{א} אין מראין וכו' - אפילו אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה:

{ב} לראות וכו' - כמו שהיה המנהג בזמן חכמי הש"ס להראות הסכין אחר בדיקתו לחכם מפני כבודו:

{ג} שמא תהיה פגומה וכו' - ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה:

{ד} שראה סכין לעצמו - היינו בביתו ביו"ט כדי לשחוט בה ועיין בפר"ח שמצדד דאפילו לכתחלה יכול החכם לראות סכינו של עצמו כדי להשאילה לאחרים והטעם שהתירו לחכם דלגביה ל"ל שמא ישחיזנה דיודע שאסור להשחיז ומטעם זה מותר החכם גם כן כשאינו רוצה לסמוך על בדיקתו להראות סכינו לחכם אחר:

{ה} רואה סכין לעצמו - שסומכין על קבלה שיש לו:

{ו} יבדוק סכינו מעיו"ט - ולא יחזיר הסכין לנדן שלו דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש בתבו"ש סימן י"ח סק"ד. וכתבו האחרונים דנכון שיהא לכל טבח ב' או ג' סכינים בדוקים מעיו"ט:

{ז} ולא ביו"ט - היינו הבדיקה ראשונה אבל הבדיקה שצ"ל אחר השחיטה מותר דלא שייך גביה שמא ישחיזנה אם ימצאנה פגומה דלא יועיל ההשחזה להכשיר השחיטה ששחט מקודם:

{ח} יכול לבדקו ביו"ט - וכגון שאין בעיר סכין אחר שנבדק מעיו"ט:

{ט} סכין והבהמה אצל טבח - ואפי' דרך ר"ה ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא דהוציא שלא לצורך:

{י} ואע"פ שהיה אפשר וכו' - דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו דמי [ולא כמכשירין] ולכך אין חילוק בין אפשר מבע"י או לא ואפילו לדעת היש מחמירין לעיל בסי' תצ"ה ס"א בהג"ה לענין הוצאה אין להחמיר:

{יא} וה"ה וכו' הסכין אצל הבהמה - ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הטבח:

{יב} ובאות ולנות - לאו דוקא בכל יום אלא אפילו שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם וכדלקמיה:

{יג} ולוקחין מהם - ואפילו לא באו מבע"י אלא בלילה (אם רק לית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם וכדומה) דלא חשב עלייהן כלל ביה"ש נמי מותרין דכבהמות בייתיות דמי וא"צ לחשוב עליהם:

{יד} והלנות חוץ לתחום - היינו שדרכם להיות רועות כל הקיץ עד חודש חשון ואח"כ באות לביתם מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הן מוקצין וע"כ אם באו וכו':

{טו} אם באו ביו"ט - ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום:

{טז} אין שוחטין וכו' - ולמאן דשרי מוקצה ביו"ט מותרים ויש מי שכתבו דלכו"ע אסור דכיון שאין נכנסות לתחום העיר כל ימי הקיץ הוי להו כגרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן דלכו"ע אסוחי אסח דעתייהו מנייהו עד שיתייבשו וכמבואר לעיל בסי' ש"י:

{יז} דאין הנכרי צריך הכן - וכמו שפירשנו לעיל בסי' תצ"ז סט"ו ולהכי אפילו היו מהבהמות הלנות בכל ימות הקיץ שלא בבית לית לן בה:

{יח} שאז אסור - עכ"פ לישראל זה שהובא עבורו מטעם איסור תחומין ולישראל אחר מותר:

{יט} לפיכך וכו' אם ידוע וכו' - הלשון מגומגם קצת דאינו מסיים מענינא דרישא ובאמת המחבר מתחיל עתה מענין אחר וחסר כאן איזה תיבות כמו שביארתי בבה"ל וכצ"ל ודוקא כשידוע שלנו חוץ לתחום ולא בספק לפיכך וכו':

{כ} נכרי שהביא בהמה במקולין - שיש מקומות שהנכרים מביאין בהמות במקולין של ישראל וישראל שוחט ומוכרים הבשר ואם מסתפק לנו על בהמה זו אם הביאה העכו"ם ביו"ט מחוץ לתחום אין לאסור:

{כא} שלנות וכו' - צ"ל שלנו:

{כב} אסורות - היינו בעיר שאין רובה נכרים דאמרינן מסתמא לצורך ישראל הביאם:

{כג} שהמוקצה הולכים וכו' - ר"ל באיסור של חוץ לתחום וקרי ליה נמי מוקצה אבל בספק מוכן בודאי לחומרא אזלינן וכדלעיל סימן תצ"ז סעיף ג' וד' והמחבר בכאן החזיק בשיטת הפוסקים דתחומין קילא ולא מחמרינן בספיקה וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק כדעת הפוסקים להחמיר גם בספק תחומין [עיין בסימן שכ"ה ס"ט ובסימן תקט"ו] ובסעיף ד' יתבאר:

{כד} לצורך הנכרי - ר"ל ואז מותר אפילו היא עיר של ישראל:

{כה} בהמות הידועות וכו' - היינו הך דס"ג אלא דרבותא קמ"ל שאפילו הבהמות שרואים היום אצל עכו"ם ידועות לנו שדרכם ללון חוץ לתחום וגם בערב יו"ט לא היו עוד בעיר וסד"א דגם עתה היה כן אלא שהעכו"ם הביאם בעיר היום לצורך המקולין קמ"ל דגם בזה לא נפק מכלל ספיקא דשמא שפיר הביאם מאתמול רק היו חוץ לחומה ובבוקר הכניסם לעיר:

{כו} ביום שני - כתבו המפרשים דט"ס הוא וצ"ל ביו"ט:

{כז} השחוטות בבקר - ר"ל שמביאן הנכרי למקולין לשחוט אותן בבקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. וכ"ז הוא כפי שיטתו בס"ג דבתחומין תלינן להקל כ"ז שאינו ברור לנו וכבר כתבנו דהמחבר בעצמו מחמיר בזה בכמה מקומות ודעת המ"א שלא להקל רק בשהעכו"ם שרוי בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דבזה לא מחזקינן איסורא או ביו"ט שני ומטעם ס"ס וכדלעיל בסימן תצ"ז ס"ד:

{כח} עומדת לאכילה - ר"ל דאז מותר אפילו למאי דפסק לעיל בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט ומטעם דכיון שאמו מוכנת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו שאם היה רוצה היה שוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביו"ט [ואפי' אם ידוע שהאם היא טרפה מ"מ אינה מוקצה ביו"ט שהרי היא מוכנת כבר לכלבים א"כ גם העגל ממילא אינו מוקצה] ולפי מנהג מדינותינו שאין אוסרין מוקצה ביו"ט אלא נולד [כמו שפסק הרמ"א שם בהג"ה] יש להתיר עגל שנולד ביו"ט אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות ואין לאסרו משום נולד כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל שהרי אף קודם לידתו היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד:

{כט} והוא דקים ליה וכו' - והאידנא אין אנו בקיאין בזה כדאיתא ביו"ד סימן י"ג סס"ג וע"כ אין שוחטין עגל שנולד ביו"ט או בשבת עיו"ט קודם יום שמיני שמא נפל הוא והיכא דצריך להמתין שבעה ימים כגון לדידן שאין אנו בקיאים אם כלו חדשיו וחל יום שמיני ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי בין השמשות וה"ה כשחל יום שמיני ביו"ט ב' [פמ"ג במשב"ז] אבל בספר ישועות יעקב מתיר בזה כיון דרוב הולדות ולד מעליא ילדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה:

{ל} חדשיו - בן ט' חדשים לגסה וחמשה לדקה:

{לא} ובעינן גם כן שהפריס וכו' - דעי"ז יצא מחשש שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מן הרחם שהוא מקום צר:

{לב} דחיישינן וכו' - ר"ל אע"פ שאם נולד בחול היכי דידעינן שכלו לו חדשיו מותר לשוחטו בו ביום ואין חוששין שמא נתרסקו איבריו וא"צ בדיקה באיבריו הפנימים מ"מ ביו"ט חיישינן שמא בלא מתכוין יראה חשש טריפות באיבריו הפנימיים ונמצא ששחט ביו"ט שלא לצורך. ודעת הרש"ל וט"ז דא"צ להפריס ואין לחוש לכל הני חששות אך לדידן אין נ"מ בכל זה דאין אנו בקיאין בכלו חדשיו וכנ"ל:

{לג} נולד בזה מותר בזה - אעפ"י שהוא יו"ט ואין שבת מכינה ליו"ט לפי שאין לידה זו חשיבא הכנה כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה:

{לד} כדי לאכול ממנה - אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סימן כ"ז ואף שאין בדעתו לאכול ממנה כלום והטעם דבאופן זה שיש שהות לאכול אין איסור מן התורה לשחטה ביו"ט דאלו היו מזדמני ליה אורחים שלא אכלו עדיין ורוצים עתה לאכול מבהמה זו היתה השחיטה מתרת להם א"כ שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש וע"כ אע"פ שלא נזדמנו אורחים אין בשחיטה זו איסור מן התורה אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו חכמים דבריהם משא"כ בבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא:

{לה} כזית צלי - שזהו הקל בבישולין ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט:

{לו} ואפי' אין שהות וכו' - כיון דמן הדין מותר בלא בדיקת הריאה אלא שהחמירו לכתחלה לבדקה הכא משום הפסד ממונו א"צ להחמיר בזה:

{לז} תחלה - ודעת כמה אחרונים דבעינן שיהיה שהות כדי להפשיטה ולבודקה ובספר ישועות יעקב כתב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה:

{לח} אינו נוטל עורה - ר"ל לטלטלו ולהניח על מקומו אחר שהפשיטו מן הבהמה וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה ואע"ג דלקמן בסימן תצ"ט שרינן לטלטל העור אחר ששחטו הבהמה ביו"ט התם בבהמה בריאה ומשום דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט משא"כ הכא דמוכרח לשחוט שלא תמות:

{לט} אבר אחד - שאז בטל העור לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו:

{מ} וי"א דאין וכו' - דהפשטה הוא ג"כ בכלל מלאכה ואסור כיון שהוא שלא לצורך אכילה ואע"ג דליכא בזה איסור דאורייתא דהואיל אי מזדמני ליה אורחים שהיו צריכין להבשר לאכול היה בודאי מותר להפשיט [אבל זהו רק בשיש שהות ביום כדי להפשיט ולהאכילם] השתא נמי מותר עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ודעת המחבר דכשם שהתירו בשחיטה משם הפסד ממון כן התירו נמי בהפשטה משום הפסד ממון שלא יסריח הבשר ועיין במ"א וא"ר וש"א דהעיקר כדברי המחבר ורק לכתחלה יש ליזהר [אכן זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב תסרח הבשר אבל בלא"ה בודאי אסור עכ"פ מדרבנן להפשיט] וכתב הפמ"ג דכ"ז בשיש שהות הרבה אבל אם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית אסור להפשיט העור מן התורה הואיל דליתא בזה הסברא דאי מזדמני ליה אורחים אחר דאין שהות לאכול יותר:

{מא} כלל - וכן השוחט עוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביו"ט אסור למרוט נוצתו:

{מב} להורות - ואפשר דאם יפשיט ע"י שינוי כגון בקוץ או בקנה דבעלמא ג"כ אין בזה אלא משום שבות אין להחמיר בזה אחרי דהרבה מסכימים עם דעת המחבר וכנ"ל:

{מג} אם שחט בהמה - מדסתם משמע דאף בבהמה בריאה דינא הכי:

{מד} יביאנה בידו - אע"ג דמפיש עי"ז בהלוכא מ"מ עדיף טפי כדי שלא יהא כעובדא דחול ועיין בפמ"ג שמוכיח מהר"ן דאפילו ע"י שינוי אין כדאי להביא על ידי מוט:

{מה} איברים איברים - ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה [או"ז וע"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה]:

{מו} ולכן צריך שהיה מעל"ע - כדי שיצא מחשש ריסוק איברים וצריך ג"כ בדיקה דנהי דבודאי לא נתפרקו איבריו מדשהה מעל"ע מ"מ שמא אירע ריעותא באיברים הפנימים ונטרף עי"ז:

{מז} לשחטו ביו"ט - היינו אחר ששהה מעל"ע אף שהוא מחוסר בדיקה עדיין ולפי דעת הג"ה ביו"ד סי' נ"ח ס"ה דאין אנו בקיאין בבדיקת כל האיברים לא משכחת דין זה לדידן והרמ"א לא העיר בזה שסמך על מה שכתב ביו"ד שם:

{מח} ולא חיישינן וכו' - דאע"ג דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו מתחלה חזקה דכשרות דרוב בהמות ועופות כשרות הן מותר לשחטו דמעמידין אותו בחזקת היתר:

{מט} אע"ג דאיתיליד ביה ריעותא - וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו וכ"ש היכא דליכא ריעותא כלל רק שיש מקומות שמצויות טריפות הרבה כמו כשירות דאין לנו לחוש שמא ימצא טרפה דמעמידין אותה בחזקת היתר דרוב בהמות שבעולם כשרות הן ויש חולקים אעיקר דינא דמחבר וסוברין דאין לשחוט במקום דאיכא ריעותא וה"ה במקום שהטריפות מצויות כמו כשרות ועיין בשע"ת שכתב דמכ"ש אם רובן טריפות אפילו רק מחמת חומרות האחרונים דאסור לשחוט ביו"ט ולמעשה הכריעו האחרונים דיש לחוש לדעה זו ולהחמיר אפי' במחצה על מחצה והוא שהמחצה טריפות שמצוי הם טרפות גמורות מצד הדין אבל אם רק מחמת חומרות האחרונים מותר לשחוט ביו"ט אם הוא לצורך וה"ה במסוכנת מחמת הפסד ממון אבל בלא"ה המנהג שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות כ"כ שמא תמצא טרפה אבל עוף נוהגין לשחוט ביו"ט [ח"א]:

{נ} אין חכם יכול וכו' - בין שהומם ביו"ט בין שהומם מערב יו"ט משום דמיחזי כמתקן דאסור ביו"ט ולא דמי לשאר הוראה שאין האיסור וההיתר תלוי בהוראת פי המורה אלא בידיעת הדבר משא"כ בבכור אפילו יש בו מום גמור כל שלא התירו אותו חכם או ג' הדיוטות ושחטו אסור ולפיכך כשמתירו הרי הוא כמתקנו:

{נא} לראותו וכו' - ולהתירו אבל לראות בכור ולעיין בדינו לא להורות לאחרים למעשה הוי כלימוד תורה בעלמא ולא אסור:

{נב} אינו יכול לשוחטו - אע"ג דמשום דעבר חכם אהא דאין רואין אין סברא לאסור מ"מ אסור משום מוקצה לא מיבעי אם הומם ביו"ט דבודאי לא מיתחזי מערב יו"ט ואפילו בהומם מערב יו"ט די"ל דעתיה עליה למשאל לחכם ביו"ט ואם יתירנו יאכלנו מ"מ כיון שאסרו חכמים לראות מומין ביו"ט א"כ ע"כ אסח דעתיה מיניה דלא אסיק אדעתיה שימצא חכם או אפילו ג' הדיוטות שיעברו אאיסור דאין רואין מומין וכתבו הפוסקים דלכו"ע אסור בזה ואפילו למאן דשרי מוקצה בעלמא ביו"ט בהיסח הדעת כזה מודו דאסור:

{נג} אבל אם נולד במומו - היינו שנולד ביו"ט ומום עמו ליכא כאן משום מוקצה שהרי ביה"ש היה ראוי הולד לאכול אגב אמו אם היה שוחטה ולהכי אף שכשנולד אידחי שהרי נאסר כ"ז שלא התירו חכם מ"מ כשנמצא חכם והתירו אין לאסור משום מוקצה שהרי ביה"ש לא היה מוקצה ואם נולד תם והומם בו ביום עיין בה"ל איך דינו:

{נד} ואם ראה המום וכו' - ר"ל היכא שעיקר ראיית הבכור היה בעיו"ט דהיינו שעיין בדינו אם הוא מום קבוע והוסכם אצלו שהוא מום גמור רק שלא חקר ודרש עדיין אם לא פשע בעל הבכור בנפילת המום [שכל מום שלא נפל מעצמו אלא אחרים גרמו לו בכוונה אינו חשוב מום לישחט על פיו] בזה מותר לו לעשות חקירה ודרישה גם ביו"ט ואין זה בכלל אין רואין מומין ביו"ט:

{נה} אסור להעלותו - ואפילו הומם מחמת נפילתו וכדמסיים דהא וכו' וטלטול שלא לצורך שחיטה אסור:

{נו} אלא עושה לו פרנסה במקומו - ואע"ג דפסק המחבר לעיל בסימן תצ"ז ס"ב דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לו מזונות הכא התירו שלא ימות:

{נז} אותו ואת בנו וכו' - דבהמות בעלמא שנפלו בודאי מותר לו להעלותו אע"פ שאינו שוחט מהם כיון שראויין לשחיטה ואפשר יצטרך לו בתר הכי אבל אותו ואת בנו שע"כ חדא לא חזיא ומטלטל שלא לצורך וע"כ צריך להערים:

{נח} ואינו שוחטו - שמוצא לו עלילה שמא חבירו שמן ממנו והתירו לו להערים משום צעב"ח ומשום הפסד ממונו:

{נט} רצה זה שוחט - ומשמע דעכ"פ מחויב לשחוט אחד מהם אכן הרבה פוסקים הביאו בשם הירושלמי דאם רוצה אח"כ שלא לשחוט אחד מהם ג"כ הרשות בידו דעכ"פ העלאה היתה בהיתר ומ"מ כתב בעבודת הקודש להרשב"א דראוי לחוש ולהחמיר ולשחוט אחד מהם שלא יהא ניכר ההערמה:

{ס} יכולים לשחטה - כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה אינו עושה הישראל בשביל עכו"ם כלום אלא לעצמו הוא עוסק:

{סא} ואפילו יש להם שתים - דהיה אפשר לומר עם העכו"ם מתרצה לחלקן יחלקו מחיים קמ"ל דאינו מחויב לחלוק לא מיבעיא אם אינו צריך רק חצי בהמה ליו"ט א"כ כשיחלוק ויצטרך לשחוט בהמתו בשביל מעט הבשר שצריך לו יופסד הבשר הנשאר אלא אפילו צריך לכולא בהמה ורוצה לשחוט שתיהן ועכו"ם נתרצה לחלוק ג"כ לא אמרינן ליה לחלוק ואפילו ב' הבהמות שוות במראה ובקומה ובדמיהן דאפשר אין הבשר של בהמה זו שמן ומוטעם כבשר בהמה אחרת וניחא ליה טפי שיאכל מבשר ב' הבהמות וי"א דאם העכו"ם מתרצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה אכן אם הישראל ששוחט אינו נוטל לעצמו כ"א חלק הפנימי וחלק אחורים מניח בעור לעכו"ם המשותף לכו"ע מותר לשחוט שתיהן בכל גווני דהא אין לו טרחא בחלק העכו"ם וא"א לכזית בשר בלא שחיטה:

{סב} לתלוש הצמר - דהוי עוקר דבר מגידולו ואף דהוא כלאחר יד דאין דרך להסיר הצמר ע"י תלישה רק ע"י גזיזה עכ"פ מדרבנן אסור:

{סג} בידו - ולא בכלי משום דנראה כגוזז [פמ"ג]:

{סד} ואם וכו' - ואין בו איסורא דה"ל דבר שאינו מתכוין שאינו מתכוין לתלוש אלא לפנות:

{סה} נתלש - ולא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך עם שאר צמר הצואר. ואם היה צמר מסובך על הצואר שא"א לפנותו ואין לשחוט כך כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ח בהג"ה ולא היה באפשרו מעיו"ט לזה י"ל דשרי לעשות כן ביו"ט [פמ"ג]:

{סו} לא ימרוט - דמריטת נוצה הוא תולדה דגוזז דעוף דרכו במריטה ואע"ג שאחר השחיטה מותר למרוט הנוצה ואיסור גוזז שייך אף לאחר מיתה וכמו שכתבנו בסימן ש"מ לא אמרינן מה לי מחיים מה לי לאחר השחיטה דלאחר שחיטה שאני שכיון שכבר הותרה בשחיטה לאכול וא"א לאוכלה בלי מריטת נוצה מותר למורטה כמו שמותר לצלותה ולבשלה וכן בבהמה מותר לאחר שחיטה להפשיט את עורה מטעם זה אע"ג דהפשט אב מלאכה הוא אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול הוא ואסור [הרא"ש]:

{סז} לעשות - ומ"מ לפנות בידו ולמשוך אילך ואילך וכנ"ל בסי"ב מותר גם בנוצות:

{סח} לסכין - הנה בב"י הביא דעת הרמב"ן שמיקל בזה והוא הסכים לדינא לאיסור כרוב הפוסקים החולקים עליו וכמו שסתם כאן ומ"מ נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א לשחוט בלא זה וסומכין על דעת הרמב"ן ומ"מ בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר וכנ"ל:

{סט} חיה ועוף - שצריכין כיסוי הדם:

{ע} עפר מוכן וכו' - ויהיה העפר תיחוח שיוכל לכסות בו ולא יצטרך לכתשנה דכתישת רגבים הוא מלאכה גמורה דהוא תולדה דטוחן ולא הותרה ביו"ט וה"ה באפר של הסקה שהוסק מבעוד יום דמסתמא מוכן הוא לכל תשמיש וכדלקמיה בסט"ו וכשיש לו עפר מוכן או אפר יטלטלנו ויניח למטה במקום שישחוט ואחר השחיטה יכסנו בם גם למעלה דצריך כיסוי בתיחוח למטה ולמעלה כמבואר ביו"ד סימן כ"ח וע"ש ביו"ד דאם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו אכן אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו ביו"ט דשמא אתי לאשוויי גומות דהוי מלאכה דאורייתא:

{עא} מבע"י - דאם ירצה לחפור ביו"ט כדי לכסות יש בזה תרי איסורי אחד משום חפירת גומא ואחד משום טלטול העפר דהוא מוקצה. ומש"כ אם יש לו וכו' דאם אין לו לא יכסהו עד הערב:

{עב} דקר נעוץ מבעוד יום - דעל ידי זה שנעוץ הדקר בקרקע הו"ל הקרקע כחפור ועומד ודעת כמה פוסקים דבעינן שינעוץ בהדיא לשם הכנה לצורך מחר:

{עג} בעפר תיחוח - דבעפר קשה הלא צריך לכתוש כדי לכסות ואסור וכנ"ל ואע"ג דבתיחוח נמי הלא קעביד גומא עכשיו בהוצאת העפר אין בזה איסור דאורייתא דהוא מלאכה שא"צ לגופה וגם הוא מקלקל והתירו בדיעבד כששחט משום מצות כיסוי ומשמע מהפוסקים דחשש גומא אינו אלא כשהיה רק מעט עפר תיחוח באמצע וסביב קרקע קשה וכשנוטל העפר נשאר גומא אבל כשהיה עפר תיחוח הרבה סביב אין עושה גומא בנטילתו שמיד שנוטל העפר נשאר עפר אחר במקומו. ומ"מ לענין לשחוט לכתחלה אפילו על סמך עפר כזה אסור דנעיצת דקר אינה הכנה גמורה להוציא מידי מוקצה שהרי מ"מ לא נטלו להעפר ממקום חיבורו מבעוד יום ולא התירו ע"י נעיצת דקר אלא בדיעבד כשכבר שחט:

{עד} מכסהו בו - וכתבו האחרונים דאם העפר תיחוח היה הרבה עד שלא נעשה גומא ע"י נטילתו העפר יכול לכסות בדיעבד כשכבר שחט אפילו לא היה שם דקר נעוץ מבע"י:

{עה} לכמה דקירות - שכשנעץ הדקר להכנה מסתמא דעתו היה להכין מן העפר כפי השיעור שיצטרך לו לכיסוי ויש מאחרונים שסוברין דהכנה שהכין מאתמול לא מהני אלא לאותו דקר שנעץ שהזמינו לכך אבל לא לדקור מחדש בשביל זה וכ"ש להפוסקים שסוברין דהטעם דבעינן דקר נעוץ מבע"י כדי שלא יהא חשש חפירה ביו"ט פשיטא דאסור לדקור מחדש ביו"ט:

{עו} מותר לכסות בו - היינו אפילו לשחוט לכתחלה ע"ד זה דהו"ל מוכן דכיון שהיה אפר מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי שיצטרך:

{עז} אסור - ואפילו להמתירין מוקצה ואפילו בנולד מ"מ בנולד גמור כזה דמעיקרא עצים והשתא אפר כו"ע מודים דאסור בטלטול. ואם הסיק עצים היום ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר באפר של אתמול [בענין שלא היה ניכר מעולם בפ"ע בלי תערובות דבזה ליכא כללא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל] בטל ברוב:

{עח} אא"כ הוא חם שראוי וכו' - דאתמול בעודן עצים היו מוכנים להיסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו להדם:

{עט} אע"פ שאינו ראוי - דשרו רבנן מוקצה בדיעבד שלא לבטל מצות כיסוי:

{פ} ומיהו עדיף טפי וכו' - דדקר שהיה נעוץ מבע"י לכך אין בו איסור מוקצה ורק עשיית גומא דאינו אלא מקלקל במקום שא"צ להגומא וס"ל דזהו קילא מאיסור מוקצה אכן כמה אחרונים חולקים אהגה"ה זו וס"ל להיפך דמוטב לכסות באפר מוקצה דאינו אלא טלטול בעלמא ולא להגביה העפר עם הדקר שעושה גומא בידים:

{פא} לביתו לצורך גינתו - היינו שדעתו היה בפירוש לצורך גינתו לשוטחה שם ולכך דוקא אם הוא עפר הרבה ומשום דכ"ז שהוא צבור וכו' אבל אם רק מלא קופתו לא ואפי' הניחם בקרן זוית לא מהני משא"כ בסי"ז שהכניס לבית בסתם אפילו מלא קופתו מותר כשייחד לו קרן זוית וכדלקמי' ויש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הכניס לגינתו ממש דאז אמרינן אם הוא מועט מלא קופה וכיוצא בטל לגבי קרקע הגינה משא"כ במכניסו לבית או לחצר אע"פ שלא הכניס אלא מלא קופה וייחד לו מקום אינו בטל:

{פב} והוא כנוס במקום אחד - ר"ל שלא שטחם עדיין ע"פ גינתו אלא מונחים לע"ע כמו שהכניסם בצבור אחד:

{פג} לכסות בו - ואפילו לשחוט לכתחלה ע"ד עפר זה וכמו שמסיים שכל זמן וכו'. וכתבו האחרונים דסעיף זה מיירי גם כן בשהיה העפר תיחוח כמו ההיא דסי"ד הלא"ה אסור לכסות בו ולענין לשחוט לכתחלה [או לשאר צרכים] צריך שיהיה תיחוח כ"כ עד שלא יעשה שום גומא בנטילתו:

{פד} לכל מה שיצטרך - ומשמע דלכל תשמיש מותר ויש פוסקים שכתבו שלא התירו אלא לענין כיסוי שהוא צורך מצוה אבל לשאר תשמישים לא ואפילו לענין כיסוי דוקא דיעבד אבל לא לשחוט לכתחלה ע"ד זה ולא דמי לסעיף י"ז דלקמיה דכאן אין הכנה גמורה כיון שעיקרו בא לצורך גינתו ויש להחמיר כסברא זו:

{פה} מלא קופתו וכו' - מעיו"ט ומערה אותו על הקרקע:

{פו} בסתם - ר"ל שלא חישב בהדיא לצורך גינה אלא בסתם וכנ"ל:

{פז} וע"ל סי' ש"ח וכו' - ר"ל שמבואר שם דמותר אף לכסות בו צואה אף דאפשר היה לומר דכונתו לא היה אלא לדבר שתשמישו תדיר ודאי אבל לא לזה דאפשר שלא יעשה התינוק צרכיו בבית ודוקא בזה שהכניסו לבית בסתמא דאז אמרינן דדעתו לכל מה שיצטרך אבל אם הכניסו לדבר שתשמישו ודאי כגון שהכניסו לכסות בו דם עוף שדעתו לשחטו ביו"ט אסור לכסות בו צואה ויש מקילין גם בזה:

{פח} אגב קרקע הבית - משום מיעוטו וכמו בסעיף הקודם:

{פט} שייחד לו קרן זוית - וגם צריך ליזהר ליטול ממנו בשוה ולא לעשות גומא או דמיירי שהוא תיחוח הרבה דתיכף כשנוטל החול נופל לתוך הגומא וסותמה [אחרונים]:

{צ} דכיון שלא שטחו וכו' - עיין לעיל בסי' ש"ח במ"ב ס"ק מ"ד דאם שטחו נתבטל אגב קרקע הבית אפילו אם הכניסו בפירוש לצרכיו:

{צא} ואם הוא עפר תיחוח וכו' - דאל"כ הלא צריך כתישה ואסור. ואם מיירי שלא שחט עדיין צריך שיהיה העפר תיחוח כ"כ כל סביביו שבלקיחתו לא יעשה גומא או שיטול ממנו בשוה [וכגון שהיה משופע וגבוה קצת] וכנ"ל דאל"כ אסור לכתחלה עכ"פ לשחוט ע"ד זה וכמבואר למעלה. וכתבו האחרונים דעשיית גומא שייך אפילו בקרקע תלוש כמו בכאן שהעפר כבר נתלש ונחפר וה"ה בעפר שבכלים ולפ"ז אין לתחוב נר בכלי מלא עפר אם העפר קשה קצת שנעשה גומא בתחיבתו [דאם העפר תיחוח דכשיוציאנו תחזור ותפול אין זה חשיב עושה גומא] ומ"מ להוציא נר מעפר זו אע"פ שנעשה גומא ממילא לית לן בה:

{צב} כוי פי' וכו' - ויש עוד מין כוי שהוא בריה בפ"ע והוא ספק חיה ספק בהמה ויהבינן להו חומרי שניהם דטעונין כיסוי כחיה וחלבן אסור כבהמה:

{צג} מתיש וצבי - ר"ל צבי הבא על התישה דאלו תיש הבא על הצביה אף דג"כ חלבו אסור מ"מ שוחטין אותו ביו"ט כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ג באחרונים שם:

{צד} אין שוחטין אותו ביו"ט - שהרי א"א לכסות דמו עד מוצאי יו"ט ושמא יתבלע בקרקע ולא יהא רשומו ניכר ויבטל מצות כיסוי:

{צה} עפר מוכן - ואפילו הכינו בהדיא לשם כיסוי כוי [מאירי] ועיין בצל"ח שדעתו דדוקא בכוי שהוא בריה בפ"ע אבל בנולד מצבי הבא על התישה אם הכינו בהדיא מעיו"ט לכיסויו מותר לשחוט אותו ביו"ט עי"ש טעמו:

{צו} מפני שהרואה וכו' - ר"ל כדי שלא יטעו לחשוב כי כוי חיה ודאית היא מדשרו טרחא ביו"ט ויש כח ביד חכמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה כדי שלא יבוא לידי מכשול בספק כרת בקום ועשה:

{צז} ולערב אם רשומו וכו' - ולדידן דעושין שני ימים צריך להמתין בכיסוי עד מוצאי יו"ט שני:

{צח} אפי' דם בהמה - ומשמע דכ"ש דם כוי דמותר לכסות כיון דבלאו מצות כיסוי צריך הוא לכסות משום מיאוס ושוב לא יטעו להתיר חלבו דיאמרו מכסה הוא בשביל שלא יתלכלכו כליו ועיין במ"א שמצדד דאין להקל בזה לכסות רק היכא שמכוין באמת בשביל שלא יתלכלכו כליו אבל אם מכוין רק לשם מצות כיסוי אסור ועיין בה"ל:

{צט} אם יש לו עפר מוכן - כגון שהכניס מלא קופתו עפר בסתם כבסי"ז או שהכין לכסות בו צואה מוכן הוא גם לזה:

{ק} דהו"ל כגרף ש"ר =של רעי= וצריך לכסות - ר"ל שדרכו לכסות וכו':

{קא} שחט בהמה וחיה - וה"ה כוי וחיה:

{קב} ונתערב דמם - והיה דם החיה מרובים עד כדי שאם היה דם בהמה מים היה ניכר אדמומית דם החיה בזה בחול חייב בכיסוי וכמבואר ביו"ד סימן כ"ח:

{קג} בדקירה אחת - לאו דוקא והכונה שאין צריך להרבות בטלטול עפר בשביל דמי הבהמה שניתוספו וכדמסיים:

{קד} יכסנו - וה"ה אם היה לו דקר נעוץ מבע"י בעפר תיחוח נמי שרי בדקירה אחת דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה. ודע עוד דלפי מה שנתבאר לעיל בסט"ו דבדיעבד אם שחט ואין לו עפר מוכן מותר לכסות אף באפר שאין מוכן ה"ה בעניננו נמי דינא הכי דמותר דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ולא העתיק המחבר עפר מוכן אלא משום סיפא דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת אפילו בעפר מוכן לא יכסנו:

{קה} לא יכסנו - דטרח בשביל בהמה והסכימו האחרונים דאפילו דקירה אחת שהיה נוטל בשביל דמי החיה נמי אסור דכיון דמעורב בדם בהמה אם כן אפשר דבמקום שמכסה דם בהמה מרובים כ"כ עד כדי שדם החיה לא היה ניכר אם דם הבהמה היה מים ופטור אותו מקום מלכסות וא"כ טרח בשביל דם הבהמה שאינו חייב בכיסוי ואסור. וכתבו האחרונים דאם שחט באמצע החצר מותר לכסות בעפר מוכן אפילו בכמה דקירות כדי שלא יתלכלכו כליו וכדלעיל בהג"ה:

{קו} שחט צפור וכו' לא יכסנו - ואפילו יש לו עפר מוכן נמי לא שרי ליה למטרח כיון דהיה אפשר לו מעיו"ט ומימנע משמחת יו"ט ליכא כאן דאפילו לא מכסה ליה שרי הבשר באכילה. וימתין עד לערב ואם יהיה רשומן ניכר יכסנו ויש לכפות עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו:

שמא תהיה פגומה וכו' - זהו טעמו של הרמב"ם על דין זה ויש עוד ג' טעמים עיין ב"י וב"ח ונקט טעם זה שהסכימו עמו הסמ"ג והרמב"ן ונ"מ מזה דלטעמו גם בזה"ז שאין דרך להראות הסכין לחכם אלא כ"א בודק לעצמו ג"כ אסור משא"כ לאידך טעמים וכמו שכתב הגר"א בביאורו ולפיכך בשעת הדחק מקיל הרמ"א לבדוק ביו"ט דאז אנו סומכין על יתר הפוסקים:

וילך ויחדדנה וכו' - ואם נפגם הסכין ביו"ט אם מותר לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע [פמ"ג ע"ש שכתב דבמקום דחק וצורך גדול אפשר דשרי]:

ועכשיו בזה"ז וכו' - המ"א נשאר בצ"ע אם השוחט הוא בעצמו ת"ח ויודע ליזהר שלא ישחיזנו אם מחמירין בו ג"כ ומהרמ"א דסתם משמע דיש להחמיר וכן בא"ר מצדד להחמיר דדבר המסור לעצמו טועה האדם וסובר שהוא חכם וכתב הפמ"ג דמ"מ אם הוא רב וגדול הדור בודק לעצמו ושוחט או משאילה לאחרים כמו שפסק המחבר. מי שלא שחט מעולם אסור לשחוט ביו"ט. חי' רע"א בשם תשובת שבו"י:

אם באו ביו"ט - כן הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ה בחידושיו ומשמע מזה דאם באו בעיו"ט שוב נפקע מנייהו שם מדברי ומן הסתם הוי להו מוכנים ופשוט דדוקא בדידע בהו ביה"ש. וכן מצאתי בבה"ג הלכות יו"ט בסופו וז"ל שם בהמה דאתיא מאפר ועיילא בתוך התחום מעיו"ט ולא הוי ידע בה ומטאי לגבי ישראל ביו"ט א"נ אתאי בשביל גוים דלאיסור תחומין ליכא למיחש דאמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכש"כ הבא בשביל גוי ולאיסור מוקצה הוא דאיכא למיחש וכו' עי"ש באריכות הסוגיא דשם [והנה מש"כ א"נ אתאי בשביל גוים צ"ל דס"ל כמ"ד דשל נכרי צריך ג"כ הכנה ובאמת פלוגתא הוא בירושלמי כמו שהביא הרשב"א והרא"ה ועיין פר"ח סי' תצ"ז] והנה מבואר בבה"ג דאם באה בתוך התחום בעיו"ט לא משכחת שיהיה עליה שם מדברי אא"כ לא ידע בה ומוכח בהדיא דאם ידע בה אע"פ שלא הוא הביאה מ"מ מן הסתם היא כמוכנה כשאר בהמות שבביתו דדעתו עלייהו אם יצטרך להו ביו"ט אכן הרב המאירי כתב להדיא דאפילו באו מעיו"ט דמסתמא לאו דעתיה עלייהו אא"כ זימנם בפירוש מערב עי"ש וצ"ע לדינא ועיין בספר בית מאיר שמאריך בפרט זה:

לפיכך וכו' - אם ידוע וכו'. הלשון מוקשה מאוד דמה שהצריך דוקא ידוע אינו שייך כלל למה שכתב מקודם ועוד דמאי קאמר אח"כ אפי' באו בשביל ישראל הלא גם מקודם מיירי בזה וכבר הקשה כן הפר"ח ובעבודת הקודש שממנו נובע דין זה הלשון מתוקן ביותר וז"ל שם המוקצה אינו אלא מד"ס והולכין בספיקו להקל ולפיכך גוי שהביא בהמה במקולין של ישראל אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו וכו' וענין אחר הוא ואינו שייך לבייתיות ומדבריות וקרי לאיסור תחומין ג"כ מוקצה ונראה כמו שהגהתי בפנים הוא הנכון ובעבור שענין הקודם שכתוב בשו"ע אא"כ באו בשביל ישראל דיבר לענין בייתיות ומדבריות ומתיבת לפיכך הוא ענין אחר לכך חזר וביאר אפילו באו לצורך ישראל:

כדי לאכול ממנה וכו' - עיין במ"ב דבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא והיינו אפילו בצריך רק לכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומותר ממילא ג"כ להפשיט כל העור מן הבהמה משום דאל"ה מימנע ולא שחיט [וכ"כ הפמ"ג בא"א] ואין להקשות הלא קי"ל דבשביל מימנע ולא שחיט אין להתיר איסור דאורייתא כמו שכתב המ"א בתצ"ז סקי"ח והפשטה הלא מלאכה גמורה היא ולא היה לנו להתיר כ"א הפשט מקצת העור כדי ליטול הכזית שתחתיה ולא יותר דכל שיעור הפשט והפשט שהוא כדי לעשות קמיע יש עליה שם מלאכה בשבת וחייב עליה (כדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות שבת הלכה ה') י"ל דביו"ט אין בזה איסור דאורייתא מטעם הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים הרבה שצריכים לאכול היה בודאי מותר להפשיט בשביל כולם כדי להאכילם השתא נמי ליכא איסור ואין בזה רק איסור דרבנן ומותר בשביל דאל"ה מימנע ולא שחיט ולפ"ז אין מותר להפשיט כל העור רק בשיש שהות כדי להאכיל לכ"א כזית צלי עכ"פ מבע"י אבל אם ירצה לשחוט סמוך לערב כדי לאכול ממנה כזית ואין שהות לצלות ולהאכיל לאורחים הרבה אין מותר להפשיט רק כדי צרכו להבשר שנוטל ממנה:

וי"א דאין להפשיטה כלל - משמע מלשון זה לכאורה דאפילו הפשט קצת כדי לבדוק הריאה ג"כ אינו רשאי וכן משמע ממ"א סקי"ב ע"ש אכן נראה דזה דוקא כשאין פנאי ביום לבדוק הריאה לכן אין רשאי לפשוט כלל משא"כ כשיש פנאי ושוחט אותה שחושש שמא תמות עד שתחשך בודאי נכון יותר שיבדוק הריאה להכשיר הבשר כראוי אי מקלעי ליה אורחים ואין להחמיר אלא אהפשט דכולא בהמה ומשום דלא התירו חכמים בזה משום דהשתא עכ"פ לית ליה אורחים שיצטרכו לבשר והנה מדברי המ"א שם בסקי"ג דתלה דין דאין צריך בדיקה משום דאסור להפשיטה ומשמע לכאורה מזה דאפילו יש פנאי ג"כ אין להפשיט ולבדוק אחרי שאין בדעתו לאכול בשר מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש ובפרט דבלא"ה הרבה פוסקים חולקים על הג"ה זו וכמו שכתבתי בשה"צ וע"כ עכ"פ בודאי אין להחמיר באופן זה:

שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו' - לעיר או ברשות הרבים כה"ג דשכיחי רבים [פמ"ג בשם מ"א מלקמן סימן תק"י סקט"ו]:

אבל אם נולד במומו - ואם נולד תם והומם בו ביום כתב בפר"ח דג"כ שרי למאי דק"ל בסימן ש"ח דאין מוקצה לחצי שבת וא"כ הכא שראוי היה בין השמשות אגב אמו אע"ג שכשנולד נאסר מ"מ הרי חזר ונראה כשהומם עיי"ש אכן מלשון הש"ס לא משמע כן וכן גמגם בפמ"ג ובחמד משה מלשון רש"י עיי"ש ומצאתי במאירי שעמד בזה דלמה לש"ס לומר נולד במומו הלא בהומם בו ביום סגי וכתב לתרץ דאפשר כיון דנולד תם דיחוי גמור הוא ושיחזור ויהיה ראוי הוא דבר שאין עולה על הדעת דמילתא דלא שכיחא היא ולא דמי לזריחת השמש על פירות יבשים שירדו עליהם גשמים דדבר המצוי הוא ובכי ה"ג אמרינן דהואיל וביה"ש איחזי להו כי אדחי בתר הכי דחייה שקרוב להעלות על לבו של אדם שהוא חוזר ונראה בכי הא שרי והיינו נמי דומיא דנולד ומומו עמו שאף בשעת הדיחוי היה בו ענין שקרוב להעלות על לב שהוא חוזר ונראה מכיון שהוא רואה את המום ואין לו אלא שיראנו לחכם אם עובר או קבוע כך נראה לי ברור עכ"ל הרי בהדיא דלא כפר"ח:

נשחט על פיו - ולפי מה דקיי"ל דאין אנו בקיאין בענין כלו לו חדשיו אין לשחטו (פמ"ג):

יכול לחקור עליו - עיין ט"ז שהביא טעמים הרבה לדינא דאין רואין מומין ומסיים דאם נתערב איסור בהיתר לח בלח ואין בו ס' או יבש ביבש וליכא רוב ואח"כ נתוסף עד ס' או רובו בזה אין לחכם להורות ביו"ט וכמו בבכור עיי"ש ונראה דלא כתב כן אלא לטעמא דמג"מ דמשום טלטול מוקצה שלא לצורך נגע בה וכ"כ במאמר מרדכי וכ"כ הגר"ז בקו"א אלא דאינו מבואר בדברי הט"ז מה מוקצה יש באיסור שנתערב בהיתר הלא עכ"פ ראויה היא לכלבים ביה"ש ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וכמו שנתבאר לעיל ס"ה ואם מיירי בנתערב בשבת וחזר ונתוסף א"כ הלא חזי היה ביה"ש לאדם ואין מוקצה לחצי שבת ומצאתי בנהר שלום שהעיר קצת מזה ועיי"ש שגמגם מלבד זה דמניין לנו למילף מבכור לכאן דלמא מוקצה דבע"ח חמיר טפי וגם מאמר מרדכי פקפק בעיקר דינא דט"ז אפילו לטעמא דמג"מ עיי"ש וכ"ש לפי טעמא שכתבנו במשנה ברורה לדינא דאין רואין מומין דאין מקום כלל לדמות שום הוראה לבכור וכ"כ במחה"ש דלטעם תה"ד דינא של הט"ז אין לו מקום וכן מצאתי לבגדי ישע דדחה בפשיטות דברי הט"ז מהלכה עיי"ש כמה טעמים:

לתלוש הצמר - עיין במ"ב מה שכתבנו דתלישה הוא עקירה כלאחר יד כן מוכח בגמרא בכורות כ"ה ופירש"י שם ע"ש וכן בתוספות שם ד"ה והיינו דלפי מסקנת הגמרא תלישה מקרי עקירה כלאחר יד וכן הוא ברא"ש שם ע"ש ומטעם זה דעת הרמב"ם להתיר לכתחלה בתלישה משום שמחת יו"ט ולשון הלבוש אין מדויק בזה כלל:

בידו - עיין במ"א שנשאר בצ"ע על הרמ"א והגאון ר' יהונתן בחידושיו על הלכות יו"ט וכן הפמ"ג וש"א יישבו קושיתו והוכיחו דמהרא"ש משמע כהרמ"א. ודע עוד דהמ"א כתב דאם תולש בכלי הוא גוזז ולאו מוכרח הוא דאפשר דדוקא אם גוזז בכלי אבל תולש בכלי מקרי עוקר מגידולו כלאחר יד וכן משמע קצת מפירש"י שם ד"ה כלאחר יד דאין דרך לתלוש הצמר כ"א לגזוז ומשמע מזה דכל תלישה הוי כלאחר יד ואפ"ה מסרו רבנן שם בבכור וכן בכאן ביו"ט משום דתלישה ע"י כלי נראה כגזיזה ובטור יו"ד סימן ש"ח משמע כדברינו שכתב שם דאיסור הכלי משום דנראה כגוזז ולא כתב דהוי גוזז אח"כ מצאתי בשעה"מ הלכות יו"ט שמצדד ג"כ כדברינו אכן ברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו משמע כהמ"א דתולש צמר בכלי מקרי דרך גזיזה וכן משמע שם בפר"ח שבידינו ע"ש:

ואם נתלש נתלש - עיין במ"ב מש"כ דלא יזיזנו וכו' והוא מהרמב"ם והובא בטור ואף דהרמב"ם מיירי בתולש לכתחלה פשוט דה"ה לשיטת התוספות והרא"ש וכדמוכח בסוגיא שם:

לא ימרוט - עיין במ"ב והנה מריטת נוצת העוף חמיר מתלישת הצמר דשם מקרי כלאחר יד וכאן דרכו בהכי והוי תולדת גוזז. וראיתי בפ"ת יו"ד ש"ח שכתב בשם שעה"מ שהוכיח מסוגיא דחולין קל"ז ששער עזים דינו כמו נוצות של עוף מפני שדרכו בתלישה ולא מקרי כלאחר יד ומפני זה תמה על הפוסקים שלא חילקו בין שער עזים לצמר רחלים לענין בכור ע"ש בפ"ת אכן לפי מה שכתבו התוספות בשבת כ"ז ד"ה נוגה דשער לחוד ונוצה לחוד דנוצה הוא הדבר הדק שעל העזים שממנו עושים בגדים. וע"ז אמרו בגמרא דאורחיה בתלישה כמו נוצת העוף ושערה הוא הגם שממנו עושים שקים וא"כ שער עזים דינו כמו צמר בהמה ועכ"פ בנוצה הדק מוכח מגמרא דאורחיה בתלישה כמו כנף העוף וא"כ אפילו להרמב"ם דמיקל בצמר בהמה לתלוש במתכוין מטעם דתלישת הצמר הוא רק כלאחר יד ומשום שמחת יו"ט התירו כמ"ש בב"י עכ"פ כששוחט עז יש ליזהר מאוד שלא למרוט מן הצואר השער הדק שעל גבה ויש בזה איסור דאורייתא לדידיה וסברת הרמב"ן בטעם הראשון שהתיר בעוף מטעם דסוף של המלאכה הזו להיות נדחית ביו"ט שימרטנה אחר שחיטה לא שייך בזה דהא סופו להפשיט העור כולו:

לעשות - עיין במ"ב מש"כ דמותר לפנות כי כן משמע להמעיין בהרא"ש בבכורות כ"ה וכן מוכח בהדיא במרדכי בביצה ספ"ב ע"ש [ואגב אכתוב בכאן מה שנתקשיתי שם במה שסיים המרדכי בעצמו וכתב ובפרק כלל גדול פירש לאיסור משום ר' אליעזר ממיץ הלא שם מיירי כשתולש במתכוין דלא שייך התירא דר"ש ובכאן התיר דוקא באינו מתכוין כדמוכח בסוף דבריו וצ"ע] וכן כתב בפמ"ג במ"ז אות י"ב וכן כתב בחמד משה בשם הפר"ח ודלא כד"ח שם ד"ה וכן ביו"ט:

הוא חם וכו' - מכאן שמותר לכסות אף באפר חם [אחרונים]:

שראוי לצלות בו ביצה - עיין מ"א שכתב דגחלים עוממות אסורין בטלטול ביו"ט ועיין במא"מ שתמה מאד דמאי מוקצה יש בהו הלא גחלים עוממות חמין הם עדיין אלא שנקטמו קצת וכדלעיל בסימן רנ"ג ואפשר לבשל בהן וא"כ אמאי גרע מאפר חם עי"ש. ובאמת מבואר להדיא בפסחים כ"ו דבגחלים עוממות אפשר לבשל בהן וכן בספר קרבן נתנאל תמה ע"ז דהא עדיין עומדין למלאכתן הראשונה [וע"כ כתב דנ"ל דט"ס הוא במ"א וצ"ל מותר לטלטלן] וע"כ נ"ל דעוממות לאו דוקא אלא כונתו גחלים שנכבו וכן מוכח בפמ"ג שכתב גחלים כבוים שאינן חמים הוי מעשה חדש כמו אפר ור"ל דגם גחלים מקרי נולד כמו אפר דמעיקרא עצים והשתא גחלים ועיין במחה"ש שכתב דאם הובערו שוב מותרין וכמו אפר שנצטנן וחזר ונתחמם כמבואר לקמן תק"ז במ"א ומשום דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה דמותר לנפוח בהן אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירן ואע"ג דע"י הנפיחה זזים ממקומם לית לן בה. ובעיקר הדין יש לעיין דלענ"ד אף בנצטננו לגמרי אין זה מעשה חדש דעדיין עומדין לתשמישן הראשון דכשם שמסיקין בעצים ה"ה בגחלים לצלי ובפרט בימינו שמבערין המיחם רק בגחלים אח"כ מצאתי שמביאים בשם ספר קהלת יעקב שמסכים דגחלים קטנים שאינן ראוין להבעיר אותן לצורך בישול וצלי אסורין לטלטל אבל גדולים מותרים כמו עצים להסקה:

ואם שחט מותר לכסות - עיין בשעה"צ הטעם בשם הרא"ש משום דחד איסורא הוא וצריך ביאור דהא בגמ' דף ח' ע"ב מ"ש ספק דעביד גומא משמע להדיא דאף באפר כירה שייך גומא וכגון שלא יחזור ויפול כשיקחנו וצ"ע שלא העירו בזה משם:

מכניס אדם וכו' - היינו מבע"י וכן מבואר לעיל בסי' ש"ח סל"ח דביו"ט גופא סתם עפר וחול הוא מוקצה לד"ה. ואפילו לר"ש כדמוכח בסי' ש"ח הנ"ל דאפילו בשבת דקי"ל בודאי כר"ש דמוקצה שרי אפ"ה שייך לגבי עפר שם מוקצה:

ולערב אם רשומו וכו' - וכתבו הרבה אחרונים [ש"ך ביו"ד סימן כ"ח סק"י בשם הדרישה וכן הביא באדרת אליהו שם בשם כמה אחרונים ועי"ש בחידושי רעק"א וכ"כ המג"א] דאפילו אם ירצה ליתן עפר מעט בכלי ולקבל הדם בתוכו [דבלי עפר הלא אין מקבלין דם בכלי משום דדרך עכו"ם לשם זריקה לע"ג כמבואר ביו"ד סימן י"א] ג"כ אין נכון ביו"ט דבזה ג"כ יש חששא דשמא יאמרו מדהתירו ליתן עפר ש"מ דודאי חיה הוא ונתנו לשם כיסוי:

בקרן זוית וכו' - עיין שבת קכ"א ע"ב דמשמע שם דדוקא באשפה שבחצר אין בו משום גרף של רעי אבל בשאר החצר לא חלקו בין אמצע לזוית וע"כ דדם אין נחשב כגרף של רעי וא"כ אף באמצע נמי אסור וצע"ק:

אפילו דם בהמה - עיין מ"ב והמג"א הקשה ע"ז מסוגית הש"ס דף ח' דמקשה א"ה בחול נמי ומשני בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך ומדאסרינן ביו"ט אלמא דביו"ט לא אמרינן לנקר חצירו הוא צריך ומוכח דאסור לנקר חצירו ביו"ט וכתב דדוחק לומר דהש"ס מיירי ששחט בקרן זוית דא"כ אפילו בחול נמי עכ"ל ועיין בא"ר ומאמר מרדכי ונהר שלום שהסכימו לתירוץ א' דהמ"א דהש"ס מיירי בקרן זוית וקושית המ"א דא"כ בחול נמי תירצו דבחול בודאי דרכו לנקות חצירו בכל זוית ולא כן ביו"ט כל שאין מטונף במקום עוברים ושבים אסור לנקות [ותירוצם אינו פשוט כ"כ כמש"כ לקמיה] ודע דעכ"פ מוכח מסתימת הסוגיא דאין לשחוט הכוי לכתחלה ביו"ט בכל גווני ואפילו באמצע החצר במקום שהולכים שם כל בני הבית ואף דשם אין חשש בהכיסוי דיאמרו לנקות חצירו הוא מכסה. וכן משמע לשון ההג"ה דקאמר אם שחטו וכו' וצ"ל הטעם דלא רצו חכמים לחלק בזה לענין לכתחלה. גם אינו מבואר כונת ההג"ה אם כששחט באמצע החצר מותר לו לכסות גם בשביל מצות כיסוי לבד דלא שייך כאן בשביל הרואים. או אפשר דבשביל כונת כיסוי אסור בכל גווני דלא חילקו חכמים בגזירתם באיזה מקום שחט וכמו שאסרו לכתחלה לשחוט בכל גווני אלא דבא להתיר כאן רק אם הוא ירא שיתלכלך בדרך הילוכו דמותר לכסות בשביל טינוף בגדיו וכן מצדד המג"א בסוף דבריו אלא דמלשון ההג"ה אפילו דם בהמה משמע מזה דכ"ש כוי דאיכא תרתי מצות כיסוי וניקור חצירו. ומ"מ יש לדחות דהיכא דמכוין לניקור חצירו דחושש לטינוף כליו מותר לכסות ולכוין גם לשם מצות כיסוי משא"כ היכא דלא היה חושש בשביל טינוף ועיקר כונתו הוא רק לשם מצוה אסור אף דהרואין יאמרו דלנקות חצירו הוא עושה כיון דהוא עצמו יודע שאין כונתו רק לכיסוי וכן נראה מהסוגיא דקאמר בא לימלך וכו' ועיין ברש"י שם וכן ראיתי במחה"ש שמביא הוכחה לזה מזה הסוגיא. ודע עוד דלענ"ד נראה דאין לכסות דם כוי אף באופן זה שרוצה לנקות חצירו אלא שיכוין גם למצות כיסוי דאל"כ הרי יבטל בידים המצוה לפי הכלל דמצות צריכות כונה דאם לא היה מכסה כלל הלא אפשר שישאר רשומו ניכר לערב לכסות וגם דברי המ"א שכתב דמיירי שמכוין לנקר חצירו כונתו ג"כ שיכוין גם למצות כיסוי. ודע דמביאור הגר"א שכתב דטעמא דהג"ה זו דהריא"ז סובר דהסוגיא מיירי בעפר שאינו מוכן לגמרי כדקר נעוץ וכה"ג עי"ש [וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בבה"ב בית א' שער ה'] מוכח דס"ל דלפי מאי דקי"ל כהפוסקים דסוגיא קאי אפילו במוכן לא קיי"ל כהג"ה זו: