ס' כנגדו מותר לאכלו בפסח שאף אם נפלט החמץ מהכלי לתוכו הרי נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח:

בשר שמלחוהו בתוך כלי של חמץ אפילו הוא בן יומו ונכבש בתוכו כמה ימים בתוך הציר שנפלט ממנו אף על פי שנמלח הבשר הרבה מאד והרי חריפותו מבטל פגימת טעם החמץ שנפלט לתוכו מכל מקום אם אחר כך נתייבש הבשר כמו שהוא דרך לייבש בשר כדי שיתקיים לזמן מרובה מותר לאכלו בפסח דכיון שנתייבש נתבטל טעם החמץ שבתוכו:

ואם בשר יבש זה היה תלוי בחדר שמרקדין שם קמח אין שרייה והדחה מועיל לו להתירו בפסח שהקמח אינו עובר ע"י הדחה ואדרבה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאד ונדבקין מאד בבשר:

וכן שאר אוכלין ומשקין וכלים של פסח צריך להזהיר לעם שלא ירקדו קמח בסמוך להם מקום שאבק הקמח יכול להגיע אליהם:

וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו לפי שאנו חוששין שמא יש עליהן עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו מן המלח ומחמת דקותו אינו נראה לעין ואפילו אם הוא רוצה לשרותן במים ולהדיחן יפה ונמצא שאף אם היה עליהם משהו חמץ בעין כבר יעבור על ידי שרייה והדחה אף על פי כן אסור גזירה שמא ישכח ויאכלנה בלא הדחה. במה דברים אמורים במיני מלוחים שדרך לאכלם בכל השנה בלא הדחה כגון דגים לחים מלוחים שנמלחו מזמן קרוב ומיני קישואין (שקורין אוגרקעס) ולימוני"ש מלוחים וכבושים וגבינה מלוחה וכל כיוצא בהן אבל מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה כגון דגים יבישים או המלוחים בחבית (שקורין הערינג) שהן מלוחין מזמן מרובה ואינן נאכלין בלא הדחה ובשר מלוח אפילו הוא לח ואפילו נמלח מקרוב אין דרכו להאכל בלא הדחה ולפיכך אין לחוש שמא ישכח להדיחו ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה שישרנו שלש פעמים במים (ואם ישרנו בתוך כלי של פסח וגם ידיחנו יפה) [קודם הפסח בתוך כלי של פסח וידיחנו יפה] ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו [והמחמיר בכל ענין] הרי זה משובח:

אבל כרכשות יבישות שנמלחו במלח שלא נבדק מהחמץ אין שרייה והדחה מועיל להן להתירן לאכלן בפסח אפילו אם המולייתא שבפנים הוא מבשר שנמלח ונכשר לשם פסח מכל מקום הרי בשעה שמלחו הכרכשות להכשירן מידי דמן מלחו אותן בצד החיצון שלהם מקום שהשומן דבוק שם כמו שנתבאר ביורה דעה סימן ע"ה ואח"כ מהפכין אותם וצד החיצון שנמלח הוא מבפנים והאיך תועיל לו הדחה שמבחוץ:

וכל מנהגים אלו הן לכתחלה אבל בדיעבד שכבר בישל אחד מדברים הללו בלא שום הדחה ושרייה ואי אפשר לקיים אותם עד לאחר הפסח שלא יתקלקל מעמידין על עיקר הדין ומותר לאכלו בפסח ואין צריך לומר אם נתערב אחד מדברים הללו בדברים אחרים אפילו בפחות מס' מותר לאכול כל התערובות בתוך הפסח אפילו אפשר לקיימו עד לאחר הפסח:

אם הוא שעת הדחק שאין לו בשר אחר ליום טוב רק כרכשות הממולאים בבשר שנמלח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ וגם נחתך דק דק בסכין של חמץ אע"פ שמן הסתם לא היה הסכין מקונח יפה קודם שחתך בו הבשר ויש אומרים שכל סכין של חמץ שאינו מקונח יפה אי אפשר שלא יהא משהו חמץ דבוק בו ואם כן יש לחוש שמא על ידי דוחק הסכין בבשר בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בבשר וכשמגיע הפסח עדיין החמץ משהו בעין בתוך הבשר שבכרכשות כיון שהוא שעת הדחק יש לסמוך על דברי האומרים דסתם סכין שמחתכין בו מקונח הוא מן החמץ הדבוק בו שהחמץ אינו דבר הנסרך ונדבק ובקינוח מעט הוא נפרד מהסכין:

במה דברים אמורים כשאין במילוי שבתוך הכרכשות לא שום ולא בצל ולא שאר דבר חריף אבל אם יש בו אחד מהדברים החריפים אסור לאכול כרכשות אלו אפילו ביום טוב האחרון של גליות ואם נפל מהם לתוך התבשיל אם הוא בתוך הפסח הרי הם אוסרין את התבשיל במשהו שהרי הדבר החריף שבתוכו בוודאי נחתך בסכין של חמץ [כיון שלא היתה כוונתו לאכול מהן בפסח וכל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ] אפילו היה מקונח ונקי ולא היה בן יומו אסור לאכלו אפילו ביום טוב האחרון ואוסר את תערובתו במשהו בתוך הפסח כמו שיתבאר:

במה דברים אמורים בשום ובצל שבתוך המולייתא אבל שום שחותכין אותו דק דק ומערבין אותו במלח שמולחין בו בשר לייבש כדי שיהיה ריח השום נודף לתוך הבשר מותר לאכול הבשר בפסח על ידי שרייה והדחה שאף שהשום נחתך בסכין של חמץ מכל מקום על ידי שרייה והדחה נופל עיקר כל ממשות השום מעל גבי הבשר ולא נשאר בו אלא ריחו וריח זה אינו אלא מהשום בלבדו ואין בו כלום מריח חמץ הבלוע בסכין שנחתך בו השום:

אם הוא שעת הדחק שאין לו בשר ליום טוב רק דגים מלוחים או בשר מלוח שנמלחו במלח שלא נבדקו מפירורי חמץ ולא הדיחם קודם הפסח מותר לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח ואפילו בתוך כלי של חמץ אם אין לו כלי של פסח ובלבד שלא ישרה בתוכו מעת לעת שבפחות ממעת לעת אין מים צוננין מפליטין כלום מהכלי כמו שיתבאר בסי' תס"ז:

אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון מהשומן שהתיכוהו קודם הפסח אם לא נתכוונו בהתכתו כדי לאכלו בפסח שבוודאי לא נזהרו בו מחימוץ בשעת התכתו ויש לחוש שמא נתערב אז בתוכו פירור חמץ משהו ועדיין הוא עומד בעינו בתוך השומן שהרי הפירור אינו מתערב ונבלל יפה בתוך השומן שיתבטל בס' קודם הפסח. ומכל מקום אם נתערב במאכלים אחרים בתוך הפסח אינו אוסר תערובתו במשהו אלא מתבטל הוא בס' כיון שאין בו אלא חשש משהו חמץ ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק יש להקל אפילו אם נתערב בפחות מס'. ואם חזר והתיך שומן זה קודם הפסח וסינן אותו בבגד עב קצת כדי לאכלו בפסח הרי זה מותר כמו שנתבאר למעלה אבל בפסח אין סינון מועיל לו שהרי צריך להתיכו קודם הסינון ונמצא שאם היו בתוכו פירורי חמץ אף על פי שסיננו מתוכו הרי כבר נתבשלו בתוכו ונפלט טעמן לתוכו וחמץ בפסח במשהו וגם יש לחוש שמא היו בתוכו פירורי חמץ ונימוחו על ידי הבישול:

ואפילו הוא אומר ברי לי שלא נתערב בזה שום פירורי חמץ בשעה שהתיכוהו קודם הפסח אין זה כלום לפי שאין זוכר אלא דבר שעשה במתכוין ודבר שנתכוין נזהר לעשותו אבל זה שבשעה שהתיך את השומן לא היה דעתו על הפסח ולא נתכוין להזהר בו מפירורי חמץ א"כ אף אם נתערב בו פירור משהו לא היה דעתו עליו ולא השגיח בו ואינו נזכר מזה לאחר זמן:

אבל אם נתכוין בהתכתו כדי לאכול ממנו בפסח ונזהר בו מפירורי חמץ אע"פ שהתיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה מותר לאכלו בפסח שהרי אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר כלומר שלא נפלט לתוך השומן שום טעם מן החמץ עצמו אלא מן החמץ נפלט לקדירה ומקדירה לשומן והרי יש כאן [נותן טעם] בן נותן טעם ועדיין הכל היתר כיון שעדיין לא הגיע הפסח ולא נאסר החמץ כלל ולפיכך מותר לאכלו בתוך הפסח דכל טעם שאינו נפלט ממשות המאכל עצמו הוא קלוש מאוד וכשהוא נבלע בתוך מאכל אחר בשעה שטעם זה מותר עדיין באכילה אין בו כח לאסור אחר כך כשיגיע זמן איסורו. ויש חולקין על זה ואומרים שלא התירו נותן טעם בן נותן טעם של היתר אלא כשההיתר והאיסור הן שמות מחולקין שאין שמותיהן שוין זה לזה כגון בשר בחלב שבשר לבדו הוא היתר גמור ושמו בשר ונותן טעם בן נותן טעם שלו מותר לאכלו בחלב דכיון שטעם הבשר נקלש כל כך אין בו ממשות כל כך שיוכל לחול עליו שם חדש של איסור דהיינו שם בשר בחלב אבל נותן טעם בן נותן טעם של חמץ אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר מכל מקום כשמגיע זמן איסורו לא חל עליו שם חדש שהרי מתחלה אף על פי שהיה קלוש מאוד היה שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה וכיון שאין כאן שם חדש אלא איסור הבא מאליו יכול הוא לחול אפילו על טעם קלוש כזה כיון שמאליו הוא נאסר ולפיכך אסור לאכול משומן זה אפילו בערב פסח משעה חמישית ואילך ואפילו ביום טוב האחרון. אבל אם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לתוך כלי אחר מותר להשתמש באותו כלי בפסח בלא הכשר דכיון שטעם חמץ שבשומן הוא קלוש מאוד אין בו כח להקרות שם חמץ לאותו מעט שומן שנבלע בתוך הכלי כדי שיאסר כשיגיע הפסח. במה דברים אמורים בשומן וכיוצא בו בדברים שאינם חריפים אבל דבר חריף שנתבשל בכלי חמץ אף על פי שלא היה בן יומו ועירה אותו כשהוא רותח לתוך כלי אחר של פסח אסור להשתמש בו בפסח בלא הכשר אפילו ביום טוב האחרון לפי שהחריפות מוציא את עיקר וגוף הטעם הבלוע והרי זה כאלו היה מקבל הדבר חריף את טעם החמץ מן ממשות החמץ עצמו ולא על ידי הכלי ונמצא שדבר החריף הוא נותן טעם ראשון של החמץ והכלי של פסח שעירוהו לתוכו הוא נותן טעם שני ועדיין יש עליו שם טעם חמץ ונאסר כשמגיע הפסח. ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה אבל אם בתוך הפסח נתערב השומן זה במאכלים אחרים אינו אוסר במשהו כמו שאם היה בלוע בתוכו טעם ממשות החמץ עצמו אלא מתבטל הוא בס' כיון שלפי סברא הראשונה מותר לאכלו בלא שום ביטול ויש אומרים שאפילו ס' אין צריך לבטלו לפי שבדיעבד סומכין לגמרי על סברא הראשונה ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק:

וכן הדין ביין מבושל ומי דבש וכיוצא בהן שנתבשלו בכלי חמץ בן יומו קודם הפסח שאסור לשתותן בפסח אפילו ביום טוב האחרון של גלויות ואפילו אם אינו יודע אם נתבשלו בכלי שהוא בן יומו או בכלי שאינו בן יומו וסתם כלים אינן בני יומן מכל מקום משום חומרת חמץ יש להחמיר ולחוש שמא היה הכלי בן יומו ואין לשתות שום משקה שנתבשל בסתם כלי אלא אם כן בידוע שאינו בן יומו. והוא שלא יהיה דבר חריף אבל אם הוא דבר חריף כגון מרקחת שנעשה מדבר קיוהא וחריף אין לאכלו אפילו ביום טוב האחרון שהחריפות מבטל את פגימות הטעם שנפלט מהכלי שאינו בן יומו ונעשה בו טעם לשבח* וכן מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה יי"ש אפילו יש כמה ימים בין ב' הבישולים אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון שהיי"ש הוא חריף מאד ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים והוא נותן טעם לשבח במי דבש לפיכך אין ליקח ביום טוב האחרון מי דבש של כל השנה אלא מישראל שיודע שלא בישלו ביורה שבישל בה יי"ש וגם נזהר מלהחמיצו בשמרים של שכר: [* לפיכך אם העמיד גבינה קודם הפסח בחלב (צלול) הנמצא בתוך הקיבה שהוא חריף וחמוץ ומעמידין בו גבינות וזה החלב היה מעת לעת בתוך כלי של חמץ אפילו לא היה בן יומו אסור לאכול גבינה זו בפסח אפילו ביום טוב האחרון אלא אם כן יש בחלב שהעמיד ממנו הגבינה ס' כנגד החלב של קיבה שהעמיד בו או שיש בו ס' כנגד הכלי של חמץ שחלב הקיבה היה בתוכה מעת לעת דנמצא שטעם חמץ שבחלב הקיבה נתבטל בס' בתוך חלב הגבינה קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח ולא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור כגון טעם חמץ הבלוע בחלב הקיבה הרי הוא מתבטל בס' כמו שנתבאר ביו"ד סי' פ"ז שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל.]

דבר שאינו חריף שנתבשל בכלי חמץ שידוע שלא היה בן יומו כגון שבישלו לשם הפסח וקודם הפסח עירה אותו מהכלי חמץ לתוך כלי של פסח מותר לו לשתותו בפסח כמו שנתבאר למעלה שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח. ומכל מקום לכתחלה אסור לבשל לשם פסח בכלי של חמץ שאינו בן יומו שאסור לעשות נותן טעם לפגם לכתחלה כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ג. אבל אם לא בישלו לשם הפסח אע"פ שהוא אומר ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ בשעה שנתבשל בו אין זה כלום ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון דכיון שבשעה שבישלו לא היתה דעתו על הפסח ולא היה צריך לדקדק אם הכלי אינו בן יומו ואף לפי דבריו שאומר שברי לי שלא היה בן יומו הרי הוא לא נתכוין לכך ואין אדם זוכר מה שנעשה שלא במתכוין כמו שנתבאר למעלה. אבל אם בשעה שבישלו דקדק ונזהר שלא לבשלו בכלי שהוא בלוע מחמץ אע"פ שלא היתה כונתו לשם הפסח אלא מחמת דבר אחר נזהר בזה כגון שבישלו בכלי חדש לרפואה וכיוצא בזה מותר לשתותו בפסח ומכל מקום מחמת חשש שמא נתערב בו פירור חמץ משהו צריך לסננו קודם הפסח ואם לא סיננו קודם הפסח צריך לסננו בתוך הפסח ואם לא מצא שום פירור חמץ על פי המסננת מותר לשתותו ואין אנו חוששין שמא יש פירור דק שאינו נראה כיון שלא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ:

המבשל מי דבש לצורך הפסח ורוצה להחמיצו לא ישפכנו לתוך כלי המיוחד לכך (שקורין קוואסניק בלשון רוסיא) שהוא מחמץ כל מי דבש ששופכין לתוכו לפי שהכח המחמץ הבלוע מאותו כלי הוא מחמת שמחמיצין בתוכו מי דבש כל השנה והן חמץ גמור שנתחמצו בשמרי שכר וגם נתבשלו ביורה של שכר או של יי"ש:

יש נוהגין להחמיר שלא להסתפק בפסח מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה אע"פ שנזהרו שלא לשאוב ממנו בכלי חמץ מכל מקום חוששין שמא החזירו לתוכו חומץ שנשאר מסעודה ולפעמים יש בחומץ זה מפירורי לחם שנפלו בתוך הסעודה ובמקומות הללו שאין חומץ יין מצוי אין נוהגין להחמיר בזה כיון שאי אפשר למצוא חומץ אחר בקל:

במקומות שמערבין צוקר בחומץ יין אין להסתפק ממנו בפסח אלא אם כן סיננו קודם הפסח עיין סימן תס"ז:

יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח אלא א"כ הכלי חמץ הוא מורק ושוטף שאין בו שום ליכלוך חמץ ואם לא נזהרו ושאבו ממנו בכלי חמץ שאינו מורק ושוטף נזהרין שלא לשתותו בפסח אבל מעיקר הדין אין כאן חשש איסור שהרי סתם כלים הן נקיים ואין בהם ליכלוך בעין כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן אלא ע"י כבישה מעת לעת כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ה:

יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו ע"י שמשימין לתוכו מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה צריכין להזהר שיהיה בהיין ששים כנגדן גזירה שמא ישתה ממנו בפסח או שמא ישתה אותו עם בשר כיון שאין החלב ניכר בו אבל כשיש בו ס' אין כאן חשש איסור ואע"פ שאסור לבטל איסור בידים בס' מכל מקום כיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו עם בשר או כדי לשתותו בפסח אלא כוונתו לתקנו כדי לשתותו לבדו קודם הפסח או לאחריו א"כ אינו מבטל שום איסור כלל. ואחר שנתבטל החלב בס' בתוך היין מותר לשתותו עם בשר אבל אסור לשתותו בפסח (אלא אם כן סיננו קודם הפסח) לפי שיש לחוש שמא אין כל חלב חטה בלול יפה יפה בתוך היין אלא נצלל ממנו מעט וירד למטה והוא עומד בעינו בתוך היין בפסח ונפלט ממנו טעם משהו לתוך היין:

חבית של יין שיש בה משהו בצק שדבקו בו נסרים אע"פ שבצק זה הוא חמץ נוקשה אסור לשתות מיין של חבית זו בפסח לפי שנפלט ממנו טעם משהו לתוך היין בפסח ואינו מתבטל בס' כיון שהוא נתן היין בידים לתוך חבית זו שיש בה בצק דבוק הרי זה כמתכוין לבטל איסור בידים ולפיכך אין לו ביטול עולמית כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט. ואף שאז בשעה שנתן את היין שם היתה שעת היתר אכילת חמץ מכל מקום אין זה מועיל אלא להתערובת שנעשה בשעת היתר דהיינו הטעם שנפלט מהבצק לתוך היין קודם הפסח הוא מתבטל בס' ואינו חוזר וניעור בפסח כיון שכבר נתבטל בשעת היתר אבל התערובת שנעשה בשעת איסור דהיינו הטעם שנפלט מהבצק בתוך הפסח אינו מתבטל אפילו באלף כיון שתערובת זה נעשה בידים על ידי שנתן היין בחבית זו שיש בה בצק ואף שאז היתה שעת היתר מכל מקום על ידי כן נעשה תערובת גם בשעת איסור:

ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח בודאי כבר נתקשה כשהגיע הפסח ואין נפלט ממנו שום טעם ולכך מותר לשתות יין זה בפסח. ומכל מקום אם יש מבצק זה כזית במקום אחד מסדקי החבית חייב לבערו כשמגיע הפסח או שיטיח עליו טיט כמו שנתבאר בסי' תמ"ב עיין שם כל פרטי דין זה:

כל דבר שהוא חריף כגון מלח או בוסר וכיוצא בהן מדברים החריפים שיתבאר ביו"ד סימן צ"ו שנידוכו במדוכה של חמץ אפילו אינה בת יומה והיא מודחת ונקיה שאין בה משהו בעין אסור לאכלם בפסח אף על פי שנידוכו קודם הפסח לפי שעל ידי חריפותם ועל ידי דוחק הדיכה הן בולעין מחמץ הבלוע במדוכה. ומכל מקום במדוכה שלנו שאין רגילין לדוך בהן חמץ ואין בהם חשש אלא שמא נידך בהן משהו חמץ בתוך התבלין החריפים שנידוכו בהם כל השנה ואם כן אף אם נפלט מהם טעם משהו חמץ לתוך המלח או תבלין החריפים שנדוכו בהן כבר נתבטל טעם זה בס' קודם הפסח ולפיכך מותר לאכול מלח ותבלין הללו בתוך הפסח:

מלח הנתון בכלי של חמץ אף על פי שמן הדין מותר לאכלו בפסח אם הכלי היה נקי ואפילו אם אינו יודע אם היה נקי הרי סתם כלים נקיים הן ואין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא א"כ נידוך בתוכו מכל מקום המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ אפילו לא היה בן יומו והיה מודח ונקי תבוא עליו ברכה לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי. ומכל מקום מלח הנתון בכלי שאין רגילין להשתמש בו חמץ בחמין כגון מדוכה וכיוצא בה אין להחמיר:

כל דבר שאינו חריף שנידוך בכלי הבלוע מחמץ אפילו הוא בן יומו מותר לאכלו בפסח אפילו נידוך בתוך הפסח לפי שאין הדיכה מפלטת מה שבלוע בתוך הכלי כשהנידך אינו דבר חריף. במה דברים אמורים בסתם כלי שמן הסתם הוא נקי ואין בו לכלוך חמץ בעין אבל אם נידך בכלי שהוא מלוכלך קצת מחמץ אפילו נידוך קודם הפסח אסור לאכלו בפסח אפילו אם רוצה להדיחו יפה יפה לפי שעל ידי דוחק הדיכה נבלע בתוכו קצת מן הלכלוך שהיה בעין ע"פ הכלי ואינו נפלט ממנו על ידי הדחה:

כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ אפילו הוא בן יומו מותר לאכלו בפסח על ידי שידיחנו יפה במקום החתך (ועיין ביורה דעה סימן צ"ו דבקשואים אין הדחה מועלת כלום וצריך לגרור מקום החתך עין שם הטעם). במה דברים אמורים כשנחתך בביתו שהוא אקראי בעלמא אבל דבר שנחתך בסכין של חמץ בקביעות ביד הנכרי כגון חתיכת דג (שקורין לאקסין) שמוכרים הנכרים בפסח והוא נחתך בפסח בסכינים שלהם שחותכין בהן פת טוב להחמיר משום חומרת חמץ שלא לאכול בפסח אפילו על ידי הדחה. אבל כשחתכוהו קודם הפסח אין צריך להחמיר ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה. ואם לא הדיחוהו ונפל לתוך התבשיל בפסח הרי כל התבשיל אסור אף על פי שיש בו ס' כנגד אותו דבר שנחתך בסכין של חמץ ואפילו נחתך בביתו באקראי בעלמא בסכין שידוע לו שלא היה בן יומו מכל מקום אם לא קנח את הסכין יפה קודם שחתך אותו דבר מן הסתם היה מעט חמץ דבוק בו וכשנחתך בו אותו דבר על ידי דוחק הסכין בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בדבר שנחתך וכשנפל אותו דבר עם משהו חמץ הדבוק בו לתוך התבשיל נאסר כל התבשיל מחמת המשהו חמץ ויש חולקין על זה ואומרים שלא אמרו חכמים סתם סכין אינו נקי אלא מן שמנונית שהוא דבר הנדבק ונסרך אבל חמץ שאינו דבר נדבק ונסרך לו בקינוח מעט הוא נפרד מהסכין הרי כל סתם סכין נקי הוא ממנו ולפיכך כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ אפילו נחתך בקביעות ביד הנכרי בתוך הפסח וקודם שהדיחו נפל לתוך התבשיל הרי התבשיל מותר באכילה אף על פי שאין בו ס' כנגדו ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים כל צרכו כמו שנתבאר למעלה:

כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ אפילו אינו בן יומו והוא נקי ומקונח יפה ואפילו נחתך קודם הפסח אסור לאכלו בפסח לפי שעל ידי חריפותו ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך ועל ידי חריפותו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו ונעשה טעם לשבח:

זיתים מחמת מרירותן הן נקראין דבר חריף ואם חתכן בסכין של חמץ אפילו אינו נקי והוא בן יומו ואחר כך כבש אותם במלח ומים בכלי של חמץ בן יומו הרי מי הכבישה מותרין בפסח לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח אבל הזיתים עצמן אסורין אפילו לא היה הסכין בן יומו כיון שהן חריפים ואע"פ שאם נצרף כל הזיתים שנחתכו בסכין זה יש בהן ס' לבטל פליטת הסכין אף על פי כן כולם אסורין לפי שיש לחוש שמא כל זית וזית נבלע משהו מפליטת הסכין ולא נתפשט משהו זה בכל גוף הזית שיתבטל בתוכו בס' אלא כל משהו זה נבלע במקום החתך וסמוך לו מעט בענין שיש במשהו זה כדי ליתן טעם חמץ גמור באותו מקום מהזית שהוא בלוע בתוכו וכן יש לחוש בכל זית וזית ולכך כולם אסורין אפילו ביום טוב האחרון ואפילו אם רוצה להסיר מכל זית את מקום החתך וסמוך לו מעט ולאכול המותר אין זה מועיל כלום דאפשר שבכמה זיתים נתפשטה בהן פליטת הסכין בכל גופן ולפי שאין אנו יודעין אותו לפיכך כולם אסורין (ואפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס' ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב אין זה כלום שכבר נתבאר שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח). ואם חזר ובישל כל זיתים אלו יחד קודם הפסח מותר לאכלן בפסח לפי שעל ידי הבישול נפלט טעם החמץ ממקום שהיה בלוע בכל זית וזית ונתפשט בכל גוף הזיתים ונתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח אבל אם לא בישלן אע"פ שהן כבושין במים כמה ימים וכל כבוש הוא כמבושל מכל מקום אינו כמבושל ממש ואין סומכין על הכבישה שעל ידי כן יהא איסור נפלט ממקום שנבלע בו כמו שסומכין על הבישול שהרי הכשר כלים האסורין הוא על ידי הגעלה בחמין ולא על ידי כבישה במים צוננין אפילו כמה ימים. ויש אומרים שאפילו בישל כל הזיתים ביחד קודם הפסח ואפילו בישל עמהם עוד דברים אחרים שיש בהם ס' כנגד כל הזיתים אף על פי כן הזיתים עומדין באיסורן בפסח לפי שכל זית וזית לא נפלט ממנו טעם החמץ לגמרי על ידי הבישול אלא נשאר בו משהו ואף על פי שמשהו זה נתפשט על ידי הבישול בכל גוף הזית ונתבטל בתוכו בס' מכל מקום כיון שקודם שבישלו היה נרגש טעם החמץ במקצת הזית דהיינו במקום החתך וסמוך לו מעט והיה נקרא שם חמץ על אותו טעם הבלוע באותו מקצת כיון שלא נפלט ממנו החמץ לגמרי הרי טעם זה נקרא טעם חמץ כמו שהיה נקרא קודם שבישלו שהיה בו כדי ליתן טעם מורגש באותו מקצת וכיון שיש שם חמץ על טעם משהו זה הבלוע באותו מקצת הרי הוא חוזר וניער בפסח ואוסר את המקצת הזה שהוא בלוע בתוכו והחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם כל זמן שיש שם חמץ עליו ולפי שאין אנו יודעים כמה הוא שיעורו של המקצת הזה שהיה נרגש בו טעם חמץ קודם שנתבשל לפיכך כל הזית אסור שאפשר שהיה נרגש בכולו וכן כל זית וזית יש להסתפק בו שמא היה נרגש טעם החמץ בכולו. אבל חמץ גמור שנתערב קודם הפסח בפחות מס' לח בלח כגון שכר לתוך מי דבש ואחר כך נפל לתוכו עוד מי דבש קודם הפסח בענין שיש בין הכל ס' כנגד השכר שבתוכם מותר לשתות הכל בפסח ואין השכר חוזר וניער אע"פ שנתערב תחלה בפחות מס' והיה טעם שכר נרגש בתערובות ונקרא עליו שם חמץ אין אומרים כיון שנקרא עליו שם חמץ שוב אינו נפקע ממנו מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"ו ע"ש. ולענין הלכה כיון שאיסור משהו בפסח מדברי סופרים יש להקל כסברא הראשונה ומכל מקום המחמיר שלא לאכלם עד יום טוב האחרון תבוא עליו ברכה. וכל זה כשנחתכו בסכין של חמץ אפילו הוא מקונח ונקי ואינו בן יומו אבל אם נזהר לחתכם בסכין חדשה או שלא נשתמש בה חמץ בחמין מעולם מותר לאכלם בפסח מעיקר הדין אפילו נכבשו קודם הפסח במלח ומים בקדירה של חמץ שלא היתה בת יומה לפי שהחמץ שנפלט מהקדירה לזיתים קודם הפסח הוא נותן טעם לפגם ואף על פי שבדבר חריף אין אומרים נותן טעם לפגם מכל מקום כיון שנתן המים על הזיתים כבר הוחלש כחן ונתבטל חריפותן (על ידי המים שנבלעו בהם על ידי כבישה זו) והוא שהמים הן הרבה מהזיתים כמו שנתבאר ביו"ד סימן קי"ד. ואם נכבשו בכלי חמץ בן יומו דינו כשאר מיני מלוחים וכבושים שאין מרבים בהם מלח שנמלחו ונכבשו בכלי של חמץ בן יומו כמו שנתבאר למעלה:

חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח בין בשוגג בין במזיד ונתערב לאחר הפסח בשוגג בין במינו בין בשאינו מינו בין לח בלח בין יבש ביבש הרי הוא בטל ברוב ומותר אפילו באכילה דכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא לפיכך אינו אסור אלא כשהוא עומד בעינו כמו שהיה בשעה שעבר עליו אבל אם נתערב אחר כך ברוב היתר כיון שנשתנה מכמו שהיה בשעה שעבר עליו הפסח לא קנסוהו חכמים. ומכל מקום אסור לערבו בידים ברוב היתר שאין מבטלין איסור לכתחלה ואם עבר ועירבו במזיד דהיינו שידע שאסור לערבו ואף על פי כן עירבו ברוב היתר כדי לבטלו דינו כשאר מבטל איסור במזיד שאסור לו ולאנשי ביתו ומותר לאחרים כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ט עיין שם כל פרטי דין זה. ויש אומרים שחמץ שעבר עליו הפסח כיון שהוא אסור מדברי סופרים הרי דינו כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים אם התערובות הוא לח בלח בין שנתערב במינו בין שלא במינו בין שיש בתערובת ממשו של איסור בין שאין שם אלא טעמו בלבד כגון חתיכת חמץ שעבר עליו הפסח שנפלה לתבשיל רותח של חמץ שנתחמץ לאחר הפסח ואין בתבשיל ס' כנגד החתיכה הרי התבשיל אסור באכילה ובהנאה אף לאחר שהסיר החתיכה ממנו. ומכל מקום מותר למכרו לנכרי שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החתיכה שנפלט לשם ונמצא שאינו נהנה כלל ממנה אבל אם יש בהתערובת ממשות חמץ שעבר עליו הפסח צריך ליזהר שלא יקבל דמים מהנכרי רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנפל החמץ לתוכו או שיקבל ממנו כל דמי התערובת עם החמץ שבתוכו וישליך דמי החמץ לאיבוד כגון לים או לנהר עמוק דנמצא שאינו נהנה כלל מחמץ זה ואפילו הוא עצמו מותר לאכול כל התערובת על ידי שיפדה את החמץ שבתוכו דהיינו שיטול ממעותיו סכום דמי החמץ זה וישליכם לאיבוד דנמצא שאינו נהנה כלל במה שעבר הפסח על חמץ זה ושוב אין לנו לקונסו שלא יאכלנו כיון שכבר נתערב בהיתר. ואם התערובת הוא יבש ביבש הרי הוא בטל ברוב כמו בשאר איסורין ומותר אפילו באכילה. ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים צריך לפדות את החמץ ואחר כך יאכל את כל התערובת או שימכור הכל לנכרי ולא יקבל ממנו רק מחצית הדמים דהיינו דמי היתר בלבד. ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה אבל אם הוא הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה (כי כן עיקר):

עיסה שנתחמצה לאחר הפסח בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אע"פ שיש בה ס' כנגד השמרים הרי היא אסורה אפילו בהנאה דכיון שהשמרים העמידו אותה וכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא עומד בעין הרי כאלו כל העיסה היא שמרים. לפיכך אם הוא רוצה למכרה לנכרי ולא יקבל ממנו רק כמו שהיתה העיסה שוה קודם שנתן לתוכה השמרים אין זה מועיל כלום כיון שאנו רואים כל העיסה כאלו היא שמרים וכן אם הוא רוצה לפדות את השמרים אין מועיל כלום שאין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין וכן הדין אם העמיד גבינות בחומץ של שכר שעבר עליו הפסח או שהעמיד מי דבש בשמרי שכר שעבר עליו הפסח וכן כל כיוצא בזה ויש חולקין על זה ואומרים שפדיון מועיל לדבר המעמיד וכן יכול למכרו לנכרי ולא יקבל ממנו דמי דבר המעמיד ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם:

אם לקח שאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח ומעיסה זו השניה לקח שאור וחימץ בו עיסה שלישית ומעיסה זו השלישית לקח שאור וחימץ בו עיסה רביעית הרי עיסה זו הרביעית מותרת אפילו באכילה בלא שום פדיון אבל עיסה הב' והג' דינן כעיסה הראשונה וכן אם לקח שמרים ממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר שעבר עליו הפסח והעמיד בהם מי דבש ב' וממי דבש הב' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ג' וממי דבש הג' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ד' הרי מי דבש הד' מותר אפילו בשתיה לדברי הכל עיין סימן תמ"ב וכן כל כיוצא בזה: