{א} הנותן וכו' - מיירי אפילו בישראל ואם נתנוהו שם העירוב בשביל כהן בלאו הטעם שבפנים ג"כ אסור משום דבעינן שיהיה יכול להגיע למקום עירובו וכיון דכהן הוא לא אפשר [טור]:

{ב} אסור בהנאה - ומיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקבר של קרקע שרי דקרקע עולם לא נאסר כמש"כ ביו"ד סימן שס"ד וכ"ש אם לא נתנוהו בקבר רק על הקרקע שבצדדי הקברות בודאי לכו"ע עירובו עירוב דאין שם איסור הנאה כלל:

{ג} אחר קנייה - דמה שמונח שם בין השמשות שהוא שעת קניית שביתה לא איכפת לן כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו [וע"כ לא חשיבא הנאה מה שהוא יכול לילך עי"ז לחוץ לתחום] אלא מה שרוצה שיהיה העירוב קיים שם אף אחר קניית השביתה כדי לאכול אח"כ אם ירצה זה חשוב הנאה ולכן אסרו לקנות שם שביתתו:

{ד} בבית הפרס - הוא שדה שנחרש בה קבר וחיישינן מדרבנן שמא נשאר שם עדיין עצם כשעורה:

{ה} הרי זה עירוב - דלא שייך כאן איסור הנאה כלל:

{ו} מפני וכו' - ר"ל אף דמדרבנן אסור לכהן לילך שם שמא יסיט ברגליו עצם כשעורה דמטמא במגע ומשא וא"כ הרי אינו יכול להגיע למקום עירובו מ"מ שרי דאפשר לו להכנס שם ע"י מגדל הפורח והוא נישא ע"ג שוורים שעי"ז לא יזוז בעצם ודוקא בבית הפרס שהוא מדרבנן ואין בו טומאת אוהל משא"כ בבית הקברות אי אפשר בעצה זו לכהן מפני שהוא מאהיל על הקברים ואפילו אם יכנס במגדול שהוא מחזיק ארבעים סאה לא הוי חציצה בינו לקבר דקי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וכל שאינו אוהל אינו חוצץ:

{ז} שינפח - כי מפני שהוא מדרבנן סמכו להקל ולילך ע"י ניפוח בפיו ואם יש שם עצם כשעורה ידחהו ועצם גדול יראהו:

{ח} כדי שיהיה אפשר וכו' - דהא טעם העירוב משום דנחשב כאלו קבע דירתו שם:

{ט} בין השמשות - שהוא זמן קנית עירוב תחלת שבת:

{י} שכל דבר וכו' - ומבואר בש"ס דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מעשרה טפחים והוא נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה אף שיש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן אחד שהוא מכרמלית לר"ה [דהאילן כרמלית הוא] ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא גזרו על שבותין בין השמשות ומ"מ יש שבותין שגזרו אף לענין זה וכדלקמיה בסעיף שאחר זה:

{יא} במקום מצוה - ועירובי תחומין חשיב במקום מצוה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה כדלקמן בסימן תט"ו:

{יב} שמאחר וכו' - ר"ל אף דבהניח עירובו באילן דיש בו נמי משום שבות דמשתמש באילן ואפ"ה הוי עירוב דלא גזרו ביה"ש במקום מצוה וכנ"ל מ"מ בקנה שהוא רך ודק קרוב שיבוא לידי קטימה בשעה שיבוא ליטול עירובו [וקטימה ממחובר הוא מלאכת קוצר] וגזרו אף ביהש"מ וכן הדין בהניח עירובו בר"ה רחוק שמנה אמות ממקום שנתכוין לשבות שם דאינו עירוב דאין מתירין להביאו אצלו בין השמשות פחות פחות מד"א דהוא קל לבוא לידי חיוב חטאת שיטלטלנו ד"א שלימות בר"ה:

{יג} כירק - ר"ל שהם רכים ביותר דאז י"ל דדין ירק יש להם ולא גזרו בהן משום השתמשות במחובר ולא משום שמא יקטום ונתבאר זה בסימן של"ו עי"ש במ"ב סקי"ד וט"ו:

{יד} ואם היו תלושים - ומיירי אפי' בגבוה יותר מעשרה ועומדין בר"ה ורק שלא יהיה ברחבן ד' טפחים דאז אין עליהם שם רה"י וה"ה ברוחב ד' ורק שהן פחותין מעשרה טפחים בגובה שאין נחשבין רק לכרמלית אבל אם הניח בקנה שהוא גבוה י"ט ורחב ד"ט שהוא רה"י גמור לא הוי עירוב אם נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה דיש מלאכה דאורייתא בנטילתו:

{טו} הרי זה עירוב - דבזה אפילו יקטום ג"כ ליכא איסור דאורייתא וי"א דאף איסורא דרבנן לית בתלוש עיין א"ר:

{טז} נתנו במגדל וכו' שנפל עליו גל וכו' - עיין לעיל בסימן שצ"ד סעיף ב' וג' לענין עירובי חצרות דשם במ"ב ובה"ל מבואר כל פרטי הדינים וה"ה הכא:

{יז} כל המניח וכו' - שמקום עירובו קונה לו ד"א תמיד סביביו לבד האלפים שנותנין לו לכל רוח:

{יח} במקום - היינו בכל מקום שאין מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות חשבינן כולהו כד"א:

{יט} בסוף התחום - ה"ה בהניחו באמצע התחום ונתגלגל בתוך ד"א שמחוץ לתחום נמי דינא הכי:

{כ} ונתגלגל - מבעוד יום וה"ה אפילו אם גלגלו בעצמו בכוונה [אחרונים]:

{כא} הרי זה עירוב - דהד"א שייך לתחומו וכנ"ל ואם יכול להניח לכתחלה העירוב בתוך ד"א שמחוץ לאלפים יבואר לקמן בסי"א:

{כב} אינו עירוב - דצריך שיהיה מונח במקום שיהיה ביכלתו להגיע אליו ביה"ש וכיון שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד ביה"ש ולא יוכל להגיע אליו לא הוי עירוב ונשאר על תחום ביתו וכדלעיל:

{כג} תרומה ונטמאת - דלא חזי לא לכהן ולא לישראל:

{כד} מבעוד יום - אכולהו קאי:

{כה} כגון ספק אם הונח - וה"ה בהניח לכתחלה ספק תרומה טמאה או ספק טריפה דאינו עירוב דמלבד שלא היה לו חזקת כשרות בעינן סעודה הראויה לאכול ביה"ש וכאן שהוא ספק איסור אינה ראויה:

{כו} ולהחשיך שם - היינו שיהא יושב שם כל ביה"ש עד שחשיכה ודאי [ח"א וראיה מלקמן סימן תט"ו ס"ב]:

{כז} זהו עיקר וכו' - ר"ל שקונה שביתתו ברגליו שהוא עומד שם בעת שנכנס השבת:

{כח} מצותו - וה"ה דיכול לערב בפת אפילו לכתחלה אלא דעיקר התקנה הוא ברגל וכדי להקל עליו שלא יצטרך לילך שם בעצמו דוקא ולישב שם עד שתחשך התירו לערב בפת שא"צ לישב שם עד שחשיכה וגם יוכל לשלוח ע"י שליח וכדלקמיה:

{כט} לא שנא וכו' - היינו דבשניהם א"צ אמירה ודי בשתיקה אבל מ"מ יש נ"מ דכשיוצא מביתו הוא דוקא ביוצא ע"מ להחשיך על התחום כדי לקנות שם שביתה אבל סתמא דהיינו שיצא מן העיר וחשכה לו תוך תחומו ולא נתכוין לקנות שם שביתה אינו קונה שם שביתה אלא בביתו כיון שהוא סמוך לביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפילו לא נתכוין לקנות שם שביתה ממילא קנה שם שביתה ויש לו אלפים לכל רוחותיו ואפילו הוא ישן כמו שנתבאר לעיל סימן ת"א [אחרונים]:

{ל} כפי מזונו אם הוא חולה - כצ"ל. ור"ל דלחולה משערין בסעודות שלו כפי אכלו ולא בעינן אפילו כששה ביצים וה"ה דלזקן משערין ג"כ כפי אכלו אבל לאדם בריא משערין לעולם בסעודות בינוניות וכדלקמיה:

{לא} או רעבתן - צ"ל ורעבתן דלא קאי אדלעיל רק דין אחר אשמועינן דאף דבחולה בדידיה משערינן מ"מ ברעבתן משערינן בסעודה בינונית כשאר אדם והוא משום דבשניהם אזלינן להקל:

{לב} כששה ביצים - עם קליפתן:

{לג} סימן שס"ח - דשם הביא המחבר דעת י"א שהם כשמונה ביצים וכאן סתם כדעה ראשונה ועיין מש"כ שם דלכתחלה נכון לנהוג כדעת הי"א:

{לד} מפת או מכל דבר וכו' - וכמבואר בסימן שפ"ו עי"ש ולא כעירובי חצרות דאין מערבין אלא בפת:

{לה} שמשתתפין בו - והנשבע שלא יהנה מככר אע"ג דתו לא חזי לשיתוף כמבואר לעיל בסימן שפ"ו סוף ס"ח לדעת הי"א לעירובי תחומין חזי לכו"ע דהא אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה והנאת מצוה לא חשיבא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:

{לו} ואם הוא ליפתן - ומה נכלל בכלל ליפתן נתבאר הכל בסימן שפ"ו. והנה לענין שיעור שתי הסעודות בכאן צריך מזון שתי סעודות מאכל או ליפתן לכל אחד ואחד בפ"ע ואפילו בעה"ב עם ב"ב צריך להניח לכל אחד שיעור עירוב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו וכדלקמן בסימן תי"ג ותי"ד ולא הוי בזה דומיא דשיתופי מבואות דשם מערבין במזון שתי סעודות לכל העיר [ועיין בב"י שכתב בשם הג"א עצה לערב בחומץ דבמעט חומץ סגי להרבה אנשים לטבל בו ירק מזון שתי סעודות דזהו השיעור בחומץ כמבואר בסימן שפ"ו ס"ו. אכן לפי מה שכתב שם הא"ר בשם פוסקים דלטבל שתי סעודות צריך רביעית חומץ א"כ לפי שיעור האנשים שמניח עבורם העירוב כן צריך ליתן חשבון הרביעיות]:

{לז} ואומר וכו' - אבל בהניח בשתיקה אף שכוון בלבו לקנות שם שביתה לא הוי עירוב כשעירב בפת מיהו אף אם לא אמר כל הנוסח הזה ורק שאמר זה יהיה לעירוב סגי [ח"א]:

{לח} כאלו דר שם - דאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה ג"כ לן שם [גמרא]:

{לט} שהוא להם עיקר - ומסתברא בפשיטות דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם:

{מ} ששם היו חפצים - וכן הרועים הלנים בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות:

{מא} חרש שוטה וקטן - משום דלאו בני דיעה נינהו ולא אלימי למיקני שביתה ואפילו עומד ורואה מרחוק שמניחים שם במקום שצום משא"כ בעירובי חצרות דשם העיקר הוא מה שמקבץ מכולם ועי"ז מתערבין יחד לכן מהני גם ע"י קטן כמ"ש בסימן שס"ו ס"ג:

{מב} שאינו מודה בעירוב - כגון עו"ג וצדוקים וכה"ג דשמא לא יניחום שם ואפילו אם יעמוד מרחוק ויראה ג"כ לא מהני דשמא לא הניחום לשם עירוב:

{מג} ע"י חרש - ואפילו אם החרש ההוא הוא שומע ואינו מדבר דבעלמא הוא כפיקח לכל דבריו מסתברא דהכא לא מהני דהכא הלא בעינן שיאמר בפירוש דבזה העירוב יהיה מותר לפלוני להלך והאמירה מעכב וכמש"כ באות ל"ז והוא אינו יכול לדבר:

{מד} אינו עירוב - ונשאר על תחום ביתו וכנ"ל בסימן ת"ח ס"ב:

{מה} לקבלו ממנו - ולהניחו לשם עירוב:

{מו} ושלחו וכו' - ר"ל שאמר להם שיוליכו לאדם ההוא:

{מז} וראה מרחוק - דאל"ה אמרינן דלמא לא ממטו ליה:

{מח} ונתנו לו - עיין בבה"ל:

{מט} הוי עירוב - ודוקא שהאחר הבטיח לו בפירוש שיקבלו ויניחו לשם עירוב בשבילו אבל אם שתק לו לא אמרינן בזה דחזקה שיעשה שליחותו:

{נ} דחזקה וכו' - ודוקא בזה שהוא איסור דרבנן סמכינן על חזקה זו אבל באיסור דאורייתא אין סומכין על חזקה זו להקל כ"א להחמיר ויש אומרים דאפילו באיסור דאורייתא היכא שיש מכשול להמשלח אם לא יעשה שליחותו והוא יחשוב שעשה שליחותו כגון הכא סומכין על החזקה דעשה שליחותו וכשידעינן שעשה שליחותו ורק שספק שמא שינה לכו"ע אמרינן דודאי לא שינה:

{נא} הרי אלו משלחין - וצריך השליח לומר בשעת הנחת העירוב שבזה העירוב יהיו מותרין לילך כל אותן האנשים שנשתתפו בהעירוב:

{נב} שהרי לא יחדו לו רוח - וע"כ אמרינן דמסתמא ניחא להו באיזה רוח שיערב ואף אם לא נתודע להם עד שחשיכה הוו עירוב דאגלאי מלתא דמעיקרא קנו שביתה. אמנם נראה דאם היה ידוע להשליח שרצון המשלח לערב ברוח זה אף שלא פירש לו בהדיא לא מהני כשעירב ברוח אחרת אף שעכשיו רוצה ללכת שם:

{נג} בתמרים - ואין חילוק בין עירב משל משלח או משל שליח בכל גווני הוי קפידא ואין חל השליחות:

{נד} במגדל והניחו בשובך - ואפילו שניהם קרובים או שניהם רחוקים דאמרינן דכאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר:

{נה} אינו עירוב - ששינה מדעת משלחו ועקר השליחות:

{נו} אילן או גדר - וה"ה שאר מקום מסויים כגון סלע וכה"ג. ואם ציין מקום השביתה בתל שהוא גבוה עשרה טפחים או בבקעה שהיא עמוקה עשרה טפחים עד בית סאתים נחשבת כולה כארבע אמות ויש לו מאותו מקום ולהלן אלפים אמה [גמרא]:

{נז} שביתתי תחתיו בעקרו - של אילן לאפוקי אם אמר סתם שביתתי תחתיו שהוא כולל גם תחת הענפים אפילו אם כל האילן הוא בתוך שיעור אלפים אמה ממקום עמידתו לא יהיה לו מן האילן והלאה אלפים אמה שלמים כ"א פחות מזה וכדלקמיה:

{נח} קנה שביתה - באמירה בעלמא דהקילו לבא בדרך וכדלקמיה בסי"ג:

{נט} מותר לילך לשם בנחת - וה"ה דמותר לישב במקומו ולילך לשם למחר [אלפים אמה למקום האילן ואלפים אמה מן עיקרו של האילן והלאה] דכיון שהיה יכול להגיע שם ע"י ריצה מבע"י מהני דיבורו לקנות שם שביתה אף שאינו הולך עכשיו לשם:

{ס} ודוקא שייחד וכו' - ר"ל דאפילו היכא שיכול להגיע שם מבעוד יום לא מהני אלא בשייחד וכו'. והנה לא חידש המחבר בזה דבר על מה שכתב בריש הסעיף וכונתו כאלו אמר ודוקא באופן שציירנו שאמר שביתתי בעיקרו שייחד בזה המקום לשביתה וזה המקום היה בתוך אלפים אבל אם לא ייחד המקום תחתיו ואין כל האילן בתוך אלפים לא קנה שם שביתה דשמא היה בדעתו וכו':

{סא} אין יותר מאלפים - לאו דוקא דאפילו אם היה ממקומו עד עיקרו אלפים וארבע אמות קנה שם שביתה דנותנין לו ארבע אמות למקום שביתתו לבד האלפים וגם כונת המחבר הוא אלפים לבד הד"א של מקום שביתה וגם מה שכתב אח"כ אבל וכו' בתוך אלפים הכונה בתוך אלפים וד"א:

{סב} אם אין כל האילן וכו' - היינו אף שעיקרו בתוך התחום אלא שמקצת ענפיו יוצאין חוץ לתחום דהיינו חוץ לאלפים וד"א והוא לא ייחד שביתתו שיהיה בצד עקרו שהוא בתוך התחום אלא אמר סתם שקונה שביתה תחת האילן לכן לא קנה שביתה כלל דשמא כוון לקנות שביתה תחת הענפים היוצאין חוץ לתחום:

{סג} ולא יזוז ממקומו - ר"ל מתוך ד' אמותיו:

{סד} ארבעה אלפים ממקומו לצד האילן - קיצור לשון יש כאן ור"ל מצד זה של האילן ומצד האילן והלאה לצד ביתו:

{סה} יש לו אלפים פחות כ' אמה - היינו מכל צד של האילן אין נותנין לו רק שיעור זה [ונמצא שביחד עם רוחב האילן הוא בס"ה ד' אלפים פחות עשרים אמה] והטעם משום דבכל רוחב האילן שהוא כ' אמה מספקינן למקום שביתה ותלינן לחומרא דכשמודדין האלפים השניים של מאילן והלאה מודדין אותו ממקום התחלת האילן שהוא לצד רגליו דשמא קנה שביתה שם ואף דלפ"ז משם עד רגליו הוא אלפים פחות עשרים אמה אפ"ה אין יכול להלך לאחריו כלום ממקום שהוא עומד דאמרינן שמא קנה שביתתו בארבע אמות של סוף האילן שמשם עד רגליו הוא אלפים שלמים:

{סו} ברחוק מקום ולא סיים וכו' - ואף שהוא בתוך התחום ממקום רגליו דלדעה ראשונה קנה שביתה שם ואין מפסיד אלא מקום רוחב האילן כנ"ל ולהרמב"ם כיון שלא סיים מקומו אינו קונה שם שביתה כלל אלא קונה שביתתו במקום רגליו:

{סז} והוא רחוק וכו' - קנה שביתה במקומו. גם בזה פליג אדעה ראשונה דלדעה ראשונה בזה לא יזוז ממקומו מפני ששם לא קנה ומכאן עקר דעתו ולהרמב"ם קנה שביתה עכ"פ במקומו ויש לו אלפים לכל רוח ממקום שהוא עומד:

{סח} שמונה אמות או יותר - גם בזה לדידיה אפילו כל השמונה אמות היו בתוך אלפים ממקום רגליו ולא כן לדעה הראשונה:

{סט} שבצפונו וכו' - ואם היה רחב יותר מח' אמות אפשר ג"כ לסיים המקום כגון ד"א הראשונים שתחת האילן או השניים:

{ע} מקצת מקומו מסויים - באמה האמצעית דממ"נ א"א שלא בירר אותה דאם באמצע האילן בירר לו הד"א הרי היא מהן ואם מן הצדדין בירר באיזה צד שיהיה הרי היא מהן:

{עא} וכן דעת הרי"ף בזה - עיין בא"ר שכתב דהעיקר כדעה הראשונה ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דבריו מוכרחים ועכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר לסיים מקום שביתתו בצמצום כדעת הרמב"ם:

{עב} מוסר שביתתו למכיר - שאומר לו שביתתי עמך והמכיר אומר שביתתנו במקום פלוני:

{עג} לבא בדרך וכו' - דמשום דהוא יגע בדרך הוא דהקילו שקונה שביתה בדבור בעלמא מה שאמר שביתתי במקום פלוני משא"כ מי שהיה בביתו אין קונה שביתה אלא כשהולך ברגליו ויושב שם עד שתחשך או שמניח שם מזון שתי סעודות:

{עד} שביתת ביתו - בזה אפילו דעה ראשונה דלעיל בסי"א [דס"ל שם לא יזוז ממקומו] מודה דיש לו שביתה בביתו דכיון דעומד בביתו ודאי ניחא ליה דליקני שביתה בביתו כשלא יועיל אמירתו לקנות שביתה במקום אחר וכמ"ש לעיל סוף סימן ת"ח במ"ב:

אינו עירוב לפי וכו' - סתם המחבר כדעת הרמב"ם דפוסק דאפילו לישראל אינו עירוב ועיין במ"מ שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן וכדעת הגאונים דלא קי"ל כר' יהודה אפילו בעירוב במקום שחולקין עליו רבים וכן הוא ג"כ דעת האור זרוע עי"ש אמנם כד מעיינינן מצינו כמה פוסקים דמקילין בישראל משום דס"ל כר' יהודה דלא חשיב זה לאיסור הנאה [עיין בגמרא] והם הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביאו וכ"פ הטור שהביאו וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א שהובא בהרה"מ וכן הוא ג"כ דעת ר' יהונתן וכ"כ הש"ג בשם הריא"ז [אלא דהוא מיקל אפילו בכהן משום דיכול לחוץ במגדול ואוהל זרוק שמיה אוהל לחוץ בפני הטומאה אבל לא קי"ל כן] וכ"פ האגודה וכתב הקרבן נתנאל דבשעת הדחק יכול לסמוך עליהם להקל:

מפני וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דבבית הקברות א"א בעצה זו אכן בהניח העירוב בשביל כהן בקבר יחידי [של קרקע עולם שאין בו איסור הנאה] הוי עירוב דאף דקבר תופס סביביו ד' אמות הוא רק מדרבנן ומותר לעמוד שם באוהל זרוק וא"כ יכול שפיר להגיע שם ע"י שידה תיבה ומגדל ויעמוד באויר הסמוך לקבר ויטול העירוב משם ע"י איזה כלי [ובמ"א סק"ה משמע דבעינן שיהא המגדל מחזיק ארבעים סא שהוא אמה על אמה ברום ג"א ואין זה מוכרח כ"כ בזה דהמגדל הוא רק משום הרחקה כמ"ש התוספות גם מה שכתב שיטול העירוב ע"י פשוטי כלי עץ ושלא יהיה בו רוחב טפח אין זה מוכרח בזמנינו שבלא"ה כולנו טמאי מתים]:

במקום אחד - אתי לאפוקי היכא דלא יכול להגיע אליו וכדלקמיה אבל היכא דיכול להגיע אליו אפילו נתכוין לקנות שביתה רחוק ממקום הנחת העירוב מקרי מקום אחד כל שהוא בתוך תחומו ויכול להגיע אליו:

שהם רכים - כך פירש"י בסוגיא דמשום דקנה רך הוא קרוב לודאי שיקטום והא דמבואר שם להיפך דברך לא גזרינן לקטימה פירש"י דהוא ברכים כירק שלא נתקשו עדיין כלל דאז כירק חשיב ואין עליו שם אילן ועפ"ז הם דברי השו"ע כאן אכן האחרונים פקפקו בהכרעת השו"ע [עיין ב"ח] ובריטב"א מצאתי שחולק לגמרי על פירש"י משום דבסוגיא שם משמע להיפוך וכנ"ל דענין הרכות אדרבה מעלה היא ולדידיה האיסור הוא דוקא בקנים קשים משום דקנה דק הוא ואתי לשוברו כשיבוא ליטול ממנו עירובו וברך שרי דיכול לנטותו אבל בקשה שא"א לנטותו אסור וכדבריו מבואר גם בפיר"ח אכן נתבאר בריטב"א שם בשם מקצת רבותיו דאף ברך דשרינן הוא דוקא במין שהוא רק אבל במין שהוא קשה אף ברכותו אסור והוא כדעת הרשב"א בעבוה"ק והבאנו לעיל בסימן של"ו עי"ש:

ויתחייב חטאת - לכאורה אינו מבואר דהלא החשש הוא מפני שהוא רך אתי לידי קטימה שלא במתכוין כמו שפירש"י וא"כ אין כאן חיוב חטאת דאינו אלא במתכוין למלאכה ורק ששגג בחיובה וכבר עמד בזה הריטב"א ומפרש דלא כפירש"י אלא כנ"ל דיבוא למלאכה גמורה לשוברו במתכוין בנטילתו משום דא"א לנטותו משום דקשה הוא ולפירש"י צ"ל דכיון דעצם המלאכה יש בו חיוב חטאת וקרוב שיעשנו גזרו בו אף שיעשה שלא במתכוין:

בסוף התחום ונתגלגל וכו' - הנה בטור לא נזכר לשון זה דהניח בסוף התחום ורק בסתמא נתגלגל מחוץ לתחום וכן משמע מרש"י ד"ה הנותן וביותר מזה מרבינו יונתן ד"ה אינו דלאו דוקא בהניח בסוף התחום דה"ה בהניח בתוך התחום ונתגלגל כל שהוא עדיין בתוך ד"א של תחומו הוי עירוב דחשיב כאלו לא יצא עדיין לחוץ וכן משמע מסתימת האחרונים שאין חילוק בזה ועל פי זה כתבתי הדברים במ"ב ולישנא דהמחבר נובע מלשון הרמב"ם ונוכל לומר דנקט דבר המצוי להתגלגל מסוף התחום לחוץ לתחום אבל אה"נ דאם הניחו בתוך התחום רחוק מסוף התחום ואירע שנתגלגל עד חוץ לתחום ג"כ דינא הכי אכן מדברי הרה"מ [שם בפ"ו הלכה י"א] מוכח בהדיא דהרמב"ם דוקא קאמר הניחו בסוף התחום ומשום דעירובו קונה לו ד"א במקום שהוא מונח ולכן בנתגלגל בסוף הד"א לא חשיב עדיין יצא חוץ לתחום אבל בהניח עירובו בתוך התחום איזה אמות ונתגלגל לחוץ אפילו אמה אחת לדעתו לא הוי עירוב דהא חוץ לתחום יצא [וכמו באדם שיצא חוץ לתחום] ולא אמרינן דיש לעירובו גם חוץ לתחום רק היכא דהניח עירובו שם דקונה לו ד"א. ויתורץ בזה קושית רבינו יונתן שהובא בט"ז וצ"ע:

ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך וכו' - דעירוב ברגל אינו יכול לעשות ע"י שליח כ"א ע"י עצמו [אחרונים]:

כפי מזונו אם הוא חולה - היינו דלא בעינן לדידיה אפילו כששה ביצים כיון דמזונו הוא בפחות. ויש מאחרונים שמצדדין להחמיר דאפילו חולה וזקן שיעורם בשתי סעודות בינוניות והיינו כששה ביצים כשאר כל אדם [עיין בתו"ש ות' חתם סופר סימן צ"ח] ודע דאפילו לדעת השו"ע בעינן עכ"פ שיהיה אותו המזון ראוי לאכול לחולה ואם אינו ראוי לו בעינן עכ"פ שיהיה שתי סעודות דאז הוי עירוב משום דחזי לאחרינא [מחצית השקל]:

ע"י שליח - אפילו ע"י עבד או שפחה [גמרא והובא בא"ר ור"ל כשהטבילן לשם עבדות] דאל"ה הרי הם בכלל עכו"ם:

ויאמר בזה העירוב יהיה פלוני וכו' - והאמירה מעכב [אחרונים] ואם אמר בעה"ב בזה הפת שמניח שלוחי לעירוב אהיה מותר להלך ממקום פלוני אלפים לכל רוח ג"כ מהני [פמ"ג]:

ונתנו לו - הנה המחבר העתיק זה מלשון הטור דמשמע דצריך דוקא שיראה שנתן לו אבל משאר פוסקים [הרמב"ם ורש"י ורבינו יהונתן והריא"ז ועבודת הקודש] מבואר דבזה שראה שהגיע אצלו סגי דמטעם חזקה שליח עושה שליחותו דמקשה ודילמא לא שקיל מניה ומשני חזקה שליח עושה שליחותו ומוכח דמטעם זה אמרינן דבודאי שקיל מניה וכבר מצאתי שהעירו בזה בא"ר ונהר שלום וגאון יעקב ואמנם צ"ע על הטור מאין הוציא לשונו ובעצמו כתב ברמזים שלו כפירוש כל הפוסקים הנ"ל:

ומכיר אילן או גדר - אבל אם אינו מכיר שום מקום ואמר סתם שביתתי בסוף אלפים מכאן לא מהני אף לדעה ראשונה וכן מוכח ממשנה [דף מ"ט ע"ב] אם אינו מכיר וכו' ואמר שביתתי במקומי וכו' ע"ש וכ"פ כל האחרונים:

בסוף אלפים אמה - מלשון זה משמע דוקא אם היה בשעת אמירה תוך אלפים לעיקרו של אילן אבל אם היה יתר מאלפים אף דבשעה שקידש היום הגיע ברגליו לתוך אלפים וגם אם ירוץ משעת אמירה יכול להגיע לעיקרו של אילן קודם שחשיכה לא מהני אבל מלשון הרמב"ם משמע דאפילו אם בשעת אמירה היה יתר מאלפים לעיקרו של אילן כיון דבשעה שקידש היום הגיע ברגליו לתוך אלפים וגם דאם היה רץ משעת אמירה היה יכול להגיע עד עיקרו של אילן קודם שחשיכה מהני אמירתו [מספר בית מאיר עי"ש שצידד להלכה כהרמב"ם]:

אבל אם לא וכו' - אינו מדוקדק כ"כ דגם מעיקרא מיירי שאין כל האילן בתוך אלפים שהענפים שהם מעבר לעיקרו הם חוץ לאלפים אלא שהוא ייחד למקום שביתתו בעיקרו והו"ל לומר בקיצור אבל אם לא ייחד מקום תחתיו וכו' אלא הלשון מסורס קצת וכאלו אמר אבל אם לא ייחד מקום תחתיו אם אין כל האילן בתוך אלפים [דהיינו כמו שצייר מעיקרא] לא קנה שביתה ואם כולו עומד תוך אלפים וכו' ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכתב לקמיה:

מבעוד יום - ואם יכול להגיע ביה"ש אם מהני בדיעבד מסתבר דתלוי בפלוגתא המבואר לקמן בסימן תט"ו ס"ג והמחבר מילתא דפסיקא נקט:

ולהרמב"ם הקונה שביתה ברחוק מקום - ריחוק מקום נקרא כשאינו יושב בביתו והולך שם לערב ברגליו אלא כשבא בדרך וחשכה לו ואומר שביתתי למקום רחוק מכאן [אף שהוא בתוך אלפים אמה]:

וכן דעת הרי"ף - עיין מ"ב מש"כ בשם הא"ר דעיקר כדעה הראשונה שהוא דעת הרשב"א והרא"ש והטור והמרדכי והם ראו דברי הרמב"ם ופליגי עליה וכן הביא בשם האגודה דס"ל כן [ומש"כ מרבינו יונתן לכאורה אין מדבריו שום הכרע דאף דפירש כרש"י אבל שמא פסק כרב וכדעת הראב"ד] וכן ראיתי גם בריטב"א וכ"כ ג"כ בספר המלחמות. ומ"מ עדיין אין דין זה ברור דהרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים העומדים בשטתו אך לא בכל הענינים ואבאר דברי. היינו מה שכתב המחבר דלדעת הרמב"ם באומר סתם שביתתי תחתיו לא קנה שביתה שם ואין לו מאילן ולהלן כלום לאו יחידאה הוא דגם פירוש השני שכתב רש"י הוא ג"כ הכי דאפילו לשמואל אין לו רק ממקומו עד תחת האילן מספק וממ"נ דבין שקנה שביתה במקומו ובין שקונה תחת האילן קונה שטח ההוא אבל מהאילן ולהלאה לא ואף דרש"י הקשה על פירוש זה בר"ח שלפנינו פירש כן וא"כ מוכח לפיר"ח דאפילו אם נפסוק כשמואל עכ"פ אין לו מאילן ולהלן כלום וגם דעת הרי"ף מוכח דס"ל כהרמב"ם בזה כמ"ש בשו"ע [וכמו שדייק הב"י דמדהביא המימרא דרב הונא דדוקא ארבעה מתוך זיי"ן דמקצת ביתו מסויים קנה שביתה שם ולדעה ראשונה הלא לשמואל בכל גווני קונה שביתה תחת האילן ויש לו ארבעה אלפים אמה פחות מקום רוחב האילן כמבואר בשו"ע והרי"ף הלא פוסק כשמואל אלא ע"כ דס"ל דלשמואל היכא דאין מקצת ביתו ניכר אין לו מהאילן ולהלן כלום ונראה דמפרש כפיר"ח ודברי הא"ר שכתב דמהרי"ף אין מוכח אינם מבוררים] ועיין בהרה"מ שכתב דקרוב לדברי הרמב"ם כתב ג"כ בספר העתים וכן הוא ג"כ לדעת הראב"ד דלדידיה הלא הלא ס"ל דלא יזוז ממקומו כלל דפוסק כרב וכן משמע בריא"ז המובא בשה"ג דפוסק ג"כ כרב וא"כ הר"ח ורי"ף ורמב"ם והראב"ד והריא"ז כולהו בחדא שיטתא קיימי לאסור עכ"פ ממקום האילן ולהלן ועיין באו"ז שהביא ג"כ דעות אי הלכה כרב או כשמואל [וכנראה דהוא עצמו סובר שם דהלכה כרב עי"ש]. אמנם במה שכתב הרמב"ם דיש לו שביתה במקומו אלפים לכל רוח בין באומר שביתתי תחתיו שלא סיים המקום ובין כשמכוין לקנות שביתה ברחוק יותר מאלפים בזה י"ל דיחידאה הוא דלא מיבעיא כל אלו הנ"ל העומדים בשיטת הרשב"א בודאי ס"ל דכבר עקר דעתיה ואין לו ממקום רגליו לעבר השני [דהיינו שלא לצד האילן] כלום וכן להראב"ד והריא"ז והאו"ז דפוסקים כרב דלא יזוז ממקומו בודאי הכי הוא ולא נשאר לנו רק הר"ח והרי"ף הנה בפיר"ח מבואר דלא ס"ל כן ע"ש דלדעת רב היכא דאמר שביתתי תחתיו דלא סיים אתריה לא יזוז ממקומו ואף לדעת שמואל הלא אין לו רק ממקומו עד האילן מטעם ספק אבל לא לאחריו כלום וכנ"ל וכן היכא שאמר שביתתי ברחוק מאלפים מפורש בהדיא בר"ח בדף נ' ע"ב דלכו"ע לא יזוז ממקומו וכדעת שארי מפרשים בסוגיא זו [ועיין בביאור הגר"א שיישב בדוחק הסוגיא גם לשיטת הרמב"ם] וגם מהרי"ף אינו מוכח דס"ל כהרמב"ם בזה די"ל דקאי בשיטת הר"ח דנ"מ בין מקצת מקומו מסויים או לא דבאינו מסויים כלל אינו קונה שביתה ודאי ורק יש לו ממקומו עד האילן מכח ממ"נ כנ"ל ובמקצת ביתו מסויים קונה שביתה שם ויש לו אף מאילן ולהלן אבל לענין קניית שביתה במקומו כשלא סיים שביתתו וכ"ש היכא שהרחיק שביתתו בפירוש חוץ לתחום אינו מוכח כלל מהרי"ף דס"ל כן ופשטיות הסוגיא בדף נ' ע"ב דבהרחיק שביתתו תרי אלפי וארבע גרמידי ממקום רגליו לא יזוז ממקומו מוכח להיפך וכן הוא בפיר"ח שם ונ"ל שמה שכתב המחבר וכן דעת הרי"ף בזה בכונה כתב כן דהיינו רק בשני דינים האחרונים [שהוא מימרא דר"ה שם] שהעתיקם הרי"ף בהלכותיו אבל בשני דינים הראשונים שהעתיק משם הרמב"ם דקנה שביתה במקום שהיה עומד בו כשחשיכה אין לנו ראיה מהרי"ף דס"ל כן דאפשר דס"ל רק דלא קנה שביתה שם להיות מותר מעבר להאילן אבל גם מעבר לרגליו ס"ל דאינו מותר וכדעת ר"ח הנ"ל:

ודוקא לבא בדרך התירו לו - ואפילו אם יש בידו פת סגי ליה במה שיאמר שביתתי במקום פלוני כיון שיצא מעירו ע"ד שלא לערב [ר"ל זה מקרי בא בדרך] כ"כ א"ר בשם מלבושי יו"ט וכדעת הרשב"א המובא בב"י וכתב הב"י שכ"מ ג"כ מהרמב"ם דסבר הכי [וכ"ה ג"כ משמעות הר"ח והריא"ז המובא בשה"ג וכ"כ הריטב"א] ודלא כרש"י דסבר דבעינן תרתי בא בדרך ואין עמו פת ובדרישה כתב דגם רש"י מודה להרמב"ם ורשב"א עי"ש וכן מוכח מפשטיות הסוגיא דרק אם אחז בדרך יכול לומר שביתתי במקום פלוני ומשום דרובא אין לו פת לא פלוג רבנן וכעני חשוב אף שיש לו פת אצלו וכמש"כ הריטב"א ועיין לקמיה בסי' ת"י בבה"ל בס"א: