{א} פוטר אחד וכו' - ר"ל דבהמוציא אף לכתחלה יכול כ"א לצאת בברכת חבירו:

{ב} מצוה לחלק - כלומר דאע"ג דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו ויש עוד טעם משום דבהמ"ז דאורייתא החמירו בה ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לחוש לטעם הראשון וע"כ אף אם לא אכל כדי שביעה דחיובו הוא רק מדרבנן ג"כ מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו:

{ג} אחד יודע וכו' - עיין לקמן סימן קצ"ז ס"ד במ"ב:

{ד} שיכוין להוציאו - וגם השומע צריך שיכוין לצאת כמ"ש בסימן רי"ג ס"ג ועיין במה שכתבנו שם:

{ה} אבל אם אינו וכו' - ולפי זה הנשים יברכו לעצמן וה"ה ע"ה כשאינו מבין ברכת המוציאו ויש פוסקים שסוברין שבלה"ק יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אע"פ שאינו מבין הלשון (משא"כ בשאר לשונות דלכו"ע אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות י"ח בשמיעה מהמברך אע"פ שאינן מבינות כלל ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא לכו"ע להנשים אפ"ה יוצאות בשמיעה וכן ע"ה אע"פ שאינן מבינים דברי המקדש [אחרונים] ומ"מ יותר טוב שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים ובלא"ה נכון לעשות כן לכו"ע דא"א לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג ס"ז ע"ש:

{ו} אינם רשאין ליחלק - דכבר נתחייבו בזימון משאכלו ביחד. ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו בהמ"ז אבל אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא כדקי"ל בסימן רי"ג דאין זימון לפירות ויש מחמירין בז' מינים להצריכו זימון ולכן טוב שלא יקבעו ג' ביחד על ז' מינים כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא [ב"ח] וברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז' מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין:

{ז} מצוה שיחזרו - היינו אם הוא עמהם בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמרא דאף אם הוא שמש המשמשם בסעודה שאין דרכן לאכול אתו ביחד מצוה שיקראו לו לאכול אתם כדי שיוכלו לזמן:

{ח} אחר שלישי - ופשוט דאם הוא אחד א"צ לחזור אחר שנים:

{ט} שכולם נתחייבו - כלומר אע"פ שאם ילך אחד ישארו שלשה ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:

{י} יכולים ליחלק - עשרה לכאן ועשרה לכאן ונמצא שכולם זמנו בשם:

{יא} אינן מחויבין לחלק - היינו דלא אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה:

{יב} אחר עשרה - כדי שיהיו יכולים לברך בשם ועיין באחרונים דאפילו אם הם שבעה מצוה לחזר אחר עוד שלשה ועיין במש"כ לעיל בסק"ז:

{יג} לשמוע ברכת הזימון - דאם היו יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המזמן אף דכל ברכת המזון אינם יכולין לשמוע מרחוק לא היו רשאין ליחלק על ג' אלא ישמעו ברכת זימון לבד מפי המזמן וברהמ"ז יברכו כ"א בפני עצמו בלחש וכמבואר לעיל סימן קפ"ג ס"ז:

{יד} ואינם רשאים וכו' - דאם היו יכולין ליחלק לעשרה עשרה לא היו רשאין ליחלק לחבורה של ג' כדי שלא יפסידו מלהזכיר הזימון בשם:

{טו} בקול רם - כדי להשמיע ברכת הזימון לכל העשרה:

{טז} ויקפיד עליהם - במה שעושין חבורות לעצמן. וה"ה אם צריכין ללכת לדבר מצוה ואין להם שהות להמתין שתתבטל המצוה שרשאין לחלק לג' ג' כ"כ המ"א ובח"א מגמגם בזה ופוסק דעכ"פ כשלא נשארו עשרה בלעדם בודאי אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. ומ"מ אם הוא מצוה דאורייתא אפשר דיש להקל בכל גווני ועיין בפמ"ג:

{יז} ברכת זימון שהרי וכו' - אבל אם היו יכולין לשמוע ברכת זימון לא היו רשאין ליחלק וכנ"ל בסקי"ג והאחרונים חולקים ע"ז משום דנהי דקי"ל בסימן קפ"ג דהאידנא מברכין כ"א מהמסובין כל הבהמ"ז בלחש מ"מ צריכין לשמוע היטב גם לדברי המברך ולומר עמו בלחש כל מלה ומלה ולענות אמן על כל ברכה וברכה ועכ"פ עד הזן את הכל בודאי צריכין להאזין גם לדברי המברך דעד שם הוא ברכת הזימון כדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה וא"כ אף אם יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך כל שאין יכולין לשמוע מלה במלה מפי המברך עד הזן את הכל מוטב להם ליחלק ג' ולברך בלא שם ממה שלא יצאו כלל ידי חובת זימון מדינא. כתבו האחרונים היכא שיש מסיבה גדולה יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק כדי שישמעו כל המסובין וכנ"ל:

{יח} שהשנים קבעו - קביעות נקרא כשיושבים ואוכלים על שלחן אחד או במפה אחת אפילו כל אחד אוכל מככרו וכמבואר לעיל בסימן קס"ז סי"א ועיין לעיל שם בסי"א בביאור הגר"א דדעתו שם דבעה"ב עם בני ביתו שישבו לאכול הוי קביעות ומצטרפי אפילו בלא שלחן אחד:

{יט} בגמר האכילה - חל עלייהו חובת זימון עי"ז שאכלו לבסוף ביחד ומשמע מזה הא אם לא גמרו גם סוף אכילה ביחד כגון שבא אחד לאכול אצל שנים אחר שכבר התחילו לאכול וגם גמרו סעודתן שלא בזמן אחד אותן שגמרו מקודם רשאין לברך בפני עצמן דעכ"פ התחלה או גמר בעינן ביחד ומ"מ אם המתינו לאחר אכילתם ולא ברכו עד שגמר גם השלישי לאכול חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק ואע"ג שלא גמרו ביחד כל היכי דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מינייהו כמו גמרו ביחד דיינינן להו וכעין ההיא דריש סימן קצ"ז ע"ש:

{כ} ומ"מ אם וכו' - הוא כמו אבל:

{כא} בלא קבע - היינו שלא אכלו בדרך קבע בישיבה ועל שלחן אחד ואפילו התחילו לאכול בשלשה מתחלת הסעודה ועד סופה:

{כב} הוא שמש - שדרך אכילתו בלא ישיבת קבע לכך הוא מצטרף בכל גווני:

{כג} כ"מ שרשאין ליחלק - היינו שאכלו השלשה בלא קביעות וכן בעשרים או בששה אף שע"פ דין רשאים ליחלק מ"מ עדיף טפי שלא ליחלק:

{כד} עדיף טפי לזמן - עיין במ"א שהקשה דמהרבה פוסקים משמע לענין שלשה שאכלו בלא קבע דאין אחד יכול להוציא חבירו בביהמ"ז וממילא גם לענין זימון אין רשאין וע"ש שהאריך בזה ואף דיש איזה אחרונים שדחו ראייתו לענין זימון מ"מ יותר מסתבר כדבריו וכן בפמ"ג כתב ג"כ דבמקום שאין אחד יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אם יכולים להצטרף לענין זימון צ"ע למעשה ומסיים דבעשרה שיש הזכרת השם אפשר דאסור לכ"ע לזמן באין חייבין וכן משמע בחיי אדם כלל מ"ח דין ז':

{כה} אם היו רוכבים וכו' - סעיף זה כלשונו ממש מובא לעיל בסימן קס"ז סעיף י"ב אלא דשם מיירי לענין להוציא בברכת המוציא והכא מיירי לענין צירוף זימון ודין אחד לשניהן וכבר ביארתי שם במ"ב באר היטב ע"ש:

{כו} הולכים ואוכלים לא - וביושבין בעגלה ואוכלין ביחד כשהם נוסעין עיין בסימן קס"ז מה שכתבתי בשם המ"א שמסתפק בזה ובח"א הכריע דבזה וכן בכל מקום שיש ספק בשלשה יזמנו אבל בעשרה יש לחוש להזכרת השם לבטלה. ומ"מ נ"ל דיזמן בלא שם דהא בדיעבד יצא בעשרה אף אם לא הזכיר השם וכדלעיל בסוף סימן קצ"ב:

{כז} שלא לזמן וכו' - האחרונים חולקים ע"ז וכהיום המנהג שמזמנין ובהרחמן אומרים הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו עד עולם ונוכל לומר הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה וקאי על בעל הסעודה. ומכ"ש אם כל אחד אוכל משלו שאז אפילו בבית ישראל אומרים הרחמן הוא יברך אותנו וכו' ואם אוכלין במלון ביום דרך עראי בבית עו"ג אפשר דאין זה קביעות ואין מזמנין [מ"א] וטוב שלא יקבעו אז שלשתן יחד ויצאו מידי ספק [פמ"ג]:

{כח} אינם רשאים ליחלק - היינו אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו:

{כט} כל אחד לשנים - עיין בביאור הלכה:

{ל} אפי' אכלו אח"כ - דכבר פרח זימון מינייהו ע"י שזימנו עליהם מקודם ומ"מ בהמ"ז חייבים לברך מתחלת ברכת הזן וכדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה:

{לא} ואינם רשאים ליחלק - כיון שנועדו עתה יחדו וכל אחד בא מחבורה שכבר נתחייב שם בזימון ואף דנתבאר בס"ו בהג"ה דאסור ליפרד מחבורה של ג' שעי"ז מפסיד הזימון שלהם וא"כ היה לכל אחד ואחד לחזור לחבורה שלו י"ל דמיירי הכא שנתפרדה חבורתם הראשונה א"נ לפי מה דמבואר לקמן בסי' רי"ש בא"ר וש"א דבמקום שיש אונס או הפסד ממון מותר לאחד לגמור סעודתו מקודם שגמרו השנים ולברך בפני עצמו מיירי הכא ג"כ בכה"ג שהיו אלו השלשה מוכרחין למהר ולגמור סעודתן מקודם ולכן אם נזדמנו אלו השלשה ביחד יזמנו בפני עצמן:

{לב} ואפילו לא אכלו וכו' - וקשה הא קי"ל לעיל סימן קפ"ד דבהמ"ז צריך לברך דוקא במקום שאכל וא"כ כל אחד ואחד צריך לחזור למקום שאכל מתחלה יש מתרצים דהכא מיירי בעקרו בשוגג ממקומם דבזה לא מטרחינן אותו לחזור למקומו לדעת הרמב"ם וכנ"ל שם בסעיף א' וכן פסקו שם האחרונים במקום הדחק ובעניננו נמי כיון דכאן יכול לזמן וכשיחזור לשם יברך ביחידי כשעת הדחק דמי ועוד י"ל דה"ק ואפילו לא אכלו יחד כלומר אלא כל אחד אכל בפני עצמו שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבין כיון שכבר נתחייבו:

{לג} פרח זימון מינייהו - ובזה דוקא אם לא אכלו אח"כ יחדו אבל אם אכלו אח"כ יחד מצטרפין ואינו דומה להא דסעיף ה' דהא לא זימנו עליהם מקודם [חי' רע"א בשם תר"י]:

{לד} כיון שחבריהם זימנו - עיין בביאור הלכה:

{לה} ובא אחד וכו' - היינו אחד מן השוק אכל מעט בסוף סעודתן ונצטרף עמהם ולישנא לכל חבורה שכתב המחבר לאו דוקא דאפילו רק לחבורה אחת א"כ פרח זימון מן אחד ולא נשאר כאן אלא שנים:

{לו} מותר ליפרד וכו' - ומיירי שכל החבורות היו מתחלה ג"כ בבית זה אלא שלא נצטרפו ביחד דאל"ה הלא צריך לברך בהמ"ז במקומו:

וצריך וכו' - והוא לעיכובא אם לא שיודע ששמע עכ"פ עקרי הברכות ופתיחתן וחתימתן אז יצא בדיעבד. ודע עוד דאם שמע הבהמ"ז והוא מתנמנם לא יצא [כ"מ בביאור הגר"א]:

אינו יוצא בשמיעה - הנה דינא דהמחבר איירי בשנים וכנ"ל. ולענין שלשה אם אחד יוכל להוציא לשנים יש דעות בין הפוסקים דדעת ברכת אברהם דאפילו לדעת המחבר היינו דוקא ביחיד המוציא ליחיד אבל בזימון שלשה שאחד מוציא לשנים או בעשרה שאחד מוציא לתשעה אפילו אינם מבינים יחיד מוציא את הרבים והעתיקוהו הרבה אחרונים ומב"ח בסימן זה ולבוש בסימן קצ"ט משמע שלא כדבריו:

עדיף טפי לזמן - עיין במ"ב וגם בביאור הגר"א משמע דלפי מה שסתם המחבר מקודם דאפילו בבא השלישי בעת גמר הסעודה וקבע עמהם מצטרף לזימון שוב אין לנו מקור לדין זה [מהא דרב ושמואל בדף מ"ז ע"א דהתם מדינא חייבין כיון שהיו קבועין יחד בגמר סעודה וכן מהא דדף נ"ג דסברי ב"ה אחד מברך לכולם אין ראיה כמ"ש הרא"ש שם] ויש לשיטה זו מקום רק לדעת רבינו יונה דס"ל דדוקא בהתחילו כאחת חייבין לזמן וא"כ יקשה עליו מההיא דרב ושמואל הנ"ל וכן מהא דינאי מלכא בדף מ"ח וע"ק דיתרץ דרשות לזמן בכל גווני וכ"כ בספר מגן גבורים:

אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו וכו' - עיין במ"א שהביא בשם הב"ח דבדאיכא תרתי לריעותא רשאין ליחלק והנה הב"ח קנסיב לה מלשון הטור דכתב צריך לחוש לשתי הגרסאות ומשמע ליה להב"ח דאם נגרוס בגמרא כ"א אוכל מככרו תו אין להחמיר בפחות מכזית וכן אם נגרוס בגמרא כגון שישבו לאכול תו אין להחמיר בכ"א אוכל מככרו ע"ש בב"ח בסוף דבריו וע"כ ס"ל דאין להחמיר בשתי חומרות ובאמת זה אינו דדינא דרי"ף לענין כ"א אוכל מככרו הוא אמת לכו"ע עיין בתוס' רבינו יהודה על ברכות דכתב דינא דרי"ף משם ר"ח וקנסיב לה מגמרא מפורשת דף מ"ב ע"ב ע"ש וכ"כ הרשב"א והרא"ה בחידושיהם מהאי סוגיא [ואף דיש לכאורה לדחות להרי"ף גופא בפרק כ"מ דלדידיה כל הסוגיא שם לענין ברכה ראשונה ואפשר לענין ברכה אחרונה בעינן שיאכלו כולם מככר אחד אכן עכ"פ הרא"ש ורשב"א ותוס' וש"פ כולם כאחד כתבו להדיא דסוגיא דדף מ"ב מיירי גם בברכה אחרונה ע"ש וכן הוא בסימן זה ס"ג הרי דדבר מפורש דגם גבי זימון לא קפדינן שיאכלו כולם מככר אחד] וכן מוכח לענ"ד ממתניתין ר"פ שלשה שאכלו אכל טבל וכו' הרי דמיירי באוכל מככרו ואעפ"כ דוקא בהא דא"א כלל לאכול ביחד אין מצטרפין הא לא"ה לא ולענין פחות מכזית הוא דבר מפורש בירושלמי ומנלן למדחייה מהלכה וכן מבואר בא"ז שגורס כרי"ף ואעפ"כ מביא הא דירושלמי לענין דינא אלמא דתרווייהו איתנהו [אם לא שנדחק ונאמר דאף דשני הדינים אמיתיים מ"מ אפשר הא דמחמיר בירושלמי בפחות מכזית היינו באוכלים שניהם מככר אחד ומנ"ל הא וגם לשון הב"ח לא משמע כן דמשום זה הוא מיקל ע"ש] ועיין במאמר מרדכי שגם הוא מצדד דלא כב"ח ואף דבאמת לישנא דטור דחוק קצת אבל מ"מ אין זה מוכרח לדינא וכן הראיה שניה שמביא הב"ח מטור לאו ראיה היא כלל לענ"ד וע"כ אין לזוז מפסק השו"ע:

כל אחד לשנים - לכאורה נראה דה"ה אם אחד מהן הפסיק לשנים ג"כ אמרינן דכבר פרח זימון מניה ולא נשארו כאן אלא שנים וכן מצאתי בפסקי ריא"ז ובחידושי הרא"ה על הרי"ף אכן לפי מה דמבואר לקמן בסי' ר' בטור והובא שם במ"א משמע דבאחד יכול להצטרף עוד הפעם עם השנים כשאכלו עתה ביחד אחרי שהם לא זימנו עדיין וצ"ל דלהראשונים הנ"ל מיירי שהם לא אכלו עתה אבל כשאכלו ה"נ דמצטרפי וצ"ע לדינא:

כיון שחבריהם זימנו - כתב הגרע"א נ"ל דזהו דוקא אם זימנו הם קודם שנתחברו אלו השלשה יחד דאז אין להאחד שיצא מחבורתם מקום לצאת בפ"ע ידי זימון וע"כ חל הזימון שזימנו הג' הנשארים בביתם גם עליו ופרח זימון ממנו אבל אם נתחברו אלו ג' למקום אחד מתחלה ואח"כ זימנו האחרים הנשארים בביתם יכולין אלו שלשה לזמן ולא פרח זימון מינייהו כיון דיש כאן מקום להם לזמן בפ"ע יחד נפרדו לגמרי מחבורתם ולא קאי הזימון עלייהו וקצת ראיה לזה מדברי הג"ה כאן שכתב אבל אם היה בכל חבורה ד' מותר ליפרד וכו' ולא התנה שיזמנו הם תחלה וכו' ע"ש עכ"ל ואף דלשון השו"ע לא משמע כן כ"כ דכתב ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו משמע שמתחלה נצטרפו וכן אח"כ כתב ונתחברו אלו השלשה ובא אחד וכו' משמע שמתחלה נתחברו ואעפ"כ פרח זימון מ"מ האמת אתו דכן כתב בלקוטי הרמב"ן על ברכות בהדיא ע"ש:

אבל אם היה בכל חבורה וכו' - כתב הח"א ארבעה שאכלו ביחד על שלחן אחד ושנים אכלו על שלחן אחר יכול אחד מן הד' להצטרף עם הב' ולזמן עמהם ואם כבר זימנו הג' הנשארים פרח זימון מן האחד ואינו מצטרף וכו' ע"ש ודבריו קשים דאיך מצטרף האחד עם השנים לזמן אחרי שהם אינם מחוייבים כלל ולא דמי להא דהג"ה דהכא כאו"א מחויב מאחר שנפרש מן חבורה של ג' המחויבת לזמן והיה אפשר לומר דכונתו היכא שהאחד יאכל עתה מעט בחבורתם ונעשה זימון עי"ז אבל א"כ יקשה מה שכתב אח"כ אם כבר זימנו הג' הנשארים פרח זימון מן האחד ושוב אינו מצטרף ואי מיירי באכל הלא יוכל להצטרף בכל אופן מאחר שהוא לא יצא ידי חובת זימון ע"י זימון החבורה וכמו שכתבנו במ"ב בשם הגאון רע"א וא"ל דמיירי מתחלה במקצתן רואין אלו את אלו דא"כ מהו שסיים בסוף דבריו אבל אם היו ב' חבורות ובכל חבורה ג' אין רשאי אחד להצטרף וכו' ע"ש וצ"ע בדבריו: