{א} צריך שיהיה וכו' - דכתיב חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך ודרשינן שיעשה הסוכות ממה שמאסף מפסולת גורן ויקב דהיינו קשין ואשכולות ריקנין הלכך אין מסככין אלא בדבר שצומח מן הארץ והוא עכשיו תלוש ואינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב שיש בהם כל הדברים הללו:

{ב} ואינו מקבל טומאה - פי' שאינו ראוי לקבל טומאה:

{ג} אע"פ שגידולו מן הארץ - כלומר שמתגדל על הארץ ולשון מן לאו דוקא:

{ד} מיני מתכות - כגון חתיכות מתכות שלא נעשו מהם שום כלים שעדיין אינם מקבלין טומאה ואף דיסודם ג"כ מן הארץ וה"ה עפר ממש אפ"ה אין מסככין בהם דבעינן דוקא שיהיו צומחין מן הקרקע ולא קרקע ממש:

{ה} שפודין - של מתכות אבל של עץ אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן כמו חיצים זכרים דס"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ומותר לסכך בהן וא"כ דמיירי בשל מתכות הוא משנה שאינה צריכה דהא בלא"ה אין מסככין דהא אינו צומח מן הארץ [מ"א] והאחרונים יישבו קושיתו דמיירי בשל עץ ובראשי השפודין יש קצת ברזל וכה"ג גם העץ מקבל טומאה ע"י הברזל שבראשו אכן כיון דעיקר הסכך הוא מן השפוד שהוא של עץ שהוא צומח מן הארץ וא"צ לברזל לצורך הסכך הו"א דמותר לסכך בו קמ"ל דפסול הואיל ומקבל טומאה ע"י הברזל:

{ו} וארוכות המטה - אפילו הם של עץ ואף שאינן מטה שלמה פסולין לסכוך הואיל דממטה שלמה קאתו:

{ז} וכל הכלים - אפילו מידי דמקבל טומאה רק מדרבנן:

{ח} שלא נשאר בהן שיעור וכו' - כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו בהן חכמים שלא לסכך בהן לעולם. אכן אותן הכלים שאפילו בשלמותן לא היו מקבלין טומאה אלא מדרבנן אם נשברו מותר לסכך בהן:

{ט} בחצים שאין להם בית קבול - דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

{י} כשרה - ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ דכיון דפעם אחת היו ראויים לקבל טומאה נשאר שם פסול עליהם וכנ"ל בס"ב קנים הנבראים חלולים אע"פ שיש להן בית קבול אין מקבלין טומאה לפי שלא נעשו לקבלה לפיכך מותר לסכך בהם וכן מותר לסכך בצנור לפי שלא נעשה לקבלה וכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קיבול. ולפ"ז אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפילו נשברה [מ"א וש"א] ועיין בבכורי יעקב דדעתו נוטה דבשעת הדחק יש להקל לסכך כשנשברה כיון דאפילו בעוד שהיא שלמה אין טומאתו אלא מדרבנן אין לגזור בשבורה וכנ"ל בסק"ח:

{יא} כשלא נידק ולא ניפץ - ר"ל אף דמתחלה נשרו הגבעולין במים מ"מ כיון דעדיין לא נידק בכלל עץ הוא. ומשמע מלשון זה דאם היה נידק אף שלא ניפץ פסול ומסוף דבריו משמע דנידק וניפץ בעינן אבל נידק לחוד לא ועיין בפרישה וביאור הגר"א ומשמע שמצדדים להקל ומ"מ אין להקל אף בנשרו לחוד רק במקום הדחק:

{יב} פסולה - מדרבנן מפני שאין צורתו עומדת עליו ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה וע"כ גם בנעורת שברי גבעולין הננער מן הפשתן אין מסככין בו דגם ממנו ראוי למלא כרים וכסתות. והנה לפי הטעמים האלו אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהם ועוד כתבו טעם מפני דכיון דכבר נידק וניפץ קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה ע"כ גזרו שלא לסכך בו ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס דאין מקבל טומאה כלל לא שייך האי גזירה ויש להחמיר:

{יג} של פשתן - אף שאין מקבלין טומאה שאינם כלי מ"מ נשתנה צורתן ואינו נראה כגידולי קרקע ופשוט דה"ה בחבלים של קנבוס:

{יד} שאינה ראויה לשכיבה - אין הלשון מדוקדק דאי אינה ראויה כלל אמאי אמרינן דסתמא לשכיבה אלא ר"ל שאינה שאינה ראויה כ"כ וכן הוא בהדיא בטור:

{טו} אם היא קטנה - היינו כדי שכיבה:

{טז} סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו' - פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו וכנ"ל:

{יז} דהיינו שרוב וכו' - הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך:

{יח} אלא א"כ עשאה לשכיבה דהיינו וכו' - אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך דזה אינו דכיון שחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך אלא אתי לאשמועינן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. ואם אינו ידוע מנהג המקום לכו"ע מותר לסכך בה כ"ז שלא ידעינן שעשאה לשכיבה. ודע דבמקומות הללו כל מחצלת עשויות לשכיבה וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך ג"כ אין מסככין בם:

{יט} בענין שראויה לקבל - ר"ל כיון שראויה לקבל הרי יש עליה שם כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה וה"מ בסתמא אז אמרינן דכיון שיש לה שפה מוכח דנעשית לקבלה וממילא מקבלת טומאה אבל אם דעתו בהדיא לסיכוך אע"פ שיש לה שפה אינה מקבלת טומאה וקיבול זה אינו חשיב כלום כיון שאינה עשויה לקבלה ויש מאחרונים שסוברין דכיון שיש לה שפה בכל גווני מקבלת טומאה ואין מסככין בה:

{כ} אפילו אם ניטל שפתה - דומיא דכל שברי כלים שאין מסככין בהם מדרבנן וכנ"ל בס"ב:

{כא} אין מסככין בהם - ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה:

{כב} יש להסתפק אם מותר וכו' - יש מאחרונים שמפרשי דהספק הוא אם מותר לסכך בסולמות [ומיירי שהסולם הוא רחב ארבעה טפחים דסכך פסול אינו פוסל באמצע פחות מד"ט כדלקמן בסימן תרל"ב] ומקום הספק הוא מפני שהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ויש מאחרונים שמפרשי דמיירי בסולם שאינו רחב דאי הוה רחב בודאי יש לנו להחמיר דדמי לבית קיבול ואין לסכך בו אלא מקום הספק הוא דהלא עכ"פ בכלל מעמיד הוא ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואע"ג שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל:

{כג} ולכן אין לסכך עליו - עיין בד"מ [והעתיקו הגר"א בביאורו] דמיפשט פשיטא ליה דאסור לסכך בו דבית קיבול הוא ומקבל טומאה וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך על גביו ומכ"ש בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתידות ומספוא שם למאכל בהמה בודאי בית קבול גמור הוא ומן התורה טמאין אכן כשאין להסולם נקבים והשליבות תקועין על היריכות במסמרים הם בכלל פשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אף מדרבנן ויש שמחמירין אף בזה משום לא פלוג:

{כד} ואפילו וכו' להחזיקו אסור - דגם זה בכלל מעמיד הוא ומלבד זה עכ"פ סכך פסול הוא:

{כה} שמקבלין טומאת מדרס - ר"ל שראויין לקבל ואפילו הן חדשים שבודאי לא נטמאו עדיין ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר י"א שמקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קבול וע"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמיד הסכך ואפילו נשברו:

{כו} לחבר וכו' במסמרות של ברזל - זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]:

{כז} מיני אוכלים - היינו מאכל אדם דאלו מאכל בהמה אין מקבל טומאה:

{כח} מקבלין טומאה וכו' - ואפילו אם לא הוכשרו עדיין פסולין:

{כט} ואין מסככין בהם - וכל בושם שאין נאכלין להנאת גופן כ"א לריח ומראה וכדומה מסככין בהן [פמ"ג] ולענין קנמון אף דהפמ"ג מיקל בבכורי יעקב הוכיח דכמין אוכל חשיב דהרי איתא לעיל בסימן ר"ב דמברכין עליו בפה"א:

{ל} אם פסולת מרובה על האוכל וכו' - דין זה הוא כלל והדר פרט דהיינו אם קצרם לאוכל הידים מצטרפים להאוכל ואם קצרם לסיכוך הידים מצטרפים עם הפסולת וכדלקמיה:

{לא} תורת אוכל - מן הדין אין הידים נקרא אוכל רק עד ג"ט אבל מפני שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שגדולות הרבה כתב המ"א שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה. ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה. והנה הפמ"ג מפקפק קצת אפילו אחר שנחבטו ובבכורי יעקב משיג עליו ומסכים להט"ז לקמן בסי"ח דשרי. ומ"מ צריך ליזהר דשכיח הוא שעדיין נשאר מעט תבואה בשיבולים אפילו אחר שדש אותם ובזה עדיין נשאר על הקש תורת ידות ולכן אם רוצה לסכך בתבן וקש של תבואה טוב שיסיר השבולים מהם [בכוי"ע הנ"ל] ונראה דקשין של מין שבלין הנקצרין במגל דמדינא היד אינו כאוכל רק עד ג"ט אם יש בהשאר יותר מג"ט אין להחמיר אחר שנחבטו:

{לב} סיכך בירקות וכו' - ר"ל באיזה מקומות שממהרין לייבש בתוך שבעת ימי החג ולנפול העלין והגבעולין וישאר אויר:

{לג} אע"פ שפסולים לסכך וכו' - דהסעיף זה איירי בירקות שראויים לאכילה ופסולים לסכך בהם והו"א דבשביל זה אין חל עליהם שם פסול אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי:

{לד} לפסול בארבעה טפחים - כמבואר בסימן תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ואויר פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים:

{לה} אלא כאויר חשיבי וכו' - היינו אפילו קודם שנתייבשו משום דכיון דכאשר נתייבשו מתפוררות ונופלות ואין הסוכה ראויה להתקיים לשבעה ימים גזור רבנן מהשתא. וכתבו הפוסקים דה"ה כשסיכך בירקות שאין ראויין לאכילת אדם דהן מצד עצמן אין מקבלין טומאה וראויין לסכך בהן אך שממהרין לייבש תוך שבעה ג"כ פסולין:

{לו} המחובר - פי' המחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת אבל תלוש ולבסוף חיברו כתב הב"י בסימן תרכ"ו בשם תה"ד דכשר:

{לז} אין מסככין בו - עיין בסימן תרכ"ו ס"ב לענין אם עבר וסיכך בהם ואח"כ קצצו:

{לח} לכתחלה - ואם עבר וסיכך בהם כשרה לישב בה והיינו אף שיש להם סכך אחר אינו מחוייב לסכך מחדש. ואם היה ריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו יש לומר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו:

{לט} שנושרים - ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשרה:

{מ} וכן אסור לסכך בחבילה - אף דקאמר וכן היינו דכשם ההיא ענינא דסי"ד אסרו חכמים גם זה אסרו חכמים אבל מ"מ הכא חמירי יותר דאפילו בדיעבד אסור ולא דמי לסי"ד דהנהו לא פסילי אלא משום דלמא שביק להו ונפיק אבל חבילה פסולה דידה הוא משום דחיישינן דלמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסלינן ליה ובמדינותינו שמוכרין אגודות ענפי אילנות שקורין יעלניק וקוצצין אותו לפזר בבית אפשר דאין דינם כחבילה כיון דאין דרך להניחן לייבשן דאדרבא כשיתייבשו אין שוין כלום [ח"א]:

{מא} בפיסול - כיון שלא הניחן לצל:

{מב} אינה נקראת חבילה - ר"ל ומותר לסכך בה לכתחלה וא"צ להתיר אותה:

{מג} משני ראשיה - ואם קשרן באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלה:

{מד} כיון וכו' - ר"ל ואינו דומה להא דאיתא בסימן תרכ"ו ס"ב דאם קצץ האילן העומד ע"ג הסוכה להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסכך אינו מועיל עד שינענעו ג"כ ולהניחו לשם סכך דהקציצה לא מקרי עדיין מעשה וה"נ בענינינו ההתרה ע"ז אמר דשאני הכא שאין איסורה בעצם דהא הניח החבילה לשם סכך אלא משום גזירה אסרוה וכדלעיל בסט"ו משא"כ התם דפסולו מדאורייתא משום מחובר בעינן מעשה גמורה דהיינו הנענוע אחר הקציצה ולזה מסיים דחבילה שהניחה לייבשה שפסולו מן התורה דמי ממש להתם וצריך נענוע אחר ההתרה והנענוע הוא שיזיזם ממקומם:

{מה} שרחבן ארבעה - טפחים שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא בית של כל ימות השנה:

{מו} הפכן על צידן - היינו שלא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צידן:

{מז} שאין בהן ארבעה - ל"ד ה"ה אפילו הן פחותין מג' והטעם דכיון דיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכות הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן:

{מח} שדומין לכלים - ואע"פ שראויין לישיבה וגם ראויין להשתמש עליהן דהיינו להניח איזה דבר על גבן אעפ"כ אינן מקבלין טומאה כיון שלא יחדן לישיבה ולא לשום תשמיש אלא עומדין לבנין או לסחורה וגם משום גזירת תקרה אין בהן שאין רגילות לסכך הבית בנסרים קצרים שאין רחבן ד"ט:

{מט} ונהגו שלא וכו' - דילמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יכול לירד שם ויש מהראשונים שכתבו דכהיום מדינא אסור הואיל דבזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהן ד' טפחים איכא גזירת תקרה ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון וע"כ הלטי"ש אע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה וכ"ש בשינדלין:

{נ} כלל - כתבו הפוסקים דבשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפילו כשיש בהן ד' טפחים וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה. אכן לענין ברכה יש דיעות בפוסקים עיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ו ובחידושי הרשב"א בענינינו דעתו נוטה דיכול לברך:

{נא} פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר - עד כאן לשון המשנה ודעת המחבר בדעה א' דמפני החמה הוא כפשטיה שהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ופירס עליה הסדין להגן שלא תכנס החמה כלל ומפני הנשר היינו שלא יהיו וכו':

{נב} פסולה - דהא קמסכך ומגין ע"ע בדבר המקבל טומאה:

{נג} לנאותה כשרה - דכיון דהוי צורך סוכה בטיל לגבה. ודוקא כשהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה וכנ"ל דאל"ה פסולה:

{נד} בתוך ארבעה לסכך - דאם היה מרוחק יותר לא בטיל לגבי הסכך בכל גווני וכדלעיל בסימן תרכ"ז ס"ד:

{נה} וי"א שסוכה וכו' - דעה זו פליגא אדמעיקרא וס"ל דמה דאיתא במשנה פירס עליה סדין מפני החמה וכו' היינו באופן שצייר לקמיה דוקא אבל להגן מן החמה והעלין כשרה אפילו לישב תחתיו דבטיל הוא לגבי סוכה:

{נו} אבל אם לא כיון וכו' - פי' אם היה מסוככת יפה בענין שאין לחוש שע"י הנשר יהיה חמתה מרובה מצילתה ולא הוצרך לפרוס עליה סדין אלא להגן מפני החמה או מן העלין הנושרין כשרה [ב"י]:

{נז} ומיהו לכתחלה לא יעשה וכו' - דלא יאמרו הרואים שכונתו כדי לסכך ואפילו שלא בשעת אכילה אסור דיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה:

{נח} שמכוין כדי להגין - זהו רק לדעת הי"א שהזכיר מתחלה אבל לדעה ראשונה אף באופן זה אסור ועיין בבה"ל דכן יש להחמיר למעשה וכ"כ הב"ח וש"א. ומ"מ בשעת הדחק שלא יכול לאכול בסוכה ע"י העלין הנושרין לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפין או ע"י הרוח שמכבה הנרות מוטב לפרוס סדין תחת הסכך בתוך ד' טפחים משיאכל חוץ לסוכה אבל לא יברך ע"ז לישב בסוכה:

{נט} או דהוא שרוי במים - עיין בבה"ל דלפי מה שהסכימו אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה יש ליזהר שלא לפרוס אפילו לייבש אלא שלא בשעת אכילה:

צומח מן הארץ ותלוש ואינו מקבל טומאה - עיין מ"ב דכל זה דרשינן מקראי הלכך דאורייתא נינהו ולעיכובא דהיינו דבר שאינו צומח מארץ או מחובר או דבר שראוי לקבל טומאה מן התורה פסול מדאורייתא אכן דבר שראוי לקבל טומאה מדרבנן פסול רק מדרבנן וע"כ אם אין לו לסכך רק בדבר זה יש לומר דיסכך בו ולא יברך [פמ"ג]:

עומדת לשכיבה - עיין במ"א דבמקומות הללו סתם מחצלת [היינו בין גדולה ובין קטנה] לשכיבה ולפ"ז אפילו עשאן בפירוש לסיכוך מ"מ פסולין מדרבנן מהטעם שפסק הרא"ש דמי יודע אם נעשו לשם סכך ואסורין מפני מראית העין. וחדשים מקרוב באו שהתחילו במדינותינו לסכך במחצלות של ערבה אשר לא שיערו אבותינו ואותם מחצלות מסתמא הם עומדים לשכב ולישב עליהם העגלות וא"כ יש בהם פסול מפני מראית העין אפילו עשאן לשם סכך ולכן כל שומר נפשו ירחק מזה ובפרט אם אותן מחצלאות כבר נשתמשו בהם בעגלה אפילו לא לשכיבה וישיבה רק לקבל פסולים מדאורייתא וכו' עכ"ל הבכורי יעקב אמנם בספר בית מאיר כתב שבעירו ג"כ מצא ענין הנהוג שמסככים בענפי ערבות גידולים קורין אותן בלעד קעריב ואותן הקעריב באמת רוב תיקונם וגדילותם היינו להניח תוך העגלות ואלו אף אותן שמסככין בהם היו ג"כ בתוארם באופן שהיה שייך לומר עלייהו סתמייהו להניחם תוך בעגלות וכו' וא"כ לדעת הרא"ש לא יועיל אפילו אם העשיה היה בפירוש לשם סיכוך אמנם רואה אני שאלו הקעריב שאין להם שום בית קיבול אלא פשוטים אינם נעשים כלל באופן זה להניחם תוך העגלות דהנעשים לעגלות יש להם תוך ועשויים עם שוליים ואחוריים ואלו שאינם אלא צד אחד פשוט אף אלו היו נעשים להציגם מן הצד תוך עגלות אינם אלא למחיצה להפסיק שלא יפול דבר מן צד העגלה שאינם מקבלים שום טומאה וכו' ובפרט שהם גדולים מה שאין דרכם כלל להניחם תוך עגלות ומכ"ש שניתקנו בפירוש אצל האומן לסכך בהם דכשרים בלי שום גמגום עכ"ל ועיין בפמ"ג סוף הלכות סוכה בסימן תרמ"ג שמגמגם בזה משום גזירת תקרה (ואיני יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה) ומ"מ הרוצה לסמוך על דעת הגאון בית מאיר בודאי אין למחות בידו בפרט דהוא רק מלתא דרבנן בעלמא לכו"ע היכא דנעשו לסיכוך כמו שכתב בבכורי יעקב אכן במקום שנהגו לסכך בהן כל השנה הגגות בודאי יש ליזהר בהן משום גזירת תקרה כמו שכתב הרמ"א:

וכל מה שדרכו לייבש וכו' - עיין בלבוש שכתב לייבש עד שתהא חמתו מרובה מצילתו אף מעכשיו הוא פסול דגזרו בו חכמים שלא יבוא לידי בטול מצות סוכה שמא לא יוכל לעשות אחרת תוך זיי"ן ועיין פמ"ג שמפקפק על דבריו ובאמת מקורו הוא מדברי הר"ן שהובא בב"י אכן יש לעיין דהרמ"א שהעתיק דברי הר"ן בהגהתו והשמיט מן הר"ן מה שכתב עד שתהא חמתו מרובה מצילתו משמע לכאורה דלא ס"ל להלכה כן וצ"ע:

פירס עליה סדין מפני החמה - עיין בט"ז שכתב שיש ג' חילוקים לענין זה היינו אם לא הגיע עדיין החמה לתוך הסוכה אלא קרוב לה אפילו לדעת ר"ת שהוא הי"א המובא בסמוך פסול ובאם הגיע החמה דרך נקבי הסכך לגוף האדם גם לדעה ראשונה מותר לכתחלה דנראה לעין כל שעושה בשביל החמה כי פליגי ביש הוכחה קצת בנכנסת החמה לתוך הסוכה ולא לגוף האדם דלדעה ראשונה פוסל בזה ולר"ת אינו פוסל ומיהו לכתחלה לא יעשה וזהו שסיים המחבר בסוף דבריו לדעת הי"א ומיהו וכו' אא"כ הוא ניכר לכל שמכוין וכו' ר"ל שיהיה היכר גמור כגון כשהגיע החמה לגוף האדם וכנ"ל עכ"ד ולא העתקתיו במ"ב להלכה דכמה אחרונים חולקים עליו (עיין בא"ר ובגדי ישע ומאמר מרדכי ונהר שלום) ודעתם דרש"י אוסר בכל ענין אף אם הגיע החמה לגוף של אדם דעכ"פ הוא מגין ומסכך עליו ונקרא מסכך בדבר המקבל טומאה ולר"ת מותר אפילו אם רק הגיע קרוב לסוכה כל שהסדין לא סייע להכשר הסוכה כגון שהיה הסכך עב דאפילו אם יתיישבו לא יהיה חמתה מרובה מצילתה:

וי"א וכו' - הוא דעת ר"ת שהובא בתוס' שדעתו מאחר שכבר הקדים הסוכה לעשותה כהלכתה אין לפוסלה במה שפירס עליה סדין אח"כ אף שהסדין היתה ג"כ צילתה מרובה מחמתה. [בית מאיר וש"א בביאור דברי ר"ת] ואך שלא תהיה הסדין נמוכה הרבה מן הסכך וכדמפרשינן לקמיה ועיין בב"ח שפסק להחמיר כדעה ראשונה וכן משמע במ"א אמנם דעת הא"ר דהעיקר כדעת ר"ת מפני שהרא"ש ורבינו ירוחם ומרדכי ואגודה הסכימו לו [ודברי הא"ר בסקי"ח אלבוש קאי דהזכיר דעת ר"ת בסברא קמייתא ודברי ש"פ בשם י"א וכ"כ בבכורי יעקב] ומחמת זה פסק בהיו גשמים נוטפין מן הסכך על השלחן דיפרוס סדין ויכול גם לברך לישב בסוכה עכ"ד. והנה באמת היה יכול לחשוב עוד שלש פוסקים שנראה מדבריהם שהם פוסקים כר"ת והוא התשובה המיוחסת להרמב"ן שהובא בב"י (והוא ת' הרשב"א בסימן קצ"ו) והאור זרוע והסמ"ג אבל לא מפני זה ננקוט להקל למעשה כדבריו דיש הרבה והרבה ראשוני ראשונים נגדם שעומדים בשיטת רש"י דהוא דעה ראשונה המובא בהמחבר והוא הרבינו חננאל בסוגין דמפרש מפני הנשר כפירוש רש"י שלא יהו העלין נושרין לתוך האוכל וידוע מהרא"ש דמתניתין מיירי בודאי בצלתה מרובה מחמתה דאל"ה אף לנאותה פסולה [ותשובת הגאונים אפשר ליישב מקושית הרא"ש דמה שאמרו דמתניתין מיירי בשחמתה מרובה מצילתה היינו דאי לא יסכך בסדין ישאר חמתה מרובה מצילתה שהיה סכך קלוש וכן משמע ממרדכי ע"ש אח"כ מצאתי בסמ"ג כדברינו] וכן המעיין בדברי הרי"ץ גיאות יראה שהוא מפרש ג"כ כפירש"י וכן משמע מהעיטור ע"ש ועיין בב"ח שכתב שגם דעת הרמב"ם כן מדהעתיק לשון המשנה בסתמא משמע שהוא מפרש כפירש"י וכבר קדמו בזה הרבינו מנוח בפירושו על הרמב"ם שכתב ג"כ הכי בדעת הרמב"ם וע"ש שדעתו ג"כ דכפירושא דרבינו שלמה [הוא רש"י שכן קראוהו הרבה ראשונים] מסתבר דלא מהניא כלל הקדימה שקדם לעשות הסוכה וכן הסכים הריא"ג עכ"ל וכן דעת הר"ן והריטב"א בחידושיו והגהת סמ"ק כולם נקטו העיקר כפשטא דמתניתין וכדעת רש"י. היוצא מדברינו שדעת ר"ח ורש"י והריא"ג והרמב"ם והעיטור ורבינו מנוח והר"ן והריטב"א והגהת סמ"ק וכן משמע ג"כ בשיטת ריב"ב כולם נקטו לדינא כדעת רש"י וכסתימת המחבר בדעה ראשונה ועיין בביאור הגר"א שכתב ג"כ דהמחבר בס"א סתם כדעה ראשונה והוא מה שכתב המחבר שם בין שהאילן קדם ובין שהסוכה קדמה וכן ממה שכתב בסוף ס"א ובכ"ז לא שאני בין קדם האילן לקדם הסכך והכא נמי כיון שהסדין צילתו מרובה מחמתו למה נכשיר כשפירש להגן מפני החמה או תחתיה מפני הנשר [ואף שהב"ח יישב זה קצת מפני שדומה כמו לנאותה משא"כ באילן הגר"א חשב זה לדוחק וכן בבית מאיר ע"ש] וע"כ אם גשמים נוטפין על השלחן ינהוג כדעת המ"א וכמו שכתבנו במ"ב:

או תחתיה שלא ישרו העלין - ר"ל שהיה סמוך ודבוק להסכך ומונע בזה העלין שלא יוכלו ליפול [תוי"ט]:

ובלבד שיהא בתוך ארבעה לסכך - פשוט דהשו"ע קאי גם אלהגין וכן מוכח בטור וראיתי בגליון המשניות להגרע"א שכתב על האי דמובא ברע"ב פירוש השני והוא דעת הי"א המובא פה ודוקא שלא יהיה עשרה טפחים בין הסכך להסדין דאל"ה מיפסל משום סוכה שתחת סוכה וצ"ע עליו מדברי הטוש"ע שכתבו בהדיא שיעור ד"ט ואולי דהוא קאמר דבריו רק לדעת ר"ת בעצמו דסבר דכיון שהסוכה שעשויה כהלכתה קדמה שוב אין יכולת בסדין לפסלה (ודומיא דמכשיר ר"ת בסוכה שקדם לאילן דאין יכולת באילן לפסלו) ולכך כתב דעכ"פ לא יהיה רחוק עשרה טפחים אבל הטוש"ע שהעתיקו שיטתו הוא מפני שכמה פוסקים הקשו על רש"י שאין טעם לחלק בין לנאותה ובין להגן מפני החמה והעלין (עיין במרדכי ואור זרוע ובתוס' ורא"ש וסמ"ג) ור"ל דזה הוי כמו לנאותה וע"כ דינו ממש כמו לנאותה דבעינן שלא יהיו מופלגין ממנה ד"ט כדלעיל בסימן תרכ"ז ע"ש:

אלא א"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין - מלשון זה משמע דאפילו תחת הסכך יש להחמיר משום הרואים דהא אלעיל קאי שפירס הסדין תחתיה מפני הנשר ואולם דעת הרוקח מובא לקמן במ"א בסימן תר"מ סק"ח דבתחת הסכך שהוא בסוכה גופא אין לחוש מפני מראית העין ע"ש מיהו לדינא אין נ"מ כ"כ דבלא"ה יש להחמיר בכל גווני דמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה:

או שהוא שרוי במים - עיין במ"א שכתב ומ"מ בשעת אכילה אסור [ר"ן ב"י] וצ"ע דהא דברי השו"ע קאי בדעת הי"א דהוא לשיטת ר"ת ולדידיה בודאי אף בשעת אכילה שרי מדינא דהוא ס"ל כל שאינו מסייע בהכשר סוכה אינו פוסל ומה שהעתיק ב"י ר"ן ג"כ אינו ראיה דהר"ן קאי אליבא דרש"י דס"ל דמפני הנשר הוא איסור דאורייתא הוא מסתפק אם פורס הסדין לייבשו דהוא לצורך הבגד בלבד אי מותר או לא דיש סברא להחמיר דדוקא לנאותו שהוא צורך סוכה משא"כ בזה שהוא צורך בגד אינו בטל לגבי סוכה או דלמא דוקא בפורס כדי להגן ע"ע מפני החמה והנשר שם סכך ע"ז ומקרי מסכך בדבר המקבל טומאה משא"כ כששוטחו כדי לייבשו אין שם סכך עליו ושרי [ומוכחא סברא זו ברש"י ד"ה ע"ג קינוף ע"ש] וסיים הר"ן דלמעשה יש להחמיר אבל לר"ת לא היה מסתפק הר"ן כלל דודאי שרי וכן מוכח בד"מ שכתב על האי ספיקא דר"ן דמטור משמע דשרי והשו"ע הלא העתיק לשון הטור וכן בביאור הגר"א מוכח כן דלר"ת שרי. אח"כ מצאתי בנהר שלום שכתב ג"כ דלר"ת בודאי שרי ונשאר בקושיא על המ"א. והנה ראיתי חדשות בדברי הפמ"ג שכתב דאף לר"ת יש להסתפק דילמא לצורך הבגד אסור אבל ז"א דלר"ת כל שאינו מסייע להכשר סוכה אינו פוסל. ואפשר לענ"ד ליישב קצת דברי המ"א דהוא יסבור כדעת הב"ח דהטור [וכן השו"ע שהעתיק דבריו יוכל לסבור כן] אינו סובר לדינא כסברת ר"ת דכל שאינו מסייע להכשר סוכה אינו פוסל הסוכה מפני שהסוכה קדמה אלא בזה דלהגן מפני החמה והעלין דינו כלנאותה ולפ"ז שייך שפיר ספיקא דהר"ן אף לשיטה זו כמו לרש"י דדלמא לצורך הבגד גרע מלהגן דשם שייך כדי לנאותה שיהיה יכול לישב בסוכה ולכך בטל הסדין לגבי הסוכה משא"כ בזה שהוא רק לצורך הבגד אפשר דאסור ולכך כתב דלא שרי אלא שלא בשעת אכילה. ועי"ל דהמ"א נקט לדבריו לפי עיקר הדין דקי"ל להחמיר כדעה ראשונה דלפ"ז אין להתיר בשעת אכילה והוא דוחק קצת. והנה איך שיהיה כוונת המ"א לדינא בודאי לפי מה שהסכימו כמה אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה בודאי אין להקל לפרוס סדין לייבש תחת הסכך אפילו בתוך ד"ט אא"כ שלא בשעת אכילה: