{א} מי פירות - כגון יין ושמן וה"ה דבש וחלב ושאר כל המשקין ויתבאר לקמן:

{ב} בלא מים - היינו בלא מים כלל דאם יש בהם מים אפילו כ"ש הרי אלו מחמיצין:

{ג} כלל - אפילו הם מפירות חמוצין אין מחמיצין את העיסה:

{ד} כל היום - ונתפח הבצק דאין זה חימוץ אלא סרחון:

{ה} ידי חובתו - היינו כזית ראשון של שתי הלילות:

{ו} עם מים - בין שהמי פירות מרובין והמים מועטין ובין להיפך. וכתבו האחרונים דאין חילוק בין שנילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך. ואם נתייבש המי פירות תוך הקמח ואח"כ באו המים עליהם עיין בבה"ל:

{ז} ממהרים להחמיץ וכו' - ר"ל אפילו בפחות משיעור מיל עלול להתחמץ הלכך וכו' דחיישינן שמא ישהה קודם אפיה:

{ח} יאפה מיד - ואם עבר ושהה קודם האפיה יש לאסור באכילה אף שלא שהה שיעור מיל ובא"ר מצדד להתיר בהפסד מרובה אף באכילה כל שלא שהה שיעור מיל ולא מינכר בה סימני חימוץ ונראה דאם היה דבר זה בשוגג בודאי יש לסמוך להקל בשעת הדחק וכנ"ל בסימן תנ"ה ס"ג לענין לישה בפושרין עי"ש. ודע דהסכימו האחרונים דאף דקי"ל דאם אפה מיד מותר לאכול אותו המצה מ"מ אין יוצאין בה ידי חובת מצה דכל שיש בו מי פירות אפילו מועט כל שנרגש בו טעם המי פירות מקרי מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובה. ולא עוד אלא אפי' אם לשה במים ואח"כ קיטפה מלמעלה במי פירות ואפאה ג"כ אין יוצא בה ידי חובת מצה דתו לא הוי לחם עוני:

{ט} כדי להתיר ניצוק - דגבי יין נסך ניצוק חיבור דהיינו אם מערה ישראל יין מכדו לכדו של עכו"ם ובו משקה טופח נאסר היין שבכדו של ישראל שעמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ליין שבכל התחתון ורואים כאלו היין של איסור מעורב בהיתר אבל כשיש גם מים בכלי של ישראל כשיעור שיכול לבטל היין בכלי של עכו"ם (והיינו ס' פעמים ולחד דעה בששה פעמים סגי עיין ביו"ד סימן קכ"ו) שרי דכל מינו ומינו ושאינו מינו אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

{י} הואיל וכבר נתבטלו וכו' - רוב האחרונים הסכימו דבעלמא לא מהני ביטול במים שנתערבו במי פירות וכל שיש במי פירות אפילו משהו מים כבר נשתנה טבעו ויכול להחמיץ עיסה וממהר עוד להחמיץ יותר וע"כ צריך להחמיר לכתחלה שלא ללוש בהם וכנ"ל והכא שאני שמתערב המים ביין עד שלא נגמרה עשייתה דהיינו בעודנה תירוש ואח"כ תוסס היין ונתהפך המים ג"כ ליין ולהכי נחשב הכל ליין ולפ"ז אם נתערב המים ביין אחר התסיסה בודאי אין עוד לאותו יין דין מי פירות:

{יא} קודם שלשו העיסה - דאם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה לכו"ע לא נתבטל המים ולשון המחבר אינו מדוקדק כ"כ לפי מסקנת רוב אחרונים הנ"ל דאפילו בקודם לישה לא נתבטל דכל טעם הביטול הוא רק משום שנתערב ביין בשעה שהיין תוסס ונתהפך המים ליין וכנ"ל ועיין בבה"ל. וכתבו האחרונים דיין צמוקים או דבש צמוקים אף שנעשים ע"י מים כיון שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנה ברייתם ודוקא אחר שכבר נגמר תסיסתם וכנ"ל לענין יין ענבים [דאל"ה לא מקרי מי פירות] וגם שלא נשפך בו עוד מים אח"כ ודוקא כשהצמוקים הם הרבה שאם הם אחד מששה במים פשיטא דנחשב זה כמי פירות עם מים ומחמיץ ויש מאחרונים שמחמירין בצמוקין בכל גווני וסוברין דמי צמוקין לא נחשב מי פירות וע"כ כל בעל נפש יחמיר שלא לאכול מצה שנילושה בהן רק למכור או לשהות עד אחר פסח ועיין מה שכתבנו לקמיה בס"ו לענין מי דבש:

{יב} מי ביצים וכו' - דס"ד דגרוע ממי פירות לפי שהעיסה תופח ממנו קמ"ל דאין זה חימוץ:

{יג} ושאר משקים - דכל שאינו מתולדות המים אינו מחמיץ ויתבארו פרטי דבר זה לקמן סימן תס"ו עי"ש:

{יד} הוו בכלל מי פירות - ושייכא בהו דינים המבוארים בסעיף א' וב':

{טו} אין נוהגין ללוש וכו' - דחוששין לכתחלה לסברת הני פוסקים דס"ל דמי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרין ג"כ להחמיץ. וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכו"ע מחמיץ:

{טז} ואפילו לקטוף וכו' - ר"ל למשוח את פני המצות במי פירות אף שהוא דבר מועט:

{יז} בעודן חמין - וכתבו האחרונים דגם בזה יש ליזהר מליקחן ללילות ראשונות לכזית של חובה דהוי כעין מצה עשירה ובפרט כשמחזירין אח"כ שוב לתנור:

{יח} ואין לשנות - וכפי המנהג אפילו כבר לשה ואפאה מיד אין לאוכלה בפסח אלא ישהנו עד לאחר הפסח:

{יט} לצרכי חולה וכו' - מיהו יאפם מיד וכנ"ל ודוקא במי פירות לחודייהו אבל במי פירות עם מים אין ללוש לכתחלה אפילו בשעת הדחק:

{כ} במי פירות וכו' - היינו במי ביצים ושאר מי פירות דברים שאינם משבעה משקין שסימנם י"ד =יין דבש= שח"ט ד"ם [ומבוארים לעיל בסימן קנ"ח] והטעם דע"י מי פירות אין העיסה מוכשרת לקבל טומאה ונשארת החלה טהורה ואין לו שום עצה אח"כ מה לעשות בה לשורפה אינו יכול שאין שורפין קדשים טהורים ולאכלה אינו יכול שרובן טמאי מתים הן ובשאר ימות השנה יש עצה שיתן בעת הלישה גם מעט מים וממילא הוכשר כדאיתא ביו"ד סי' שכ"ט אבל עתה לצורך פסח הלא יהיה מי פירות עם מים ואסור ללוש וכנ"ל בס"ב לכן העצה שילוש פחות מכשיעור ובדיעבד אם לש כשיעור יראה ליתן החלה לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו כמבואר ביו"ד שם:

{כא} חטה שנמצאת וכו' - ומיירי שבישלו הדבש והיין או שהיה כבוש מעל"ע דבשריה בעלמא בצונן להרבה פוסקים אפילו נמצא במים גרידא נמי אינו אוסר וכדלקמן סי' תס"ז סעיף י"ב עיי"ש:

{כב} מותר - הדבש והיין ולא אמרינן שנתחמצו ע"י החטה אפילו נתרככה ונתבקעה שם שאין מי פירות מחמיצין:

{כג} ובלבד שלא נתערב בהם מים - דאם נתערב אדרבה מחמיצין טפי וכנ"ל בס"ב והא דמבואר לעיל בס"ג דמותר ללוש ביין אע"פ שא"א לו בלא טיפת מים שאני התם שנפלו המים קודם תסיסת היין ובתסיסת היין נתהפכו המים להיות יין משא"כ היכי שמתערב אח"כ, וחטה שנמצאת במי דבש (שקורין מע"ד) או ביין שרף (הנעשין מפירות) או בשכר של תמרים ופירות וידוע שלא נתערב בהם שום מים אחר עשייתן אם אוסר או לא נסתפקו האחרונים בזה אם יש לדמותן ליין של צמוקים דע"י התסיסה נהפך המים להיות יין וה"נ ע"י הבישול ותסיסת הדבש נהפך המים ונעשו מי פירות וכן בשארי דברים הנ"ל או דילמא שאני ענבים שכחם חזק להפך המים ליין וכן בדבש צמוקים הנ"ל ע"י הבישול נשתנה ברייתן לגמרי ונעשים דבר גוש משא"כ בכל אלו אף לאחר עשייתן ובישולן עיקרן מים וע"כ יש להחמיר היכי שנפל בהם שלא לשתותן אבל לשהותן עד אחר פסח או למכור לעכו"ם יש להקל. אכן אם ידוע שהחטה לא היה מע"ל במים אין להחמיר אפילו לשתיה דצונן אינו נותן טעם. וכן אם החטה לא נתבקעה רק נתרככה לבד יש להקל אפילו אם אינו ידוע לו כמה שהתה [וכמו שביארתי לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ס"ק נ"ה] אם לא שידוע לו ששהתה החטה מעל"ע במים דנעשה כבוש. כתבו הפוסקים דשומן הוי נמי מי פירות לפיכך חטה שנפל לתוך שומן אפילו רותח אינו אוסר שמי פירות אינו מחמיץ ואפילו נתבקע החטה, ובלבד שלא נתערב מים בתוך השומן אחר שהתיכו אותו ואף שבלא"ה יש בכל שומן תערובת מים שהרי מדיחין אותו בשעת מליחתו מ"מ אין לחוש לזה לפי שכשנתבשל שומן בקדירה בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי ולכן אפילו ידוע שעירב להדיא תוך השומן מים מעט קודם שהתיכו אותו אין לחוש וכ"ז בידוע שנפלה אחר שהתיכו השומן אבל אם נמצא חטה בתוך שומן ואינו ידוע אם נפלה מקודם או אח"כ אם הריקו השומן מקדירה שבישל בה לכלי אחר ושם נמצא החטה אף שהיה השומן עדיין רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ואמרינן בכלי שני נמצא ושם היה גם מקודם וכשהריקו השומן עליה כבר לא היו מים בהם וכן אפילו אם נמצאת החטה באותו כלי שהתיכו בה רק שהיה לאחר שהסירוה מן הכירה והעמידוה במקום אחר ושם נמצאת החטה בה אפילו בעוד השומן רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן החטה נפלה במקום זה שכבר התיכוה ונעשית הכל מי פירות אבל אם נמצאת החטה הבקועה בכלי ראשונה שהתיכו בה השומן בפסח והיא במקומה עומדת אסור השומן דחיישינן שמא נפלה קודם ההתכה או בתחלת הרתיחה שעדיין היו מי הדחה בעין על השומן ומיד החמיצה כדין מים עם מי פירות שממהרים להחמיץ ואוסרת השומן ואם אומר בבירור שיודע שלא התיך תיכף אחר ההדחה רק שכבר נתייבש המים מקודם בזה אפילו נמצאת החטה קודם שנתבשל השומן בישול יפה ג"כ מותר שאין כאן אלא מי פירות בלבד. ואם עשו בשומן עגולים (שקורין קניידליך) ממצה טחונה ונמצא חטה בהם אם לא עירב בהם מים רק שומן וביצים פשיטא דמותר דמי פירות הן ואינן מחמיצין אבל אם יש בהעגולים מים ג"כ אפילו מעט הוי מי פירות עם מים ואסור וה"ה המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה ואח"כ לשין אותה בשומן אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך ונשארו בתוכה מים בעין:

{כד} המלח - היינו במלח של ים דכמים דמי אבל במלח שחופרין מן הקרקע מצדדים כמה אחרונים דאינן בכלל מים אלא הם כמי פירות דאינן מחמיצין ומ"מ ראוי גם בזה לבדוק אותם:

{כה} ומתחמץ - החטה ושוב פולטת החטה טעם החמץ במלח. ואם לא בירר ונמצא חטין במלח הסכימו האחרונים דאם יבשים מותר המלח אפילו בפסח ואם מצאן שנתרככו אם הוא בע"פ אחר חצות צריך ליטול כדי נטילה דהיינו כעובי אגודל סביבות המקום שהיו החטין וזורקן והשאר מותר אבל אם מצאן בפסח לכתחלה אין להשתמש בכל המלח שבכלי ויזרוק כדי נטילה סביבן והשאר משהן עד לאחר פסח ובדיעבד אם נשתמש בהם אין לאסור המאכל אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל דאז אסור כל המאכל. כתבו האחרונים דגם התבלין יש לברר ולהשליך גרעיני תבואה שימצא בהם קודם שישימם בתבשיל וקודם שידוך אותם שלא יתערבו תוך התבלין אבל התבלין פשוט הוא שאין בהם חשש אפילו נמצאו הרבה בהם דהרי הם יבש ביבש:

ממהרים להחמיץ - עיין בפוסקים דאיכא פלוגתא בחמץ זו לדעת ר"ת וש"פ אינו אלא חמץ נוקשה דחמץ גמור אינו אלא ממים בלבד ולדעת הרמב"ם ודעמיה הוא חמץ גמור ועיין בפמ"ג שהסכים דדוקא במיעוט מים אבל אם הרוב מים לכו"ע הוא חמץ גמור וחייב כרת עליה:

אין ללוש בהם - ובנפלו מי פירות על חטים או קמח ונתייבשו אם מותר לאפות מהן מצות אח"כ נחלקו האחרונים יש אוסרים דבשעה שיובא עליהם מים תתעורר בהם כח מי פירות ותמהר להחמיץ ויש מקילים כיון שכבר כלה הלחלוחית ונתבטלו לא יתעורר שוב עיין בפר"ח וא"ר וח"י וח"מ ומאמר מרדכי והגר"ז וח"א ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך להקל וללוש מאחר שעיקר דין המחבר אינו לכו"ע דלהרי"ף והרמב"ם אינם מחמיצים יותר משאר עיסה שנילושה רק במים והסכים המגיד ורבינו מנוח לדעתם א"כ עכ"פ בנתייבשו יש להקל:

בהם - ואם מותר לקטוף המצה במי פירות פלוגתא הוא בברייתא ולדעת חכמים אסור וכן פסק הר"ח בפירושו והרשב"א בתשובה ומביאו הב"י והמחבר השמיט זה משום דבטור הביא די"א דמלילה ראשונה ואילך מותר קיטוף ודעה זו הובא ברי"ץ גיאות בשם רב שרירא גאון עי"ש אכן מנהגנו להחמיר בזה וכמו שכתב הרמ"א לקמיה:

ללוש ביין - אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור [אחרונים וכמו שכתב בתוספות כ"ח ע"ב דלא כא"י]:

הואיל וכבר נתבטלו וכו' - עיין משנה ברורה שכתבנו בשם רוב האחרונים דמיירי שנתערבו בשעה שהיתה היין תוסס. ודע דמ"מ יש ג"כ כמה אחרונים שמפרשים דברי השו"ע כפשוטו דאפילו ביין גמור נמי מיעוט המים מתבטלים במי פירות וכפי שמשמע באמת מפשטות לשון המחבר שסיים הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה אלמא דוקא בשעת לישת העיסה אם עירב מעט מים בהעיסה שנילושה ביין לא מתבטל ומשום דלא שייכא שם ביטול שתיכף בהצטרפם יחד עם העיסה מתחילין לעשות פעולת החימוץ עוד קודם שמספיקין היין לבטל המים משא"כ קודם שבאו להעיסה שפיר מבטלים המרובים למועטין וכשבא אח"כ היין לעיסה הרי היא כמי פירות לבד. והא דכתב המחבר בסעיף ו' דחטה שנמצאת בדבש וכו' מותר ובלבד שלא נתערב בהם אין כוונתו שלא נתערב בהם אפילו מקודם שלשו אלא שלא נתערב בהם בחטה ובדבש בשעה שהיו מעורבים וכנ"ל עיין בהג"ה במג"א שחתנו מפרש כן וכן מצאתי להלכה ברורה שמסכים כן להלכה וכן נראה שפירשו בעל צ"צ והשל"ה מובאים דבריהם במג"א סק"ו בקצרה ובפר"ח הביא דבריהם בארוכה וכ"כ הפר"ח ומטה יהודה בפירוש דבריהם. וכן הוא דעת הא"ר וכן נראה דעת הגר"א בס"ק ט' ע"ש שהוכיח דברי המחבר מהא דפ' כל שעה הא במילחא ומשחא ואע"ג דמילחא אינו כ"א מים לדעת המחבר בס"ז וא"כ הוא מים עם מי פירות וע"כ דמעט המלח מתבטל [ולא ס"ל כסברת הר"ן דמשום שנשתנה צורתו וכמו שמובא דבריו לקמן סימן תס"ג במג"א ס"ק א' ועיין בריטב"א שם בסוגיא]. ומוכח דדעת הגר"א בכוונת המחבר דלא מטעם שתסיסת היין מהפך המים ליין דהא התם לא שייך זה וע"כ מטעם ביטול בעלמא. וכן הסכים בעל בית מאיר שפירוש זה הוא היותר נכון בכוונת המחבר וע"כ אף שרוב המפרשים לא פירשו כן עיין בלבוש ובעו"ש ובמג"א ופר"ח בשם מהרי"ט ואביו המבי"ט ומאמר מרדכי ומטה יהודה ומור וקציעה ושאר אחרונים מ"מ אפשר לסמוך אהני פוסקים שהבאתי עכ"פ לענין להתיר ללוש לכתחלה ולשומרן מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים מאחר שלדעת הרי"ף והרמב"ם בכל מקום מותר לערב אפילו הרבה מים עם יין וללוש לכתחלה רק שצריך לשמור מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים וא"כ עכ"פ בנידון דידן שנתערב מעט וכבר נתבטל יכולין אנו לסמוך עליהם וכן פסק הח"י ובעל מגן אלף:

ובלבד שלא נתערב וכו' - עיין מ"ב במש"כ דאם החטה שנמצאת במי דבש לא נתבקעה רק נתרככה יש להקל אף דיש לספק שמא שהתה מעל"ע והיינו משום דהו"ל ס"ס באיסור משהו ספק כבוש וספק שמא לא הוי חמץ כלל דנתרככה אינו אלא ספק חמץ [לבד הספק דמי פירות]. והנה אף דהמשב"ז לקמן בסי' תס"ז אות י"ח מסתפק להחמיר לענין שתיה אף בנתרככה מ"מ לענ"ד הסומך להקל לא הפסיד עיין לקמן בסימן תס"ז בסי"ב במחה"ש שמפקפק על עצם הדין של המ"א דמחמיר בספק כבוש ובפרט בזה שדעת הבית מאיר שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נותן טעם לפגם (עי"ש בסימן תס"ז) בודאי יש להקל עכ"פ בנתרככה שיש כמה ספיקות להתירא: