{א} האסורה בשבת - בין שאיסורה מן התורה ובין שאיסורה משום שבות וכן כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר גם לעכו"ם לעשותו כמו בשבת:

{ב} חוץ ממלאכת אוכל נפש - כדכתיב בקרא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

{ג} וחוץ מהוצאה והבערה - ופרטי דיניהם יתבארו לקמן סימן תקי"א ותקי"ח:

{ד} וכן מכשירי אוכל נפש וכו' - ופרטי דין זה עיין לקמן סימן תק"ח ותק"ט:

{ה} שלא היה אפשר - דנתקלקל ביו"ט או שלא הספיק לו השעה ומשמע דבאוכל נפש גופיה מותר לדעת המחבר אפילו באפשר לעשותו מאתמול ומיהו בדבר שדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים גם להמחבר אסור בדבר שטוב מאתמול ולא יפיג טעמו וכדלקמן סימן תק"י ס"ג ע"ש וע"י שינוי משמע מהגר"א דשרי:

{ו} מאתמול - אבל אם אפשר לעשותו מאתמול הרי הוא כשאר מלאכות ואסור מן התורה:

{ז} ויש מחמירין וכו' - מדרבנן כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת יו"ט:

{ח} כל שאינו מפיג - דלישה ואפיה ושחיטה ובישול אם עשאן בעיו"ט יש בהם חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול ולהכי לא גזרו בהם אבל דבר שאין בו קלקול טעם והפסד אם נעשה מאתמול ל"ל לעשותן ביו"ט וכתבו האחרונים דנקטינן למעשה כסברא זו. וכתבו עוד דלפי דעה זו אסור ללוש ביו"ט וורימזלי"ן (שקורין לאקשי"ן) שאפשר הנילושים מבע"י טובים ביותר וכן אסור לבשל פירות יבשים ביו"ט שהוא ידוע שהמבושלים מעיו"ט טובים הם יותר לאכילה אח"כ ביו"ט מיהו אם לא היה לו שהות מקודם לבשל וכש"כ כשלא היה לו הפירות מקודם בודאי מותר לבשלם ביו"ט וכן לענין לישה הנ"ל:

{ט} טעם כלל - משמע דאם מפיג טעם אפילו במקצת שרי לכו"ע ובמהרי"ל כתוב שאסור לדוך שקדים ביו"ט להוציא מהן חלב מדהיה אפשר ליה לדוך מאתמול אע"פ שמפיג טעם קצת וכתבו האחרונים דמשו"ה החמיר בזה דדמי קצת לסחיטת פירות דאסור. ומ"מ ע"י שינוי נראה דיש להתיר:

{י} מותר לעשותו ע"י שינוי - ואם לא עשאו מעיו"ט מפני איזה אונס מותר אפילו בלי שינוי. וכתב המ"א דאפילו לכתחלה מותר להמתין לעשותו ע"י שינוי ובספר בגדי ישע מפקפק ע"ז אכן אם אין לו שהות קודם יו"ט בודאי יש לסמוך ע"ז:

{יא} קצירה וכו' - וה"ה דישה והרקדה וכה"ג:

{יב} וסחיטה - ר"ל לסחוט הפירות להוציא מהן שמנן ויינן לאכילה ביו"ט:

{יג} אסרום חכמים - דמן התורה כל מלאכה שהוא באוכל נפש מותר אלא חכמים אסרו דברים שהם עבודה רבה כגון הני שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפ"א וא"כ יטרד כל היום בעבודתו וימנע משמחת יו"ט ולכן אסרו חכמים ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט והרבה פוסקים חולקין וסוברין דמלאכת עבודה הנ"ל אסור מן התורה אפילו באוכל נפש ולא התירה התורה באוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט ופרטי דינים אלו יתבארו בסימנים הבאים כאו"א במקומו:

{יד} אין מוציאין משא וכו' - לפי דעת הג"ה לעיל סימן רמ"ו ס"ג דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו צ"ל דהכא אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול עם בהמתו ואפילו לצורך יו"ט ואפילו ברשות אחד ממקום למקום נמי אסור ולפ"ז לשון אין מוציאין לאו דוקא ולעיל בסימן רמ"ו הבאנו דעת החולקים דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט כמו בשבת וכ"ש כשהוא מחמר אחר בהמתו ולדעה זו אתי שפיר כפשוטו ואיסורא דאורייתא קאמר המחבר. ודע אם נאמר דיש שביתת בהמה ביו"ט שייך בזה כל הדינים הנאמרים בענין זה לעיל בהלכות שבת סימן ש"ה:

{טו} מוקצה אע"פ שהוא מותר וכו' - פי' דלעיל בסימן ש"י מתבאר דיש כמה מיני מוקצה המותרין בשבת כמו מוקצה מחמת שעומד לסחורה או בשהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד אחר זמן או מוקצה מחמת מיאוס ועוד כמה גווני אך כ"ז הקילו דוקא בשבת דחמיר לאינשי ולא חיישינן אם נקל לו לטלטל דבר מוקצה יבוא להקל בשאר איסורי שבת אבל ביו"ט דקילי ליה שהרי הרבה מלאכות מותרים לו לצורך אוכל נפש ואם נקל לו במוקצה יבוא להקל גם בשאר איסורי יו"ט ולפיכך אסרו לו חכמים לטלטל ולאכלו ולפי סברא זו בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביו"ט עד שיכין אותם לכך מעיו"ט וכן כל כה"ג צריך הכנה מבע"י ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד פשיטא דאסור לדעת המחבר ביו"ט:

{טז} ויש מתירין וכו' - דלא חמיר משבת וכתב מ"א דכן הוא ג"כ דעת הרש"ל וכן פסק גם הפר"ח:

{יז} לדבריהם וכו' - ואף דיש פוסקים שמתירין אף במוקצה דנולד הרמ"א לא רצה לתפוס כדעתם בזה אלא כאותן פוסקים דמחמירין עכ"פ במוקצה דנולד וכתבו האחרונים דאף שבשבת נקטינן לעיקר להתיר אפילו במוקצה דנולד דלא כבעלי סברא זו מ"מ ביו"ט אין להתיר עכ"פ במוקצה דנולד ולפ"ז אין לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר ביו"ט אע"פ שהן ראויין לכלבים מפני שאתמול כשהיו מחוברין לבשר היו ראויין גם לאדם והוי נולד:

{יח} וכל מוקצה וכו' - קאי לסברא הראשונה דמוקצה אסור דלהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים משום דמסתמא דחינהו בידים כשהעלן לגג ליבשן ואפילו בשבת אסור וכדלעיל בסימן ש"י ס"ב:

{יט} שאינו בע"ח - דבב"ח לא מהני בשיאמר מכאן אני נוטל אלא צריך לפרט זה וזה אני נוטל וכמבואר לקמן סי' תצ"ז ס"י:

{כ} כגון אוצר וכו' - ר"ל ודעתו היה מתחלה רק להסתפק ממנו לאחר זמן וה"ה בפירות העומדים לסחורה או במוקצה של גרוגרות וצמוקים שלא נתייבשו לגמרי:

{כא} סגי כשיאמר וכו' - דאותן שיקח למחר הרי הם כמו שהוברר למפרע דלהם כוון בהכנתו דבמלתא דרבנן קי"ל דיש ברירה:

{כב} וא"צ שירשום וכו' - ודע דיש כמה פוסקים דפליגי ע"ז ודעתם דלא סגי בשיאמר מכאן וכו' אלא צריך שירשום בסימן המקום שבדעתו לאכול וסברתם דכיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם להקצותם כגון גרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן או אפילו פירות שהכניסם לאוצר הרי הקצם בידים למכירה לא סגי בהכנה כל דהו להוציאם ממוקצה עד שיברר יפה הפירות שבדעתו לאוכלם ויתן בהם סימן ולהלכה יש להחמיר כסברא האחרונה עכ"פ לענין גרוגרות וצימוקים שהעלן לגג ובפירות שמכניסם לאוצר אפשר דיש לסמוך אסברא קמא ועיין בה"ל:

{כג} ומותר להכין וכו' - ר"ל דבכגון זה של פירות ואוצר שא"צ לעשות מעשה ובאמירה בעלמא הוי הכנה מותר להכין אפילו ביו"ט גופיה מיום אחד לחבירו דממ"נ אם יום ב' קודם הרי היום חול ומותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי א"צ הכנה כלל ונמצא שאינו מתקן שום דבר בהכנתו דליאסר עליו והיכי אסרינן הכנה מיו"ט לחבירו היכא שהוא עושה מעשה דחיישינן שמא מחר חול ונמצא שעשה מעשה ביו"ט לצורך חול וכההיא דסימן תק"ג עי"ש [וכן במוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים לא יכול להזמין מיו"ט לחבירו אא"כ זימן מעיו"ט] ולפ"ז לפי מה שכתבנו להחמיר במוקצה דאקצייה בידים כגון גרוגרות וצמוקים שצריך לרשום אם שכח לרשום בעיו"ט ונזכר ביו"ט אסור לעשות שום סימן להכין פירות ליו"ט שני דשמא מחר חול ונמצא שעשה סימן ביו"ט לצורך חול:

וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר וכו' - והטעם משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו בגמרא דלכם אתי לרבות לכל צרכיכם דהיינו המכשירים להאוכל ומותר אפילו בלי שינוי כמו אוכל נפש עצמו. והנה מהמחבר משמע דאו"נ שרי לעשות ביו"ט אפילו היה אפשר לעשותו מבע"י שלא היה מפיג טעם כלל ואפי' בלי שינוי והיינו אם הוא דבר שאין דרך לעשותו לימים רבים ודעת היש מחמירין דאפילו בזה צריך שינוי כיון שאינו מפיג טעם כלל אם היה עושה מעיו"ט אבל בדבר שדרך לעשותו לימים רבים אפילו לדעת המחבר צריך שינוי וכ"ז כשלא היה מפיג טעם כלל אם היה עושהו מעיו"ט אבל אם היה מפיג טעם מותר אף בזה שלא ע"י שינוי [כ"ז מביאור הגר"א] והנה לפ"ז אנו מוכרחין לומר דמה שאוסר המחבר בסימן תק"ו סעיף ח לעשות שאור ביו"ט כ"א ע"י שינוי הוא משום שדרך לעשותן לימים הרבה:

מיהו אם לא עשאו וכו' - ע"י שינוי ונרשם ע"ז סמ"ג ור"ן ט"ס הוא דלדעת הר"ן מותר אפילו בלא שינוי כמו שכתב הגר"א וזהו דעת המחבר דלא הזכיר כלל חומרא לענין א"נ עצמו משמע דבכל גווני שרי ודברי הד"מ בענין זה צ"ע בתרתי אחד דמשמע מיניה דלדעת המחמירים אפילו ע"י שינוי לא מהני וסמ"ג הוא מהמקילין וכאן משמע דהסמ"ג הוא המחמיר ולדעה ראשונה אפילו שינוי לא בעי גם משמע מיניה שם לכאורה דהסמ"ג ור"ן בחדא שיטתא קיימי ובאמת זה אינו וכנ"ל ונ"ל לתרץ דבאמת לדעת מהרי"ל וא"ז סובר הד"מ דאינהו ס"ל אפילו שינוי לא מהני [ובמלח אפשר דהקילו חכמים משום דא"א לאכול תבשיל בלי מלח] ולדעת הר"ן דהוא דעת המחבר וכמ"ש הגר"א אפילו שינוי לא בעי וזהו שכתב מתחלה ויש מחמירין היינו דעת א"ז ומהרי"ל דאפילו שינוי לא מהני ומה שכתב אח"כ מיהו אם לא עשאו וכו' ר"ל בדיעבד יש לסמוך אדעת הסמ"ג דמהני שינוי [ומה שכתב בד"מ וכ"כ הר"ן היינו דבזה שוו תרווייהו דיש להקל עכ"פ ע"י שינוי ושלא כדעת המחמירים] ולפ"ז אין להקל לכתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי ולענ"ד זהו כונת המ"א שהסמיך דברי מהרי"ל לענין מה שהקיל מתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי דלדעת מהרי"ל אין לעשות כן וכמו שמוכח מן הד"מ:

סגי כשיאמר מכאן וכו' - כתב הח"א נראה דחנונים שדרכם למכור תמיד הרי הוא כאלו אמר:

וא"צ שירשום - עיין מ"א שכתב דבחזי ולא חזי לכו"ע צריך שירשום דחיישינן וכו' ועיין בשער הציון שכתבנו דמתוס' והמאירי לא משמע הכי גם מסתימת דברי המחבר לעיל בסימן ש"י ס"ה משמע דאף בפירות דחזי ולא חזי מהני סתם הזמנה [דלא הזכיר שם ענין רישום כלל] ומדברי הגמרא ביצה כ' ע"ב דהזכיר שם דמהני הזמנה אין ראיה כ"כ דאפשר שקיל וטרי שם אי מהני הזמנה אבל אופן הזמנה תלוי בפלוגתא דר"א וחכמים אבל השו"ע הי"ל לפרש וכן הערה בזה בספר בית מאיר ומשמע דדעת המחבר ג"כ להורות כר"א והטעם ע"כ דס"ל כרש"י והר"ן דפלוגתייהו בברירה וכיון דאנן קי"ל דיש ברירה בדרבנן ממילא הלכה כר"א אמנם מצאתי בחידושי הרא"ה שנתן טעם אחר לפלוגתייהו וז"ל שם פלוגתא דר"א ורבנן אי בעינן מעשה או לא ורבנן דבעו מעשה ביד אפילו לב"ה דשרו לעיל בזה וזה אני נוטל התם ביונים דגופין מחולקין אבל הכא בפירות מעורבין בעינן רשימה וכו' עכ"ל וממילא צריך להיות הלכה כחכמים וכן במאירי האריך בזה בדף כ"ו ע"ב ובדף ל"ד ודעתו נוטה לפסוק כחכמים וז"ל שם וחכ"א עד שירשום ר"ל שיעשה בהם סימן ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל דס"ל אין ברירה ואע"ג דקי"ל בעלמא דבדרבנן יש ברירה הכא שאני דהואיל ולא חזו לגמרי דלמא אתי לאימלוכי ולא גמר בדעתו ליטול מהם ובכי האי גוונא אפילו בדרבנן אין ברירה ובזו וזו אני נוטל נמי בלא רישום לא מהני דדוקא איתמר הכי גבי יונים דבתרי או תלתא סגי ליה ויש לו בהם טביעת עינא אבל פירות בלא רישום לא יזכור עד איזה מקום הכין [וכעין זה פירש הרא"ה לעיל] ומיהו אם בטוח הוא בזכירתו אף רשאי הוא בכך והו"ל כרישום ולא אתי לאפוקי אלא במכאן אני נוטל ולא בירר איזה מהם וכו' ומפני זה אני אומר דהלכתא כרבנן וכדאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל ומפני זה סתמנו בפירי דחזי ולא חזי להחמיר כסברא אחרונה וכן דעת מ"א ופר"ח אכן בפירות העומדים לסחורה דלא שייך טעם של המאירי וכן טעם של התוס' דאקצייה בידים לא שייך בזה כ"כ וגם טעם של המ"א לא שייך בזה [לבד לטעם הרא"ה הנ"ל] סתמתי להקל ובבית מאיר נוטה לסמוך להקל בכל גווני כיון דהוא רק לתא דרבנן וכפשטיות סתימת המחבר בסימן ש"י ס"ה. ודע עוד דפשטות הדברים משמע דרישום האמור בזה הוא כמו זה וזה אני נוטל גבי יונים אלא דגבי פירי לא שייכי זה וזה משום שאוכל הרבה [או משום שהם מעורבין ואינם ניכרין כפירוש הרא"ה הנ"ל] ע"כ צריך לסמן המקום וכן משמע מדברי הב"י בסימן תקי"ח עי"ש וכן משמע מדברי המאירי הנ"ל ודעת אס"ז לכאורה אינו כן עי"ש היטב וצ"ע ועיין מש"כ הגר"ז בזה בקו"א:

ומותר להכין וכו' - עין מ"ב מש"כ בהסברת ד"ז ודין זה הוא מדברי הכלבו שכתב שנשאלה שאלה זו [וכפי הנראה הוא מתשובת הגאונים] והשיבו דבמוקצה דאיכא למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון בתרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מחזי ודאי דאסור כדחזינן ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו הכנה דאמרינן ממ"נ עכ"ל מבואר בדבריו דגבי יונים דצריך לומר זה וזה אסור לומר כן ביו"ט וכן נמשך אחר דבריו הט"ז שכתב בסק"ה אע"ג דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני שא"צ אלא אמירה בלחוד במידי שאינו בע"ח עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה שהרי מוכח בסוגיא לפי' רש"י ושארי מפרשים דכשאומר זה וזה עומד מרחוק ואינו נוגע כלל בקן ואפ"ה לא חיישינן שמא כשיבוא ליטול יטלטל ויניח דכיון שלא חש בעיו"ט למשמש בהיונים בודאי לא יברור גם ביו"ט איזה מהן עדיף וא"כ אמאי אסור להכין גם גבי בע"ח מיו"ט לחבירו הרי א"צ אלא אמירה בעלמא [ואולי דכיון דרוצה להכין ביו"ט גופא ובזה אין להוכיח מדלא חש בעיו"ט למשמש וכו' דהרי הוא מוקצה וע"כ חיישינן דלמא למחר מטלטל ושביק] ואולי עוד דכיון דצריך אומד כמה צריך לו למחר וגם צריך לסמן בטביעת עין איזה הם כדי שיזכור היטב הוי כעובדא דחול ואסור לעשות זה ביו"ט בשביל יומא דמחר ועיין בשו"ע הגר"ז בסימן תצ"ז סי"ח. ואפשר עוד שתשובה זו פירש דברי הש"ס שם באופן אחר ממה שפירש"י דבאמת לשון הש"ס הוא תמוה מאוד וכמו שעמד ע"ז במאירי ואפשר דלתשובה זו גבי יונים שצריך בהכנה לומר זה וזה אני נוטל צריך ג"כ למשמש בהם אם נראים בעיניו לאכילה ומשום דאל"כ חיישינן שמא כשיקחם למחר יטלטל ויניח ולהכי אסרו לעשות כן ביו"ט ואפשר בדוחק לפרש דברי הש"ס גם כן באופן זה ואפשר שהיה להם גירסא אחרת בזה וצ"ע: