{א} ומחללין - ולכן מן הראוי לאשה שהגיעה לחודש טי"ת להזמין בכל ע"ש כל הדברים הנצרכים לה דשמא יזדמן לידתה בשבת ולא תצטרך תצטרך לחלל שבת [ס"ח סימן תתנ"ה]:

{ב} ממקום למקום - ואפילו מחוץ לתחום:

{ג} נר - אם הוא לילה ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתא דיולדת כששרויה בחשך וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא דמשו"ה אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום נמי מדליקין ועיין בבה"ל:

{ד} סומא - אע"פ שבזה לא שייך טעמא הנ"ל דבלא"ה שרויה בחושך אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק דקאמרה אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה אעפ"כ מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלא"ה:

{ה} משנין - ואפילו למ"ד בסימן שכ"ח סי"ד דגבי פקוח נפש לא בעיא שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו בה לשנות [מ"א בשם המ"מ וכ"כ המאירי] וכ"ז בדליכא עיכוב לחולה אבל אם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר בכל כחו [חידושי הר"ן בשם ר' יהונתן והה"מ וכן מבואר בשכ"ח כמה פעמים]:

{ו} להביא לה כלי - עם שמן וכה"ג:

{ז} תלוי בשערה - שלא כדרך המוציאין דאינו כ"א שבות בעלמא וזה עדיף מאם תסוך השמן בשערה ותביא אצלה ותסחוט את השער דהתם איכא עוד איסורא דסחיטה דאע"פ דאין סחיטה בשער לחיוב מ"מ בודאי אסור משום שבות ומיהו אם מספקת לה ממה שתביא השמן בידה זה יותר עדיף מכל הני דלעיל [כ"מ בגמרא]:

{ח} כותית אין מילדין - ואפילו בשכר דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד הכא אסור משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כ"א לההוא דמנטר שבתא וכתב המג"א ובמקום דאיכא למיחש לאיבה גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג [אף דג"ז אינו ברור עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו:

{ט} אחד מאלו - ודוקא לענין הדברים אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב להכי צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה אבל לענין קריאת חכמה ממקום רחוק וכדומה שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא ע"כ משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה ואפילו היא רחוקה ג' פרסאות:

{י} שלשה ימים - ולא חשבינן מעת לעת כמ"ש סימן תרי"ז לגבי יוה"כ וע"כ אם הולידה ביום ד' קודם בין השמשות שוב אסור לחלל עליה שבת אם לא אמרה צריכה אני כ"כ המ"א ועיין בסימן תרי"ז שמגמגם הגר"א מאד שם וכתב דמלשון הרא"ש בפרק מרובה משמע שסובר כן בפשיטות דכונת הגמרא הוא מעל"ע ולא רק לתרוצי לדברי בה"ג קאתי וכן מוכח כדברי הגר"א בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו סימן ג' שסובר כן בפשיטות ע"ש וכן משמע מדברי הריטב"א בפרק ר"א דמילה ועיין בא"ר שכתב דמדברי האו"ה ג"כ משמע דבעינן ג' ימים שלמים והיינו מעל"ע אח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם תשובת בית אפרים שג"כ כתב כדברינו ונמצא לפ"ז דבין לענין מלאכת שבת ובין לענין יוה"כ עד ג' מעל"ע חשבינן לה למסוכנת ומותר אפילו לא אמרה צריכה אני ומג' עד ז' מעל"ע כשאמרה צריכה אני ונראה דלענין יוה"כ בודאי יש לצדד להקל דספק נפשות הוא ואפילו לענין שבת ג"כ אם לא נזדמן לו אז עו"ג לעשות על ידו שרי ע"י ישראל:

{יא} הראשונים - מגמר לידה [לחם משנה] ועיין בה"ל:

{יב} אפילו אמרה א"צ - והם דברים שחברותיה אומרות שדבר זה עושים לחיה וכל חיה צריכה לכך ואין כאן רופא או מילדת חכמה לראות אם החיה הזאת צריכה לכך:

{יג} מחללין - דכיון דכל היולדות צריכות לכך אע"פ שאין אנו יודעין על זו ואפשר דיכולה להמתין עד ערב מחללים מספיקא ואין שומעין לה דדילמא חולשת הדעת נקטא לה שממאסת כל האוכלין או שאינה מרגישה לשעתה [הרמב"ן] וזה לשון הרשב"א על יולדת תוך ג' שאוכלת מאכל ב"א ואומרת שאינה צריכה שיבשלו עבורה בשבת והשיב דכמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאבריה מתפרקין ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכל אותם יביאוה לידי סכנה ולפיכך כל שאין לה דברים המחזיקים ומאכלים הבריאים מחללים עליה את השבת עכ"ל ומ"מ היכי דאיכא חכמה או רופא ואומרים ג"כ שא"צ שומעין להם שהרבה חיות שאין עושין להם חמין בכל יום וכתב המג"א שעכשיו נוהגות היולדות שאוכלות חמין של אתמול בשבת עכ"ל ומ"מ נראה דהכל לפי החולה:

{יד} מג' ועד ז' אמרה אינה צריכה - לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותיה לעשות לה ועוד שיכולה להמתין לפיכך סומכין עליה כשאומרת א"צ וכ"ז כשאמרה בפירוש אבל בסתמא מחללין דמ"מ איכא חשש סכנה ואם אומר רופא או חכמה שצריכה פשיטא דמחללין אפילו החיה אומרת אינה צריכה אבל אם שאר חברותיה אומרות שצריכה אין שומעין להם להכחיש את החיה. ודע עוד דאם החיה אומרת צריכה אפילו מאה רופאים אומרים א"צ שומעין לה דלב יודע מרת נפשו וכמו שנתבאר בסימן תרי"ח:

{טו} מכאן ואילך וכו' - כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאים דמשום לידה אין לה סכנה לחמים ולשאר צרכי היולדת ופשיטא דיכולה להמתין עד הערב [רמב"ן בחידושיו]:

{טז} כחולה שאין וכו' - שאומר לעו"ג ועושה [גמרא]:

{יז} אפילו דרך ר"ה - דבלא הבאת סכין אין רבותא דליכא חלול שבת כלל בקריעת בטן מתה דמחתך בשר בעלמא הוא וליכא משום חבורה [גמרא]:

{יח} שמא ימצא חי - ואשמועינן שאפילו ספק פיקוח נפש זה שלא היה עדיין בחזקת חי לעולם אפ"ה דוחה שבת [גמרא]:

{יט} משום דאין וכו' - ושמא רק נתעלפה ואם יחתכוה ימיתוה וצריכין אנו להמתין ואדהכי מיית הולד [מ"א]:

{כ} מדורה - וה"ה בזמנינו להחם התנור:

{כא} כל ל' - אם יש לה צער צנה דס"ל דיש סכנה לחיה כל ל' בצנה ולפיכך אם א"א ע"י עו"ג עושין ע"י ישראל [ממ"א וש"א] ולשאר חולה ע"י עו"ג מותר אפילו לאין סכנה אם צריך למדורה וליש סכנה אם אומר שצריך מותר אפילו ע"י ישראל בשא"א בעו"ג [ב"ח וא"ר] ועיין בבה"ל שהבאתי דעת הרבה גדולי הראשונים שסוברין דחיה אחר שבעה דינה לענין מדורה ג"כ כשאר חולה שאין בו סכנה:

{כב} עושים לו כל צרכיו - היינו הא דמבואר לקמיה:

{כג} ומרחיצין - אינו לפי הסדר המבואר בש"ס ומפיק מקרא ושם איתא דחותכין הטבור ואח"כ רוחצין אותו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת. ודע דממה שהביא המ"א בשם התוספות מוכח דאין עושין מלאכה דאורייתא בשביל דברים אלו דאין במניעתם סכנה אלא צערא בעלמא וא"כ לפ"ז אם אין לו סכין לחתוך הטבור וצריך להביאו דרך ר"ה אסור להביאו אלא יקשרנו לע"ע וה"ה בשארי דברים המוזכרים כאן ובבאור הלכה הבאתי דעת ראשונים דמותר לחלל במלאכה דאורייתא בשביל זה ע"ש ועכ"פ להביאו ע"י עו"ג או להחם חמין על ידו לרחוץ הולד בודאי מותר:

{כד} ומולחין אותו - כדי שיתקשה הבשר [רש"י] ומשמע מזה דהמליחה תהיה במלח [עפמ"ג] ובפירוש המשנה להרמב"ם כתוב ונותנין עליו אבק ההדס והדומה לו וכ"מ בערוך ערך לף ע"ש:

{כה} וטומנין השליא - ולא בקרקע דמשום זה לכו"ע לא מחללינן שבתא אלא כך היה מנהגם כשחל בשבת עשירות טומנין אותה בספלים של שמן או בספוגין של צמר ועניות במוכין או בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ [ירושלמי]:

{כו} כדי שיחם הולד - והיה זה מדרך סגולה אצלם:

{כז} וחותכין - אחר שקושרין אותו ועיין במג"א שחתיכת הטבור בעלמא אינו כ"א שבות ובספר קובץ להרמב"ם כתב בשם ספר שושנים לדוד שהוכיח דיש בזה איסורא דאורייתא ורק הכא מותר ע"ש:

{כח} אבל נולד לח' - דודאי לא חיי:

{כט} אין מחללים - דכיון דמספקא לן אם היה בן קיימא מעולם לא מחללינן ולא דמי להא דיושבת על המשבר בסעיף ה' דהתם מיירי דכלו לו חדשיו [מ"א] ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:

{ל} אא"כ גמרו וכו' - קאי גם אבן ח' כדאיתא בב"י והטעם דאמרינן שהוא בן שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי ועיין בבאור הגר"א שנשאר בדין השו"ע בצ"ע ודעתו דלענין חלול שבת לא סמכינן אגמרו לחוד כ"א דוקא כששהה ג"כ שלשים יום ורק לענין טלטול התינוק נוכל לסמוך אסימנא דגמרו לחוד:

{לא} או ספק וכו' - והאחרונים הסכימו דדוקא כשידוע שהוא בן חי"ת כגון שבעל ופירש אבל מספק מטלטלינן כל תינוק:

{לב} להוציא בידה - על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל דפטור ומשום צערא ל"ג כמו מפיס מורסא:

{לג} מישרים - בידים:

{לד} מחמת צער הלידה - כתב המ"א ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור אבל באמת מהרבה פוסקים משמע דאין חילוק בזה ואפילו לאחר חודש או ב' חדשים מותר ועיין בבאור הגר"א שכתב שכן ג"כ דעת השו"ע להקל בזה כמותם וע"כ אין להחמיר בזה ומ"מ אם נתפרקה חוליא של שדרה ממקומה לכו"ע אסור ליישב בידו חוליות של שדרה אחת על חברתה דמחזי כבונה אם לא ביום הלידה דאז יש לצדד להקל אף בזה:

{לה} שלא יתעקמו אבריו - וברא"ש פי"ז משמע דאפילו לכרכו כדי לישר אבריו ג"כ שרי לעולם והטעם בגמרא משום דאורחיה תמיד בהכי ולא הוי כמתקן ומשמע דאם היה תינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו אסור לכרכו בשבת:

{לו} מותר - ולא גזרינן בזה משום רפואה דאורחיה דתינוק ליפול ערלת לשונו ולא מחזי כרפואה:

ומדליקין וכו' - עיין מ"ש במ"ב בשם ת"י דיומא ולפ"ז הא דאמרינן בש"ס אם היתה צריכה לנר אין כונת הש"ס אם המילדת אומרת או שהיא אומרת רק שהגיעה לילה ובודאי צריכה לנר ליתובי דעתא וכ"כ הב"ח בריש הסימן ע"ש אלא דלפ"ז לא הויא דומיא הך דצריכה לנר להך דצריכה לשמן דהתם בודאי משמע כשהחכמה אומרת שנצרך לה שמן ודוחק אך מדברי הר"ן שילהי יומא ד"ה ואין עושין ודברים האלה הובאו ג"כ בת"ה להרמב"ן משמע דהם מפרשים כפשטיה דהיינו שהמילדת אומרת שצריכה לנר ויש לדחות דקושיתם שם מסיפא דאם היתה צריכה לשמן. והנה מהרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"א משמע שהוא מבאר הברייתא באופן אחר שיהיה הכל מתורץ דהיינו בסתם חולה שיש בו סכנה או ביולדת משעת פתיחת הקבר בודאי מדליקין לה את הנר ולא צריכינן לשום פרט רק הברייתא מיירי קודם פתיחת הקבר ואך שצועקת בחבליה ולהכי תלינן באם היתה צריכה לנר דהיינו שאומרת שצריכה ולהכי בתחלת הפרק בהלכה ב' קסתם ותני ומדליקין את הנר משום דבודאי מסתמא צריך לנר בעת שאיננו ישן ואלו הכא כתב כשהיא צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה ובהלכה י"ג מתחיל שם לבאר הדין בחיה משיתחיל הדם להיות שותת:

נר - והכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביוה"כ דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב [תוספות]:

כותית - וה"ה ישמעאלית. וגר תושב מילדין אותו מפני שאנו מצווין להחיותו ודוקא בדברים שאינם חילול ואפשר דאפילו באיסור דרבנן דחינן דבכגון זה דמצווין אנו להחיותו לא גזרו [עיין פמ"ג] ולענין קראים עיין במ"א ובה"ט ומשמע מהפמ"ג דבדבר שיש בו חילול שבת לכו"ע אין מחללין ואפילו בשכר ואפילו אם החילול הוא ג"כ איסור דרבנן מצדד שם להחמיר ויש להאריך בזה הרבה עיין בספר בית מאיר ובחידושי רע"א ואכ"מ לזה:

כיון שנראה אחת מאלה - והרמב"ם כתב בחיבורו השיעור משעה שהדם שותת וכתבו כולם דטעמיה דס"ל דדם שותת הוא קודם ישיבת המשבר כדברי ר"ח ורי"ף ופסק לקולא בסכנת נפשות ועיקר יסודם דהדם שותת הוא קודם דאל"כ הו"ל למימר עד שיתחיל הדם להיות שותת אבל המעיין בפירוש המשנה להרמב"ם יראה להדיא שסובר דדם שותת הוא אחר ישיבת המשבר ובלי ספק כן הוא דעתו גם בחיבורו ופסק כר"ה בריה דרב יהושע משום דבתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ולדינא נקטינן כהשו"ע:

כל שלשה ימים - ומאימתי חשבינן ג' ימים כתב הלח"מ פ"ב דמגמרא משמע לכאורה דמשעת פתיחת קבר חשבינן הנך ג' ימים אכן מלשון הרמב"ם בהלכה י"ג משמע דמשעת לידה חשבינן לג' ימים וכתב דכן משמע דאל"כ כשיקרה שני ימים שותת דם היאך הדין עי"ש בלח"מ שהאריך אכן בפירוש המשניות להרמב"ם מבואר להדיא דמשעת פתיחת הקבר מנינן וז"ל אין מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין וכו' עכ"ל ולענ"ד שפירוש דברי הרמב"ם כן הוא חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד מחללין וכמו כן אחרי הלידה נמי מחללין וכל אלה החילולים נמשך עד ג' ימים ומתאים דבריו שבהלכה עם דבריו שבפירושו. ולפ"ז אה"נ אם נמשך ישיבתה על המשבר יום א' לא מחללינן עליה כ"א ב' ימים אחרי הלידה ואעפ"כ אם נמשך קרוב לג' ימים ולא ילדה אינו בכלל זה דבאמת כוונת הש"ס על לידה כאורחא דרובא דנשי אבל כשתקשה הרבה בלידתה נעשית חולה בשאר אברי גופה וזה ידוע דכל אלו השיעורים הנאמרים בגמרא לא נאמרו כ"א בדלית לה מחלה אחרת מלבד שהיא יולדת כמו שכתבו הראשונים דאל"כ לא שייכי כלל הני שיעורי. ולמעשה צ"ע בכל זה:

כל שלשים - מקור דברי המחבר הם דברי הרה"מ שם עי"ש ובאמת המגיד בעצמו כתב מתחלה לדבר פשוט דדין מדורה הוא כמו כל צרכי החיה ועל כל צרכיה אסקינן דג' זמנים יש לה וא"כ מאי עדיפותא דמדורה מכל שאר צרכי החיה רק אח"כ הוציא מדברי הראב"ד דדעתו דעד ל' יום מסוכנת היא למדורה עי"ש ובאמת כ"ז הוא רק לפירוש הראב"ד בדברי הרמב"ם דהא דלא התיר מדורה לחולה מיירי בחולי שאב"ס וממילא כנגד זה התירא דחיה מיירי ג"כ לאחר זיי"ן דדינה ג"כ כחולה שאין בו סכנה ואעפ"כ רשאים ג"כ לעשות לה מדורה וע"כ משום דגבי מדורה לעולם מסוכנת היא אבל ע"פ האמת קשה מאד לפרש כן דברי הגמרא דהא דקאמר סבור מינה לחיה אין לחולה לא הוא בחולה שאין בו סכנה דא"כ לרוב הפוסקים דסברי דלמסקנת הגמרא ה"ה לחולה יהיה מותר לעשות מדורה אפילו לחולה שאין בו סכנה וזה לא נשמע לשום פוסק שיקיל בזה [וא"ל דכונת הגמרא הוא ע"י עו"ג דוקא דזה אינו דהא מביא ע"ז ראיה מהקיז דם ונצטנן והתם בודאי אפילו ע"י ישראל כדמוכח בכל הפוסקים וחולה עדיף מזה לשיטתם וכמו שפירש רש"י] וגם לישנא דהרמב"ם אין מדוקדק לפ"ז דאמאי קא מדייק וקאמר אבל אין עושין לחולה כדי שיתחמם אפילו כדי להתרפאות אסור דהא הוא חולי שאין בו סכנה אם לא שנדחוק דכונתו דאפילו ע"י עו"ג אין עושין וזה אין במשמע בשטחות לשונו עי"ש וגם בשלטי הגבורים פרק מפנין מבואר דס"ל דמיירי הרמב"ם בחולה שיש בו סכנה וכן נמצא בחידושי הרמב"ם המובאים בשמן רוקח שדעת הרמב"ם שאין עושין מדורה לחולה מיירי אפילו בחולה שיש בו סכנה והוא מספר הבתים עי"ש וממילא אין צריך לדחוק דמיירי בחיה תוך ל' ושפיר מיירי בתוך זיי"ן או בתוך ג' וכן משמע ג"כ קצת בירושלמי דמימרא דשמואל דעושין לה מדורה קאי על זמן שמחללין עליה את השבת דאיתא בירושלמי פרק מפנין על המשנה דמחללין עליה את השבת אמר שמואל עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז משמע דקאי על זמן דקודם זיי"ן וגם לפי מה שהבין רבינו חננאל בפרק הדר גבי ינוקא דאשתפוך חמימיה דאמרינן התם ליחם ליה ע"י עו"ג אגב אמו ופריך אמו הא קאכלה תמרי ומשני תונבא הוא דנקט לה ופי' שם הר"ח קור אחזה וכו' עי"ש ולפ"ז בודאי צריכה לחמים לרחוץ ולשתות לחמם גופה ואפ"ה לא התירו כ"א ע"י עו"ג משום דמיירי ביום חי"ת ואין לחלק בין מדורה לרחיצה דהא הראב"ד בעצמו אינו מחלק עי"ש בדבריו [וגם בגמרא דקאמר שמואל חיה עד ל' לא מצא הגמרא לאשכוחי כ"א לטבילה ולא קאמר למדורה ויש לדחות דא"כ תרתי דשמואל ל"ל] אך יען כי הרב המגיד כתב שמבטל דעתו מפני דעת הראב"ד ע"כ חפשתי עוד ומצאתי ראיה לדברינו מראשון לראשונים והוא רב אחאי גאון אשר בודאי אם ראה הראב"ד לדבריו אפשר ג"כ שהיה מבטל דעתו מלפניו וז"ל בפרשת שמות ואלו אשה שילדה בשבת ואפילו חל ג' שלה בשבת אע"ג דהיא אמרה בריאה אני ולא צריכנא מדורה וחמין וכו' ההוא בריותא לאו בריותא היא ועבדינן לה מדורה וחמין וכו' וכל צרכין דעבדין לחיה וכו' הרי דגם מדורה כלל בג' וז' ול' ומביאו הרמב"ן בת"ה עי"ש וכ"כ רבינו ירוחם בראש ספרו וז"ל ועושין לה מדורה לחיה בשבת באותם ימים שאמרנו שמחללין ע"י ישראל ובאותם שאמרנו אין מחללין עושין ע"י עו"ג עכ"ל ומאחר שלא מצינו שום משמעות לאיזה פוסק לבד מהראב"ד שיאמר שדין המדורה חמירא מכל צרכי החיה וכולם העתיקו להקדמת דינים האלה מימרא דנהרדעי שאמרו חיה ג' וז' ול' קשה מאד להקל לעשות מדורה ע"י ישראל עד ל' וצ"ע למעשה:

הולד שנולד וכו' - המג"א כתב דבכולהו יש להו צער וכיון דכל אלה אינם מלאכה לא גזרו בהו רבנן והוא מתוספות שילהי פרק מפנין ובשאלתות דרב אחאי פרשת שמות משמע דמניעת חתוך הטבור יכול להיות סכנה לולד דז"ל שם מהו לחתוך טבור בשבת וכו' כי קא מיבעי לי בחד ולד מי אמרינן אפשר לאזדהורי [היינו בקשירת הטבור לבד] ולא אתי לידי סכנה או דילמא זימנין דלאו אדעתיה ואתי לידי סכנה או דלמא הלכה כר' יוסי דמסתבר טעמיה דזמנין דמנתח והוי ספק נפשות וס"נ להקל ופשיט ממימרא דר"נ דהלכה כר' יוסי וכ"כ חידושי הר"ן שם במתניתין דאם לא יחתכנו איכא סכנתא עי"ש וכ"כ המאירי במשנה שם וברמב"ם פ"ב מהלכות שבת מבואר ביותר מזה שהוא כלל בסכנה את כל אלו הדברים אם ימנע מהולד שאחר שחשב בהלכה י"א הדברים שעושין לולד סיים ע"ז מפני שסכנה הוא לו אם לא יעשו לו כל אלה ולפ"ז דבר פשוט הוא דאפילו במלאכה דאורייתא מחללינן היכי דא"א בענין אחר ואין כונת הש"ס בהני מלאכות מפני שהם מדרבנן דבאמת עושים אותם ביום שנולד אפילו היכא דקעביד איסור דאורייתא על ידם כגון להחם חמין כדי לרחוץ או כדי לשחק הסימנין הצריכין לו למליחה או גבי מלפפים לחתך בגד לעשות חותלות או להביא סכין דרך ר"ה לחתוך הטבור [חוץ מטמינת שליא דאסור לטמון בארץ משום דאינו אלא סגולה וכמו שכתב המאירי והרמב"ם השמיטה בחבורו] וכונת הרמב"ם שם במה שכתב בחמין שהוחמו בשבת היינו אפילו אם הוחמו ע"י ישראל [עיין בפ"ב מהלכות מילה בשאלת חכמי לוניל ובתשובתו שם] [הג"ה ודע דבדברי הרמב"ם אלו דמשמע מיניה דללפף להולד יש חשש סכנתא אם ימנעו מזה יתיישב מאד מימרא דר"נ דקאמר מכאן שמלפפים להולד הנולד והלא קאמר בדף ס"ו לפופי ינוקי בשבתא שפיר דמי הרי דבכל שבת שרי [ועיין לקמן מה שכתבנו ע"ז בשם שארי ראשונים] ואין בזה משום שבות כלל ומאי רבותא הכא אבל לפי הרמב"ם ניחא דשם אשמעינן הגמרא דמשום דיהיה בזה צער אם ימנע לכך לא גזרו רבנן וכן דייק הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת דין ל"א עי"ש וכאן אשמועינן הגמרא דביום שנולד הליפוף הוא מכלל שאר צרכי הכרח להולד ונ"מ דמותר לעבור אמלאכה דאורייתא בשביל זה] ועכ"פ נראה פשוט דיש להקל לכתחלה להחם חמין ע"י עו"ג כדי לרחוץ התינוק וכמו שכתבתי במ"ב ואח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם שו"ת שו"מ שכתב ג"כ הכי:

או ספק בן זיין - דין זה העתיק המחבר מהטור וכפי הנראה הוא כמו שכתב הב"י דמקורו הוא מהא דשבת קל"ה בברייתא בן שבעה מחללים עליו וכו' ובן ח' אין מחללין עליו ספק בן זיי"ן או בן חי"ת אין מחללים בן חי"ת הרי הוא כאבן וכו' ומפרש הטור דכונת הברייתא לענין חילול שבת ממש לרפאותו ולהחיותו דאם היה מפרש דהברייתא מיירי לענין למולו בשבת לא היה מדייק מזה דאין מחללין דמילה לא מהלינן מספיקא ביום השבת אבל חילול שבת לרפואה מחללינן מספיקא כדקי"ל בנפל גל ספק חי ספק מת מפקחין ולכאורה הלא בגמרא שם מוכח דהברייתא אמילה קאי וכן פירש"י שם וי"ל דגם הטור מודה לזה אלא דסובר דברייתא כוללת שניהם מדקאמר שם לישנא דסתם חלול ואין להקשות בדף ל"ו דקמותיב מהאי ברייתא לימהליה ממ"נ והוצרך לאוקמי' במכשירי מילה ואליבא דר"א יותר הו"ל לאוקמיה לענין חלול שבת ממש לבד וכפשטיה דלישנא דברייתא א"ו דס"ל להגמרא דהברייתא לענין מילה מתנייא וי"ל דאי הוה מתרץ ליה כן הוי מקשה ליה מברייתא קמייתא דאמר שם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת אכן מדברי הרמב"ם שלא העתיק דין זה רק בהלכות מילה משמע דסובר דברייתא זו רק לענין מילה מתנייא והנה בבה"ג הלכות מילה לענין ספק בן חי"ת כתב בהדיא ולענין אחולי שבתא מחללינן מספיקא דקאמרינן כל ספק נפשות להקל וגם העיטור בהלכות מילה מביא דבריו לפסק הלכה וכפי הנראה שם גם רב האי גאון כתב כן והעיטור לא פליג עליו שם כ"א הוסיף דהיכי דגמרו צפרניו אפילו פירש ממנה תיכף גם זה בכלל ספק דאמרינן אשתהויי אשתהי וכן המאירי שם בדף קל"ו כתב ג"כ ככל דברי בה"ג וכתב אמנם לענין לחלל שבת כו"ע מודו דמחללין עי"ש וכן בספר האשכול כשהעתיק הברייתא דספק בן זיי"ן אין מחללים כתב ע"ז וז"ל פי' למולו ור"ל דלא נטעה לפרש דקאי על כל חלול ואולם יש לדחות דאפשר דהם מיירי היכי דגמרו שערו וצפרניו [וכן משמע קצת בעיטור שם עי"ש] אבל היכא דלא גמרו יותר מסתבר לומר דהוא בן חי"ת. והנה מסוגיא דערכין בישבה על המשבר ומתה והובא בס"ה דמקילינן מספיקא להביא סכין דרך ר"ה תירץ המ"א דהתם מיירי שידעינן שכלו חדשיו והנה עוד מביא המ"א שתלוי זה בשני תירוצים שהובא בתה"א להרמב"ן לענין עוברה שהריחה דלתירוץ א' שהם דברי הבה"ג מבואר שגם בולד קודם מ' יום דמיא בעלמא הוא אעפ"כ מחללים וא"כ כ"ש בנולד לאויר העולם והוא ספק דמחללין אך לפי מה שביאר שם הרמב"ן הטעם ביושבת על המשבר דחשוב כילוד ורק הדלת ננעל בפניו א"כ עכ"פ נאמר דדוקא דכלו לו חדשיו עי"ש [והנה לפי דברי המ"א זה ממילא נדחה הראיה שהבאנו לעיל מבה"ג דאפשר דהוא אזיל לשיטתיה בזה דסבר דמחללין אפילו על עוברין וכ"ש שם] ולענ"ד לא תלוי כלל זה בזה דאפילו לפי תירוץ זה לא קאמר שם הרמב"ן רק דבעוברין לא מחללין משום דישראל אינו מצווה על העוברין ויושבת על המשבר לא מיקרי עוברין וכנולד דמיא משא"כ בנולד אפשר דגם הרמב"ן מודה דאע"ג דאין נהרגין עליו מספיקא משום ושפטו העדה וגו' אעפ"כ מחללין מספיקא דספק נפשות להקל ולהיפך ג"כ קצת יש לדחות דהתם אם נאכיל לאמו ביוה"כ מסתמא לבסוף תלד בן קיימא וישמור שבתות הרבה ולכך התירה התורה וכמש"כ הר"ן משא"כ בזה שכבר נולד וחזינן שלא גמרו שערו וצפרניו מסתברא שהוא בן חי"ת ולא יחיה ולמה נחלל שבת עליה. ודע דלדברי המ"א הנ"ל דתלוי זה בשני התירוצים ממילא לפי מה שפסק הריטב"א בחידושי נדה ד' מ"ד כדעת הבה"ג דאפילו על עובר מחללינן ממילא מחללינן גם על ספק בן חי"ת:

שלא יתעקמו - כתב הב"ח דבחומרי שדרה שנתפרק אפי' אין מישבין בידים ממש אלא ע"י ליפוף בגדים נמי אסור ובמאירי פ' כל הכלים משמע דבליפוף בגדים בכל גוונא שרי: