{א} כגון מעברות הים - מקום שעברו ישראל בים ביבשה:

{ב} ומעברות הירדן - מקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע:

{ג} ומעברות נחלי ארנון - מפורש בש"ס שהיו שני הרים ועמק ביניהם שהיו ישראל צריכין לעבור דרך אותו עמק ונחבאו האמוריים במערות שעשו בהרים בצדי העמק כדי שיפלו עליהם פתאום בעברם בעמק ונעשה נס שנדבקו ההרים זה בזה בעבור ארון ברית ה' עליהם ונהרגו כולם שם:

{ד} של בית חורון - שהושלכו מן השמים על האומות שנלחמו עם יהושע כדכתיב בקרא:

{ה} ואבן שבקש וכו' - כדמפורש באגדה שעקר הר בת תלתא פרסא כדי להפילו על ישראל ונעשה נס שלא היה יכול להפילו ע"ש בברכות נ"ד ע"ב ועיין בבה"ל:

{ו} וחומת יריחו - שנבלעה במקומה:

{ז} מברך שעשה נסים - כתב המ"א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום [פי' שבראותנו מעברות הים נזכרים אנחנו שהמים אלו נחצו לגזרים וכן בירדן היה נס במים גופא כדכתיב בקרא וכן אבני אלגביש יודעים אנו שאלו הם האבנים שבהם נעשה הנס] אבל בלא"ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה' והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום [פי' אע"ג שאפשר לכוין מקום שנעשה הנס אעפ"כ אין הנס ניכר שהרי לא בגוף האדמה נעשה הנס] מיהו על נס שלו אפי' אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך:

{ח} ובין שאר ברכות וכו' - הנזכרים בסימן שאחר זה:

{ט} בהזכרת שם ומלכות - וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות:

{י} אין מברכין עליו - אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם:

{יא} מל' לל' - חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה:

{יב} ואז הם וכו' - וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה:

{יג} חובה - ואין להקשות מ"ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום [עיין לעיל סימן רי"ז וסימן רכ"ז] דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא"כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע"כ לא חשיב לברוכי אא"כ עבר זמן מרובה כל' יום:

{יד} שנעשה נס ליחיד - וכבר מבואר בס"ב דכל זמן שלא נעשה נס לרוב ישראל כיחיד דיינינן ליה:

{טו} אבל הוא עצמו וכו' - היינו כשחוזר ומגיע שם אחר שקרא לו הנס ומפעם הראשונה ואילך אינו מברך כשמגיע שם אא"כ עברו שלשים יום מברכה ראשונה וכבסעיף ג':

{טז} וכל יוצאי ירכו - עיין בא"ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא"כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס:

{יז} שעשה נס לאבי - זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא:

{יח} כל שאר המקומות - זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ"א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א"צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל וגם ביחיד גופא כתב המ"א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו:

{יט} ויכלול כולם - וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח"כ יזכיר שארי מקומות. ודע שאף שכלל שארי נסים מ"מ אם פגע אח"כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום:

{כ} צריך לברך - ונוסחתו ברוך וכו' שעשה נס לרבי במקום הזה ומיירי ברבו מובהק ופשוט דדוקא הוא אבל בניו אינם מחוייבים בכבוד רבו ואין מברכים אניסו:

{כא} אם רואה האדם וכו' - וכגון שמחוייב לברך אניסו כאביו ורבו או אדם מסויים:

{כב} כמו שמברך וכו' - ולפ"ז כל שלשים שלא ראה לאותו האיש כשפוגע בו אח"כ חייב לברך ונוסח הברכה ברוך אתה וכו' שעשה נס לאבי או לרבי ובאדם מסויים יברך שעשה נס לאדם הזה או ברוך שעשה לך נס:

{כג} כיואב בן צרויה - שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה"ל:

{כד} שנתקדש בו - ר"ל ע"י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו' ועיין בבה"ל:

{כה} שעשה נס לצדיקים - ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו:

{כו} אשתו של לוט - כשהיא נציב מלח:

{כז} מברך שתים - ואע"פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש"כ ועל לוט ר"ל בשביל לוט:

{כח} זוכר הצדיקים - שזכר הקב"ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו' [ומשמע לכאורה דעל קברו של לוט אינו מברך כלל דשם אינו מנכר זכירת הצדיקים רק כשרואה אשתו שנעשה נציב מלח ושם באותו מקום ובאותה שעה בודאי היה כח תוקף הדין ואעפ"כ זכר הש"י את אברהם והציל בעבורו ללוט ושייך לברך ע"ז]:

{כט} שהוא יוצא ממנהג העולם - כגון עובדא דנזכר בש"ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה:

{ל} וניצול - ג"כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב"א שם וברחו:

{לא} אינו חייב לברך - כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ"מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי' רי"ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים:

{לב} ויש חולק - דאפילו היה ההצלה שלא למעלה מדרך הטבע אעפ"כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו. אם נפל עליו אבן וכיו"ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי"ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש לדעה ראשונה אין מברכין ולדעה שניה אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך וע"כ יברך בלא שם ומלכות ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו:

כגון מעברות - וכתב בספר כפתור ופרח פ"ז וז"ל מעברות וכו' נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו והכתוב אומר והעם עברו נגד יריחו וכן נחל ארנון. ומיהו בכל מקום שיראה חלק מן הים או מן הירדן ראוי לו להזכיר חסדי ה' והשגחתו עלינו ויודה וישבח כפי כחו [ר"ל שבח בעלמא בלי שם ומלכות] וכן הענין בראותו מקום שהאל יתברך עשה פלא או נס לקצת נביאים כמו בראותו בהר הכרמל מקום שעשה אליהו המזבח וראותו בשונם מקום עלית אלישע וכיו"ב ואין ספק כי ענין אליהו היה פלא ונס לו שהרי המלך היה רודפו אבל של אלישע היה פלא לבן השונמית לתפלת הנביא עכ"ל הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ"כ רש"י בד"ה מעברות ואף שמלשון הרמב"ם שכתב הרואה מקום שנעשו נסים וכו' כגון ים סוף משמע לכאורה דבראיית ים סוף לחודיה מברך אעפ"כ אינו מוכרח כ"כ מדמסיים או מעברות הירדן ולא כתב או הירדן וע"כ דלאו דוקא ובדין השני בראיית הר הכרמל נראה דכונת כפתור ופרח הוא לשבח שבח בעלמא ואדלעיל קאי שכתב גם ברואה שאר הירדן ג"כ צריך לשבח וע"ז מסיים וכן ברואה הר הכרמל דהברכה לא נתקנה על פלאי הבורא דא"כ היה לנו לברך בראתנו הר סיני מקום שניתנה בו התורה וע"כ דנתקן רק אהצלת אדם מן המיתה בדרך נס ואבן שישב עליו משה היה אז ג"כ ההצלה בדרך נס ע"י תפלתו של משה וכמו שכתוב ה' נסי וא"כ גבי אליהו אף שהיה נס ופלא אעפ"כ מעשה הר הכרמל לא נעשה כדי שינצל אליהו מן המיתה שהרי אליהו היה נחבא ואח"כ הלך אליו בשליחות הש"י שאמר לו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ע"פ האדמה וענין עשיית הפלא בהר הכרמל היה כדי לחזק אמונת ישראל בה' אלא ע"כ כונת כו"פ הוא רק לענין שבח בעלמא וכמו מה שסיים וראותו בשונם וכו' שהוא ודאי לשבח בעלמא כמו שנכריח אח"כ וכמו שמוכח מסוף דבריו בעצמו ולפ"ז מה שסיים שהרי המלך היה רודפו הוא רק לענין להגדיל השבח על הטובה שעשה הש"י עם הנביא שלא המיתו אחאב. [ואולי אפשר עוד לומר דדעת כפתור ופרח הוא דהנס שהיה בהר הכרמל היה ג"כ תועלת להציל אליהו מן המיתה דאף שצוה הש"י ואמר לו לך הראה אל אחאב מ"מ אחאב היה בעל בחירה בענין חיי אליהו (וכענין שמצינו גבי אוריהו מקרית יערים שהיה נביא והמיתו יהויקים על דבר נבואתו כדכתיב בירמיה כ"ו) ומכיון שהיה חמת המלך עליו על שעצר המטר בדברו עד שאמר לו בשביל זה האתה זה עוכר ישראל והנביא השיבו לא עכרתי את ישראל כ"א אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה' ותלכו אחרי הבעלים בודאי היה חייו בסכנה גדולה עד שיכריח כי האמת אתו וע"ז אמר לו ועתה לך קבוץ אלי וגו' וע"י מעשה הר הכרמל נתגלה שהאמת אתו שעצירת המטר היה בעבור הליכתם אחרי הבעלים ותיכף כשעשו תשובה שאמרו ה' הוא האלהים היה מטר על הארץ ועי"ז ראו הכל שאליהו הוא עבד נאמן לה' וכמו שאמר הכתוב היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ונוכל לומר שרמז בזה שעצירת המטר בתחלה שהיה ע"פ אליהו היה ג"כ ע"פ רוח ה' שהיה עליו אז ועי"ז נסתלק ממנו חרון אף המלך ונתרצה אליו אף להמית את כל נביאי הבעל. והנה אף שתרצנו את דברי הכו"פ מ"מ למעשה צ"ע אם יש לברך על ראיית הר הכרמל] וגם בענין בן השונמית ג"כ אין טעם לברך ע"ז שהרי מטעם אלישע שהיה אדם מסויים אין לברך שהרי בו לא קרה שום סכנה וניצל אלא שעשה לאחרים והאי אחר לא היה מסויים. גם מטעם שנתקדש ש"ש ע"י נס זה ג"כ לא ברירא חדא דלא היה ברבים כנס דניאל ועוד דלא ידענא אם תחית המתים בכלל הני שתקנו ברכה דהברכה נתקנה רק על מי שהיה בסכנה וניצל ולא על מי שכבר מת ונביא החיה אותו ויותר טוב לברך בכגון זה ברכת מחיה המתים. ועי"ש בכפתור ופרח נוסח ההודאה שרגילים לומר בראותם הירדן:

ואבן שבקש עוג וכו' - עיין בח"א מש"כ בזה ולפי פשוטו אין תימה כ"כ על איש כזה שהוא היה מבני ענקים ואביו הוא מאותן שאמר עליהם הכתוב ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם וכדאמרינן בנדה ס"א סיחון ועוג מבני אחיה בן שמחזאי ועי"ש ברש"י שהוא ועזאל הם המלאכים שירדו מן השמים בימי דור אנוש וממילא כח גבורתן היה מעין גבורת מלאכים:

מברך שעשה נסים - ומבואר בפוסקים שאין צריך לפרט ולהזכיר מה היה הנס ודי שאומר שעשה נס במקום הזה עיין בתוס' רבינו יהודה ובתוספי הרא"ש וכן הסכים הט"ז:

במקום הזה - ונראה דאין יכול לברך רק כל זמן שרואהו להמקום אבל אם עבר כבר ואינו רואה אותו הפסיד ברכתו כמו בשמע רעמים לקמן בסימן רכ"ז ס"ג עי"ש וכן יהיה הדין ברואה אדם שנעשה לו נס המבואר בס"ו בהג"ה אם כבר עבר האיש ולא בירך והרחיק ממנו עד שאינו רואהו שוב אינו מברך ואפשר עוד דאפילו ראה את האדם או את המקום בעוד איזה ימים כל שלא עבר שלשים יום מראיה ראשונה אינו מברך אף שלא בירך בפעם ראשון דהרי לענין פרי חדש יש כמה פוסקים שסוברים דמכיון שלא ברך בפעם ראשון כשראהו שוב אינו מברך כמו שכתב המ"א בסימן רכ"ה ס"ק ט'. ואף דאנן לא נהיגין הכי היינו משום דאנן קי"ל דתלוי הדבר באכילה כמו שמוכח שם מביאור הגר"א אבל בזה דודאי הברכה נתקנה על הראיה לחוד שראה מקום הנס וכיון שכבר ראה המקום ואין ד"ז חדש אצלו א"צ לברך עד שיעבור למ"ד יום ואז הוי כראיה חדשה:

וכל יוצאי ירכו - ופשוט דאם נעשה נס לאמו או לאם אמו ג"כ מברך שעשה נס לאמי או לאם אמי גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה ועיין בסימן רי"ט לענין הגומל וכן אין אב רשאי לברך אנס בנו וכ"כ אבודרהם להדיא ע"ש בהלכות ברכות:

כמו שמברך על המקום - עיין בשלחן שלמה שכתב דאם רואה אדם שנעשה לו נס בתוך למ"ד יום שכבר בירך אמקום שנעשה לפלוני הנס א"צ לברך דהא כבר בירך אמקום ואז אח"כ כשרואה עוד את האדם בתוך ל' לראיית האדם אינו מברך אע"פ שלא בירך בפעם ראשון ובראיית מקומו שבירך כבר עברו שלשים אפ"ה אינו מברך וה"ה איפכא:

על נס של אדם מסויים - עיין במ"א שגמגם בדין זה שהוא בעיא דלא איפשטא בירושלמי והשיגו האחרונים עליו עיין בא"ר ובשארי אחרונים ומ"מ אני תמה דלא השיגו עליו אלא במאי דמצאו לאיזה פוסקים שהעתיקו להאי מימרא דירושלמי לא בתורת בעיא אלא בניחותא אבל מ"מ צדקו דברי המ"א דאפשר דבעינן דוקא דומיא דיואב שיצא טבעו בכל העולם ובאמת משמע ג"כ הכי בפשטות דברי הירוש' גופא מדנקט אדם מסויים כגון יואב ואדם שנתקדש בו ש"ש כגון דניאל וחבריו ומשמע דדניאל וחבריו גופייהו אין מברכין עליהם אלא מטעם שנתקדש ש"ש ע"י הנס שאירע להם אבל אי לא היה נתקדש ש"ש על ידם דהיינו שאירע להם איזה סכנה וניצלו בדרך נס לא היו מברכין כל ישראל עליהם אלמא דגם אנשים כמו אלה לא מיקרי מסויים וכן משמע דיוק זה במחבר גופא שכתב לפיכך הרואה וכו' דמשמע דאי לא היה נתקדש ש"ש על ידי נס שאירע להם לא היו צריכין לברך עליהם אע"ג דהיו מפורסמים לאנשים חשובים בישראל וגם סריסים בהיכל מלך בבל אע"כ דכל שלא יצא טבעו בכל ישראל כמו יואב שנאמר בו ויהי דוד עושה משפט וצדקה ויואב על הצבא אין מברכין עליו וא"כ צדקו דברי המ"א שכתב אין לנו עתה כיוצא בזה. ודברי א"ר שכתב ומ"מ בעינן שיהיה מסויים ביותר אין מספיקין דאם אדם חשוב בעלמא מקרי מסויים א"כ באמת תמוה הלא בנס של שבט נשאר בספק ואין מברכין עליהם אף שבשבט שלם נמצאים כמה אנשים גדולים ומכובדים וע"כ שמכובד בכל ישראל בעינן ובאמת הקשה הע"ת אעיקר דין זה דמסויים מהא דעל שבט שאין מברכין וגם כל שאין רוב ישראל אין מברכין אע"ג דבהרבה שבטים נמצאים מסתמא הרבה גדולים ומכובדים וכתב לתרץ דאפשר דשאני יואב שהלך בשליחות של כל ישראל והרי הוא כמו שאירע לכל ישראל עכ"ל הרי דגם דעתו כהמ"א ועוד עדיפא מניה דדוקא אם הוא משולח מכל ישראל [ואז אם קרה לו נס אע"ג דהנס לא נגע בצרכי כלל ישראל אלא בצרכי גופו אעפ"כ הוא כאלו נגע לכלל ישראל שהרי הוא המוציא והמביא] ואדם כזה אין מצוי בדורות אלו שאנו מפוזרין בכל העולם וע"כ הנכון בודאי למעשה כדעת המ"א דהיום אין נוהג ברכה זו ובפרט דדעת הרא"ה בהלכותיו ג"כ שכל הני בעיות בירושלמי הן בעיא דלא איפשטא:

לפיכך הרואה גוב אריות וכו' - הוא מלשון הטור ומשמע דאם אירע לאדם שנתקדש ש"ש ע"י אח"כ איזה סיבה וניצל בדרך נס אין לאחר לברך עליו אחרי שלא היה בזה קידוש ש"ש ולולי דברי הטור היה נ"ל לכאורה לומר דכונת הירושלמי אחרי שמתחלה נתקדש ש"ש ע"י [כמעשה דדניאל שסיכן עצמו עבור מצות תפלה והצילו הקב"ה בדרך נס] חשיב לכל אדם כרבו וצריך לנהוג בו כבוד ולהודות להש"י על הנס שהזמין לו:

ויש חולק - עיין מג"א שתמה איש חולק זה דבודאי אמנהג העולם וטבעו אין לברך שעשה לי נסים וכן הגר"א תמה דא"כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם ולפי מה שכתב בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תקע"ב והובאה בנ"א ניחא קושיתו דבודאי כגון יולדת או חולה ליכא למ"ד שאין זה נס כלל [שרוב חולים ויולדות לחיים] ואנן לכו"ע נס בעינן רק דלשיטה א' בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב' כל דבר שמזמין ה' ברגע זו בדרך התולדה ג"כ מקרי נס כגון שבאו גנבים או גזלנים עליו [ובנ"א משמע דלדעה ראשונה נתמעט רק גנבים ומשום דבאים רק בשביל ממון וליכא חשש סכנה כלל לא נהירא דהא ע"פ הדין מותר להרגו דחזקה בא להרוג וכידוע מדין דמחתרת] וקרוב שיהרגוהו ונזדמנו בני אדם או סיבה אחרת שנתפחדו וברחו מחמת זה אע"פ שלא היה כאן שינוי בטבע מ"מ נס הוא שהזמין הקב"ה לשעה זו: