{א} מצוה לגלח וכו' - כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול:

{ב} בעיו"ט - בין קודם חצות ובין לאחר חצות לבד מע"פ דאסור להסתפר לאחר חצות כמבואר לעיל בסימן תס"ח:

{ג} אין מגלחין במועד - וה"ה סיפור הראש אלא שדרכן היה לגלח ואף דסיפור וגילוח הוא דבר של יפוי ותיקון הגוף שהוא צורך המועד אפ"ה אסרו בתוך המועד כדי שיזדרז לגלח קודם המועד דאם היו מותרין לגלח בתוך המועד היו סומכין עצמן לכתחילה ע"ז ויכנסו לרגל כשהן מנוולין:

{ד} אפילו אם גילח - דתו אין בו חשש זה שיכנס לרגל כשהוא מנוול דהא גילח עצמו גם קודם הרגל אפ"ה אסור משום הרואין דהרואה לא ידע שגילח עצמו ויאמר שמותר לגלח בכל גווני:

{ה} אפילו אם היה אנוס - כגון שנאבד לו אבידה בערב הרגל או להאומן ולא היה יכול לגלח וכה"ג שארי אונסין לבד המבוארים להיתר בסעיפים שאח"ז דהני אונסין מפורסמין וגלוין לכל הוא שא"א להם לגלח מקודם אבל שארי אונסין אינם מפורסמין וידועים ואם נתיר להם יבואו להתיר אף שלא מתוך אונס:

{ו} וה"ה למי שהיה חולה - שאמרו שהחולה כשהוא מספר מכביד עליו חליו אפ"ה אין זה אונס גלוי כ"כ ויבואו להתיר אף שלא מתוך אונס וכנ"ל:

{ז} ולא היה לו פנאי - כגון שיצא בתוך המועד או אפילו בעיו"ט סמוך לחשיכה שלא היה לו שהות לגלח מבעוד יום:

{ח} ומי שיצא מבית האסורים - ה"נ כשלא היה שהות לגלח בעיו"ט מבעוד יום כנ"ל:

{ט} ביד ישראל - דכיון שהיה בצער לא גילח:

{י} שהתירו לו ברגל - דמקודם היה אסור בתגלחת ולכן הוי אנוס במה שלא גילח מקודם ויש חולקין בזה וס"ל דהיכי שהיה יכול לבקש ולפייס שיתירו לו קודם הרגל ולא פייס הוי פושע ואסור לגלח ברגל. ומ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך כיון שהוא מילתא דרבנן:

{יא} ונשאל על נדרו ברגל - ויש חולקין גם בזה דהוא דוקא אם לא מצא חכם להתיר נדרו עד תוך הרגל משא"כ אם לא רצה להתיר מקודם ואח"כ נמלך לא חשיב אונס. ודעת המ"א להקל בזה כדעת המחבר דלא חשבינן לפושע שהיה לו להתיר מקודם כיון שקודם הרגל לא היה כלל בדעתו להתיר נדרו ואח"כ נמלך:

{יב} הבא ממדינת הים - דוקא ממדינת הים דמפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא [מ"א] ועיין במחצית השקל דה"ה משאר מקום רחוק מאד דמפרסמא מילתא (ובחידושי ריטב"א כתב כל שבא חוץ לחוץ מקרי ממדינת הים ואע"פ שאינו מקום רחוק וצ"ע):

{יג} בחול המועד - ודוקא שלא בא בישוב עד חוה"מ דאם בא בעיו"ט במקום ישוב ובא בזמן שיש עוד שהות מבעוד יום לגלח אף שלא בא לביתו עד חוה"מ אין זה אונס שהיה לו לגלח מעיו"ט בעיר ההוא. ועיין במ"א שכתב דאף כשהיה במקום ישוב בשנים או ג' ימים קודם הרגל ואח"כ בעיו"ט לא היה בישוב כגון שישב אז על הספינה ובא לביתו בחוה"מ או שבא לעיר סמוך לחשיכה ולא היה שהות ביום לגלח ג"כ מותר לגלח בחוה"מ כיון דבעיו"ט גופא היה אנוס:

{יד} והוא שלא יצא וכו' - פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח:

{טו} קטן וכו' - דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ודוקא שיש לו שער רב דמצטער עי"ז. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא בשביל הקטן אבל לעכו"מ אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל [אחרונים]:

{טז} אפילו נולד וכו' - ר"ל אף דהיה יכול לגלחו מקודם שרי ומטעם הנ"ל ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו הוא בן כמה שנים כל שלא הגיע לי"ג שנים מותר לגלחו במועד וכן מוכח במ"א אך המ"א מסתפק דהיכי דהקטן נראה כגדול אפשר דאין להקל בפרהסיא:

{יז} שרי - דהכל רואין שהוא קטן:

{יח} בשבת ערב הרגל - דהרי לא היה יכול לגלחו ביום זה:

{יט} ודרכו לגלח - פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דעבודת גילולים דמי למת ולמצורע שטעון גילוח:

{כ} מותר לגלח במועד - אפילו חזר בתשובה קודם הרגל והיה יכול לגלח מקודם אפ"ה שרי בדיעבד שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח:

{כא} ליטול שפה - בין במספרים ובין בתער ואפילו איננה מעכבת האכילה [אחרונים] ומי שיש לו שחין בראשו מותר לגלח השער אפילו בתער [ח"א] ועיין בבה"ל. ומותר להקיז דם שקורין קע"פ זעצין [א"ח]:

{כב} גילוח - וכן כל רחיצה מותר [הגרע"א]:

אין מגלחין במועד - היינו אפילו ע"י עכו"מ וכל מה שכתוב לקמיה דמותר היינו אפילו ע"י ישראל [אחרונים]:

ואלו מגלחין במועד וכו' - דע דאלו שהתירו לגלח אפילו כדרכו בלי שינוי דבמשנה שנה לה שם גילוח וכיבוס בחדא מחתא וכי היכי דבכיבוס שרינן אפילו בכדרכה כדאיתא בסימן תקל"ד ה"ה לענין גילוח ועוד מפסחים נ"ד ע"ב דאיתא שם החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחוה"מ הספרין והכובסין שכן מותרין בחוה"מ בבא מן הים ולת"ק הרצענין אסור בי"ד אף שגם הם מותרין לשנות בחוה"מ כדאיתא בירושלמי וע"כ דאין למדין מן שינוי בחוה"מ להתיר משום זה בכדרכה בי"ד ולפ"ז מוכח בהדיא לענינינו דספרין וכובסין התירו להן בכדרכה (אח"כ מצאתי בחי' ריטב"א בפ"ב דסובר לדינא כמו שכתבנו) ולכאורה קשה הלא דבר שאינו אוכל נפש והוא לצורך המועד קי"ל דבעי שינוי ואולי מפני שהיו עד כה אנוסים בדבר עשאום חז"ל כדבר האבד דקי"ל דבדבר האבד א"צ שינוי. ועדיין צ"ע:

כל אדם מותר ליטול שפה - עיין במ"א שהוכיח דמקום מכה שעל היד אפילו כשאינו נוגע לפיקוח נפש מותר להעביר השער ועיין במחה"ש ומשמע לכאורה מיניה דאם היה זה בראשו אסור להעביר השער ועיין בת"א שהביא ראיה מתוספתא פסחים פ"ג דאפילו בראשו מותר [דז"ל שם מי שעלתה לו מכה בראשו מותר להסתפר במועד] ולפי מה שמפרש שם במנחת ביכורים כונת בהרייתא הוא היכי דנתרפא במועד ולכן מותר מפני שלא היה יכול לגלח מקודם מחמת המכה וא"כ אין שום ראיה לדברי הח"א. ואגב אעיר קצת במה שהקשה המ"א על דברי הלקוטי פרדס דמשמע מיניה דכשאינו נוגע לפקוח נפש דאסור וזה אינו לפי מה דקי"ל דאפילו שפה שאינו מעכבת האכילה מותר ולענ"ד הלקוטי פרדס שכתב שער שבמקום הקזת דם כריבדא דכוסילתא מיירי בהקזת דם שקורין קע"פ זעצין דגם שם המנהג להעביר תחלה השער ממקום הזה ואח"כ מכה בזה המקום בריבדא דכוסילתא ולהכי מתיר רק משום דנוגע לפקו"נ ומהתוספתא שהביא הח"א ראיה להקל כבר דאינו דאפשר ביאורו כמו שמפרש במנחת ביכורים וכנ"ל. ועכ"פ היכי שהיה יכול להעביר השער קודם יו"ט אפשר שאין להקל בשחין שבראשו ומה שהבאנו בשם או"ח להקל לענין קע"פ זעצין אפשר דהוא מיירי באופן שאין צריך לגלח השער מקודם או דמיירי שנתהוה לו ההכרח לזה בחוה"מ או דסבר כלקוטי פרדס דנוגע זה לפקו"נ ולבד כל זה היכי שהוא צריך לזה כדי שלא יכבד עליו החולי כבר מבואר בסימן תקל"ב דכל רפואה מותר בחוה"מ ואפילו לחולה שאין בו סכנה כמבואר שם במ"ב וה"ה היכא שיש לו שחין בראשו ומצטער כל גופו עי"ז ג"כ חשוב כחולה כנ"ל בסימן שכ"ח ומותר לעשות לו רפואה: