כל אדם יש לו חוץ מד' אמות או מהמקום ששבת בו אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלא מרובעת כמו שיתבאר בסי' שצ"ט:

קדש עליו היום בבקעה הרחק מן העיר שאין שם תחומי שבת מסומנים ואינו יודע לשער תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות כדרך הליכתו של אדם וזהו תחום שבת כי דרך הליכתו של אדם אמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל רגל זו שמרחיק כחצי אמה בין רגל לרגל ומקום מצב הרגל עם המנעל הוא ג"כ כחצי אמה:

כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת ויום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח חוץ למקום שביתתו כך כליו ובהמתו אין יכולים שום אדם להוליכם חוץ לאלפים של בעליהם מפני שקנו שביתה במקום שביתת בעליהם אע"פ שלא היו שם כשקדש היום ואם עירבו בעליהם לרוח אחת אין שום אדם יכול להוליכם לרוח האחרת אפילו פסיעה אחת במקום שאין הבעלים יכולים להלך:

המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב שאין שום אדם יכול להוליכה אלא במקום שהאב יכול להלך ולא במקום שהבן יכול להלך אע"פ שמסרה לו מבעוד יום לפי שדרך בני אדם להפקיד חפציהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם:

אבל המוסר בהמתו לרועה אפילו מסרה לו ביום טוב ולא מבעוד יום הרי היא כרגלי הרועה בין שהוא ישראל בין שהוא נכרי לפי שמן הסתם גם מאתמול היה בדעתו למסרה לו היום וקנתה שביתה במקום שביתת הרועה ואפילו הוא נכרי כמ"ש בסי' ת"א ואם מסרה לב' רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם ואפילו אם מסרה לשניהם מערב יום טוב ולא בירר דבריו וביום טוב בירר דבריו שמסרה לאחד מהם ואליו נתכוין מערב יום טוב אעפ"כ כיון שבשעה שקדש היום לא היה מבורר עדיין לאיזה מהם מסרה לא קנו שניהם ונשארה ברשות הבעלים ולכן היא כרגליו:

שור של רועה כרגלי אנשי אותה העיר שאפילו עירב הרועה לרוח אחת אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו ממנו ביום טוב מלהוליכו אלפים לרוח האחרת מפני שמאתמול מעמידו ברשות בני העיר לפי שרגילים ליקח ממנו אבל אם אחד מעיר אחרת שעירב לעיר זו לקחו ממנו ביום טוב אינו יכול להוליכו לעירו:

אבל שור של פטם הוא כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב אפילו הוא מעיר אחרת וכן אם שחטו בעליו ביום טוב ומכר בשרו הרי כל אחד מהלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך אפילו הוא מעיר אחרת מפני שדעת בעליו למכרו גם לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר מפני שהוא מפוטם והכל שומעים שמעו ובאים לקנותו:

כלים המיוחדים לאחד מהאחים שבבית הרי הם כרגליו ושאינם מיוחדים אינם יכולים להוליכם אלא למקום שכולם יכולים להלך:

שנים ששאלו מערב יום טוב חלוק אחד זה לילך בו יום טוב שחרית וזה לילך בו ערבית הרי הוא כרגלי שניהם דהיינו שאין יכולים להוליכו אלא למקום ששניהם יכולים להלך ואם עירב זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב לא יזיזוהו ממקום שביתתם שהרי זה שעירב למזרח אינו יכול להלך למערב ממקום שביתתו אפילו פסיעה אחת וזה שעירב למערב אינו יכול לילך למזרח אפילו פסיעה אחת כמו שיתבאר בסי' ת"ח:

ב' שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב אף על פי שחלקוה ולקחו כל אחד מנתו הרי כל הבשר של זה וזה כרגלי שניהם לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו כשהיתה הבהמה בחייה אבל אם לקחו חבית של יין בשותפות מערב יום טוב וחלקוה ביום טוב הרי חלקו של כל אחד מהם כרגליו לפי שבשל דבריהם יש ברירה דהיינו שאנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו המגיע לו מערב יום טוב וקנה שביתה במקום שביתתו:

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אפילו לא לקחו עד הלילה הרי הוא כרגלי השואל שכיון שאמר לו מבעוד יום להשאילו העמידו ברשותו שיוליכנו למקום שירצה אבל אם שאלו ממנו ביום טוב הרי הוא כרגלי המשאיל ואפילו דרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב אין אומרים שמאתמול העמידו ברשותו לפי שכיון שלא בא לשאלו ממנו מערב יום טוב סבור המשאיל שמא מצאו אדם אחר שהשאיל לו ולא ישאל ממנו:

האשה ששאלה מחבירתה ביום טוב מים או מלח לעיסתה ותבלין לקדרתה הרי העיסה והתבשיל כרגלי שתיהן ואין אומרים שיבטלו המים ומלח בעיסה מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ואף על פי שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא במין שנתערב במינו אבל בשאינו מינו בטל הוא אף על פי שיש לו מתירין מכל מקום כיון שהמים ומלח באים לתקן העיסה הרי הם עמה כמין במינו לענין זה:

לקח מחבירו ביום טוב גחלת לא יוליכנה אלא כרגלי הנותן אבל אם הדליק נר או עץ שלו משלהבת חבירו הרי הוא כרגלי זה שהדליק:

בור של יחיד הרי הוא כרגלי בעלים ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ואם מי שהוא מעיר אחרת בא ומילא עמהם אינו מוליכם אלא כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו אלפים לכל רוח אם כולם לא עירבו ואם אחד מהעיר עירב לצפון ואחד לדרום זה מוליך לצפון כרגליו וזה לדרום כרגליו שהרי הם שותפים בבור ויש ברירה כמ"ש בחבית של יין (בסעיף י) אבל אם מי שהוא מעיר אחרת בא ומילא מהם לעצמו לא יזיזם ממקום שביתתם אם זה עירב לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום שהרי מים אלו הם לו כרגלי שניהן שגם משלהם הוא ממלא ואין שייך לומר בו יש ברירה כיון שאין לו חלק כלל בבור זה אבל אם אחד מבני העיר מילא ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו שיש ברירה. ובור של הפקר כרגלי הממלא ראשון שאף שלא קנו המים שום שביתה בבין השמשות שחפצי הפקר אינה קונים שביתה מכל מקום כשבא זה ומילא וזכה במה שמילא מן ההפקר הרי קנו אז שביתה כשביתתו:

וכל זה במים מכונסים שהם קווים ועומדים כגון מי גשמים אבל נהרות המושכים אף על פי שאינם נובעים הואיל והם נדים ונעים לא קנו שביתה אפילו הם של יחיד וכן מעיינות הנובעים ואע"פ שאין יוצאין ממקום נביעתם לימשך להלאה הואיל ואינם נחים לא קנו שביתה אפילו הם של יחיד ולפיכך הם כרגלי הממלא ראשון שאז קנו שביתה כשביתתו כיון שנפסקו אז ממקום נביעותם או ממקום הילוכם:

היו באים מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאים מהם בשבת ואין צריך לומר ביום טוב הואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום:

גשמים היורדים ביום טוב בתוך תחום העיר הם כרגלי אנשי אותה העיר וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה מפני שלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים הואיל והם נדים ונעים שם:

מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו הם כרגלי הממלאים ואע"פ שבשעת המילוי זכה בהם חבירו שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מכל מקום זכיה זו אינה אלא משום שאם היה רוצה היה זוכה בהם לעצמו יכול לזכות בהם ג"כ לחבירו וכיון שלא זכה אלא מכחו הרי הם כרגליו:

מי שהיו לו פירות מופקדים בעיר אחרת שחוץ לתחום ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו שפירותיו כמוהו. במה דברים אמורים כשהנפקד יחד לו קרן זוית שאמר לו הניחם בזוית זו שאז לא קבל עליו שמירתן כלל רק כוונתו היא הרי ביתי לפניך הנח לך בזויות זו ושמור לך (ואצ"ל אם אמר לו בפירוש הנה הבית לפניך הנח לך במקום שתרצה שלא קבל עליו שמירתן כלל כמ"ש בח"מ סי' רצ"[א]) אבל אם כשהפקידם אצלו קיבלם ממנו סתם הרי קבל עליו שמירתן והרי הם כרגליו כיון שהם מסורים בידו לשמרן:

מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך אלא א"כ זיכה להם במנות אלו ע"י אחר מערב יום טוב: