{א} שצריך להוסיף וכו' - ותוספות זה אין בו כרת כ"א מ"ע וילפינן בגמרא (ר"ה ט א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בתשעה מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב:

{ב} שזמנו אלף ות"ק אמה וכו' - ר"ל ששיעור בין השמשות הוא שיעור מהלך אלף ות"ק אמה והוא לערך רבע שעה קודם צה"כ וקודם לזה צריך להוסיף מעט ושיעור התוספות עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה. והנה השו"ע הזכיר שזה דעת ר"ת וסייעתו ואזיל לשיטתו בסימן רס"א ס"ב וכבר כתבנו שם דהרבה מהראשונים חולקין ע"ז וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה דהיינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו וזמן התוספות שצריך להוסיף היינו קודם שקיעת החמה ועיין שם במ"ב סקכ"ג לענין שיעור הוספה לפרוש ממלאכה וה"ה הכא לענין אכילה:

{ג} אין ממחין בידן - ודוקא ביודע בודאי שלא יקבלו ממנו אבל בספק שמא יקבלו צריך למחות אפילו במידי דרבנן:

{ד} וה"ה בכל דבר איסור וכו' - ר"ל ג"כ בשברור לו שלא יקבלו ממנו וכנ"ל. ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד:

{ה} אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' - ר"ל ג"כ בברור לו שאם יאמר להם לא יקבלו ממנו וכנ"ל וכ"ז דוקא בשעכשיו הם שוגגין אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד צריך להוכיחם אף כשברור לו שלא יקבלום ונהי דמי שאינו מוכיח אינו נענש עבור חטאם כיון שברור לו שלא יקבלום מ"מ מצוה להוכיחם:

{ו} שאינו מפורש בתורה - ר"ל דאז אנו יכולין לתלות ששוגגין ומוטעין הם בזה ומה שלא ישמעו לנו מה שנאמר להם שהוא אסור מחמת דקיל להו הדבר ולכן אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברין ע"ז בודאי אינם שוגגין ולא שייך בהו לומר מוטב שיהיו שוגגין ומחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי:

{ז} מוחין בידם - דוקא בדליכא סכנה אבל בדאיכא חשש סכנה א"צ למחות וכ"כ בחינוך מצוה רל"ט ע"ש ועיין בחו"מ סימן י"ב וביו"ד סימן של"ד:

{ח} ואם יודע וכו' - זה קאי ג"כ על דבר המפורש בתורה [וה"ה על שאר מזיד דהיינו שיודע שהוא אסור ועובר ע"ז] עד סוף הג"ה. והנה לשון ואם יודע כתבו האחרונים שאינו מדוקדק דהא עד עכשיו ג"כ מיירי בהכי וכנ"ל אלא דבא לחדש דיש חילוק בין רבים ליחיד דברבים כשיודע שאין דבריו נשמעין להם מחויב להוכיח רק פ"א אבל ביחיד מחויב להוכיח כמה פעמים עד הכאה או קללה:

{ט} רק פ"א - אולי ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה ומכאן ואילך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

{י} חייב להוכיחו - בעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל שם שמים:

{יא} יקללנו - וי"א דדי עד שינזוף בו החוטא ומכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאיך:

{יב} יכול לחזור ולאכול וכו' - יש שכתבו שהמנהג שלאחר שאכל אסור לאכול דבזה שמפסיק הוי כאילו קיבל בפה ולכן נכון שקודם בהמ"ז יאמר בפירוש שאינו מקבל עליו עדיין התענית ועכ"פ יחשוב בלבו כזה:

{יג} כל זמן וכו' - ואם קיבל עליו אסור גם ברחיצה וסיכה ובפרט במלאכה:

{יד} שלא קיבל עליו התענית - והקבלה מהני רק מפלג המנחה ואילך אבל אם קיבל עליו התענית מקודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום אבל אם קיבל ע"ע סתם שלא לאכול עוד זה מהני אפילו בשאר ימות השנה אם קבל עליו שלא לאכול מחצות היום ואילך כמ"ש בסימן תקס"ב סי"א:

{טו} ועיין לעיל וכו' - ועיי"ש במשנה ברורה סק"ב מש"כ בשם הב"ח והגר"א וכן יתר הדברים שם ושייך ג"כ לענינינו:

{טז} דברים המחממין - כגון בשמים וכרכום (שקורין זאפרין) ויין טוב וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע כגון מאכלי חלב וכדלקמיה היה ראוי להיות נזהר שלא לאכול כל היום אכן העולם נוהגין לאכלן בשחרית וזה שמסיים הרמ"א אך בסעודת שחרית וכו' וטעם המנהג לא נתפרש כ"כ המהרי"ל ועיין במ"א שמיישב המנהג ועיקר טעם המנהג משום שהם מאכלים קלים אכן בסעודה מפסקת נהגו לאכול בשר שהיא עיקר הסעודה ודוקא בשר עוף [מ"א] ומפמ"ג משמע דבזמנינו נהגו לאכול בשר עוף בשחרית:

{יז} שלא יבא לידי קרי - וביוה"כ הלא אסור לו לטבול וכדלקמן בס"ס תרי"ג:

{יח} מאכלי חלב - חמה ועיין בט"ז דה"ה דיש ליזהר משום וביצים שהם ג"כ מרבים זרע. כתב הפמ"ג דחלב המעורב בתבשיל או טיי"א עם חלב אפשר דבטל ברוב לענין זה. לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו להקיא ביו"כ שמא יבלע קצת מן הקיאה [ס"ח] כתב מהרי"ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה. ובאמת אפילו בסעודת שחרית יש ליזהר מזה כמו שכתב המחבר וכ"ש בסעודה זו:

עד שחשיכה - ר"ל עד בין השמשות אבל בין השמשות מחויב למחות בהו דכמפורש בתורה דמיא שהוא ספק כרת [מ"א בשם יש"ש] ועיין מחה"ש דזהו למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ועיין בק"נ מה שכתב על דברי המ"א:

ודוקא שאינו מפורש בתורה - עיין במחה"ש בשם תשובת מעיל צדקה סי"ט דבדבר שאחזו להם מנהג גרוע להקל בפרהסיא מקרי גלוי לנו שלא יקבלו וא"צ למחות אא"כ הוא מפורש בתורה:

אבל אם מפורש בתורה וכו' - דבר זה הוא מדברי העיטור והעתיקו הרא"ש ור"ן וכ"כ הרשב"א והמאירי בחידושיהם על ביצה דף ל' ודע דלכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא דשבת דף נ"ה דשם עברו על דבר המפורש בתורה דכתיב הנאנחים והנאנקים על כל התועבות וגו' ואפ"ה משמע בגמרא דאם היה ברור שלא ישמעו לא היו נענשים אלא די"ל דזהו רק לענין עונש אבל לענין מ"ע דהוכחה מחויב בכל גווני וכן הוא באמת דעת הר"א ממיץ המובא בסמ"ג וסמ"ק והעתיקם המ"א. והסמ"ג בעצמו משמע שם דהוא סובר דהיכא שברור לו שלא יקבל אינו מחויב להוכיחו וכן משמע לכאורה מדברי התוספות שם בשבת דף נ"ה ד"ה אע"ג וכו' אלא דאפשר לדחות דענינא דריש גלותא לא הוי בדבר המפורש בתורה ולכן אם היה ברור לר' סימון שלא ישמעו לו לא היה מחויב להוכיחן אמנם מהגר"א מוכח דדעת התוספות להקל ברבים כדעת הסמ"ג. ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דא"ר פי"ח הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו והעתיק זה הגר"א בקיצור באדרת אליהו ע"ש ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר:

מוחין בידם - עיין בברכי יוסף שמצדד לומר בזה דבר חדש דעד כאן לא אמרינן דבדבר המפורש בתורה צריך למחות אף שיודע שלא יקבלום היינו רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד אבל כשאין בידינו כח להפרישם אין מחויב להוכיחם כיון שיודע שלא יקבלום אכן מדברי הסמ"ק המובא במ"א משמע דבזה אף שאין נתפס בחטאם מ"מ יש עליו חיוב מצד המ"ע דהוכחה:

חייב להוכיחו - ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו [מ"א בשמו]. לעולם ידור אדם במקום רבו כשמקבל תוכחתו וא"ל אל ידור מוטב שיהיו שוגגים [ברכות ד' ח']:

עד שיכנו - ראיתי בספר החינוך במצוה רל"ט וז"ל מה שאמרו ז"ל שחיוב מצוה עד הכאה כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח עי"ש עוד: