{א} אלא לדבר מצוה - ויש מחלוקת בין הפוסקים די"א דזה דוקא כשעירב בפת אבל במערב ברגליו מותר לכתחלה אף לדבר הרשות דכיון שיושב שם בעצמו וקונה שביתה בישיבתו אפילו לדבר הרשות מותר וי"א דאין חילוק בין פת ובין רגליו לעולם אין מערבין לכתחלה אלא לדבר מצוה. ובמקום צורך יש להקל כדעה הראשונה:

{ב} של נישואין - וה"ה סעודת אירוסין או סעודת קנין שנוהגין לעשות עכשיו שגם אלו סעודת מצוה הם. נשואי בת כהן לישראל ע"ה או בת ת"ח לע"ה אינה סעודת מצוה [גמרא] ובתשובת חו"י כתב דעכשיו אין לנו ע"ה שדברו חכמים כאן [אם לא כשידוע שהם מזלזלים במצות דלא עדיפא מע"ה המוזכר בש"ס] וכ"ש אם הוא בת ע"ה לע"ה דלכו"ע הוי סעודת מצוה אכן אם ידוע שלא ינהגו שם כדת וירקדו שם בחורים ובתולות יחד בודאי אין כאן מצוה לערב כדי לילך לשם ולשמחם ועיין לעיל בסי' של"ח בבה"ל ד"ה להקל וגדולה מזו כתבו הפוסקים באה"ע סי' ס"ב דאין נכון לברך בכגון זה שהשמחה במעונו אם לא שבהליכתו שם יוכל למנעם מזה בכגון זה בודאי מצוה לילך שם:

{ג} או חבירו - אפילו אינו חכם דחשיב זה מצוה כיון שבא מן הדרך ודעת הא"ר דבחבירו חכם מיירי:

{ד} וכיוצא באלו - כגון שצריך לצאת לפקח על עסקי רבים או ללכת לברית מילה או להתפלל במנין וכן כשהיה חוץ לעירו ורוצה לבוא לביתו להתפלל בשבת ויו"ט אכן לפדיון שבויים וחכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הכותים יוצאים אף בלא עירוב [אחרונים]:

{ה} בפרדס שיש בו שמחה - מיהו פשוט דמיירי בשמחה של היתר אבל לפי מה שמצוי בעו"ה באיזה מקומות בעיירות גדולות שעוסקין שם בהוללות ובהתערבות זכרים ונקבות לזה בודאי אין לערב דמקרי דבר עבירה ולא דבר מצוה וכבר צוחו על הוללות זו כמה גדולים והשומר נפשו ירחק מלילך שם וע"ז אמר דהע"ה אשרי האיש אשר לא הלך וגו':

{ו} מן הכותים - שיצערו אותו או יגבו ממנו ממון. ואם יש בזה חשש סכנה אף בלא עירוב מותר לברוח [אחרונים]:

{ז} ואז מותר - קאי על כל הסעיף הנ"ל ור"ל דכיון דקנה שם עירובו משום צורך מצוה מותר לו ללכת אלפים אף לדבר הרשות:

{ח} עירובי תחומין - דעירובי חצרות מותר לכתחלה ביה"ש וכדלעיל בסימן רס"א ס"א ועירובי תחומין חמיר ממנו דיש סמך לע"ת מקרא:

{ט} ואם עירב וכו' - משום דאיסור תחומין הוא דרבנן וספיקא לקולא ומ"מ ספק הונח העירוב או לא גרע מזה וכמבואר לעיל בסימן ת"ט ס"ו עי"ש:

{י} עירובו עירוב - והיש חולקין דס"ג ס"ל גם בזה דפסול כיון שלא היה לעירוב חזקת כשרות:

{יא} אמרו לו שנים וכו' - דין זה נזכר לעיל בסימן שצ"ג ס"ג אלא דשם מיירי לענין ע"ח והכא קמ"ל דאף לענין עירובי תחומין ג"כ דינא הכי והיש חולקים ס"ל דדוקא בע"ח הקילו בזה אבל לא בעירובי תחומין ואינו קונה העירוב אלא דוקא הראשון משום דמוקמינן לעירוב אחזקתיה ובודאי היה קיים עד הזמן שצריך להתקיים אבל לא לשני דהניח בין השמשות דאין שייך בזה חזקה ועיין בבה"ל שכתבנו דרוב ראשונים ס"ל כדעה זו:

{יב} שניהם קנו עירוב - דלכל אחד נקטינן להקל משום דהוא מילתא דרבנן ועיין לעיל בסימן שצ"ג ס"ג במ"ב ובה"ל במה שכתבנו שם:

{יג} מברך וכו' - אע"ג שאם לא ירצה לילך חוץ לאלפים א"צ עירוב מ"מ שייך לומר וצונו שלא לילך בלי עירוב כענין שחיטה שמברך עליה אע"ג שאינו מחוייב לאכול בשר:

{יד} על מצות עירוב - ואם לא בירך אינו מעכב:

{טו} ואומר בזה העירוב וכו' - ואם לא אמר לא הוי עירוב (מ"א) מיהו אם אמר יהא זה לעירוב מהני בדיעבד [ח"א] וכ"ז כשעירב בפת אבל אם עירב ברגליו בכונה לחוד סגי כשהלך לשם [פמ"ג]:

{טז} לילך - בלבוש הנוסח לילך למחר וכן איתא לעיל בסימן ת"ט ס"ז ואם מערב לכל השבתות יאמר לכל שבתות השנה:

{יז} פלוני - פי' ממקום זה דהא אומר בשעה שמניח:

ואם עירב עירובו עירוב - עיין במ"ב והנה לפי מה שכתבנו לקמיה דרוב פוסקים ס"ל כהיש חולקין דבסמוך ממילא כאן אפילו בדיעבד אין עירובו עירוב ומ"מ נ"ל אם הניח הע"ת בבין השמשות דר' יהודה דלר' יוסי זה הזמן הוא עדיין יום גמור [כבשבת ל"ד ע"ש] יש להקל:

נאכל עירובו בין השמשות - נסתפקתי אם נאכל בבין השמשות דר' יהודה דמתחיל תיכף אחר שקיעה נמי מהני או דוקא בבין השמשות דר' יוסי דהוא אחר דשלים ביה"ש דר' יהודא אבל הא לא מספקינא במי שהניח ביה"ש אי דוקא בביה"ש דר' יהודה או אפילו בביה"ש דר' יוסי שהוא זמן מועט מאוד קודם צה"כ דודאי מסתברא דאפילו בביה"ש דר' יוסי דמעיקר הדין בודאי הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה כדאמר הגמרא [פסחים דף ב'] והא קי"ל דעד צה"כ יממא הוא אלא דמחמרינן כר' יהודא לענין שבת וכדאמר הגמרא הלכה כר' יהודה לענין שבת וע"כ לענין עירובי תחומין בודאי יוכל לסמוך ע"ד ר' יוסי כנלענ"ד:

ויש חולקים - הנה מלשון המחבר משמע דמעיקר הדין תפס כדעה ראשונה דהוא דעת רש"י והרמב"ם והרה"מ שעומד בשיטתו ולא כדעת תוספות והרא"ש ולענ"ד צע"ג דהנה מצינו תשעה ראשונים דסברי דאפילו בדיעבד אין עירובו עירוב כשעירב ביה"ש והם הר"ח והר"ת והרשב"א [המובא בתוספות] והרמב"ם [שכתב בהדיא בחידושיו דהעיקר כהר"ר דמימרא צא וערב ועירב ביה"ש הוא כפירוש ר"ח דקאי רק אעירובי חצרות] והרשב"א בחידושיו והרא"ש [שהביא דעת ר"ח לדינא כדמוכח מהרמזים] והריטב"א בעירובין דף ע"ו והר"ן בשבת סוף פ"ב והמרדכי בפרק בכל מערבין והיה לו להביא דעה זו לעיקר והדעה ראשונה בשם יש אומרים וצ"ע לדינא. ודע עוד דלדעת המחמירין לענין תחומין לענין זמן ביה"ש יש פלוגתא דרבוותא לענין אם נאכל עירובו בין השמשות דדעת הרשב"א בעל התוספות [בשבת ל"ד] אם חזינן דנאכל עירובו בין השמשות אין שייך בזה לומר חזקת כשרות [דדוקא אם יש לנו ספק אם נאכל מבעוד יום או משחשיכה או בתרומה מתי נטמאה תלינן להקל דנטמאה משחשיכה דהעמידנה על חזקתה שהיתה טהורה עד עתה או שהיתה קיימת עד עתה משא"כ היכא דחזינן בין השמשות שנתקלקלה הוי כמו שהניח בין השמשות דאנו דנין על הזמן ההוא ולא שייך בזה חזקת כשרות] אבל דעת הרשב"א בחידושיו לעירובין דף ע"ו והריטב"א שם דנאכל עירובו בין השמשות אף בתחומין תלינן להקל דדמי זה לתרומה ספק נטמאה מבעוד יום או משחשיכה ע"ש ואמינא לנפשאי דסברתו הוא דכיון דספק לנו אימת נאכל תלינן דבודאי היה קיים העירוב עד זמן שצריך להתקיים מדינא: