{א} יטול ידיו וכו' - ר"ל אע"ג שנטל להירקות כמ"ש בסימן תע"ג ס"ו מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף שהידים עסקניות הן:

{ב} ויאחזם בידו - כל שלשתן העליונה והתחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם וכמו שמסיים המחבר ואח"כ וכו':

{ג} משתיהן ביחד - דהא לכתחלה צריך לאכול משניהם בבת אחת וכדלקמיה וע"כ נכון שיהיה הבציעה ג"כ בבת אחת ולא בזה אחר זה כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה:

{ד} ואין המנהג לטבלם וכו' - ר"ל אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אע"פ שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל סימן קס"ז ס"ה מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח:

{ה} בלילה ראשונה - ר"ל בלילות ראשונות:

{ו} ויאכלם וכו' - לפי שבירך שתי הברכות וכונתו היה על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם:

{ז} בהסיבה - עיין לעיל בסימן תע"ב ס"ז ובהג"ה שם:

{ח} ביחד - שאם יאכל מתחלה כזית של המוציא דהיינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת הפרוסה שעלה קאי הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק להני פוסקים דסברי דברכת על אכילת מצה קאי על השלמה וע"כ יאכלם ביחד:

{ט} כזית מכל אחד - מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס:

{י} של המוציא תחלה - היא השלמה העליונה שמעיקר הדין עלה קאי ברכת המוציא ולא הוי כהפסק בדיעבד מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה כיון שהיא באה לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. וכתבו הפוסקים שצריך לאכול גם כזית ראשון של המוציא בהסיבה:

{יא} ואח"כ של אכילת מצה - ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא:

{יב} כזית מרור - ואפילו אכל קלח שלם עם העלין כברייתה לא יצא כל שאין בו כזית [תה"ד]:

{יג} וישקענו כולו - כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו:

{יד} ויאכלנו בלא הסיבה - שהוא זכר לעבדות ומ"מ אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי:

{טו} מצה שלישית - כדי לקיים מצוה בשלשתן:

{טז} וכורכה עם המרור - וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד:

{יז} וטובלה בחרוסת - שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:

{יח} דאין לטובלו - טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה:

{יט} וכן ראיתי נוהגין - עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג:

{כ} ואומר - עיין בה"ל:

{כא} כהלל - והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור:

{כב} ואוכלן ביחד - עיין לעיל סק"ט שכתבנו שאין צריך לבלוע ביחד רק להכניסם בפיהו בב"א וה"ה הכא:

{כג} בהסיבה - משום מצה שאוכל:

{כד} כדי שתעלה - ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ לחזור ולברך על הכריכה:

{כה} אם אין לו ירקות וכו' - דלכתחלה צריך להיות הכרפס ממין שאינו מה' מיני מרור וכדלעיל בסימן תע"ג במ"ב ס"ק כ':

{כו} ועל אכילת מרור - דא"א בזה לנהוג כמו בשאר פעמים לאכול בלי ברכה ולברך על אכילת מרור אחר כזית מצה דאחר שכבר מילא כריסו ממנו קודם לכן בלי ברכה אינו הגון לברך אח"כ ע"כ יברך בתחלה על אכילת מרור ואוכל ממנו מעט לשם כרפסם (ואינו יכול לאכול לשם מצות מרור דלכתחלה בעינן מצה והדר מרור כדכתיב על מצות ומרורים וכו') ומ"מ הברכה אינה לבטלה שמברך אותה כדי לאכול המרור שאחר המצה והגדה לא חשיב הפסק ובלבד שלא יפסיק בדבורים אחרים:

{כז} ובטיבול השני יטבלנו וכו' - היינו אכילת מרור שאחר כזית מצה יטבלנה בחרוסת דכיון שמרור זה אוכל כדי לקיים מצות מרור צריך לטובלו בחרוסת וכדין מרור בעלמא. וצריך לאכול ג"כ כזית מטעם זה:

{כח} בלי ברכה - שיצא בברכת בפה"א ועל אכילת מרור שבירך על אכילת מרור הראשונה. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו טפי עדיף בזה לכוין באכילת מרור הראשונה לקיים מצות מרור כיון שמברך אז אשר קדשנו וכו' ולדידהו חייב לאכול אז כזית ולטבול בחרוסת כדין מרור. ומרור השני שאוכל בלא ברכה הוא לשם כרפס בעלמא ואינו מחויב לאכול כזית ואין צריך לטבול ג"כ דוקא בחרוסת ובחומץ או מי מלח נמי סגי וכדלעיל בסימן תע"ג לענין כרפס:

{כט} בלע מצה יצא - בדיעבד דגם זה מיקרי אכילה אע"פ שלא לעסה ולא הרגיש טעם מצה ואע"ג דלעיל בסימן תס"א ס"ד פסקינן דאין יוצאין במבושל ומשום דנתבטל טעם מצה אלמא צריך טעם מצה יש לומר דהתם גרע משום דהפת בעצמה אבדה טעם מצה אבל הכא יש בה טעם אלא שהוא לא הרגיש הטעם בפיו ומ"מ כ"ז בדיעבד אבל לכתחלה יש ללעוס אותה עד שירגיש הטעם בפיו:

{ל} דטעם מרור בעינן - שירגיש המרירות בפיו זכר לוימררו את חייהם:

{לא} ידי מצה יצא - ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה וכנ"ל בסקט"ז דלא שייך ביטול אלא כשלועסן ומתערבין ביחד אבל בזה שלא לעסן כל חד וחד לחודיה קאי:

{לב} בסיב - היא הקליפה הגדל סביב הדקל:

{לג} לפי שאין וכו' - ואם כרך המצה בדבר מאכל ובלע יצא אע"פ שיש הפסק בין המצה לגרונו כיון ששניהם מיני מאכל דרך אכילה בכך [פר"ח]:

{לד} בלא כוונה - ואע"ג דמצות צריכות כונה כדלעיל בסימן ס' ס"ד וכ"ש הכא דאינו רוצה לאכול הרי בודאי אינו מתכוין לצאת ידי המצוה תירצו המפרשים דבמידי דאכילה שע"כ נהנה גרונו עדיף טפי וכמתכוין דמי. ודע דכמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דלפי מאי דקי"ל דמצות צריכות כונה אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצות וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא וכן פסק הפר"ח:

{לה} כגון שאנסוהו עכו"ם וכו' - וכ"ש היכא שכפאוהו ישראל לאכול כדי לקיים מצות מצה דיצא:

{לו} יצא ידי חובתו כיון וכו' - ומ"מ היכא שאומר בפירוש שמכוין שלא לצאת ידי המצוה בזה אפשר דגרע טפי אף שנהנה גרונו ולא יצא:

{לז} אבל אם היה סבור וכו' - כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצוה ואפילו בלא כפאוהו עכו"ם ומעצמו טעה ג"כ לא יצא:

{לח} ואח"כ נתרפא - ר"ל באותו הלילה דלמחר בודאי אינו מברך שוב ברכת אכילת מצה דביום אינה אלא רשות וכדלקמיה ואין תשלומין למצוה זו [אחרונים]:

{לט} בשעה שהיה פטור וכו' - ר"ל שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש:

{מ} וחזר ואכל וכו' - וה"ה אפילו לא הפסיק בינתים אלא ששהה באכילתו את הכזית יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף יחד ואינו יוצא:

{מא} יצא - היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לאכול כזית ביחד ולבלוע:

{מב} בין אכילה לחברתה - הלשון אינו מדוקדק כ"כ דצריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס דזה אין נחשב בכלל אכילה:

{מג} וע"ל סימן תרי"ב - היינו שיעור פרס:

{מד} אלא בלילה הראשון - דכתיב בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ ואף דמחוייב לאכול פת ביו"ט כדמוכח בסי' קפ"ח יכול לצאת במצה עשירה דהיינו שנילושה במי פירות אבל לחם עוני אינו מחוייב מן התורה כ"א בלילה הראשון ומשום ספיקא דיומא חייב לדידן אף בלילה שניה:

{מה} בלבד - ובשם הגר"א כתבו דעכ"פ מצוה איכא לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב:

{מו} ונהגו לעשות וכו' - עיין בספר בית מאיר שמפקפק על המנהג ובכמה מקומות כהיום נשתקע המנהג:

{מז} סימן - ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק ביו"ט:

{מח} אחת מהן - פי' אפילו אם השלישית נשברה ואם כן מקדימין עכשיו השלישית קודם לשניה מ"מ משום הקדמה למצוה א"צ לאפות אחרת:

{מט} יוצא בכזית - עיין בס"א ובמ"ב סק"ט:

יטול ידיו - עיין מ"ב וכתוב בשיבולי הלקט כיון שתלוי הטעם בהיסח הדעת אם ברור לו ששימר ידיו היטב ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאין הידים א"צ לחזור וליטול ידיו שהרי ידיו טהורות מנטילה הראשונה ואם נטל אין לו לברך שמא יהיה ברכה לבטלה עכ"ל וכעין זה כתב המ"א בשם המרדכי ואף דלדינא לדידן בודאי צריך לחזור וליטול ידיו וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"ז ובפרט כשלא כוון מתחלה לאכילה עכ"פ אין לו לברך וכמבואר שם והנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך:

ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ וכו' - הטעם משום דאיכא פלוגתא דאית פוסקים דסוברין שיברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ואית דסברי להיפך לכך פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם:

כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:

ואומר זכר למקדש - קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:

בטיבול ראשון בפה"א - דעת מג"א דאם אין לו ממיני מרור רק תמכא שקורין אצלנו חריי"ן אין מברך עליו ברכת הנהנין כלל רק על אכילת מרור גם בנידון דידן שאוכלו קודם הסעודה משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא וחק יעקב כתב דמברך עליו מדראוי לאכול בחומץ וכיוצא בו [וכן כתב בחת"ס בהגהותיו סימן תע"ג עיי"ש] ולדעתו יש לברך עליו שפיר גם בפה"א משום זה ובאמת דברי מג"א הם מוקשים קצת דאי אינו ראוי לאכילה כלל א"כ אמאי יוצאין בהם ידי חובת מרור לפי מה שכתבנו לעיל בסימן תע"ג בשם הפוסקים דבעינן במרור דבר הראוי לאכילה [ואפשר משום דראוי לאכילה ע"י איזה תיקון מיקרי בר אכילה] וכ"ש לפי מנהגנו כהיום שאנו אוכלים אותו מפורר מיקרי שפיר ראוי לאכילה ואנו רואין כמה ב"א טובלין בו פתם בכל השנה וא"כ עכ"פ מכלל שהכל לא יצא וכדלעיל בסימן ר"ה במ"ב סק"ה עיי"ש ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה דהא אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא וע"כ יש לברך עליו ברכה הראויה לו דהיינו בפה"א ועכ"פ שהכל בודאי צריך לברך עליו וכן נוטה דעת הגאון רעק"א בחידושיו עיי"ש:

כגון שאנסוהו נכרים וכו' - במשב"ז בפתיחה הכוללת ח"ג אות ה' מסתפק באנסוהו לאכול מרור י"ל דלא יצא כיון שהוא מר ומזיק ואינו נהנה ועיין מש"כ בבה"ל ד"ה בטיבול:

אבל אם סבור שהוא חול - ובזה אפילו למ"ד מצות א"צ כונה נמי לא יצא וכמו שמוכח בר"ן לפי סברת הרא"ה דס"ל בעלמא דמצות אין צריכות כונה וכן מבואר להדיא בדברי רא"ה מובא בס' יבין שמועה להרשב"ץ ודע דר' ירוחם בשם התוס' פליג ע"ז ולדעתייהו אם נימא בעלמא מצות א"צ כונה אפילו סבור שהוא חמץ נמי יצא. ולדינא לדידן אין להקל בזה מאחר דאנן פסקינן בלא"ה מצות צריכות כונה אלא משום דמצינו להרמב"ם שהעתיק להא דאבוה דשמואל ומוכרחין אנו לחלק דבמידי דאכילה שאני ודי לנו להקל משום סברא זו רק מה שמצינו להדיא ולא בשלא ידע כלל שהיום פסח או שאין זו מצה דאפשר דבזה לא מהני סברא דנהנה גרונו:

לא יצא - עיין בח"י שדעתו דבמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא ועיקר סברתו דמלתא דרבנן לכו"ע לא בעי כונה ולפי מה שכתבנו לעיל בסימן ס' במ"ב בשם כמה פוסקים דאין לחלק בהכי א"כ ה"ה במרור. ואפילו לח"י שהוא מיקל במרור מטעם שהוא מלתא דרבנן מ"מ ביו"ט שני שהוא ג"כ דרבנן מודה דאין להקל באכל מצה וסבור שאינו מצה כי היכי דלא לזלזלי ביה:

אין חיוב אכילת מצה וכו' - ומי שאין לו מצה לא יצא ביו"ט חוץ לתחום עבור זה וע"י עכו"ם להביאו שרי ואפשר אף כשלא יביא לו כ"א אחר חצות [פמ"ג בסי' תע"ז]: