{א} מותר להשאיל וכו' - הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וס"ל דהא דתניא לא ישכיר כליו לא"י בע"ש ובד' וה' מותר הוא מטעם שביתת כלים דאסור ואתיא כב"ש דס"ל אדם מצווה על שביתת כליו כמו על שביתת בהמתו אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו וממילא מותר להשאיל ולהשכיר כליו אפילו בע"ש ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה ומ"מ גם הם ס"ל דכל הכלים אין היתר להשכיר רק בהבלעה אבל לא על שבת לחוד אפילו אם משכירם בתחלת השבוע דזה הוי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרב רבינו יונה דהך ברייתא לא אסרה משום שביתת כלים אלא ככו"ע אתיא והטעם דכשמוסר בע"ש את הכלים שעושין מלאכה בהן והא"י יעשה בהן מיד בשבת נראה כמו שעושה מלאכתו בשליחותו של ישראל וזה אסור דאמירה לא"י שבות ואע"ג דבסימן רנ"ב ס"ב איתא דשרי ליתן עורות לעבדן עם חשיכה דא"י אדעתיה דנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהא"י עושה בשבת אבל בשכירות כלים ידוע הוא שאם יתנה עם הא"י שישבות בהכלים בשבת לא יתן לו שכירות כ"כ הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הא"י בסתמא ועושה בהן מלאכה בשבת מחזי כשלוחו של ישראל לזה משא"כ כשמוסר לו בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו:

{ב} וכיוצא בה - כגון ריחיים וכל כלי אומנות [הרא"ש] ועיין בפמ"ג דה"ה כלים שאין עושין בעצמן מלאכה כגון גיגית שהשכר נעשה בה או קדרה שמבשלין בה וכל כה"ג כיון שעכ"פ הא"י עושה בהן מלאכה מחזי כשלוחו של ישראל ולא בא הרר"י למעוטי אלא כשמשכיר לו חלוק וטלית וכה"ג איזה כלי שאין עומד לעשות בה מלאכה דמותר להשכיר לו אפילו בע"ש:

{ג} בהבלעה - אבל ליטול שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה או שמשכיר לו חדר לדור בו אסור לכו"ע וכמו שיתבאר לקמן בסימן ש"ו ס"ד:

{ד} ולהשאיל לו וכו' - דכיון שאין ריוח לישראל במלאכת הא"י לא יאמרו שלוחו הוא לזה וע"כ מותר להשאיל לו אפילו ליום השבת לחוד אפילו כלים שיעשה הא"י מלאכה בהן:

{ה} ולא אמרינן וכו' - היינו שאע"פ שאינו משאילו חנם כ"א בשכר שישאילנו אח"כ מ"מ כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי כלך שרי [ב"י] ועיין בה"ל:

{ו} שום כלי - היינו אפילו כלים שאין עושין בהן מלאכה ואסור אפילו לדעה ראשונה:

{ז} ואפילו בע"ש אם הוא וכו' - ואסור אז אפילו למכור לו או ליתן לו במתנה וכמו שמבואר לקמן בסימן רנ"ב ס"א וע"ש במ"ב מש"כ בזה:

{ח} קודם חשיכה - היינו קודם שתשקע החמה (מגיד משנה):

{ט} צוהו להוציאו - לחוץ לר"ה ואפילו לדידן דלית לן ר"ה גמורה אסור דאמירה לא"י שבות הוא אפילו במילי דרבנן וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה והא"י ג"כ דר שם שרי להשאילו כלים שאין עושין מלאכה בהן ולמכור לו ולהשכירו אסור אף בזה שלא יאמרו שמכר והשכיר לו בשבת ואם הוא כלים שעושין בהן מלאכה אפילו להשאילו אסור אא"כ יוציאם מפתח ביתו קודם השבת שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת:

{י} אסור להשכיר וכו' - אפילו ביום ראשון ואפילו בהבלעה:

{יא} כדי שיעשה וכו' - צ"ל שמא יעשה בה [הגר"א וכן מוכח מהש"ע גופא]:

{יב} על שביתת בהמתו - דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' ואע"ג דהשכיר הבהמה לא"י הא קי"ל דשכירות לא קניא והו"ל בהמתו של ישראל ומצווה על שביתתה וי"א דלחומרא אמרינן דשכירות קניא וע"כ אם ישראל שכר בהמה מא"י מצווה על שביתתה ונכון להחמיר כיון דהוא איסור דאורייתא ואם שכרה מא"י וחזר והשכירה לא"י שרי ממה נפשך. ואם קנה בהמה מא"י או מכר לא"י במשיכה לחוד או בכסף לחוד הוי ספיקא דדינא ואזלינן לחומרא לענין שביתת בהמה [תו"ש]:

{יג} אין הא"י נאמן - ומירתת נמי לא מירתת לעשות בה מלאכה כיון שהוא ברשותו ע"י שאלה או שכירות לא נתפס עליו כגנב עי"ז משא"כ ברישא כשמתנה שיחזירנה לו קודם שבת כבר כלה השאלה והשכירות קודם השבת ועי' לקמן סי' ש"ה סכ"ג [אחרונים]:

{יד} יפקירנה וכו' - וזהו דוקא בדיעבד שכבר התנה עמו ועיכבה בשבת אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שכשיגיע יום השבת שיפקירנה ואפילו אם יפקירנה בפני שלשה שאין הכל יודעים מן ההפקר ואתי לידי חשדא שיאמרו בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת ואף במכירה אין היתר אלא כשמוכר בהמתו לא"י במכירה גמורה על כל ימי השבוע ולא כשמוכר לו על יום השבת לחוד מפני חשדא וכנ"ל והב"ח מתיר לכתחלה להשכיר ע"ד שיפקירנה בפני ג' דכיון דג' ליודעים מיפרסמא מילתא ולא יבא לידי חשדא ובשעת הדחק אפשר שיש לסמוך על דבריו ובסוף הסימן נבאר אי"ה:

{טו} בינו לבין עצמו - שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינו שלו שכבר הפקירה ואע"ג דהפקר בעינן שיהיה בפני שלשה זהו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו סגי והכא שכבר השכירה והתנה עמו שיחזירנה ועיכבה די בזה כדי להנצל מאיסורא דאורייתא ועיין בב"י שיש פוסקים שסוברין דגם בכאן אף שהוא דיעבד בעינן דוקא תלתא וע"כ טוב ליזהר בזה לכתחלה אם יש באפשרי ועכ"פ יזהר להפקירה בפני אחד דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף דאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה עכ"פ בפני אדם אחד ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה:

{טז} בהמתו קנויה להא"י - עיין במ"א שדעתו דדוקא אם אומר לו בפניו בהמתי קנויה לך שאז מתכוין הא"י לקנותה והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותו וקניא ליה חצירו אבל אם אומר כן שלא בפניו לא קנאה הא"י כלל. ואפילו אם זיכה לו ע"י ישראל אחר ג"כ לא מהני כמבואר בח"מ סימן רמ"ג סי"ד וכן הסכים הפמ"ג ושארי אחרונים כהמ"א ופשוט דאפילו באומר בהמתי קנויה לך בעינן שיהיה לזה ג"כ פסיקת דמים דאל"ה אין זה מכירה כלל וכ"כ בח"א בכלל נ"ח:

{יז} כדי שינצל וכו' - ר"ל אבל לכתחלה אין לסמוך להשכיר ע"ד שיפקיר כשיגיע יום השבת או שיקנהו אז להא"י שההפקר וההקנאה אינן מפורסמין ויש כאן חשש מראית העין וכנ"ל ועין בסוף הסימן:

{יח} דודאי אין כונתו - ר"ל שבודאי לא היה בדעתו שישאר הפקר לעולם כ"א ליום השבת בלבד כדי להפקיע מעליו איסור שבת ולאחר השבת יחזור לרשותו אבל ביום השבת גופא בודאי הוא הפקר גמור [וגם זה מקרי בשם הפקר וכדאיתא בגמרא דאפילו הפקר ליום אחד הוי הפקר] ואין צריך לחוש שמא יזכה בה אחר בשבת גופא שבודאי הא"י לא יניחנו כ"ז שהיא ת"י למלאכתו:

{יט} אין אדם מצווה וכו' - דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא בשבת כתיב ואפ"ה לא ישכירם אלא בהבלעה דלא יהיה שכר יו"ט והנה המרש"ל חולק ע"ז ודעתו דיו"ט ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות ועין במג"א שהאריך בזה ומביא דהב"י בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור וע"כ יש להחמיר ובביאור הגר"א ג"כ האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל הנ"ל וגם לקמן בסימן תצ"ה ס"ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשו"ע דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט הטעם הוא משום שביתת בהמתו:

{כ} אם קבל עליו וכו' - דעי"ז הוי הבהמה כמו של א"י ומותר לחרוש בה בשבת ואע"פ שמחזירה בעין אם לא יקרה לה כלום מ"מ השתא ברשת הא"י קאי לגמרי כיון דגם ליוקרא וזולא ברשותו היא:

{כא} ועיין למטה וכו' - היינו דשני יש מתירין ועין במה שנכתוב שם:

{כב} בתחלה כשקנו וכו' - דנמצא דלא קנויה הבהמה לישראל כלל ביום השבת ואז אח"כ מותרין אפילו לחלוק בשוה ואין בזה משום שכר שבת כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב וגם דאז אפילו אם אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע בין בחול ובין בשבת ומותר:

{כג} ואם לא התנו מתחלה - אלא לאחר שנשתתפו אמר לו טול אתה בשבת ואני כנגדו בחול אף אם נאמר שאין איסור בזה מחמת שביתת בהמתו כיון שיש לא"י חלק בה וע"כ של ישראל עושה מלאכה מ"מ אסור דהא בכל זה הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה:

{כד} אע"פ שהתנו אח"כ - מלשון זה משמע דכ"ש דאם לא התנה כלל דאסור ובב"י מצדד לומר דאם אף לאחר שנשתתפו לא התנה לומר טול אתה וכו'. אלא חולקין סתם השכר כל השבוע בשוה דשרי דהא נוטל שכר שבת בהבלעה ואיסור דשביתת בהמתו ס"ל דאין כאן דהא הא"י עושה בע"כ בשבת מחמת חלקו שיש לו [ואך דעשה בזה איסור מתחלה כשנשתתף שהיה לו לחוש שיעשה בהבהמה מלאכה בשבת והו"ל להתנות מתחלה טול אתה וכו' ע"ש בב"י]. אמנם מלשון השו"ע משמע דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה. ודע דאפילו לפי דעת הב"י הנ"ל דאין בזה משום שביתת בהמתו אין להתיר לחלוק סתם אח"כ אלא במקום הפסד גדול לפי דעת הרמ"א לעיל ברמ"ה ס"א בהג"ה ומשמע במ"א לדיש לסמוך ע"ז:

{כה} ויזקוף הדמים - היינו ששם אותם בדמים כפי מה שהיא עכשיו ואם תתיקר או תוזל יהיה הכל ברשותו ואפ"ה התנה ג"כ שיהא רשות בידו להוציאה דס"ל כדעת היש אומרים הנ"ל בס"ד דבעינן שיהא הא"י יכול למכרה:

{כו} להוציא על ידי וכו' במלוה - ומיירי ג"כ שהלוה אותה לא"י ושם אותה בדמים וכנ"ל והדמים זקוף עליו במלוה אלא דבא להוסיף דאף דעי"ז שעשה אותה הא"י אפותיקי לישראל תו אין לו רשות למכרה אפ"ה שרי:

{כז} יהרהנם אצלו - פי' אע"פ שיניחם ביד הישראל למשכון שיהיה יוכל להפרע מהם כשלא יתן מעות עבורם ואח"כ נוטל אותם הא"י ועובד בהם אפ"ה שרי דאכתי גוף הבהמה ברשות א"י הוא:

{כח} ובלבד וכו' מעכשיו - היינו אפילו אם אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך כיון דלא אמר לו מעכשיו יהיו שלך לא קנאם הישראל למפרע כשלא יפרענו הא"י ואין לו עליהם עתה רק שעבוד בעלמא:

{כט} ע"י שיזהיר וכו' - ואע"פ שאין לו לא"י רשות למכרה אפ"ה שרי וסתם בזה כדעת המתירין לעיל בס"ד דהכא נמי מיירי שקבלה עליו ברשותו לענין יוקרא וזולא:

{ל} ויכתוב כן - לפרסומי מילתא שלא יבוא לידי חשדא:

{לא} הלכתא נינהו - והיותר טוב שבכל ההתירים שיקנה אותם לו בחול במכירה גמורה ויתן לו אויפגא"ב ע"ז ויתר הדמים יזקוף עליו במלוה ויעשם אפותיקי לישראל שיהיה בטוח במעותיו והנכון שיעשה ענין המכירה בפני דייני העיר כדי שיעשה כד"ת וגם שיפורסם הדבר שלא יהיה חשש מראית העין:

{לב} איזה מהן שירצה ואפילו וכו' - היינו דאף קבלת אחריות בלחוד שכתב המחבר לבסוף דבריו מהני גם בזה אף דאין לו רשות לא"י למכרה כיון דעומדת ברשותו לענין יוקרא וזולא וסתם בזה כדעת היש מתירין בס"ד ויותר טוב שיעשה מכירה גמורה וכנ"ל בסל"א כדי לצאת גם דעת המחמירין שם כי לדבריהם יש בזה חשש דאורייתא. ואם קשה לו לעשות כל אופני ההיתר האלו והוא שעת הדחק כגון מי שיש לו שדות וא"א לו להשכיר באריסות לא"י אם לא יתן לו גם שוורים לחרוש בהם ולא יוכל למנעו שלא לחרוש בו בשבת יש לסמוך ע"ד הב"ח הנ"ל שמתיר ע"י שיפקירם בפני ג' קודם השבת ויפורסם הדבר ולא יבוא לידי חשד וההפקר צריך להיות בלב שלם אבל בלא שעת הדחק אין לסמוך על ההפקר וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק י"ד וכן הסכים בד"מ בהדיא:

{לג} דינו כאלו היתה וכו' - והנה כ"ז הוא כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת אין היתר כלל אפילו אם מכרה לו הבהמה במכירה גמורה שהרי מ"מ עושה הא"י מלאכת ישראל בשבת בשבילו ולפ"ז אם הסוסים הוא של ישראל וגם הא"י הוא שכירו לכל המלאכות שיצטרך הישראל אין היתר במכירת הסוסים לו דהרי אסור לו להניח לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק למלאכה זו ליסע עם הסוסים להוליך לו סחורה בכל עת שיצטרך בשנה זו אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה. ואפילו באופן זה אסור לומר לו שיסע בשבת אלא דאם הוא נוסע מעצמו א"צ למנעו מזה [אחרונים]:

{לד} רק שיפרסם וכו' - עיין בבה"ל שהבאנו דאין כדאי להתיר ע"י כל ההתירים אלא בשעת הדחק ולאפוקי מאלו האנשים שמוכרים בכונה את שווריהן לא"י כדי שיעשה בהן מלאכה בשבת והמלאכה נקראת על שם ישראל ואף דאין למחות ביד המקילין בזה שיש להם ע"מ לסמוך מ"מ כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לעשות זה כ"א בשעת הדחק וע"פ הוראת חכם. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב ליה [תשו' שבות יעקב ועיין בשע"ת שהסכים ג"כ עמו נגד היד אהרן]:

כגון מחרישה - י"ל דבא לאורויי דדוקא דברים שעושה בהם מלאכה דאורייתא אבל בעושה בהם מלאכה דרבנן מותר כיון דלא מיחזי רק כעובר על שבות דשבות (חידושי רע"א):

וכן עיקר וכו' - ועיין בד"מ שטעמו דסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ותוספות ועוד כמה ראשונים ס"ל דהברייתא דלא ישכיר כליו בע"ש אתיא ככ"ע וזהו שכתב כסברא אחרונה ר"ל שלא כסברא ראשונה דדחי לגמרי הברייתא ואף דלדידהו אסור בע"ש אפילו בכלים שאין עושין בהן מלאכה לענין זה תפס להקל כשיטת רבינו יונה משום שכן הוא גם דעת רש"י והטור ובחידושי הרשב"א כתב שזה הוא שיטה המחוורת והנה בדפוסים ראשונים היה מצויין אחר תיבת כסברא אחרונה תוס' וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ותמהו ע"ז איזה מאחרונים ולדידן ניחא בפשיטות ובדפוסים שלנו שבשו הדבר למאד שהעתיקו זה אח"כ ובאמת אין נזכר בם כלל דין הגה"מ:

ומותר להשאיל לו בע"ש - עיין במ"א דאפילו כלים שעושין בהם מלאכה ועיין בחידושי רע"א דכלים שאין עושין בהם מלאכה אפילו בשבת מותר להשאיל לו באופן זה דלא מקרי שכר שבת ופשוט דמיירי בעיר המוקפת חומה וכדלקמן:

ולא אמרינן וכו' - עיין במ"ב במש"כ בשם הב"י ונראה דלפי טעם זה אפילו אם מתנה שהא"י ישאיל לו על יום אחד יותר אסורב ע"ש והעתיקו הא"ר ופמ"ג. ומ"מ לדינא יש לעיין דהנה ראיתי בא"ר שהביא בשם מלבושי יו"ט שהשיג על מה שכתב בב"י הטעם כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך וכו' דבהג"מ שממנו מקור הדין זה מוכח דאפילו בדרך שכירות באופן זה ג"כ שרי עכ"ד. והנה ע"כ מוכרחין אנו לומר דטעם ההיתר הוא כמו שכתב הגר"א בביאורו דכאן לא שייך הטעם שכתב הרא"ש באיסור שכירות לא"י משום דיש ריוח לישראל [וכמו שהעתקתי במ"ב סק"א ע"ש] ולפ"ז במתנה שיתן לו הא"י אח"כ בשביל זה את כליו על יום אחד יותר הרי יש לו ריוח עי"ז וצ"ע:

אסור להשכיר - אם מכר בהמתו לא"י וקצב לו דמים ומסרו לו הבהמה לנסות אם יימצא בה מום יחזירה לו ואם רוצה בה יחזיק במקחו כ"ז שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ בה הוי בחזקת הלוקח ולית ביה משום שביתת בהמתו [חידושי רע"א בשם הר"ן פ"ק דע"ג] ועיין בספר תוספות ירושלים שהקשה ע"ז מירושלמי מפורש:

בהמתו לא"י - היינו בהמה גסה אבל בהמה דקה שאינו מצוי לעשות בה מלאכה לא חיישינן לזה וכן איתא ברמב"ם בהדיא. ודע עוד שלא הוזכר ברמב"ם לחלק בבהמה גסה גופא בין סוס לשאר בהמתו כמו שהזכיר לענין מכירת בהמה גסה דבסוס מותר והטעם דשם הוא רק גזרה מפני חשש שמא יבוא לשאלה ושכירות ונסיוני ולכן בסוס דסתמא עומד לרכיבה שאין בזה משום שביתת בהמתו לרוב הפוסקים דחי נושא את עצמו לא גזרו רבנן על המכירה וכדאיתא בגמרא משא"כ בשאלה ושכירות גופא דהוא נוגע לאיסור דאורייתא בודאי יש לחוש שמא יטעינו באיזה משא או שמא ימשוך בו בקרון ובפרט במקומותינו שהסוס מיוחד ג"כ למשא [ולא כמו במקומותם שהחמור מיוחד הוא למשא והסוס רק לרכיבה] בודאי פשוט דאסור להשכיר אפילו סוס וכן מצאתי בעו"ש שהביא כן לדינא בשם הרלב"ח וכן הביאו ג"כ הא"ר בלי שום חולק וכן כתב הכנה"ג ומה שהביא הבה"ט דלרכוב הא"י על בהמת ישראל אין להקפיד וכו' אין הכונה ג"כ דלכך מותר להשכיר סוס רק שמיירי בענין האמור בסימן ש"ה סכ"ב ע"ש ועיין בפמ"ג ומשמע שלא ראה מה שהביא וכנה"ג והעו"ש והא"ר בשם הרלב"ח בפשיטות:

שביתת בהמתו - וה"ה חיות ועופות שלו ואפילו על מינים שבים [בפ"ה דב"ק והובא בחידושי רע"א] ג"כ מצווה על שביתתם:

רק שיפרסם שעשה דרך היתר - הנה בכנה"ג הביא בשם מהר"ם אלשקר בשם רבינו יוסף גאון דאסור לבר ישראל שיעשה הערמה עם הא"י וכו' שימכור לו בהמה וסיים ע"ז וכל הדברים יגעים ואין אני רואה דרך ישרה שיבור לו האדם בזה ומ"מ אותן מקומות שנהגו להתיר וסמכו על אותן המתירין הנח להם לישראל וכל בעל נפש יחוש לעצמו עכ"ל וכ"כ הרלב"ח והביאו בא"ר וגם הצמח צדק בסימן ל"ה צווח ע"ז שבשאט נפש מוכרין סוסיהן בכונה כדי להפקיע מהם איסור שבת וכתב שם וז"ל דעגלונים ישראלים שיש להם עגלות וסוסים ומוליכין משאות בשכר אין היתר למכור לא"י הסוסים או להפקיר אותם כדי להוליך המשאות בשבת ובפרט אם הישראל תמיד עם הסוסים וגם בימות החול הם נוסעים בעצמם ומזונותיהם עליו והא"י אינו אלא שכירו לשנה והכל נקרא על שם ישראל ואיכא מראית עין אך לדבר מצוה דרבים כגון להוליך אתרוגים ולזכות רבים שיקיימו מצוה בשעתה וצריכין למהר הליכתם מותר ע"י הפקר דבמקום מצוה אין להחמיר עכ"ל ובא"ר כתב ג"כ להחמיר בזה ומתמה על המ"א שלא הביא דברי הצ"צ אך בא"א סק"ט מצדד להתיר וכתב כיון דאין משכירו לחרישה וכדומה רק להוליך משאות וכו' יש לסמוך אהפקר או מכירה לשבת או בהמתו קנויה לו וכ"ש מכירה גמורה דמותר בכה"ג אך י"ל דלא מהני היתר מכירה רק בד' וה' לא בע"ש ע"ש שהאריך וכ"כ בתו"ש כוותיה. והנה בעניננו לענין שוורים שמיוחדין לחרישה שהיא מלאכה דאורייתא לכ"ע והעסק נקרא על שם ישראל והאינם יהודים הם שכירים אצלו לבד נראה שגם הוא מודה להצ"צ דהיכא דהעסק נקרא על שם ישראל קשה להקל בזה. ובשארי אחרונים שראיתי יש שמצדדין להקל וסוברין דכל שעושה שטר עמהן ומפרסם הדבר ליכא משום מראית העין [שו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן ס"ז] ויש שמחמירין בזה [והוא בספר טוב טעם ודעת בסימן קס"ג וז"ל בנידון מכירת בהמה למלאכה בשבת דהוי איסור תורה ובשל תורה לא מהני המכירה דהוי הערמה ע"ש] וע"כ אין להקל בענין זה כ"כ כ"א בשעת הדחק וגם אז יראה שיהיה השטר עשוי כד"ת ע"פ הוראת חכם ובפרסום כמו שכתב רמ"א. והבוטח בה' ומקיים רצון התורה דלמען ינוח שורך וחמורך וגו' כפשטיה ואינו עושה שום תחבולות לענין שבת אשריו ובודאי הקב"ה יתן לו עבור זה הצלחה בנכסיו בששת ימי המעשה: