{א} לילו כיומו - דכתיב מערב עד ערב:

{ב} מלאכה אכילה וכו' - בגמרא ילפינן להו מכמה קראי דכל הני נקרא עינוי וממילא כולהו בכלל ועניתם את נפשותיכם:

{ג} ואין חיוב כרת אלא וכו' - אבל אינך אין בהם אלא איסורא גרידא מ"מ יש אומרים שהוא מן התורה דהא ילפינן להו בש"ס מקראי וי"א שאינן אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ונ"מ לענין איזה ספק ולמעשה ראוי להחמיר:

{ד} אלא שבשבת זדונו וכו' - וגם האידנא דאינו נוהג ד"נ מ"מ נ"מ לענין קים ליה בדרבה מיניה דהחובל בחבירו בשבת כיון דהיה מחויב מיתה בידי אדם פטור מתשלומין ואפילו בחובל בשוגג וכדמבואר בחו"מ סימן תכ"ט משא"כ ביוה"כ שאין בו רק כרת:

{ה} והתירו לקנב ירק - יש שפירשו דהאי קניבה הוא שנותק או מחתך העלים מן הקלחים התלושין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן בערב ואע"ג דקטרח בשביל ערב שהוא חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ויש שפירשו דקניבה הוא הדחת הירק לצורך ערב ושרי ג"כ מטעם הנ"ל:

{ו} ולפצוע אגוזים - כדי שיהיו מוכנים לצורך סעודת ערב ולא יצטרך לטרוח בהם לאחר התענית:

{ז} מן המנחה ולמעלה - ר"ל מנחה קטנה שהוא סמוך לערב והוא שעה שדרך בני אדם לתקן מאכלם בחול וניכר שלצורך לילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום:

{ח} כשחל בחול - אבל כשחל יוה"כ בשבת לא התירו כדי שלא יבא לעשות כן בכל שבתות השנה להכין ביום לצורך הלילה:

{ט} והאידנא נהגו לאסור - לפי שבדורות האחרונים התחילו לקלקל ולמהר לעשות דברים אלו קודם המנחה לפיכך בטלו להיתר דקניבת ירק ופציעת אגוזים לגמרי:

{י} לצורך לילה - שלאחר יוה"כ כדי שלא יצטרכו להתענות עוד כשלא יהיה להם מה לאכול:

{יא} לסעודת מנחה - ר"ל אפילו נפלה דליקה בצהרים אחר שאכלו סעודת שחרית וכנ"ל בסימן של"ד:

{יב} משחקים באגוזים - ודוקא על השלחן ולא ע"ג קרקע דאתו לאשוויי גומות כמ"ש סימן של"ח [מ"א]:

כל מלאכה וכו' - עיין לעיל סימן תט"ז דיש עירוב והוצאה ליוה"כ וכתבו האחרונים דגם איסור מחמר יש ביוה"כ עיין בשאגת אריה סימן ע"ח. ודע דמערבין עירובי חצירות ועירובי תחומין בפת אע"ג דאסור באכילה מ"מ הרי חזי לקטנים שאינם מתענים וכמו שכתב רש"י בעירובין דף ל' ע"ב עי"ש בברייתא. ודברי מטה אפרים בזה תמוהים דלפי הנראה אישתמיט מיניה סוגיא זו:

לקנב ירק - עיין מ"א שכתב דמיירי בירק הנאכל כמות שהוא חי דאל"ה אסור בטלטול משום מוקצה דלא חזי אף לקטנים ולענ"ד אינו מוכרח דכמו שהתירו הכנה לחול משום עגמ"נ כמו כן התירו מוקצה ג"כ מטעם זה והרי לכמה מפרשים יש בקניבת ירק משום חששא דברירה [עיין פי' ר"ח ורמב"ם ומ"מ] ולא עדיפא מוקצה מזה. איברא מצאתי לרבינו מנוח ג"כ כמ"א ומטעם אחר שכתב אהא דכתב הרמב"ם ומותר ללקוט העלים המעופשים ויקצץ השאר וכו' דמיירי בנאכל כמות שהוא חי דאל"ה איכא בזה חששה דטוחן ע"ש אולם במאירי שילהי פ' אלו קשרים רצה ג"כ לאמר כעין זה ולבסוף דחה זאת שהרי אמרו בש"ס דבי רב יהודה מקנבי כרבא וכן בקרא שאינם נאכלים כמות שהם חיים עי"ש מה שכתב עוד בזה ולפ"ז נדחו גם דברי המג"א מטעם זה ומוכח דאפילו בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כמו כרבא וקרא ג"כ שרי לקנב:

ולפצוע אגוזים - עיין בד"מ בשם מהר"א מפראג שצידד בתחילת דבריו דדוקא לשברן ולהניחן בקליפתן עד הערב אבל להוציא המאכל יש בזה משום דש ע"ש אמנם מלשון התוספתא [ומובאה בהגר"א] דתני מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים וכו' משבת לאותו שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול ובתר הכי תני שם מפצעין באגוזים וכו' ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש במה שהוא מתקן מקודש לחול עי"ש מוכח דכמו דבשבת בודאי מותר אפילו לפצוע ולהוציא המאכל לאכלו בו ביום כמו כן מותר באופן זה גם ביום הכפורים לצורך הלילה וברור ודע עוד דבירושלמי פ"ד מפסחים איתא עוד מהו למימר לחלוטה עבד לי חלוטה א"ל שרי וכו' ומשמע מזה דכשם שהתירו קניבת ירק כך התירו לאמר לעכו"ם לבשל אלאחר התענית וצ"ע שלא העתיקוהו הפוסקים ואפשר משום דלמסקנא גם בקניבת ירק אנו מחמירין משום דילמא מקדמי וה"ה מטעם זה גם לענין אמירה לעכו"ם יש לחוש לזה: