{א} צריך לישב וכו' - הקדים בזה כדי לידע הטעם בישן תחת המטה דלא יצא שאינו ישן בצל הסוכה אלא בצל אוהל:

{ב} הישן וכו' - דעיקר ישיבת הסוכה הוא אכילה שתיה ושינה:

{ג} גבוה י' טפחים - מן הארץ עד תחתית המטה גבוה י"ט דע"י שיש תחת המטה אויר י"ט חשיב כאוהל ומפסיק בין הסוכה ואפילו דפנות המטה קצרים מאוד שאין להם אפילו רוחב טפח מ"מ שם אוהל עליה:

{ד} תחת הכילה - הם סדינים הפרוסים סביבות המטה על ארבעה קונדיסין והמטה באמצעה:

{ה} אם אינה גבוה עשרה טפחים וכו' - אינו חשיב אוהל בפני עצמו. והעשרה טפחים מודדין מארעא אע"פ שאין י"ט מן המטה ולמעלה:

{ו} או שאין לה גג רוחב טפח - עיין במ"א דאפי' באופן זה אם יש בפחות מג"ט סמוך לגג רוחב טפח דהיינו לאחר שירדה מן הכלונס מכאן ומכאן ונתרחבו טפח אין שם מן טפח זה עד הכלונס ג"ט אסור לישן תחתיו לפי שכל פחות מן ג"ט הוא כלבוד וכאלו יש בגגה רוחב טפח ועי"ז שוב נקרא בשם אוהל ונמצא אוהל מפסיק בינו לסכך. עוד כתבו בשם האגודה דאפילו אם אין לה גג רוחב טפח אינו מותר רק כשהסדינים מגיעים לארץ דאם יש אויר הפסק בינם לארץ אפילו רק כשיעור טפח אסור:

{ז} העצים היוצאים וכו' - זהו מקרי במשנה קינופות והוא קבוע מאוד ע"כ פוסל אף בפחות מעשרה טפחים ומש"כ אח"כ אבל אם אחד יוצא וכו' זהו נקרא נקליטין. ושלשה דינים יש כאן. כילה וקינופות ונקליטין כילה דלא קביעא לא מיתסרא אלא בתרתי לריעותא שיש לה גג וגבוה עשרה. וקינופות דקביעא מיתסרא אף שאינה גבוה עשרה כיון שעכ"פ יש לה גג [ועיין בפמ"ג שמצדד דהוא מן התורה] ונקליטין אף דלא קביעא כ"כ כקינופות מ"מ קביעי יותר מכילה לכך מיתסרא ג"כ עכ"פ מדרבנן בחדא לריעותא דהיינו כשגבוהים עשרה אע"פ שאין לה גג וזהו לדעה ראשונה ודעה שניה ס"ל דאפילו מדרבנן לא אסרו כיון שאין לה גג דאוהל משופע לא מקרי אוהל כלל:

{ח} אפילו אם אינם גבוהים עשרה - היינו מן המטה ולמעלה והטעם שהחמירו בזה משום דקביעי בחוזק כמש"כ ואע"ג דמטה ג"כ קבוע מ"מ אינה עשויה לישן תחתיה אלא על גבה לכך לא חשיבה אהל להפסיק כ"א בשגבוה עשרה:

{ט} פירס סדין וכו' - וה"ה אם עיטרה בשאר מינים שאין מסככין בהם כגון שתלה תחת הסכך כולו מיני אוכלים וכלים נאים כדי לנאותה:

{י} כשרה - דבטלים הם לגבי הסכך ומותר אפי' לישב תחתיהן:

{יא} ואם הוא רחוק ד"ט וכו' - דכיון שרחוקים ד"ט מן הסכך חשיבי באפי נפשייהו ולא בטלי גבי סיכוך ונמצא שאינו יושב בצל סוכה אלא בצל נויי סוכה ואפילו אם אותן הנויין חמתן מרובה מצילתן ג"כ אסור ויש שמקילין בשהיה חמתן מרובה מצילתן:

{יב} פסולה - היינו כשיש בהן שיעור ד' טפחים דהוא כשאר סכך פסול ששיעורו הוא בזה כדלקמן בסי' תרל"ב ואם הוא באמצע פוסל כל הסוכה מטעם זה כמבואר שם:

{יג} ואם אינו לנוי וכו' - עיין בבה"ל:

{יד} אע"פ שהוא בתוך ארבעה טפחים - וה"ה אפילו אינו מופלג מן הסכך טפח אלא נקט ד' איידי דרישא:

{טו} ויש ליזהר וכו' - ר"ל אף דמדינא אין לאסור רק ברוחב ד"ט וכנ"ל מ"מ יש ליזהר לכתחלה אפילו אינו רחב ד' טפחים שיש לחוש שמא יעשה נוי הרבה עד שיהא בהן שיעור זה וישב תחתיו ולפ"ז אין לתלות פירות או כלים וכדומה דבר שפסול לסכך בהן אפילו לנוי אלא בתוך ד"ט לסכך. ומ"מ לענין תליית מנורות בסוכה נגד השלחן א"צ להחמיר שיהיו בתוך ד"ט ואדרבה יותר טוב ונכון להרחיקן מן הסכך כל מה שיוכל:

ולישן תחתיו וכו' - עיין במ"ב דהוא קינופות הנזכר במשנה דף יו"ד ודע דאף שבמשנה כלל דבר זה במחתא חדא עם פירס עליה סדין מ"מ איכא נפקותא ביניהן דהתם פוסל הסוכה והכא אינו פוסל אלא דאסור לישן תחתיו כדאיתא בגמרא הכא דלשויי אהלא:

ויש מכשירים אפילו בגבוהים עשרה טפחים - עיין בט"ז שתמה על הטור שסתם בזה להחמיר ולא זכר שגם לדעת הרא"ש כשר כמו להרי"ף וכעין זה כתב גם הא"ר אכן ראיתי הרבה אחרונים שיישבו קושיא זו (עיין בנהר שלום ובק"נ ובחמד משה ובשמן המאור) דהטור סובר דאף מדברי הרי"ף אין שום ראיה להקל והא דסתם בנקליטין להקל משום דסתם נקליטין אין גבוהין עשרה ובאמת כדבריהם כתב ג"כ הריטב"א בחידושיו וז"ל ואפשר שרבינו אלפסי שלא פירש כלום בנקליטין והביא משנתינו כפשטה מפני שסתם נקליטין אינן גבוהין עשרה ולפיכך כשרים ובקינופות פסולה אע"ג דלא גבוה עשרה כדאמרן עכ"ל וגם דעת בעל המאור בהרי"ף שמחמיר בנקליטין שגבוהין עשרה ולפיכך אין לזוז מדברי המחבר שסתם כדעה ראשונה והדעה השניה כתבה רק בשם י"א משום דעת ש"פ שסוברין שדעת הרי"ף להקל בזה. וכ"כ הבכורי יעקב דנקטינן בזה להחמיר:

ואם אינו לנוי וכו' - זה הלשון איתא ג"כ בטור והוא נובע מן דברי הרא"ש ע"ש ור"ל דלאו דוקא מפני הנשר פסולה דאפילו שלא מפני הנשר כל שאינו לנוי פסול דלא בטיל לגבי סוכה ועיין בביאור הגר"א דכלל בזה אם פירס הסדין כדי לנגבו דהוא צורך הבגד דפסול וצ"ע דלפ"ז סותר הטור א"ע דבסימן זה פסק דלצורך הבגד פסול ובסוף סימן תרכ"ט מוכח דס"ל דלצורך הבגד שרי כמו שכתב הד"מ שם ועל השו"ע עצמו אף דהוא העתיק ג"כ בסוף סימן תרכ"ט לשון הטור וכונתו בודאי להקל אף בשעת אכילה וכמו שהוכחנו שם לא קשה לי דאפשר דדבריו שם לא קאי רק לדברי הי"א שהביא מתחלה דהוא שיטת ר"ת ולדידיה ודאי שרי לצורך הבגד כמו שכתבו האחרונים ולא לדעה ראשונה הנזכר שם בתחלה אבל הטור דלא זכר שם רק דעה זו בלבד קשה [ומצאתי בדברי הב"ח בסימן זה שכתב וז"ל וע"ל סוף סימן תרכ"ט דס"ל לרבינו דלאו דוקא לנוי אלא ה"ה נמי כשהניח לצורך האדם להגן עליו או לשאר צורך דין נוי יש לו עכ"ד ומוכח מיניה דמש"כ הטור ואם אינו לנוי היינו שלא היתה לצורך כלל דזה פסול מדינא אבל לצורך הבגד ה"נ דשרי וכ"כ בהדיא בסוף סימן תרכ"ט ע"ש אבל לפי דברי הגר"א צ"ע] ואולי י"ל בדוחק לפי מה שכתב הגר"א דהמחבר בסימן תרכ"ו ס"א שכתב דבכ"ז לא שאני לן בין שהאילן קדם ובין שהסוכה קדמה סתם כדעה הראשונה ודלא כשיטת ר"ת והנה זה הלשון כתב ג"כ הטור שם ע"ש ולפ"ז ניחא דהטור בסימן תרכ"ז אזיל לפי מה שהעתיק לדינא בסימן תרכ"ו דלא כשיטת ר"ת שאין שום יתרון במה שהסוכה קדמה כיון שהסדין היתה צילתה מרובה מחמתה ולפ"ז להגן מפני החמה והעלין אסור וס"ל דה"ה מפני צורך הבגד ג"כ אסור וכאן שהעתיק בפנים שיטת ר"ת סיים דמפני הבגד ג"כ שרי. ועל עיקר הענין מפני מה בסימן תרכ"ו העתיק לדינא דלא כשיטת ר"ת וכאן העתיק שיטת ר"ת כבר תמה הב"י. ועיין בב"ח ובהגהות מהרל"ח: