{א} בנפה ובכברה חייב - שזהו דרך ברירתו ואפילו היה בדעתו לאכול לאלתר:

{ב} בקנון ובתמחוי - פירש"י קנון הוא כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מצד אחד וקצר מצד אחד והבורר קטניות נותן אותם בצד הרחב ומנענע אותם והם מתגלגלים ויורדים דרך פיו הקצר והפסולת שאינם עגולים נשארים בכלי ותמחוי היא קערה גדולה ופטור אבל אסור דהוי בורר כלאחר יד דעיקר ברירה אינו אלא בנפה וכברה:

{ג} ואם בירר בידו - היינו דוקא האוכל מן הפסולת ולהיפך בכל גווני חייב וכדלקמן בסעיף ד' וה':

{ד} וכל מה שבורר וכו' - ר"ל אפילו יאריך זמן הסעודה כמה שעות מקרי לאלתר כיון שהברירה היא סמוך לסעודה:

{ה} לצורך וכו' - ואם כונתו כדי שישתייר גם אחר סעודה או על סעודה אחרת חייב חטאת [טור] אך אם ממילא נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה אין בכך כלום כיון שכבר בירר בהיתר:

{ו} ואפילו אחרים וכו' - ר"ל דאחד יכול לברור בעד כל בני הסעודה ואין בזה משום בורר דדרך אכילה היא ואפילו אינו אוכל בעצמו כלל עמהם ג"כ שרי והאי עמו שכתב רמ"א לאו דוקא הוא [ברכי יוסף ע"ש שמוכיח כן מן התוספות וכן משמע בד"מ הארוך]:

{ז} לברור הירק - ודוקא באופן זה דהוי אוכל מן הפסולת אבל לא להיפך ליטול העלין המעופשין מן הטובים דהוי בורר פסולת מן האוכל וחייב ואפילו אם אין העלין הללו פסולת גמור שראויין לאכילה ע"י הדחק אפ"ה יש איסור לבררם מדרבנן דמחזי כבורר פסולת מן האוכלין:

{ח} מן העלין - וה"ה כשמונח לפניו קטניות או שאר פירות ויש בהם מתולעים ומעופשים וכן פירות שנפלו לארץ ונתערבו בעפר וצרורות יזהר שלא יברור בידו רק מה שצריך לאותה סעודה שרוצה לאכול תיכף ולא יותר דאז חייב וגם יזהר שיברור דוקא האוכל מן הפסולת ולא להיפוך [פמ"ג וח"א]:

{ט} אוכל מתוך הפסולת - דפסולת מתוך האוכל אפי' לאלתר חייב וכדלקמיה ומש"כ בידו ה"ה בקנון ותמחוי:

{י} נעשה וכו' - דרוב עניני ברירה הוא אלאחר זמן [דלאלתר דרך מאכל הוא לברור האוכל מן הפסולת בעת האכילה] ואז הדרך לברור בכל דבר אפילו בידו וכ"ש באיזה כלי אלא דאם הוא בורר בנפה וכברה או שהוא בורר הפסולת מן האוכל דמינכר מלתא דלשם ברירה הוא אפי' לאלתר חייב:

{יא} וחייב - ע"כ יש ליזהר במה שנוהגין העולם להכין הבצלים בחומץ לאיזה תיקון מאכל לסעודה ג' ובוררין העלין הטובים מן הכמושים והמתולעים שלא יעשו זה רק סמוך לסעודה וגם יזהר שלא יברור הכמושים מן הטובים דזה הוי פסולת מן האוכל וכמש"כ בסק"ז. ובש"ג כתב דנהג להכין זה מע"ש דקשה ליזהר בעניני הברירה בזה והנה המחמיר ועושה כן תע"ב [א"ר] ומ"מ אין למחות ביד המקילין ומכינין בשבת דיכול לסמוך על הרמ"א הנ"ל בס"א בהג"ה אך שיזהר בכל מה שכתבנו:

{יב} ומניח השני - ר"ל דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת וא"כ צריך לברור זה שרוצה לאכול מיד דחשוב כאוכל ולהניח השני בקערה אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל דקיי"ל דאסור לברור אפי' כשרוצה לאכול המין השני לאלתר:

{יג} לאכלן מיד - ר"ל שיברור אותו שרוצה לאכול מיד ולא יברור אותו שרוצה להניח לסעודה האחרת:

{יד} וכל אחת וכו' - ר"ל דמ"מ שייך בזה ברירה כיון שאין מסודרות כל מין בפני עצמו אלא מעורבין ביחד:

{טו} לא מקרי ברירה - אם לא שקצת מהם אינם טובים כ"כ כמו חתיכות האחרים כגון שנקדחו מכח הבישול איזה חתיכות דגים ורוצה לברור אותן שלא נקדחו או שאיזה חתיכות דגים הוי מדג חי ואיזה מדג מת ורוצה לברור אלו מאלו בכל זה אפילו במין אחד שייך ברירה וצריך לברור זה שרוצה לאכול עכשיו ודמי ממש לעלין מעופשין בס"א. ותפוחים חמוצים ומתוקים מסתפק הפמ"ג אי מקרי מין אחד אם לא ואם מחמת חמיצותו אין ראוי לאכול הוה בודאי דומה לפסולת ויש בזה משום איסור ברירה ואפי' נאכלים ע"י הדחק יש בזה איסור מדרבנן ודמי לעלין מעופשין הנ"ל בס"א. והנה הט"ז מחמיר אפילו במין אחד שלא יברור אלא אותו שרוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא דרך ברירה אבל הרבה אחרונים חלקו עליו והסכימו עם הרמ"א שפסק כתה"ד. ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין זה וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין וע"כ צריכין ליזהר בסעודות גדולות שמונחים כמה מיני עופות יחד ובוררין להניח למוצאי שבת שיבררו אלו שרוצין לאכול עכשיו ולא להיפוך. כתבו האחרונים דה"ה בכל דבר כשהם שני מינים כגון כלים ובגדים שייך ברירה וע"כ צריך לברור זה המין שרוצה ליטול עכשיו והשאר ישארו על מקומם ולא להיפוך ואפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו ועי"ז מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים לא הוי בכלל בורר וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה והמין שרוצה לאכול מונח למטה ומסלק אלו שמונחין למעלה כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו לא הוי בכלל בורר ועיין בבה"ל:

{טז} שבירר שחרית וכו' - וה"ה אם היה זמן מופלג מסעודת בין הערבים:

{יז} בידו אחת - אף דלקמן בס"ז איתא דלנפח בידו אחת מותר התם לאו דרך ברירה הוא בזה משא"כ בסתם ברירה לא מיקרי שום שינוי ע"י מה שבירר בידו אחת ויש דלא גרסי כלל תיבת אחת ועיקר רבותא הוא דאפילו בידו דבאוכל מתוך פסולת מקילינן בזה היכא שכונתו לאכול לאלתר הכא חייב:

{יח} ויש יותר וכו' - ר"ל דביו"ט בכה"ג צריך לברור הפסולת קמ"ל דשאני התם דמשום שמחת יו"ט הוא כדי למעט בטרחא אבל הכא דרך ברירה הוא:

{יט} ממתקת אותם - ומבלעדי זה התורמוס מר מאד וחשיב כפסולת והפסולת אינו מר כ"כ ע"כ חשיב התורמוס כפסולת מתוך אוכל:

{כ} אין מוללין וכו' - מלילה הוא שמולל השבלים כדי לפרק הדגן מתוכן ואסור מפני שנראה כדש:

{כא} בשינוי מעט וכו' - בגמרא איתא שם ומולל בראשי אצבעותיו וזהו השינוי שאינו מולל בידו ומה דקאמר מעט היינו שלא ימלול בהם רק מעט [כן מוכח בגמרא שם. עולת שבת] וה"ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא מהן הקטניות רק מעט וע"י שינוי וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו"ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ועיין בבה"ל:

{כב} ויש מחמירין - דס"ל דדוקא לרכך השבלים מותר ע"י שינוי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים אף ע"י שינוי אסור אף שדעתו לאכול לאלתר מפני שנראה כדש אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכו"ע דאין זה בכלל מפרק כלל ואפי' לקלוף הרבה מותר כדאיתא בגמרא וכ"ז כשדעתו לאכול לאלתר כדאיתא לקמן בסוף סימן שכ"א עי"ש. ולרכך תפוח קשה אפשר דמותר אפי' בלי שינוי [פמ"ג]:

{כג} ולכן אסור וכו' - היינו אפי' ע"י שינוי דבלי שינוי לכו"ע אסור:

{כד} קליפתן הירוקה - דזה דמי כמתוך השבלין אבל לכו"ע מותר לשבר הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הדקה שעל האגוז גופא וכדלקמן בסוף סימן שכ"א. לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן משמע מדברי הפמ"ג בסימן זה שיש ליזהר לברור האוכל מתוך הקליפות ולא להיפוך ואפי' כשדעתו לאכול מיד ומשום בורר אבל לקמן בסימן תק"י הביא המ"א בשם הים של שלמה דדבר זה שקולף הקליפה מהן בכלל תיקונא אוכלא הוא ולא שייך ברירה בזה ואף שהקשה עליו המ"א כבר יישבו בספר אליה רבה והביאו הפמ"ג שם דכיון שדעתו לאכול מיד שרי:

{כה} מלילות מע"ש - ה"ה דאפי' אם מלל מעט בשבת וכנ"ל ג"כ מותר לנפח בידו אחת וכדלקמיה והאי דנקט מע"ש לאשמעינן דאפילו היו לו הרבה מלילות ג"כ מותר לנפח בידו אחת [רמב"ן במלחמות]:

{כו} בקנון ותמחוי - גזירה משום נפה וכברה דיש בזה חיוב חטאת:

{כז} ולא בשתי ידיו - דהיינו לדבק שתי ידיו כאחת וליקח בשניהם ולנפח וה"ה דמיד ליד חברתה אין נכון לדעת הרמב"ם:

{כח} אין שורין וכו' - ה"ה אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיציף למעלה כגון תבן [מ"א]:

{כט} הכרשינין - הוא מאכל בהמה וה"ה תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם:

{ל} אע"פ שנופל וכו' - כיון שאינו מתכוין לכך:

{לא} משמרת - כלי שמסננין בה השמרים והיין יורד זך וצלול:

{לב} אסור ליתן וכו' - וחיוב חטאת נמי יש בזה משום בורר שנברר האוכל מהפסולת עי"ז או משום מרקד עי"ש בגמרא:

{לג} צלולים - ר"ל שיהיו השמרים צלולים והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם. מותר ליתן בשבת מים ע"ג שמרים שנשארו בחבית וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו [אחרונים]:

{לד} מותר - כיון דבלאו הסינון ג"כ הם צלולים וראוים לשתות לכן אין בזה משום בורר וצלולים מקרי כל שראוי לשתות כך בלי סינון לרוב בני אדם ויש מחמירין דדוקא כשכולם יכולים לשתות כך ואין מסננן אלא כדי שיהיו צלולין ביותר. וכן משקה שקדים הכתושין מע"ש מותר לסנן בשבת הואיל דיכולים לשתותו כך בלי סינון [אחרונים]:

{לה} קסמין דקין - איתא בסמ"ג קצת קסמין והכונה דאלו היו הרבה אין ראוי לשתות כך לרוב בני אדם בלי סינון וה"ה אם יש בהיין קצת קמחין שראויין לשתות כך לרוב בני אדם ג"כ שרי לסנן אפילו במשמרת:

{לו} אסור - לסנן אפי' מים צלולין לגמרי ומיירי בשאינו עומד מוכן לכך דאל"ה דינו כמשמרת:

{לז} משום ליבון - דשרייתו זהו כיבוסו כ"כ הב"י בביאור דברי הטור והמג"א והגר"א מסקי דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו כיון שאין עליו לכלוך וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט ועיקר טעם האיסור הוא משום דיכול לבוא לידי ליבון דהיינו ע"י סחיטה משא"כ במשמרת שעשויה לכך לא יבוא לסחטו וה"ה בסודר אם היה עומד מוכן לכך וכנ"ל:

{לח} ויין - מדעת הט"ז לקמן בסוף סימן ש"כ משמע דסובר דדוקא ביין אדום אבל ביין לבן אסור לסנן כמו מים אבל הא"ר חולק עליו ע"ש:

{לט} מותר - דלא שייך בהו שמא יסחוט שאין הבגד מתכבס ומתלבן על ידם ואפילו את"ל דגם על ידם מתלבן קצת מ"מ לא חיישינן לסחיטה דאינו חושש לסחטם דאינו יכול לנקותו מריחו וחזותו ולצורך משקה הבלוע בו ג"כ אין דרך לסחטם:

{מ} אסור לסננם - משום בורר בין במשמרת ובין בסודרים ומיירי בעכורים לגמרי דלא משתתי הכי כלל דאלו בעכור קצת ואפשר דמשתתי הכי אך רובא דאינשי קפדי שלא לשתותו בלי סינון אין איסור רק במשמרת אבל בסודרין דאין דרך לסנן בו מותר לסנן יין ושאר משקים:

{מא} ולהרמב"ם במשמרת וכו' - וטעמו נראה משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ולדינא הלכה כדעה א' [א"ז]:

{מב} לא בעכורים - היינו אף בעכורים קצת דאלו בעכורים לגמרי הלא אף לדעה הראשונה אסור וכנ"ל ובזה טוב לחוש לדברי הרמב"ם:

{מג} ויין מגתו וכו' - פי' שאז כל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהן ואין כאן תיקון דבלא"ה משתתי וע"כ אפילו כשהוא טורפה ונעשה עכור כצלול דמי:

{מד} לתוך הסודר - זהו לדעת הרמב"ם ולדעה הראשונה אפי' במשמרת שרי:

{מה} בסודר - ר"ל משקה עכור קצת אבל כשמסננין בו יין צלול דמותר לסנן במשמרת אף בסודר אין צריך שום שינוי:

{מו} משום שינוי - שלא יעשה כעובדין דחול:

{מז} כל מקום וכו' - בא לרבות לדעה הראשונה דאפי' יין שהוא עכור קצת דאסור לסננו במשמרת וכנ"ל אפ"ה מותר לסננו בכפיפה מצרית שאינה עשויה לשמר בה בימות החול וכן מים בין צלולים בין עכורים במקצת מותר לסנן על ידה:

{מח} בכפיפה מצרית - ואותו כלי העשוי כנפה שמסננין בה דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך ואין לסנן בה אלא יין צלול ומים צלולים וכנ"ל בריש סעיף יו"ד:

{מט} משום שינוי - שלא יהיה כעובדין דחול ולפ"ז מים ויין צלולין דגם במשמרת מותר וכנ"ל ממילא מותר להגביה הכפיפה טפח ויותר ועיין בבה"ל שביארנו דהרבה ראשונים סוברין דהטעם שצריך שלא יהיה הכפיפה גבוה טפח הוא משום חשש אהל דשיעורו בטפח ולפ"ז גם כשמסנן יין ומים צלולים דינא הכי. ודע דענין עשיית אהל לא שייך בזה אלא כשמכסה בהכפיפה כל חלל הכלי שתחתיה אבל אם אוחזה בידו אחת על הכלי שלא ע"פ כולה ושופך בידו השניה מותר אפי' ביותר מטפח וגם לטעם השו"ע דס"ל משום שינוי אפשר דגם זה שינוי מקרי ובפרט אם היה צלול דאין צריך זה השינוי כלל לטעם הראשון וכמו שכתבנו:

{נ} לא יתן וכו' - ר"ל אפי' מע"ש כדי לסנן דרך בו בשבת ומיירי השו"ע ביין עכור קצת דאם הוא יין צלול ומסננו רק מפני קסמין דקין שבו אף במשמרת ממש מותר וכנ"ל בסעיף יו"ד:

{נא} בחזקה - דדרך הוא לתחוב פיו בחוזק כדי שיעכבו הקסמין והטינופות מלעבור וע"כ הוא כעין משמרת:

{נב} שאין לך - בגמרא איתא דמחזי כמשמרת ופי' הר"ן דלאו משמרת ממש היא שהרי עוברין בה שמרים אלא כיון דאיתא קסמין וטינופת דלא עברי בהו דמי למשמרת עכ"ל ומש"כ השו"ע שאין לך היינו לענין דמעכב היטב עכ"פ הקסמין והטינופות מלעבור:

{נג} ניצוצות - ר"ל טיפות קטנות המטפטפות כשנפסק הקילוח:

{נד} מוכחי וכו' - ר"ל דמוכח שהוא בוררם מתוך הפסולת שבשולי הכלי אבל תחלת שפייתן כשעדיין אין הפסולת ניכר לאו בורר הוא:

{נה} שהוא בורר - ומיירי שרוצה לשתות לאחר זמן דאם בדעתו לשתותו לאלתר הלא קי"ל דאוכל מתוך פסולת כשבוררם שלא ע"י כלי מותר אם בדעתו לאכול מיד וכאן אף שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו ואם נתן קיסמין בפי הכלי שמערה בתוכו כדי שיסתנן היטב בזה אפילו לאלתר אסור אם אינו מפסיק כשמתחילין הניצוצות לירד משם דחשיב כבורר ע"י כלי. ואסור לשפוך השומן מן הרוטב ואפי' אם לא יסירם בכף אלא ישפוך בהכלי עצמה דהוה כבורר ביד ולא בכלי וכנ"ל מ"מ אסור דהשומן מקרי פסולת לגבי הרוטב אם אינו רוצה לאכול השומן לאלתר ופסולת מתוך האוכל אסור אף אם רוצה לאכול האוכל לאלתר כמש"כ בריש הסימן ואם שפך ביחד עם השומן גם מקצת מן הרוטב שרי [אחרונים]:

{נו} כדי שיקלח וכו' - ואע"פ שעי"ז יורד יין גם מתוך השמרים אינו חשוב כבורר כ"ז שאין הניצוצות מתחילין לירד מן השמרים כמו שנתבאר:

{נז} שנתן בה וכו' - היינו מע"ש דבשבת אסור לסנן חרדל ע"י מסננת משום דהפסולת שבחרדל נשאר למעלה ומיחזי כבורר כיון שאינו אוכלן וכמבואר לקמן בסימן תק"י ס"ג דאפילו ביו"ט אסור לברור:

{נח} נשאר למעלה - ר"ל ואינו עומד לאכילה אעפ"כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] ואם הוא מסנן כדי לאכול החלמון אסור דשני מיני אוכלין מקרי ושייך ע"ז שם ברירה ויש מקילין בזה ונכון להחמיר וע"כ יש ליזהר מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקאווע כמו שנוהגין במקום חלב [ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל בסוף סימן שי"ח] דאסור משום חשש בורר אבל מותר ליקח החלמון בידו דהוי בורר אוכל לאלתר וביד דמותר וה"ה דמותר ע"י עירוי מקליפה לקליפה דזה ג"כ מקרי כבורר בידו וכנ"ל בסקמ"ד:

{נט} ע"י מפה - ומשום מלבן ליכא כיון דליכא לכלוך וכמו שכתב בסימן ש"ב ס"ט וא"כ לדעת האוסרין שם אסור ע"י מפה והיינו דוקא במים אבל ביין ושארי משקין לכו"ע שרי דאין המפה מתלבן ע"י שרייתן ובא"ר כתב להקל אף במים אפילו לדעת האוסרין שם ובמקום הדחק יש להקל כיון שאינו מתכוין לכביסה:

{ס} דלא שייך בורר וכו' - והא דאינו אסור משום שמא יסחוט כיון דאינו נשרה במים רק דבר מועט מהבגד כדי הנחת פיו אינו חושש לסוחטו [ב"י ע"ש עוד] ומ"מ יש ליזהר שלא ישתה דרך בית יד מכתונת שלו דבזה חיישינן יותר שמא יסחוט שמצטער בלבישתו:

{סא} אלא במתקן וכו' - וע"כ כשנופל זבוב או ד"א במאכל ומשקה לא יסיר הזבוב בין ביד בין בכלי דהוי בורר פסולת מאוכל אלא יקח קצת גם מהמאכל או המשקה עמו ויזרוק:

{סב} פי' שמוציא וכו' - וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה או שאר מיני חימוץ כדי לחבצו או העושה כמין כלי גמי ונותן הקום בתוכו ומי החלב נוטפין כ"ז בכלל מחבץ דהוא תולדה דבורר ואסור אפילו ע"י א"י וכן הקולט שומן הצף ע"פ החלב [שקורין סמעטענע] גם זה הוא בכלל בורר ע"כ יזהר שכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב ואז שרי וכמ"ש סי"ד וה"ה להיפוך שיטול קצת מן החלב עם השומן הזה [אבל ליקח השומן בצמצום אסור אפילו דעתו לאכול לאלתר שהרי הוא לוקח בכף] וכ"ז דוקא כשצריך לאכול בשבת דאל"כ הוי כמכין משבת לחול ואם א"צ לו רק שחושש שיפסד ויתקלקל מותר לעשות ע"י א"י כשאינו בורר בצמצום וכנ"ל דההכנה לחול הוא איסור מדברי סופרים ומותר ע"י א"י במקום פסידא וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

{סג} תולדת בורר הוא - ומכלל זה המעמיד חלב במקום חם כדי שתעשה גבינה והלוקח הקום ועושה גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין [רמב"ם]:

{סד} לפיכך וכו' - משמע מזה דהאיסור הוא משום בורר ולפ"ז אם דעתו לאכול לאלתר שרי לחבוץ בידו ועיין במ"א שהביא מהתוספתא ראיה דאיסורו הוא משום לש ולפ"ז אפי' דעתו לאכול לאלתר אסור:

{סה} אע"פ שנותנים וכו' - ר"ל אע"פ שמותר ליתן:

{סו} לא יחבצם בידו - ר"ל לא יקבצם בידו להפריד אותם מן הדבש. ודע דבתוספתא איתא אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל ור"ל להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך. נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידם אע"פ שראוי לשתותו בשבת והמ"א כתב דזהו תולדת בורר דעי"ז יורדין גם שמרי המשקה עצמו בשולי הכלי והוא דומיא דמחבץ שע"י הקיבה שנותנים בו מתפרד הקום מן החלב:

{סז} מפזר הרוק - ולא ראינו מי שחושש לזה כיון דאינו מתכוין לכך וכ"ש דאין זה דרך זורה [חידושי רע"א] ועיין בבה"ל:

{סח} זורה - וזורה את התבואה ברחת לרוח הוא אחד מל"ט אבות מלאכות:

הבורר אוכל מתוך הפסולת - עיין בפמ"ג שכתב דבדיעבד אם בירר י"ל דאסור לאותה שבת דנהנה ממלאכת שבת וע"ש מה שמסתפק בכמה דברים בענין זה אולם לפי מה שכתב הגר"א לעיל בסימן שי"ח ס"א אין להחמיר בשאר מלאכות בשוגג לענין דיעבד וע"ש בבה"ל. והנה מדלא העתיק המחבר שיטת התוספות דס"ל דאוכל מן הפסולת הוא דוקא כשאוכל מרובה על הפסולת הא אם הפסולת מרובה דרך לברור האוכל ובכלל ברירה הוא משמע דלא סבירא ליה כן וכן משמע לקמן בס"ד בהג"ה:

ובורר מין ממין אחר וכו' - לענין חיובא דנפה וכברה אין חילוק בין אם בירר אותו המין שהיה רוצה לאכול והמין השני נשאר על מקומו או להיפוך [וכן כשדעתו לאכול שניהם לאלתר והפמ"ג מסתפק בזה ולא נהירא דמשמע מלשון הר"מ דעיקר חיובא הוא מחמת שבירר מין ממין ועיין מה שכתבנו לקמן עוד בכגון זה] אבל לענין התירא כשבירר בידו אינו מותר רק כשבירר אותו המין שרוצה לאכול ולא להיפוך כי זה המין חשוב כאוכל והשני חשוב כפסולת כ"ז ביארנו לפי דעת הרמ"א לקמן בס"ג ועיין מה שכתבנו שם:

בקנון ותמחוי וכו' - ואפילו בירר בהן רק חצי שיעור גרוגרת ג"כ אסור גזירה אטו חצי שיעור דנפה וכברה דיש בזה איסור תורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [פמ"ג]:

כדי לאכול לאלתר - ואפילו בירר רק כדי להאכיל לבהמה ועופות לאלתר ג"כ שרי [פמ"ג]:

וכל מה שבורר וכו' - עיין במ"ב ועיין בספר תוספת ירושלים שהוכיח מן הירושלמי דבעינן לאלתר ממש ודלא כהרמ"א ונראה דמ"מ אין להחמיר בזה דדברי הרמ"א יש להם מקור מן הש"ס שלנו וכמו שהביא ראיה בביאור הגר"א ע"ש:

מן העלין המעופשים - באופן ברירה זו יש חילוק דאם הם עלים מופרדים יבור לו הטובים ויניח המעופשים וכמו שכתב המ"א אבל אם הם קלחים כגון חזרת שהעלים שמבחוץ הם המעופשים אז יסיר מוצא המעופשות דהו"ל כמסיר הקליפה לאכול התוך [שיורי ברכה וכ"כ בפמ"ג דזהו לאו דרך ברירה רק לתקן המאכל]:

היו לפניו וכו' - הנה הפמ"ג מסתפק דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה דהי אוכל והי פסולת ע"ש ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב והנה הפמ"ג במ"ז סקי"ב אהא דאיתא שם דשרי לסנן החלמון מן החלבון ע"י מסננת [שהוא דומה לנפה וכברה] אף דמקרי ב' מינים והטעם משום דאין מסנן החלמון כדי לאכול כ"א ליפות מראה החרדל ומזה הוכיח שם דה"ה דמותר לברור שני מיני אוכלים אחד מחבירו אף ע"י נפה וכברה היכא דאין רוצה לאכלם עתה ולענ"ד לא דמי כלל דהתם תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה והחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה ולפיכך אין שייך ע"ז שם בורר שאין מתקנם ע"י ברירתו לאכילה לעולם אבל כשבורר שני מיני אוכלים כ"א מחבירו כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא וכמו שכתבנו:

שני מיני אוכלים - סעיף זה מיותר הוא דכבר כתב דין זה בס"א ולא נקטיה אלא משום סיפא דאם בירר והניח לאחר זמן דדין זה עדיין לא נזכר כי בס"ב לא מיירי אלא באוכל ופסולת ולא בשני מיני אוכלין:

ומניח השני כדי וכו' - עיין במ"ב והנה לשון המחבר מועתק מהרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה י"ג והם כפשטן ומניח לאחרים או לעצמו והרב מוסיף תיבת השני כדי ושינה כונת המחבר והר"מ ז"ל להודיע לנו דאותו שאינו רוצה עתה הוא כפסולת וצריך לברור אותו שרוצה לאכול דוקא וכמש"כ התה"ד [פמ"ג] ואם דעת הרמב"ם הוא ג"כ כהרמ"א לא ברירא דיש גדולים שאינם סוברין כן עיין בספר מא"מ שהביא בשם הר"ר דוד עראמה בפירושו להרמב"ם שכתב דבשני מיני אוכלים אע"פ שלא אכל מה שבירר אלא מה שהיה בורר בידו הניחו לבו ביום או למחרת ואכל המין הנשאר שרי דלא אסרינן זה אלא בבורר פסולת גמור מתוך אוכל משא"כ הכא דהוי ב' מיני אוכלים וכל שבורר כדי לאכול לאלתר שרי עכ"ל המא"מ וכ"כ ג"כ בספר מגלת ספר לדעת הרמב"ם אמנם למעשה אין לזוז מדברי התה"ד והרמ"א שמקורן הוא מדברי הרא"ש [ודברי התוספות בד"ה היו וכו' שכתבו שבורר אותו שאינו חפץ וכו' יש להסתפק אי כונתם בלאלתר או אפילו בלאחר זמן ופליגי אדעת הרמב"ם והסמ"ג ויתר הפוסקים דס"ל דפסולת מתוך אוכל לאלתר חייב] ונוגע בענין איסור דאורייתא:

לאכול מיד - הנה בספר ישועות יעקב הקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו בורר פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא מלאכה שאין צריך לגופה דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו והרי הוא כמוצא את המת לקוברו ותירץ דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור ולפ"ז דוקא פסולת מתוך אוכל דאין ראוי לאכילה כלל מתחלה ומשוי ליה אוכל ע"י הברירה הזאת אבל בשני מיני אוכלין כשמפריד האוכל השני מחמת שאינו רוצה לאכלו חשוב משאצ"ל כיון דאוכל זה שרוצה לאכול כעת ראוי לאכילה אף אם לא נפרד האוכל השני ופרידתו הוא רק מחמת שכעת אין נפשו חשקה בו הוי משאצ"ל עכ"ל וא"כ לפי דבריו יהיו דברי הרמב"ם הנזכר בשו"ע ס"א לשיטתו דמלאכה שאצ"ל חייב אבל לדידן דפסקינן דמלאכה שאצ"ל פטור לא יהיה חיב לפ"ז בבורר אותו שאין חפץ לאכול אפילו בכלי ורק אם בורר אותו שחפץ לאכול לאלתר ובכלי או בידו ולאחר זמן וקשה דלפי דבריו אמאי העתיק הרא"ש [ויתר הפוסקים] דס"ל דמשאצ"ל פטור את הדין דאותו שאינו חפץ לאכול מקרי פסולת וא"א לומר דלהקל העתיק זה כמו שמוכח בדבריו שם וע"כ צ"ל דס"ל דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו וע"כ מיקרי מלאכה הצריכה לגופה רק כ"ז לא שייך כ"א כשהמינין מעורבין יחד כל מין בחבירו ונתקן המין ע"י ברירת חבירו ממנו משא"כ כשמונח בקערה מין אחד על מין שלמטה ממנו ומסלק להמין שלמעלה כדי להגיע למין שלמטה ממנו לא שייך בזה תיקון שיהא נקרא מלאכה שצריכה לגופה ויותר נראה דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה וגם אפילו למ"ד משאצ"ל חייב ג"כ יהיה מותר בזה וכדמשמע לשון הרמב"ם והשו"ע דקאמר היו לפניו וכו' מעורבים משמע אבל אינן מעורבים לא שייך שם בורר במה שמסלק מין אחד מחבירו ואפילו אם תרצה לדחוק ולומר דבמה שאינו מסודר כל מין בפ"ע הוא בכלל מעורבין ושייך בזה שם ברירה מ"מ נראה דאין להחמיר בזה רק כשמסלקו מלמעלה ודעתו בברירתו כדי להניחו לאח"ז דאז אם הוא בכלל ברירה נוכל לומר דמקרי מלאכה וגם מלאכה הצריכה לגופה כיון דבהסרתו מכינו אלאח"כ לא שנא אם מכינו על יום זה או על יום אחר אבל אם אינו חושב אודותו כלל רק שרוצה להסירו כדי להגיע למין שלמטה ממנו זה לא הוי בכלל בורר כלל ודומיא דמה שפסק השו"ע לעיל בסימן שט"ז ס"ז לענין צידת נחש דאם מתעסק שלא ישכנו מותר והוא אפילו להרמב"ם דס"ל דמשאצ"ל חייב וכמו שכתבו המפרשים הטעם כיון שאינו רוצה בעצם הצידה רק כדי להפרידו מעליו לא הוי בכלל מלאכה דאורייתא וה"נ בעניננו שרוצה לסלקו רק כדי להגיע למין שלמטה ממנו ולענין פסולת מתוך אוכל שאני שמתיפה האוכל ע"י ברירתו משא"כ בזה שאינו מתיפה המין שלמטה עי"ז ורק משום עצם הברירה שבורר כל מין מחבירו וזה לא שייך בזה וכמו שכתבנו ראיה מצידת נחש ואף דשם יש כמה פוסקים דפליגי שם אהרמב"ם וס"ל דעיקר הטעם הוא משום דמשאצ"ל פטור א"כ בעניננו ג"כ נאמר כן דהיא עכ"פ מלאכה שאצ"ל כיון שאינו מתיפה המין שלמטה עי"ז ואינו רוצה ג"כ בברירת המין שלמעלה בעצם רק כדי לסלקו ולהגיע למין שלמטה ממנו ואף דשם יש עכ"פ איסור מדרבנן ורק משום דבמקום הזיקא לא גזרו התירו מ"מ נראה דבעניננו אין להחמיר בזה דהתה"ד גופא מצדד מתחלה להקל אפילו כשנתערבו יחד היטב והוא רוצה לבררו כדי להניחו לאחר זמן ומשום דלא שייך שם בורר היכא דכל מין ניכר בפ"ע ולא החמיר בזה לבסוף רק מטעם חשש חיוב ע"ש וכיון דביררנו בעניננו דלית בזה חיובא בכל גווני נראה דאין להחמיר בדבר:

שבירר שחרית - עיין במ"ב כ"כ בספר תוספת שבת ובספר מעשה רוקח ועוד אחרונים ויש אחרונים והמ"א מכללם שהעתיקו דלענין שני מיני אוכלים נשתנה הדין מן בורר אוכל מפסולת ולא נקרא לבו ביום כ"א מסעודה לסעודה הא אחר שאכל הסעודה ומכין לסעודה האחרת אף שהוא עדיין זמן מופלג לה מ"מ בכלל לאלתר הוא. ויש ליזהר בזה דנוגע באיסור דאורייתא:

הבורר פסולת וכו' - זהו לשון הרמב"ם והיינו אפילו לאלתר דאי לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חייב וכן איתא בב"י. ויש להסתפק אם שם בורר מונח דוקא כשבורר מקודם ומכין לאכול לאלתר אבל אם בעת האכילה גופא שאוחז בידו ורוצה לאכול מוציא הפסולת ומשליכו לא שייך בורר אף שעושה דבר זה קודם האכילה דזהו דרך מאכל או דילמא לא שנא אלא צריך להשליכו אחר שיאכל דוקא או שישליך מן האוכל עמו ומצאתי בספר ברכי יוסף שכתב שנחלקו בדבר מהר"י אבולעפיא ומהרי"ט צהלון שמהרי"א מיקל ומהריט"ץ אוסר ומטעם זה אוסר להשליך הזבוב מן הכוס אא"כ ישפוך ג"כ קצת משקה עמה [והובא בבה"ט] והתיר רק מטעם אחר ועיין לקמן בסט"ז בבה"ל וכתב הברכי יוסף דמסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה משמע דפסולת מתוך אוכל אפילו באופן זה חייב. ובינותי בספרים ומצאתי שהראשונים פליגי בסברא זו דהנה בחידושי הרמב"ן מוכח כדברי מהר"י אבולעפיא הנ"ל דז"ל הרמב"ן בליקוטיו על שבת דף ע"ד בד"ה וכי מותר וכו' פי' מסברא קסבר רבה וכו' שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר הרי דהרמב"ן נקט זה למילתא דפשיטא דזהו לאו דרך ברירה ורב יוסף דפליג שם על רבה הוא רק מטעם אחר כמו שכתב שם בהדיא ולשון זה של הרמב"ן העתיק ג"כ הריטב"א בחידושיו. אמנם מדברי הרא"ש בתשובה והועתק דבריו בשו"ע לקמן בסט"ז משמע דס"ל כמהריט"ץ דלא התיר שם במים שיש בהם תולעים לסנן לתוך פיו ע"י מפה רק מטעם דמה שמעכב בשעת שתיה את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר [ור"ל דלא שייך שם ברירה במה שמעכב ע"י פיו] ומדלא קאמר סתם דבשעת שתיה גופא אין שייך בורר אלא ודאי דס"ל כמהריט"ץ דלא שנא:

מתוך אוכל וכו' - וכ"כ הר"ן בפרק כלל גדול בשם ר"ח וכתב הרה"מ שכן הסכים הרמב"ן ושכן נראה מן ההלכות [לא ידעתי מנין לו דילמא הא דהביא הרי"ף להא דתורמוס היינו שהוא חייב לאחר זמן ואוכל מתוך פסולת אף לאח"ז שרי ולכאורה משמע דתוספות מפרשי הכי דבד"ה ולא ידענא וכו'. מפרשי מה דקאמר שם אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור היינו לאחר זמן וממילא מה דקאמר גמרא אח"כ לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור היינו ג"כ בלאחר זמן וע"ז דחי הגמרא דתורמוס כפסולת מתוך אוכל דמיא ומימרא דאביי דמחייב לאחר זמן קאי אפסולת מתוך אוכל וכן נראה מקושית אביי שם ע"ש ואולי כונת הרה"מ הוא מדקאמר הרי"ף סתם דהבורר תורמוס חייב ולא פירש ש"מ דבכל גווני מיירי וצ"ע] וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק כ"ז הביא בב"י שם וכן נראה ג"כ מדברי הרא"ש וכ"כ הריטב"א והמאירי וראיתי בספר מאמר מרדכי שכתב על סעיף זה וז"ל מכאן נראה ברור דמה שנוהגין בסעודות גדולות וכיוצא לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע דיש ליזהר בשבת מלעשות כן דהו"ל בורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפילו בלאלתר אלא יניח השדרה שם ולא ישליכנה לחוץ וכן יזהר כל אדם שלא להשליך עצמות הבשר לחוץ אלא בדרך אכילה דהיינו עצם שיש עליו קצת בשר יאחז בו לאכול ממנו ולהשליכו אח"כ מידו [מלשון זה משמע דאף בעת האכילה גופא צריך ליזהר שלא להפריש העצמות מן הבשר ולהשליכו לחוץ רק אחר שכבר קלף הבשר ואכל יכול להשליכו אבל לא ברירא דבר זה וכמו שכתבנו למעלה] ואותו שאין עליו בשר אל יגע בו אלא יאכל הבשר והעצמות ישארו בקערה ואח"כ ישליכם אם ירצה עכ"ל והנה אין העולם נזהרין כלל לדקדק בזה דהיינו לא מיבעיא בעת האכילה גופא דבזה אפשר שלא נוכל למחות בידם דיש להם על מי לסמוך וכנ"ל אלא אף קודם האכילה וכגון האנשים ונשים שמכינים המאכל להביא להשלחן ג"כ אין נזהרין כלל וקולפין העצמות מעל הבשר מקודם וא"כ נכשלין באיסור חיוב חטאת. ואמרתי לחפש עליהם זכות דהיינו לא מיבעיא אם העצמות רכיכי וראויים ג"כ לאכילה דמצוי הוא דאף לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם דבודאי אין שם פסולת עלייהו כלל אלא אפילו אם הם קשים והוא משום כיון דהעצמות והבשר הם בחבור אחד שייך בעניננו מה שהביא המ"א בסימן תק"י בשם היש"ש לענין לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן דאף לענין בורר מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה הענין שמתקן האוכל מתוך השומר תקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל [ואף שדחה המ"א דבר זה מהא דכתב הב"י בסוף סימן שכ"א בשם הירושלמי דהקולף שומים ובצלים חייב משום בורר דחייתו היה רק מה שסתם היש"ש וכתב דאין שם מלאכה עליו ומשמע אפילו שכונתו היה בזה אלאחר זמן ולזה השיג מהא דהקולף שומים וכו' אבל לאלתר גם המ"א מודה דאין שם בורר עליו כדאיתא שם בב"י גופא דלאכלן לאלתר מותר לקלוף שומים ובצלים ובזה מתורץ ג"כ דברי המ"א מהשגת הא"ר] ואף הכא נמי תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו אפילו כשקולף וחולץ העצמות מעל הבשר ובלבד שיהיה לאלתר וכמו שם לענין קולף שומים ובצלים אף דגם שם הקליפה הוא פסולת אפ"ה קי"ל בסוף סימן שכ"א דהיכא דקולף כדי לאכול לאלתר דמותר וע"כ משום דלאלתר אין שום פסולת על הקליפה אלא תיקון אוכלא בעלמא ואין דומה לפסולת דעלמא שהוא פסולת גמור שהוא נפרד מן האוכל משא"כ זה שהוא מחובר ביחד עם האוכל וה"נ בעניננו היכא דכונתו לאכול לאלתר אמרינן דתיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם פסולת עלייהו כיון דעדיין לא נפרדו ומחוברים ביחד וזה דוחק לומר דדוקא שם סובר היש"ש כן משום שקליפת אגוזים הוא שומר לפרי וכן קליפת השום דז"א דהיש"ש מדמה איסור ברירה לאיסור טלטול המוזכר שם ברא"ש וטור ובאיסור טלטול מחלק שם הרא"ש והטור בהדיא בין עצמות לזה משום שהעצמות כבר נפרדו משמע דבלא נפרדו דינו כמו אגוזים ואין להקשות על דברינו מהא דאיתא בסימן ש"כ ס"ה דר"ת אוסר בבוסר לסחוט בתוך הקדרה של מאכל משום דבוסר בעצמו אינו ראוי לאכילה וא"כ הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת אלמא דאף שהבוסר בעצמו לכתחלה הוא עצם אחד שמחובר בו אוכל ופסולת ביחד אפ"ה שם בורר עליו משום דבסוף נברר אחד מחבירו וה"נ דכוותיה ויש לדחות מכמה טעמי אחד דהא כתב שם בא"ר בשם שכנה"ג דהמקיל כדעה הראשונה דמתיר אף בבוסר לא הפסיד ואפילו לדעת ר"ת משמע בתוספות דף קמ"ד ע"ב ד"ה חולב דאיסורו הוא משום דש ולא משום בורר וע"ש בבה"ל מש"כ בזה ועיין באבן העוזר שכתב דאף הר"ן שהעתיק דה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ג"כ כונתו דה"ל כדש ודבר זה בודאי לא שייך בעניננו. היוצא מכל הנ"ל דבעת האכילה גופא המקיל וקולף העצמות מן הבשר בודאי לא נוכל למחות בידו ואפילו לתקן קודם אכילה באופן זה ג"כ לדעת הרמ"א והמהרש"ל דרך אוכלא הוא אם כונתו לאכול הבשר לאלתר ויש לצרף לזה ג"כ דעת איזה מן הראשונים שהובאו בברכי יוסף שסוברין דלאלתר מותר אף פסולת מתוך אוכל ואף דרבים המה האוסרים וכנ"ל ולכן לא פסק בשו"ע כוותייהו מ"מ בענין זה דבלא"ה יש הרבה סברות להקל וכנ"ל לא נוכל למחות ביד הנוהגין להקל אבל לתקן דבר זה אלאחר זמן כמו שנוהגין בסעודות גדולות יש ליזהר מאד וכמו שהבאנו לעיל בשם המאמר מרדכי ודומיא דלקלוף שומים ובצלים דאסור אלאחר זמן וכדאיתא בסוף סימן שכ"א ע"ש. וכ"ז בעצמות שיש עליהם בשר אבל אותם העצמות שאין עליהם בשר כלל יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה דהו"ל פסולת מתוך אוכל דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר אלא יטול הבשר והעצמות ישארו בקערה וכמו שכתבנו למעלה בשם מאמר מרדכי. ואם קשה לו לדקדק בזה ימצוץ בפיו מעט כל עצם קודם שמשליכו לחוץ דשוב אין שם פסולת עליו כנ"ל:

חייב - עיין במ"ב דאפילו לאלתר דאלו לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חייב וכ"כ הפוסקים. והנה מה שנוהגין הרבה אנשים שמכינין מאכל בש"ק בשחרית [הנעשה מרגלי בהמה] להניחו על סעודה ג' יש מהם שנכשלים בכמה איסורים עי"ז ע"כ מוכרח אנכי לבארם כדי שידעו לעשות בדרך היתר. א) שדרכן לקלוף שומים ובצלים ולחתכן דק דק ולהניח בתוכן ויש בזה ב' איסורים אחד על הקילוף כיון דהוא אלאחר זמן חייב משום בורר כדאיתא בירושלמי והובא בב"י סוף סימן שכ"א והביאו הרמ"א שם בהג"ה וע"כ הרוצה ליתן שומים ובצלים אלאחר זמן לא יקלפנו ואיסור ב) על החיתוך שמחתכו דק דק דיש בזה משום טוחן וכדלקמן בסימן שכ"א סי"ב ע"ש דלאחר זמן לכו"ע חייב משום טוחן [ויש הרבה שמחמירין בזה אפילו בלאלתר עיי"ש במשנה ברורה ולפ"ז אפילו האנשים שמכינין אותו המאכל לאכלו לאלתר ג"כ צריכין ליזהר שלא יחתכו הבצלים דק דק]. ב) אם הרוטב חם שהיד סולדת בו בשעה שנותן הבצלים והשומים לתוכן יש בזה גם משום מבשל אם הוא בכלי ראשון ואפילו אם הוא בכלי שני יש מחמירין בזה ובפרט אם היד נכוית בו דבודאי יש ליזהר בזה מאד וכמו שכתבנו לעיל בסימן שי"ח סעיף ה' עי"ש במ"ב סקמ"ח ודבר זה מצוי מאד אצל האנשים האוכלין את המאכל הזה כשהוא חם בבקר וגם מערבין בתוכו חמץ ופירורי פת יבש וע"כ צריכין ליזהר מזה מאד אפילו בכלי שני כשהרוטב חם שהיד נכוית בו ומהנכון ליזהר אפילו אם הוא יד סולדת בו שלא ליתן אז שום דבר לתוכן. ג) שבוררין העצמות מן הבשר ומשליכין אותן לחוץ ויש לדון בזה משום בורר לכו"ע כיון דהוא אלאחר זמן אם לא שימצוץ כל עצם קצת בפה קודם שיזרקנו ואז אין שם בורר עליו ואולי יש לומר דעצם שיש בו מוח נחשב כמין אחד עם הבשר ואין בו משום ברירה אבל לא מסתברא דלא עדיף מבשר צלי ומבושל דכתבנו לעיל דמקרי שני מינים וע"כ הנכון לעשות כמו שכתבנו:

בשינוי וכו' - עיין במ"ב ודע דבביצה י"ב איתא דנשאל לקמיה דרבא על איסורייתא דחרדלא מהו לפרוכי ומיכל מינייהו ביו"ט וא"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ודוקא ביו"ט אבל בשבת אסור למלול כדאיתא בסוגיא שם וה"ה לענין פריכת קטניות דהרי הגמרא השוה אותם להדדי ורק ע"י שינוי יהיה מותר לדעה הראשונה וכמו שהוכיחו לזה מסוגיא דמפנין עיין בב"י והמ"א שתמה על מה שנוהגין העולם היתר בזה תמיהתו הוא אף לדעה הראשונה דהעולם נוהגין להקל בזה אפילו שלא ע"י שינוי [דא"ל דכונתו לדעה שניה דלא שייך להתפלא ע"ז דאולי ס"ל כדעה הראשונה כאשר באמת דעת הרמ"א כן כדמוכח בדבריו וכ"כ הא"ר בשם המהרש"ל ונ"צ דהעיקר כדעה הראשונה] והנה בא"ר הביא שהמהר"ש רצה לצדד לתרץ מנהג העולם ע"ש שנדחק בדבריו ובאמת איני יודע שום תירוץ לזה דבגמרא הנ"ל מוכח בהדיא דאסור לפרוך קטניות בשבת וכמש"כ. ודע עוד דמדברי הט"ז משמע דאם נתקו הקטניות מן השרביטין בפנים מותר ליקח הקטניות מהן אם רצה לאכול מיד ור"ל ג"כ ע"י שינוי וכמו שהוכחנו מן הגמרא ויתר ביאור דברי הט"ז עיין בתו"ש ומסתימת הגמרא הנ"ל משמע דאין לחלק בין נתקו ללא נתקו ועיין בפמ"ג שפירש בו פירוש אחר וצ"ע והא"ר וכן הח"א לא העתיקו לדינא כ"א דברי המ"א וכ"כ הא"ר בשם המיו"ט:

דהו"ל כבורר - ולשון רש"י בזה דהו"ל בורר ועיין בפמ"ג שמסתפק אם יש בזה חיוב חטאת ולענ"ד יש להביא ממה דאיתא ביצה י"ג ע"ב וב"ה אומרים בורר כדרכו וכו' ר"ג אומר אף מדיח ושולה עי"ש בגמרא דהוא ממש כעניננו והנה מדקאמרי ב"ה בורר כדרכו וכו' מוכח דהתירו ביו"ט מלאכת ברירה גמורה ולא אסרו בנפה וכברה אלא משום דמחזי כמאן דעביד הרבה לצורך חול וכמו שכתבו הראשונים ומדר"ג הוסיף ואמר אף מדיח ע"כ דגם זה מלאכה גמורה הוא מדאורייתא וכן בירושלמי שם בביצה משמע כדברינו:

אע"פ שנופל וכו' - כן הוא לשון הר"ן ע"ש ולשון רש"י בזה אע"פ דלפעמים נופל וכו' ומשמע דס"ל דאל"ה אסור משום דהוי פסיק רישא:

משמרת - עיין במ"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש הלכה י"א ונראה דהיה ספק לו כמאן הלכתא כרבה או כר' זירא וסובר דרבה ור"ז פליגי אהדדי ודלא כפירש"י וכן הוא דעת התוספות בדף ע"ג ע"ב ד"ה משום ע"ש ונ"ל דהתוספות והרמב"ם מפרשין טעמיה דרבה דלא דמי למרקד דמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ואוכל ביחד שמנענע הכברה ועי"ז נברר מין אחד מחבירו משא"כ בזה שבעת הבירור אין נעשה פעולה כלל בהשמרים שמונחים במקומם והיין זב מהן ע"כ דמי יותר לבורר שנוטל את האוכל והפסולת נשאר מונח במקומו דבכה"ג הוי נמי דרכו של בורר ודע דבדברינו מיושב היטב אמאי לא חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר ולפיכך נייד הרמב"ם מפי' רש"י ועיין בב"י מש"כ בדעת הרמב"ם והנלע"ד כתבתי אח"כ מצאתי בירושלמי פרק כלל גדול ובפרק תולין דמוכח שם בהדיא דמאן דס"ל משום בורר לא ס"ל משום מרקד ודלא כפירש"י וכבר הקדימני הקרבן עדה בזו הקושיא על פירש"י ע"ש:

אפילו תלויה - היינו מה שמתוחה ע"פ חלל איזה כלי שמסתנן בה דלתלותה בשבת בודאי אסור וכדלעיל בסימן שט"ו ס"ט:

ליתן בה שמרים - בשבת אבל מותר לתת מע"ש לתוך המשמרת והיין זב ממנו בשבת [אור זרוע]:

קיסמין דקין - עיין במ"ב שכתב וה"ה אם יש בו קמחין כ"כ המ"א בסק"י בשם התניא וכתב ע"ז וכ"כ רש"י והנה המעיין בב"י יראה דסובר דמפני הקמחין אינו מותר כ"א בסודרין ולא במשמרת ולפ"ז דברי המ"א מוקשה מאד דמשמע מניה דמותר אפילו במשמרת ומפני זה התו"ש והגאון רע"א ועוד אחרונים כתבו שט"ס הוא במ"א וצריך לציין לקמן על הא דמותר בסודרים [ויש כמה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א כאשר כתוב לפנינו] אבל באמת דבר זה מוקשה מצד הסברא מאי גריעא קמחין מקסמין דקין וכי היכי דקסמין דקין שרי במשמרת ה"נ צריך להיות בקמחין ועיינתי בתניא ומוכח כדברי המ"א שסובר דיין שיש בו קמחין מותר אף במשמרת וכן מצאתי בכלבו ומה שכתב המ"א וכ"כ רש"י היינו דהוא מפרש דלדברי רש"י קאי המשנה בצלולין והא דנקט המשנה סודרין לרבותא דאף בסודרין אין בו משום סחיטה ואח"כ מצאתי בחידושי הר"ן הנדפס מחדש שמפרש כן בהדיא את דברי רש"י. ואפשר דלפי מה שהעתקתי במ"ב קצת קמחין כו"ע מודים בזה דלא גריעא מקסמין דקין ואיך שהוא נוכל לסמוך על דעת הני תלתא רבוותא הנ"ל דמתירין אף בקמחין:

הואיל וראוין וכו' - ומי שהוא איסטניס וא"א למישתי הכי היכא שיש בו קסמין וכדומה אפשר אף דרובא דאינשי לא קפדי כלל לא אמרינן בטלה דעתו ולדידיה אסור דהוה בורר [פמ"ג]:

משום ליבון - אבל במשמרת משמע דלא שייך בו ליבון ועיין במ"א וביאור הגר"א שהאריכו בטעם הדבר ועיין במ"ב שסתמתי להקל כדעת השו"ע ואף דמהמ"א משמע דלדעת הסוברין דאף באין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו יהיה אסור לסנן מים אף במשמרת וכבר כתבנו לעיל בסימן ש"ב ס"ט בבה"ל דיש לחוש לדעה זו מ"מ בזה הקלנו משום מימרא דזעירא דמיקל בהדיא במים צלולין לסננם וכל הפוסקים העתיקוהו וע"כ צ"ל כמו שהסביר התו"ש דאף לדעה זו מותר לסנן מים צלולים במשמרת כיון שהוא עשוי לכך עי"ש הטעם ולהמ"א ע"כ מימרא דזעירא פליגא על מאי דקיי"ל שרייתו זהו כיבוסו עיין בחידושי רע"א שם והוא דוחק גדול:

ואפילו בסודרין כו' בצלולין - משמע דסובר דבצלולין אפילו מים מותר בסודרין וטעמו כתב הגר"א דס"ל דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו היכא דאינו מתכוין לכביסה והא דלא חיישינן שמא יסחוט דמיירי בסודרין המיוחדין לכך [כן כתב בסוף סימן ש"ב עי"ש] וכ"כ הרע"ב על המשנה דמסננין את היין בסודרין דמיירי בסודרין המיוחדין לכך ומשמע דאם אינן מיוחדין אף יין אסורין אך לדינא משמע דעת הרבה פוסקים וכמעט כולם דביין אפילו בסודרין שאינן מיוחדין לא חיישינן שמא יסחוט וע"כ לא חשש השו"ע לשיטתו ופסק סתמא דבסודרין מותר והיינו אפילו באינן מיוחדין וכדמוכח בב"י:

ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס - עיין במ"ב והוא מפירש"י והרמב"ם מפרש טעם דבית הגתות הוא מפני שאז עדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין גוף אחד הוא ע"כ לא שייך שם ברירה אפילו אם יסננו וע"כ התירו בסודר. כתב הט"ז דה"ה חומץ אף שהוא עב ועכור דרך בני אדם לשתותו בלי סינון וע"כ דינו כיין מגתו ומותר לסננו אבל אם הוא עב הרבה שאין ראוי לשתותו כלל אסור לסננו אפילו בסודר משום בורר. וזהו בסתם חומץ אבל חומץ שהתליע [וניכרים בו התולעים נגד השמש] אסור לסננו אפילו בחול [כ"כ בחכמת אדם סימן ל"ח]:

ויזהר שלא יגביה וכו' - לטעם השו"ע דמסיים משום שינוי אפילו אם הגביה מע"ש ג"כ אסור לשמר אבל לרש"י ויתר הפוסקים שנכתוב לקמיה דהטעם הוא משום אהל אם התקין זה מע"ש מותר לשמר בשבת:

הכפיפה משולי הכלי וכו' משום שינוי - טעם זה כתב הר"ן בשם רבינו יונה ודלא כרש"י דס"ל משום אהל ובאמת קשה מאד לדחות טעם זה דהרבה ראשונים כתבו ג"כ הכי הלא המה הר"ח [שזכינו מקרוב לאורו] והרמב"ם והטור והמאירי. ולענין סודר דעת הר"ן והביאו המ"א דשם לא בעינן שיהיה פחות מטפח משולי הכלי שתחתיה דדי בהשינוי שזהיר בו שלא יעשה בו גומא קודם הסינון ומשום חשש אהל אין בזה דאין הכלי שתחתיה רחב הרבה וכשיטתו לעיל בסוף סימן שט"ו סכ"א והט"ז חולק עליו וס"ל דגם בסודר צריך שלא יגביהנו משולי הכלי שתחתיה טפח משום חשש אהל או שלא יכסה בהסודר על פני כל הכלי דאז אין בזה משום חשש אהל לכו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן שט"ו:

בחזקה - מדברי הראב"ד המובא בר"ן משמע דאם אינו מהדק בחוזק ויוכלו קצת קסמין וקשין לעבור דרך שם לא אסרו בזה דלא מיחזי כמשמרת ולכן קאמר הגמרא לא נהדק איניש וכו' ובטור סתם הדברים ולא הזכיר דדוקא בחוזק:

אלא במתקן וכו' - עיין במ"ב כ"כ הט"ז וא"ר וכ"כ הפמ"ג וש"א דכיון דהוי פסולת מתוך אוכל ע"כ אף לאלתר אסור ועיין בבה"ט שהביא דמהריט"ץ מקיל בנופל לתוך המשקה וראיתי בספר בית מאיר דהסכים ג"כ למהריט"ץ וכטעמו המובא בבה"ט ומ"מ קשה מאד להקל בזה כי כמעט כל האחרונים העתיקו דברי הט"ז להלכה ובפרט דמלתא דאורייתא הוא:

המחבץ וכו' - כ"ז הוא לשון הרמב"ם וביאר בפ"ז דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו וכמו שכתבתי במ"ב ומה שציין המציין פי' שמוציא וכו' אינו מלשון הרמב"ם ומ"מ הדין דין אמת שכ"כ הריב"ש בסימן קכ"א שגם זה הוא בכלל בורר:

שנותנין שומשמין ואגוזים וכו' - הוא מלשון התוספתא [שהובא במ"א] דאיתא שם נותנים מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמין ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל ועיין במ"א שהאריך בזה והנכון הוא כמו שכתבו דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי בר' יהודה ומש"כ שלא יגבל היינו שלא יגבל הרבה כ"א מעט מעט כדאיתא בגמרא שם קנ"ו דלרבי הנתינת מים לתוך הקמח אסור ולפ"ז גם מה שסיים הברייתא נותנים שומשמין וכו' ג"כ אתיא כר' יוסי בר' יהודה ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק דין זה אזיל לשיטתו דפסק כר' יוסי בר' יהודה דנותנין מים למורסן וע"כ דעל נתינת מים אין איסור משום לש כדאיתא בגמרא שם אבל לדעת הפוסקים דפוסקים כרבי גם הנתינת שומשמין ואגוזים לדבש אסור משום לש וא"כ לדעת הי"א המובא לקמן בסימן שכ"א סי"ו ובסימן שכ"ד ס"ג גם בהנתינה יש איסור כנלענ"ד:

מפזר וכו' - בתשו' ר' עקיבא איגר סי' כ' נסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן אי חייב משום זורה. והעלה לצדד הרבה להקל מדהשמיטוהו הפוסקים הירושלמי ש"מ דלא ס"ל כן אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר דמברר פסולת מתוך אוכל אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא ג"ק אבל לא במים דלא הוי ג"ק ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים ע"ש ובספר אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח והוא ע"ד דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון: