{א} מי שהפך וכו' - פי' דרך הוא שנותנן במעטן לאחר לקיטה וצוברן שם ומניחן כדי שיתחממו ויתבשלו מאליהן ונותנן בבית הבד ודרך הוא שמהפכין אותן כשמכניסן ואם היה מניחן מלתקנן מיד אחר שהפכן פסדי:

{ב} יינו בבור - אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרוי בור ואם לא יריק היין משם ויתנם בחבית יתחמץ היין כשיעמוד שם בבור מגולה:

{ג} ואירע אונס - שמחמתו לא היה יכול לגמור פעולת הזיתים והיין קודם המועד:

{ד} עד לאחר הרגל - כצ"ל. ור"ל שסבר שאפילו אם ישהא בזיתים ההפוכין עד לאחר הרגל ולא יגמור פעולתן ג"כ לא יתקלקלו ומחמת זה לא עשה אודותן קודם הרגל וכן כה"ג לענין היין שבבור ועכשיו במועד רואה שאם יניחם כך עד אחר יו"ט יהיה לו מזה הפסד מותר לגמור פעולת הזיתים והיין כדרכן בחול דהיינו שטוחן הזיתים ודורכן ומכניסן לחבית כדרכן תמיד:

{ה} זולף וגומר - היינו שזיתים הניתנין שם בבית הבד לסחטן מותר לסחטן כמה פעמים עד שיוגמר סחיטתן כל מידי דשפוך קרי זילוף וכן לענין יין קרי זילוף מה ששופך היין מן הבור ומריקו בחביות:

{ו} בין קטנות ובין גדולות - נקט לתרוייהו דבכל אחד יש צד בפ"ע להקל הקטנות דיינה מועט ולא נפיש פסידייהו אף אם יזוב מעט מהן מ"מ מותר דאין טרחת זפיתתן מרובה והגדולות אף דטרחתן מרובה מותר משום דנפיש פסידייהו:

{ז} לקשרם בעקלים - (שקורין רייפין) מפני שהוא דבר האבד אם לא יעשהו:

{ח} וכן שולה וכו' - היינו שמעלהו משם כשיכלה זמן שרייתו דאל"ה יתקלקל הפשתן:

{ט} ובלבד שלא וכו' - אכל הסעיף קאי:

{י} יכוין וכו' - היינו שהיה ביכולתו לזה בשאר ימות השנה או קודם הרגל או לאחר הרגל והוא מצמצם אותם למועד:

{יא} מותר להכניס וכו' - וגם בזה וכן בכל דבר האבד אסור לכוין לכתחלה להשהות עד המועד ואף דההכנסה הוא רק טרחא בעלמא [מרדכי]:

{יב} בלילה - כדי דלא ליפוק מיניה חורבא לעלמא:

{יג} מעיר לעיר - עיין לעיל סימן תקל"ה ס"א דאפילו באותה העיר לפנות כליו לחצר אחרת אסור ואפשר דנקט המחבר לשון זה משום סיפא דבשביל דבר האבד אפילו מעיר לעיר מותר:

{יד} לחפותם בקש - ומוכח בירושלמי דאפילו לעקור קש מן המחובר מותר לצורך זה [הריטב"א בחידושיו]:

{טו} ב"ד מאבדין - רבותא קאמר לא מיבעי אם עדיין לא עשה המלאכה אין הב"ד מניחין אותו לעשות המלאכה אע"פ שהוא דבר האבד ויאבד הדבר ההוא מעצמו. אלא אפילו עבר ועשה ב"ד מאבדין הדבר ההוא בידים ובתר הכי גבי מת דלא קנסו בנו קמ"ל ג"כ רבותא דאפילו עדיין לא עשאה ב"ד מתירין לבנו לעשות המלאכה כיון שהוא דבר האבד:

{טז} ממנו - וכ"ש אם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד בודאי ב"ד מאבדין אותה:

{יז} ומפקירין אותה - ואם לא זכה בה אדם ונשאר עד לאחר המועד מותר להתעסק בה:

{יח} שאי אפשר לקנסו - עין בא"ר שדעתו דמאבדין ממנו כל השכירות וע"ש עוד:

{יט} ומלקין אותו - ר"ל או מלקין אותו [הגר"א] והיינו עד שיקבל עליו שלא לעשות [לבוש]:

{כ} לא קנסו בנו אחריו - אדלעיל קאי שכבר עשה אביו. ופשוט דדוקא אם עדיין לא זכה בה אדם אבל אם זכו בה בחייו כבר נעשה שלהם ואין הבן יורשו ואפשר עוד דאפילו עדיין לא זכו בה מכיון שכבר הפקירוה שוב אין הבן יכול לחזור ולזכות מצד ירושה אלא הרי הוא כשאר כל אדם לנכסים אלו והמחבר מיירי שמת קודם שהפקירוה:

{כא} אם הוא דבר האבד - דבדבר שאינו אבוד פשיטא דאסור לבנו לעשות בחוה"מ. ואם עשה אביו בדבר שאינו אבוד ומת י"א דבזה קנסו גם לבנו אחריו שלא יהנה מזה למ"ד דמלאכת חוה"מ אסור מן התורה אבל הב"י ועוד כמה אחרונים מפקפקין בזה:

מי שהפך וכו' - עיין מ"ב ודעת הרמב"ם דמותר גם להפוך אותם לכתחלה וטעמו דכיון שנתנן במעטן והגיע זמנן להפוך אם לא יהפוך אותם הוי דבר האבד ועיין בחי' הריטב"א שכתב דהכל לפי המקום והזמן דבאתריה דהרמב"ם גם ההפיכה גופא הוי מכלל דבר האבד:

ומזפת החביות וכו' - בגמרא איתא זופתין חביתא ועיין שם ברש"י ובנ"י ומשמע מינייהו דמפרשי בשל יין וכן משמע מהרמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ומדברי המחבר משמע דה"ה בחבית של שמן:

בין קטנות ובין גדולות - עיין במ"א וכן הקשה הגר"א מפסחים ק"ח ולפ"ז אין להקל בשום חבית וכן מצאתי באמת לדברי הרוקח שמחמיר בין בגדולות ובין בקטנות ומ"מ לדינא אין לזוז מפסק השו"ע שכן מצאתי להרבה ראשונים שפסקו כן להדיא הרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט וסמ"ג ורי"ו בשם התוס' וטור בשם הרא"ש [ומה שהקשה ב"י דסתם חבית גדולות הן עיין בנחל אשכול דלענין קטנות בודאי אין להחמיר דשמואל הוי מרא דתלמודא טפי מרב דימי ובודאי הלכה כמותו נגדו ולענין גדולות יש לנו לפסוק כרנב"י דבתרא הוא] וכן משמע בשאילתות בפרשה ברכה ס"ס ק"ע דהזכיר רק חביתא דחמרא ושיכרא להתירא ולא הזכיר שום חילוק בין קטנות לגדולות ואין לנו מחמירים בזה רק הרז"ה שפסק כרב דימי והרוקח שמחמיר בשניהם ולענין קושית המ"א עיין בפמ"ג ובנהר שלום ובבגדי ישע שתירצו קושיתו בטוב טעם:

וכן שולה פשתנו וכו' - מקיצור פסקי הרא"ש וכן מן הטור משמע דאף בזה יעשה בצנעא כמו בס"ב:

אם הוא דבר האבד - עיין במ"ב באם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד דדעת הנ"י ורי"ו בשם יש מפרשים דבזה קנסו גם לבנו וב"י משיג עליו דהלא מקילינן גם בצורם בכור דהתם בודאי איסור דאורייתא ואפ"ה מסקינן בבכורות דלא קנסו בנו אחריו והט"ז והדרישה תירצו דהכא גרע מפני דאיכא תרתי לריעותא דמה שכיון מתחילה להניח המלאכה על חוה"מ וגם מה שעשה אח"כ בחוה"מ והעתיק הא"ר תירוצם ובאמת הוא דוחק גדול לחשוב המחשבה והמעשה לתרי ענינים וגם ממו"ק י"ג ע"א בגמרא משמע דצורם בכור גרע מזה וכיון דמקילין שם כ"ש בענינינו ועיין במאמר מרדכי ובחמד משה שדחו ג"כ את תירוצם ונשארו על דברי רי"ו בצ"ע (דבשלמא בדבר האבד שייך לומר כיוון מלאכה במועד דהיה יודע שתפסיד אם לא יעשנה במועד והיה אפשר לעשותה קודם מועד ואפ"ה לא עשה והמתין לעשותה במועד משא"כ בדבר שאינו אבד איזו כונה שייך בזה לומר שכיוון לעשותה במועד כיון שלא תפסיד אם לא יעשנה ואם עשה הוא דעשה רעה וחדא ריעותא הוא דהוי) וע"כ נראה דברי הרב"י נכונים ומה שהמ"א רצה לתרץ דברי הרי"ו משום דהוי כעושה מלאכה בשבת דאסור שם גם לבנו כבר הקשה עליו בספר בית מאיר דמי הגיד לו דבר זה ששם אסור גם לבנו ואף אם נימא דאזיל לשיטתיה שם דה"ה למי שנתבשל בשבילו מנ"ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע שימות וירש בנו מלאכה זו וסיים ע"ז לכן העיקר לענ"ד כפסק השו"ע וכמו שכתב בב"י דלבנו תמיד לא קנסינן וגם בק"נ משמע דלדינא תפס דלא כנ"י הנ"ל: