{א} אין יוצאין וכו' - לפי שאינן קרויין לחם וכמבואר ביו"ד סימן שכ"ה דמהאי טעמא פטורין ג"כ מחלה:

{ב} סובין - היינו קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישה ומורסן היינו קליפה דקה הנשארת בנפה אחר יציאת הקמח ויש מפרשין בהפוך. ולענין שריית סובין ומורסן במים יבואר לקמן בסימן תס"ה ס"א עיי"ש במ"ב:

{ג} בסובין ובמורסן שבה - שכן דרך העני לאכול פתו מקמח שאינו מנוקה והם מצטרפין ג"כ לשיעור כזית מצה ודוקא אם לא הפרישן ממנה אבל אם הפרישן ממנה וחזר ועירבן לתוך הקמח ולשן ביחד אין מצטרפין לשיעור כזית:

{ד} ויוצא בה - וה"ה דיוצאין בפת שנעשה מתבואה שאכלו התולעים:

{ה} דהוי כאשישה - ובגמרא אמרינן לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדולה:

{ו} בזמן שהרועים אוכלים - ר"ל אם דרכו של בעה"ב זה להאכיל ממנה גם לרועיו הישראלים א"כ כשלשה ואפה הרי הוא מכוין שתהיה ג"כ לאכילת אדם:

{ז} יוצאים בה - דמאחר שיש חלק לרועיו בה בחזקת שימור לשם מצה קיימי ואף דמסתמא מעורב בה מורסן ופסולת הרבה כדרך עיסת הכלבים אפ"ה יוצא בה:

{ח} ואם לאו - ר"ל שאין הרועים אוכלים ולש ואופה רק לצורך הכלבים ובזה אפילו היתה פת נקיה אין יוצא בה וכדמסיים טעמא:

{ט} שאין זו משומרת לשם מצה - הלשון אינו מדוקדק דבאמת כיון שלא חשב כלל לאכילת אדם אין שם לחם עליו כלל ואפילו לענין ברכת המוציא אלא משום דאיירי לענין פסח הוסיף עוד טעם דמשום זה ג"כ אין יוצא בה:

{י} כך הם דברי הרמב"ם - הרב קיצר בזה ותוכן כוונתו דלהרמב"ם איירי בין בפת יפה בין בפת שמעורב בו מורסן הרבה ועיקר חלוקא הוא אם חשב רק לכלבים או גם לאכילת אדם ובא הרב לומר דיש בזה סברא אחרת דלא תלוי כלל במחשבתו דהיכא שמעורב בו מורסן הרבה ואינו ראוי לרועים לאכול מזה אין שם לחם עלה ואפילו חשב להדיא גם לרועים בטלה דעתו דאין דרך ב"א לאכול לחם כזה ולהיפוך אם הפת יפה אפילו עשאן לכלבים דין לחם עלה לכל הדברים ורק לענין מצה אין יוצאין בה דאין משומר לשם מצה:

{יא} ליכא בזמן הזה וכו' - ר"ל מצד הדין אם חולט הקמח דהיינו שנותנן ברותחין שהם מרותחין רתיחה עזה על האור קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה אין אנו חוששין לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינו בא לידי חימוץ לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתן מ"מ הגאונים אסרו לנו כל מיני חליטה ברותחין לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין וחיישינן שמא לא ירתיח המים מקודם יפה יפה:

{יב} כל מין חליטה - היינו בין שיתן מים ע"ג הקמח או הקמח ע"ג מים ואפילו אם המים הם מרותחין הרבה שעומדים ע"ג האור והוא ממרס הקמח בתוך המים:

{יג} אסור - בין באכילה ובין בהנאה וה"ה שאסור להשהותו דמאחר דאין אנו בקיאין חיישינן שהוא חמץ גמור ואם נתערבה בתבשיל אוסרת במשהו ומ"מ כתבו האחרונים דבחליטה אין לאסור התבשיל במשהו רק באכילה ולא בהנאה וכן להשהותו מותר בכהאי גוונא עוד כתבו האחרונים מי שיש לו חולי בבטנו ורפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה מותר לישראל לעשותו בדרך חליטה דהיינו שמרתיחין המים היטב ואח"כ נותנין השעורין לתוכו דאף שהוא בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה בצד היתר ואם אין בו סכנה אסור אפילו בדרך חליטה דמאחר שאין אנו בקיאין כשחולט איכא לתא דבל יראה ואם עכו"ם עושה זה משלו או שמקנה לו הישראל השעורים קודם החליטה מותר אפילו באין בו סכנה ואם אפשר לחלוט השעורין במי פירות מותר אף ע"י ישראל אפילו באין בו סכנה דבמי פירות אינו מחמיץ ועיין בבה"ל. כתב הח"א כשאנשי חיילות עוברין בפסח וכופין לישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול לפייסן שיבשל להם של רעצקי מה טוב ועכ"פ יברר אותם מגרעיני תבואה שמצוי בם ואם אינו יכול לפייסן בזה ונותנין לו גרויפין של שעורים אם יכול להציל עצמו בממון מחויב ליתן כפי יכלתו ואם לאו אזי יזהר הישראל עכ"פ לעשות חליטה דהיינו שיניח לבשל המים מקודם עד שיהיה מבושל הרבה ואז יניח הגרויפין מעט מעט כדי שלא יתקרר המים וגם ברעצקי טוב שיעשה כן אבל גרויפין של שבולת שועל הוא חמץ גמור כידוע עכ"ל:

{יד} אין אדם יוצא י"ח - היינו אפילו בדיעבד צריך לחזור ולאכול ומסתימת הלשון משמע דצריך לחזור ולברך ועיין בבה"ל. ועיין בתשובת שאגת אריה סי' צ"ד שכתב דאף בליל יו"ט שני אינו יוצא במצה גזולה:

{טו} במצה גזולה - הטעם דילפינן מחלה בגז"ש דלחם לחם מה התם אין אדם מפריש חלה אלא מעיסה שלו דכתיב עריסותיכם אף כאן כן. ודוקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה דהא שאלה ע"מ לאכלה ולא להחזירה בעין א"כ הרי היא שלו ממש. כתבו הפוסקים דיש ליזהר כשאופין הרבה בתנור אחד והרבה פעמים מתחלפין המצות נכון שיאמרו כל מי שיגיע מצתו לידו יהיה לו במתנה דאל"ה יש בזה חשש מצה גזולה וכתבו עוד דטוב לומר כן גם בשעת טחינה דלפעמים מתחלף הקמח. ויש עוד פרט אחד מה שמצוי להכשל בו כגון אם קנה מצה ומשכן לרשותו אם המוכר גלה דעתו בעת מכירתו שדחוק למעות ואינו יכול למכור בהקפה וע"כ עייל ונפיק אחריו אזוזי ומדחהו בלך ושוב ואינו נותן לו מדינא לא קנה כמבואר בח"מ סי' ק"ץ סי"ז וממילא אינו יוצא בהם אח"כ ידי חובת מצה מן התורה:

{טז} יוצא בה - ומ"מ לכתחלה לא יקח אותו לצאת בה דהא לא יוכל לברך עליה וכדלקמיה וכדלעיל בסי' י"א סעיף ו' בהג"ה:

{יז} שקנאה בשינוי - ר"ל בשינוי מעשה וה"ה היכי שגזל המצה ונתנה לאחר אותו אחר יוצא בה דהוי שינוי רשות [ודוקא היכי דהוי ג"כ יאוש בעלים דשינוי רשות גרידא לא קני] ואותו אחר מותר לברך עליה שהרי לא באיסור באה המצוה לידו שהרי כבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבא לידו. ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו דהוי יאוש ושינוי רשות. ולענין מרור אם יוצא בגזול בדיעבד עיין בבה"ל:

{יח} ולענין ברכה עיין וכו' - ר"ל דשם מבואר דלענין ברכה בכל גווני אין לברך אפילו במקום דקנה דהו"ל בוצע ברך נאץ ה' ובין הברכה דאכילת מצה ובין ברכת המוציא גופא ולענין בהמ"ז עיין לעיל בסימן קצ"ו ס"א במ"ב:

וטוב וכו' רחבה יותר מדאי וכו' - מוכח מזה דאינו אלא לכתחלה ואף דמש"ס מוכח דהוא לעיכובא דומיא דחלוט דקמייתי להו שם בהדי הדדי וכ"פ מהר"ם חלאווה בהדיא בסוף הפרק י"ל דהיינו דוקא בגלוסקא גדולה אחד מששה באיפה כדמייתי שם בש"ס מהא דדוד והכא לא איירי בכה"ג רק דהיא רחבה יותר מכפי הרגיל ומחמרינן משום לתא דאשישה וכן מוכח הלשון וכ"כ הגר"ז. איברא דמלשון רש"י בש"ס שכתב גלוסקא גדולה משמע לכאורה דלאו דוקא אחד מששה באיפה רק אם היא גלוסקא חשובה מחמת גדלותה וכן מוכח כעין זה בערוך שכתב לחם גדול ובמהר"ם חלאווה הנ"ל. וכן מוכח קצת ג"כ מלשון הש"ס דקאמר מאי משמע וכו' אלמא דלא קמייתי לה רק להוכיח דהוא לחם חשוב וכן ברוקח סימן רע"ג כתב סתם אשישה גלוסקא יפה ולא ביאר שיעורו. ודע דהרמב"ם ועוד כמה פוסקים לא העתיקו כלל האי דאשישה ולא הביאו רק עיסה שנילושה ביין וחלב ושמן (ולר"ה גאון הוא פירושו דחלוט כפי שמבואר ברי"ץ גיאות ע"ש) וצ"ל דפירוש אשישה הוא ג"כ עיסה חלוטה ולהכי תני בברייתא חלוט ואשישה בהדי הדדי וכן מוכח דעת ר"ה גאון מובא ברי"ץ גיאות הנ"ל עי"ש ולפי"ז אין להחמיר בכל גווני בדיעבד אפילו הוא לחם גדול מאד:

שאינו קרוי לחם - עיין במ"ב. ולא נתבאר כמה מיקרי מורסן מרובין וגם היכי מיירי אם עירב מורסן אחר או אפילו במורסנן כל שיש הרבה בטל עי"ז תורת לחם ולא דמי להא דס"א דכ"ז שלא פירשו אינם מגרעין כח הלחם ואדרבה עוד מצטרפין להשלים השיעור דשם מיירי בשהיה מעט מורסן עיין במחה"ש מה שכתב בזה ומצאתי להרשב"א שכתב בזה וז"ל דהא דאמר רשב"ל בירושלמי כל שלא עירב בה מורסן אין לפרש שכל שיש בה מורסן אינה חייבת בחלה שהרי שנינו ה' רבעים הן וסובנן ומורסנן אלא לומר שפעמים מעורבין בה מורסנן כ"כ שאינה ראויה לרועים א"נ יש לפרש שעירב בתוכה מורסן לאחר שניטל מתוכה לפי שאין דרך ב"א לעשות כן וכדתנן נטל מורסנן וכו' עכ"ל מובא בב"י יו"ד סימן ש"ל ומתבאר מדבריו דהשיעור של מורסן מרובין כל שאין הרועה אוכל מחמתן את הפת ונראה דדין זה לא תלי בטעם כעיקר כההיא דסימן תנ"ג גבי אורז דשאני התם דגם אורז הוא מין אוכל ולהכי אם יש בו טעם דגן ומכ"ש בשיעור אכילת פרס יוצאין בו ולכמה פוסקים אפילו בחדא כזית וכמו שביארנו שם משא"כ הכא אפילו אכל ככר שלם אינו יוצא דהסובין והמורסן מפסידין הפת ועל ידם אינו ראוי לאכילה ולא דמי נמי להא דסימן תנ"ה ס"ו לענין תבלין דסגי בנתינת טעם דשאני הכא דאין דרך בני אדם לאכול פת כזה וכמו שכתב הרשב"א הנ"ל ובפמ"ג משמע דגם בעניננו סגי באכילת פרס ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:

ליכא בזמן הזה וכו' אסור - עיין במ"ב שכתבנו דכיון שאין אנו בקיאין משוינן ליה כחמץ גמור וכן בואר באמת בהלכות רי"ץ גיאות בשם רב שרירא וז"ל בדף צ"א שם אע"פ שאמרו חכמים חלוט וכו' ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין וכו' אין אנו סומכין ע"ז לעשות מעשה שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבא לידי חימוץ ושמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבא לידי חימוץ ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות כן אלא לחולה ולחיה בלבד ע"פ בקיאין שאומרים כי יש לו רפואה בזה ואם לא הוא בא לידי סכנה או בזמן שאומרים אם מברין אותו מצה יסתכן וכו' ואין לו כלום לאוכלו אלא חלוט ברותחין מאכילין אותו מיד וצריך לאכול מיד ואין מותירין ממנו כלום ועיין שם שכתב ג"כ ת' רב האי גאון ע"ז וז"ל שם החליטה ברותחין ודאי מצה היא וכו' אלא מיהו כולי רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמרי האי חליטה לא ידעינן היכי איתא ולא שרו כל עיקר למיחלט בעיסה וכמה וכמה טרחי להתיר להן מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילים שעורים לתוכן בין בעיסה בין בחליטה ולא התירו להן גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרת היכי היא וכו' ולענין חולה הורו גאונים הראשונים כשהוא קשה עליו החולי ואינו יכול לטעום כלום בפסח ומסתכן הוא מותר לעשות לו מה שהוא צריך ע"פ רופאים דבכל מתרפאין חוץ מע"ז עכ"ל שם וכן כתב מהר"ם חלאווה בסוגיא דחליטה ועיי"ש אחרי שהביא דברי רב האי הנ"ל כתב והרב אלפסי ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר איסורין שעומד על דינו דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר עכ"ל שם בדף ל"ט ע"ב עיי"ש ומדברים אלה מוכח דיש לאסור חליטה אפילו בדיעבד ואפילו בהנאה ובשהיה כיון שהוא כשאר איסורין וכן מפורש דלחולה שאין בו סכנה לא מקילינן והארכנו בזה להוציא מדברי המג"א שמסתפק בזה דאפשר אינו אלא לכתחלה בעלמא ואילו ראה דברי הקדמונים הנ"ל לא היה מסתפק בזה ומה שהביא ראיה מכבד עיין בא"ר שדחה זה ועוד לפלא לי על הרדב"ז ח"א סימן רמ"א ששאלו אותו אם מותר להשקות לחולה בפסח מי שעורים ועיי"ש שפלפל דאפשר לא היה חומרת הגאונים אלא בעיסה שממהרת להחמיץ קודם שתתבשל מרתיחת המים אבל בשעורין שקשין הם לא גזרו על חליטה וכתב עוד דאפילו אם גזרו גם בכגון זה מ"מ בחולה וכו' סמכינן אבקיאות דידן שאנו רואים שהשעורים יבשים וחזקים וכו' ואפילו בחולה שאין בו סכנה רואה אני להתיר דבר כזה וכו' עיי"ש ובת' הגאונים הנ"ל מפורש דגם במי שעורים הוי תקנה זו ומפורש ג"כ דבחולי שאין בו סכנה לא התירו ועיין במחצית השקל מה שכתב בזה דע"כ באין בו סכנה איירי ודבריו תמוהים ועיין בש"ת שמצדד ג"כ להקל להניח על הבטן שעורים חלוטים אפילו באין בו סכנה ותמך יתדותיו בדברי הח"י וכפי הנראה סבר דח"י מתיר לקיימו אחר הפסח אפילו בעין ואין כן כוונת ח"י רק אתערובות משהו קאי וכמו שהעתקנו במ"ב וכן העתיק הגר"ז ובחלוט בעין בודאי אסור לקיימו וכדמבואר בת' רב שרירא הנ"ל שכתב ואין מותירין ממנו כלום הלכך לענין דינא אין להקל כנגד כל הגאונים הנ"ל ואין ליתן לחולה לשתות מי שעורים אא"כ הוא מסוכן וכן לענין לחלוט שעורים ולהניחם על הבטן וכמו שהעתקנו במ"ב אלא דיש לומר דהגאונים גופייהו לא החמירו אלא לענין שתיה דאיכא לתא דכרת אבל בלהניח על הבטן דאין בזה רק לתא דלאו גרידא דבל יראה אפשר דלא היו מחמירים בזה ובכל חולה התירו אלא דקשה לומר כן דמה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וצ"ע:

אין אדם יוצא י"ח במצה וכו' - עיין במ"ב ועיין בחידושי רע"א ובש"א שהביאו שיטת הריטב"א דדעתו דאף בגזל מצה יש שינוי מעשה דכיון דלעסיה קנייה בשינוי מעשה והמצוה מתקיימת אח"כ בבליעת המצה דהא בלע מצה יצא וא"כ דומה לגזל חטים או קמח ועשאו מצה דיצא ואף דלדינא בודאי נקטינן כשיטת השו"ע שהוא דעת רוב הפוסקים דס"ל דלא יצא וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת משלו (ואפשר דס"ל דזה מקרי שהקנין בא ע"י המצוה גופא דקי"ל בסי' תרמ"ט דלא מהני דאף שאם בלע בלא לעיסה יצא הא עכ"פ לכתחלה צריך לעיסה כדי שיהיה טעם מצה בפיו) מ"מ לענין שיהיה צריך לחזור ולברך כשאוכלה אפשר דיש לחוש לדעת הריטב"א שכבר יצא בדיעבד וע"כ לא יברך אח"כ מצאתי שכן הסכים במגן אלף. ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בש"א סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש:

ולענין ברכה וכו' - כתבו הפוסקים דדוקא בגזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופא באה בעבירה מה שאין כן בהוציא מצה מרה"י לר"ה כשחל פסח בשבת יוצא בה ידי חובתו וגם יברך עליו לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופא בעבירה ועיין לעיל סימן שי"ח ס"א במ"ב ובבה"ל:

ע"ל ר"ס תרמ"ט - עיין מ"ב. עיין בח"י שהביא דעת מג"א לחלוק בזה שצריך לברך כיון שקנה כבר ובח"י השיג עליו והסכים לדעת המחבר ובמקור חיים ומגן אלף הכריעו כמג"א עיי"ש וכן בית מאיר מגמגם בזה וכתב שכמה פוסקים ס"ל דהאי אין זה מברך אלא מנאץ לא אתי לאפוקי שאין צריך לברך עליו אלא לומר שהוא מזכיר עון בברכתו ועכ"פ צריך לברך עיי"ש ועיין לעיל סימן י"א שכתבנו דדעת הט"ז והגר"א כשו"ע ורמ"א וכן מצאתי להרב יעב"ץ בסימן קצ"ו שהכריע כן להלכה וכן דעת הגר"ז בסימן זה וכן יש להורות דספק ברכות להקל: