{א} קודם שיעקור - ומפינה לפינה אפילו הבית גדול מותר ואפילו כשאין רואה מקומו הראשון כגון אחורי הפארא"וון וכיו"ב ואם היה לו מניעה שלא יוכל לברך בהחדר שאכל מותר לברך בחדר שסמוך לו אם יכול לראות מקומו שאכל ואם דעתו היה בשעת ברכת המוציא לברך בחדר אחר בבית זה אפשר דיש להקל בשעת הדחק [כגון שמקום שאכל אינו נקי לברך שם] אפילו אינו רואה מקומו הראשון:

{ב} ממקומו - וכל ד' אמות ממקום אכילתו חשיב מקום אחד ויוכל להעתיק ממקומו ע"י מניעה קטנה:

{ג} יחזור למקומו - אפילו כבר הלך בדרך למרחוק כמה מילין אם לא שהוא רחוק כ"כ שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון ויפסיד ברכתו לגמרי יברך כאן:

{ד} יצא - היינו אפילו היה מזיד בעקירתו וגם הזיד עתה בברכה דהיינו שידע הדין שצריך לחזור למקומו ונתעצל בזה אפ"ה יצא בדיעבד:

{ה} לדעת הרמב"ם - ר"ל דס"ל בסמוך דבשוגג אף לכתחלה יוכל לברך במקום שנזכר די לנו אם נחמיר במזיד בלכתחלה שצריך לחזור למקומו אבל לדעת הרא"ש דאף בשוגג צריך לכתחלה לחזור למקומו מסתברא דבמזיד מחמרינן טפי דאף בדיעבד לא יצא. ולענין הלכה הסכימו האחרונים דא"צ לחזור ולברך אפילו היה מזיד בהליכה ובברכה כנ"ל בסק"ד:

{ו} יברך במקום שנזכר - ומ"מ גם לדעה זו אם חזר הרי זה משובח אלא דאינו מחויב בדבר:

{ז} יחזור למקומו ויברך - וכתבו האחרונים דכן נכון לנהוג למעשה אם לא שהוא שעת הדחק דאז יוכל לסמוך אסברא ראשונה:

{ח} יאכל במקום השני - ואפילו במזיד מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה ברכת המוציא ולא ברכת המזון על מה שכבר אכל ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר:

{ט} מעט - היינו אפילו פחות מכזית דמ"מ מצטרף זה לאכילה שאכל במקום הראשון. ודוקא אם במקום השני אכל ג"כ פת אבל פרפרת וכיסנין מצדד בפמ"ג דאפילו כזית לא מהני:

{י} רק שלא יהא רעב - דאם הוא רעב לא מהני מה שיאכל עתה דכבר הפסיד הבהמ"ז של אכילה ראשונה כמ"ש בס"ה ועתה הוא חיוב חדש וצריך לברך גם ברכת המוציא:

{יא} במקומם - ואם יצא ממקומו הוי דינו כמ"ש סעיף א' ב':

{יב} וע"ל סי' קע"ח ס"ה - ששם הביא הרב עוד שיטה ג' דדוקא פת ולענין דינא כתב שם הגר"א דהעיקר כדעה השניה דה' מיני דגן חשיבי כפת לענין זה ועיין במה שכתבנו שם במ"ב:

{יג} צריך לברך וכו' - היינו כל ברכת המזון אף ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן כי היכי דלא לזלזולי בה [אחרונים]:

{יד} מספק - וגם יכול להוציא לאחר שאכל ולא בירך [רע"א בהגהותיו וכ"כ בתשובותיו סי' ו' וכ"כ כתב סופר סי' למ"ד]:

{טו} מפני שהיא מן התורה - ודוקא כששבע דאי לא שבע לרוב הפוסקים הוא מדרבנן. ומ"מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא אפילו שלא אכל אלא כזית שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז [ח"א]:

{טז} עד אימת וכו' - אמי ששכח ולא בירך דלעיל קאי:

{יז} כל זמן שאינו רעב - דלאח"כ כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז. ואם רוצה לאכול עתה מחדש דעת המ"א שיחזור ויברך המוציא אפילו לא הסיח דעתו עדיין דכיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה אבל הרבה אחרונים פליגי עליה וסברי דברכה הראשונה לא הפסיד כל שלא הסיח דעתו בינתים:

{יח} מחמת אותה אכילה - נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח"כ נזכר שלא בירך בהמ"ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ"ז שכבר בטל אותה האכילה. בד"א שאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בתחלה אעפ"כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי:

{יט} לאותם פירות - לאו דוקא אלא שאינו תאב לשום פירות הוא סימן שלא נתעכל עדיין במעיו:

{כ} אם אינו יודע וכו' - וכ"ז כשאכל כל צרכו מהלחם או מהפירות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו יותר מזה בזה קשה מאד לשער השיעור דכל זמן שאינו רעב כיון שתיכף היה לו ג"כ תאוה אלא שלא היה לו כתבו הרבה אחרונים דמשערינן בזה עד כדי הילוך ד' מילין [שהוא ע"ב מינוט] ועד כדי שיעור זה מחויב לברך שבודאי לא נתעכל אפילו אכילה מועטת בשיעור מועט כזה ויש מן האחרונים שמצדדים דאם אכל אכילה מועטת ושהה קודם שבירך בהמ"ז ואינו יודע לשער אם נתעכל המזון אף שהוא בתוך שיעור ד' מילין יאכל עכ"פ עוד כזית פת ואח"כ יברך בהמ"ז ועל אותו פת שאוכל א"צ לברך המוציא מחדש אם לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ומ"מ אם אין לו פת יש לסמוך אסברא ראשונה ולברך בהמ"ז עד שיעור ד' מילין וכנ"ל ועיין בביאור הלכה:

{כא} לברך עליה בהמ"ז וכו' - ואע"ג דברכה ראשונה צריך לברך אפילו על כל שהוא התם משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה:

{כב} בכזית - היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לברך בהמ"ז כ"א כשאכל דוקא שיעור שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם אלא כ"א יודע שביעתו ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:

אם אינו יודע - עיין במ"ב לענין אכילה מועטת מש"כ דיש לסמוך אסברא ראשונה והטעם משום דיש הרבה פוסקים המחזיקים בשיעור זה עיין בא"ר ובמגן גבורים ובספר תפארת ישראל ועיין בד"מ שגם הוא העתיק שיעורא דד' מילין ולענ"ד היה נראה עוד יותר דאפילו לפוסקים ראשונים שהשמיטו שיעורא דד' מילין והעתיקו שיעורא דר' יוחנן דכל זמן שהוא רעב ומשום דמשמע להו דר' יוחנן פליג אשיעורא דד' מילין אעפ"כ מודו בשיעורא דד' מילין דעד שיעור זה בודאי לא נתעכל המזון ושיעורא דכל זמן שהוא רעב הוא שיעור יותר מאוחר מד' מילין וכן מסתבר לומר שהרי לענין אכילה מרובה נתן ר' יוחנן שיעור יותר גדול משיעורא דר"ל דאינו רק עד שהוא צמא וא"כ טפי ניחא לומר דגם באכילה מועטת שיעורא דר"י גדול משיעורא דר"ל ושפיר איכא למימר דאע"ג דלא אכל אלא אכילה מועטת מ"מ עד שיתחיל להתעכל במעיו מה שאכל ויחזור להיות רעב כבתחלה השיעור יותר גדול מד' מילין דאינו כ"א שעה וחומש וא"כ לפ"ז באשר קשה לנו לשער שיעורא דר' יוחנן באכילה מועטת יש לסמוך בריוח עכ"פ על שיעורא דר"ל שהוא פחות מזה ולברך ואף שבמג"א משמע דשיעורא דר"ל נפיש לענ"ד נראה כמו שכתבתי ועכ"פ יוכל לסמוך ע"ז אחרי שהרבה פוסקים אחרונים העתיקו שיעורא דד' מילין להלכה:

בכזית - עיין במ"ב והוא ממג"א וכן הוא דעת השו"ע בהדיא בסימן קפ"ו ס"ב וסימן קצ"ז ס"ד ובאמת כן דעת רוב הפוסקים עיין ברש"י ברכות כ' ע"ב שכ"כ וכ"כ עוד בדף מ"ח ע"ש וכן דעת בה"ג מובא שם ברש"י וכן דעת ר"ת כמו שכתב בספר יראים וכן דעת ר"י בעל התוספות וכן כתבו בעלי התוספות שם בברכות ובכמה דוכתי וכן דעת רמב"ם וסמ"ג וכן דעת הרא"ש וכן דעת בעל המאור שם בסוגיא דף כ' עי"ש וכן ג"כ דעת בעל האשכול וכן דעת ר' ישעיה מובא בשב"ל [והא"ר כתב שדעת החינוך והר"י והרי"ו דמן התורה סגי בכביצה עי"ש והנה המעיין בדברי החינוך יראה שלא הכריע כלל כן לדינא רק כתב דיש מרבותיו שדעתם כן ואדרבה בראש הסימן כתב דדוקא שביעה גמורה והביא מימרא דרב עוירא דמוכח מינה דכזית וכביצה אינם כ"א מדרבנן בעלמא גם אחר שהביא דעת יש מרבותינו כתב אח"כ בהיפך שלפי הנראה מדברי הראשונים כ"ז שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק עי"ש הרי דלא ברירא דעתו בענין זה ואדרבה נוטה דעתו קצת להיפך ופש לן רק דעת הר"י והרי"ו ובאמת כי עיקר שיטה זו לחלק בין כזית לכביצה מגומגמת מאד דהרי כל הראשונים פסקו כר' מאיר דאמר בכזית וממ"נ אי פלוגתייהו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבו התוספות בדף מ"ח בין כזית בין כביצה אינם כ"א מדרבנן ואי נימא דבקראי פליגי א"כ למאי דפסקינן כר"מ מן התורה בכזית סגי ולא בעינן כלל כביצה ודוחק גדול לומר דלעולם לר"י מדאורייתא סגי בכביצה אבל ר"מ פליג עליה וס"ל דמדרבנן מברכין גם אכזית דזה לא משמע כלל ובאמת דברי הרבינו יונה שם סתומים מאד וכן דברי הרי"ו מקוצרים יותר מדאי ולא הביא כלל לדעת הפוסקים בזה גם דברי רבו הרא"ש ואפשר דט"ס יש בדבריו]. ואעפ"כ שיטת השו"ע ומג"א לא ברירא כולי האי עיין ביראים סי' כ"ד דעתו דמן התורה סגי בכזית וכן כתב בשם הקדמון ר' הונא ריש כלה וכן הוא דעת הראב"ד בהשגותיו פ"ה מה' ברכות והרשב"א בפ"ג דברכות הביא ג"כ וכתב שדבריו נראין וכן הוא דעת הרמב"ן שם במלחמות עיי"ש וכן דעת ר"י מקורבי"ל דכזית הוי מדאורייתא מובא בתוספות ר' יהודה על ברכות. ודע עוד דאף לשיטת רוב הפוסקים דבעינן שביעה ממש מ"מ בחולה או זקן או שכבר אכל מקודם והוא שבע ע"י כזית או בכביצה לכו"ע מחויב מן התורה לברך כיון דמ"מ הוא שבע [רדב"ז חלק ששי סימן ב' אלפים רכ"ד ומובא בשערי תשובה סימן קצ"ז] והנה ראיתי בפמ"ג שכתב דמסתברא לו דבעינן שביעה מפת לבד ואז הוא חייב מן התורה ונ"ל פשוט דאין כונתו במי שאוכל איזה דבר ללפת את הפת דזה פשיטא דמצטרף שכן הוא דרך אכילה [עיין ברכות מ"א מיסב ואוכל בלפתן] אלא בשאכל שארי דברים בפני עצמן והנה מלשון רדב"ז הנ"ל משמע לכאורה דאם כבר אכל איזה דבר וסיים שביעתו ע"י אכילת כזית פת מהני לחיוב מן התורה דאי מיירי שאכל מקודם ג"כ פת פשיטא דחייב אך יש לדחות דמיירי שאכל פת מקודם לזה ובירך בהמ"ז ומ"מ הוא חייב עתה מן התורה לברך כיון שעכ"פ הוא שבע ממידי דזיין ודומיא דזקן או חולה (וגם בלא"ה אפשר לומר דלא נוכל לפוטרו מן התורה ע"י ברכת המזון שבירך מתחלה דאז הלא פטור היה מן התורה):