{א} היה אוכל בבית זה - ומיירי באוכל יחידי דאם אכל ביחד עם עוד אנשים ונשארו בני חבורתו במקומן א"צ לחזור ולברך לכו"ע ע"י יציאתו וכדלקמן בס"ב:

{ב} והלך וכו' - ואפילו לא נשתהא שם כלל שתיכף חזר למקומו הראשון אפ"ה שינוי מקום מקרי וכדלקמיה וכ"ש אם רוצה לגמור סעודתו במקום השני:

{ג} לבית אחר - וה"ה לחדר אחר ג"כ בכלל שינוי מקום הוא אם לא שהיה דעתו מתחלה לשנות לחדר אחר וכדלקמיה בהג"ה ע"ש:

{ד} או שהיה אוכל וכו' - אשמועינן בזה אע"פ שלא פסק מסעודתו כלל אלא שקראו חבירו לדבר עמו דיבור בעלמא ויצא לקראתו מפתח ביתו וחזר הוי כמו שינוי מבית לבית:

{ה} לפתח ביתו - ר"ל שיצא חוץ לפתחו דאם מדבר עמו על הפתח אין זה שינוי מקום:

{ו} צריך לברך וכו' - דע"י היציאה ממקומו חשיב כנפסקה סעודתו לגמרי ומה שאוכל אח"כ כסעודה אחרת דמיא ולכן מברך בהמ"ז למפרע והמוציא על להבא:

{ז} למפרע - ובמקומו הראשון. ולכתחלה כשרוצה לצאת ממקומו צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ורק בדיעבד כשלא בירך מתחלה צריך אח"כ לחזור ולברך בהמ"ז במקומו שכך הוא מצותו ואח"כ יברך המוציא ויאכל במקום שירצה:

{ח} וחוזר ומברך המוציא - והיינו כשעומד באמצע סעודת פת וכ"ש אם לא אכל מתחלה רק פירות או משקין בודאי שייך בהו שינוי מקום וכדלקמיה בס"ב:

{ט} מפנה לפנה - היינו באותו חדר ואף שאין נראה לפניו מקומו הראשון מחמת הפסק דבר מתשמישי הבית כמו תנור או פאראוואן וכיו"ב אין זה שינוי מקום כיון שהוא בחדר אחד:

{י} ועיין לקמן וכו' - ר"ל דשם מיירי לענין שינוי מקום גבי קידוש וה"ה לעניננו:

{יא} אם היה דעתו - ר"ל שבשעת ברכה חשב לאכול גם במקום ההוא:

{יב} בבית אחד - היינו תחת גג אחד ואפילו מחדר לחדר או מבית לעליה ואף שאין רואה מקומו וה"ה אם רואה מקומו הראשון שאכל שם אפילו דרך חלון ואפילו מקצת מקומו נמי מועיל אף שלא היה דעתו מתחלה. ודוקא מחדר לחדר באותו בית אבל מבית לבית אף שסמוכין זה לזה מסתפקים האחרונים דאפשר דאין להקל ע"י ראית מקום. ודע שלפי המבואר לקמן בהג"ה דאנו נוהגין כהפוסקים שלא לברך ע"י שינוי מקום כשעומד באמצע סעודת פת תו אין נ"מ לדינא כל החילוקים האלו שהזכרנו לענין שינוי מקום רק לענין מסובין לאכול פירות ושארי משקין דבהם לכו"ע שייך דין שינוי מקום:

{יג} לקראת חתן וכו' - וה"ה כשיצא לדבר הרשות והא דנקט לקראת חתן לרבותא דבלא הניחו שם אדם צריך לברך בהמ"ז מקודם שיצאו אף שיוצאין לדבר מצוה:

{יד} מקצתן - ואפילו רק אחד:

{טו} לברך שניה - היינו ברכת המוציא אף ששינו מקומן בינתים דכיון שנשאר מקצתן במקומן לא פסקה סעודתן בהיציאה:

{טז} כשהם יוצאים וכו' - דכיון שלא הניחו שם אדם נפסקה סעודתן ע"י היציאה וכשאוכל אח"כ הוי כסעודה חדשה:

{יז} כשהם חוזרים וכו' - באמת כבר כתב זה בס"א וכפל הדברים בשביל החידוש דהניח מקצת חברים או למה שכתבנו בסקי"ג:

{יח} וכן אם היו וכו' - אשמועינן דגם בזה מהני הניח מקצת חברים כמו בסעודת פת:

{יט} פסק אכילתו - וגרע מהיסח הדעת שאין מברכין רק ברכה לכתחלה כשחוזר לאכול דזה נחשב כסעודה אחרת לגמרי:

{כ} ולפיכך מברך וכו' - היינו כשלא בירך ברכה אחרונה קודם יציאתו מברך עתה כשחזר וכמו לענין פת לעיל בס"א:

{כא} למפרע - ובזה א"צ לחזור למקומו דוקא אלא יכול לברך אפילו במקום השני דרק בפת מצותו לכו"ע לחזור ולברך במקומו כדלקמן בס"ה:

{כב} בבית אחד - פי' בחדר אחד [מ"א וש"א] ועיין מש"כ בבה"ל:

{כג} אינו צריך וכו' - ואף ששינה מקומו לגמרי לאכול בזוית האחרת א"צ לחזור ולברך דזה אינו נחשב שינוי מקום ואף שאין רואה מקומו הראשון כגון שמפסיק תנור וכיו"ב כיון שהוא בחדר אחד:

{כד} אכל במזרחה וכו' - ואין חילוק בין שאכל שם פת ושארי דברים או שאכל פירות התאנה עצמה:

{כה} צריך לברך - כיון שהתאנה מפסקת ואינו רואה מקומו הראשון ומיירי שלא עמדה התאנה בתוך היקף מחיצות דאם עמדה בתוך היקף מחיצות אף שאין רואה מקומו א"צ לברך דחשיב הכל מקום אחד וכמש"כ לעיל בשינה מקומו בחדר אחד ועיין לקמיה בס"ג לענין מאילן לאילן. ואם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם במערבו של אילן י"א דמהני בכל גווני:

{כו} ויש חולקים וכו' - בתרתי פליגי על דעה ראשונה אחד דהם לא מצרכי ברכה למפרע לעולם מחמת שינוי מקום ורק ברכה לכתחלה קודם שיאכל שנית דחשיב רק כהיסח הדעת ולא כמה שסילק סעודה הראשונה לגמרי וע"כ הברכה אחרונה עולה לשניהם וגם ס"ל דגם זה שצריך ברכה ראשונה הוא רק בעומד בסעודת פירות או משקין דתיכף ביציאתו חוץ לפתח ביתו נפסקה סעודתו [אם לא הניח שם מקצת חברים ואפילו הלך רק לעשות צרכיו לקטנים] אבל בפת ומיני דגן שצריכין לחזור ולברך במקומן לא נפסקה הסעודה בהיציאה וא"צ אף ברכה ראשונה וכאלו לא שינה מקומו כלל אם לא שהסיח דעתו מלאכול עוד וכדלקמיה:

{כז} אבל אם הניח וכו' - דכיון שנשארו מקצתן ואפילו אחד במקומו לא נפסקה הסעודה וחוזרין לאכול או לשתות בלי שום ברכה אף שהיתה מסיבתן לאכול פירות או משקין:

{כח} ואכל דברים וכו' - כתב במ"א סימן ר"י דוקא כשאכל כזית דאם אכל רק פחות מכזית פת קודם שיצא דינו כמו פירות דהא א"צ לברך אחריו וממילא מיד שיצא לחוץ צריך ברכה ראשונה אף שחזר למקומו וע"כ צריך ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו אף מחדר לחדר [היכי שאין רואה מקומו] קודם שיאכל כזית:

{כט} או שהיה אוכל וכו' - אף שלא אשמועינן בבבא זו שום רבותא נקט לישנא דהמחבר בס"א ופסק להיפך:

{ל} ודאי צריך לברך - ברכה ראשונה כדין היסח הדעת ואח"כ יברך בהמ"ז על הכל:

{לא} ואין חילוק בין וכו' - אלעיל קאי והיינו באוכל דברים הטעונין ברכה במקומו ולא הניח מקצת חברים ואשמעינן דאף כשמסיים סעודתו במקום אחר ג"כ א"צ לברך דעל סמך סעודה ראשונה אוכל אבל כשאוכל דברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון פירות וכיו"ב [או ששותה משקין] אף שהניח מקצת חברים לא מהני אלא כשחוזרין לחבורתן לסעודתן הראשונה אבל לאכול או לשתות במקום אחר צריכין ברכה לכתחלה [מ"א וש"א]:

{לב} סיים סעודתו - ואם אכל גם שם פת מבואר בס"ד דמברך שם בהמ"ז כיון דשם הוא סיום סעודתו:

{לג} לכתחלה לא יעקור - ר"ל אף שעומד באמצע סעודת פת ורוצה לצאת ע"מ לחזור ולאכול ולברך דלדעה זו אינו מצריך שום ברכה ביציאתו מ"מ לכתחלה לא יצא דחיישינן שמא ישכח לחזור ולאכול ולברך במקומו [או שישהא עד שירעב ויפסיד בהמ"ז לגמרי] ואם מזמינים לו לאכול פת במקום אחר דאז לא שייך האי חששא כיון שהולך לאכול שם ויברך שם אחר אכילתו כמ"ש בס"ד אפ"ה לכתחלה לא יעקור ממקומו עד שיברך דרק בדיעבד כשכבר יצא אמרינן דמותר לו לאכול ולברך במקום השני דגם שם מקומו הוא אבל לכתחלה מצותו לברך במקומו שאכל קודם שיצא אם לא שהיה דעתו בשעת המוציא לאכול גם שם דאז חשיבי שניהם מקומו ומותר אף לכתחלה ואפילו מבית לבית מהני מחשבתו לדעה זו וכן נהגו כשהולכין לסעודת נשואין שמכוון מתחלה לאכול שם:

{לד} ממקומו - בתוספות ורא"ש משמע דאין להחמיר בזה רק כשיוצא ע"מ להפליג דאז חיישינן להנ"ל אבל כשיוצא ע"מ לחזור לאלתר מותר:

{לה} בלא ברכה - עיין בחידושי רע"א מה שכתב בזה ועיין בבה"ל שהכרענו לדינא דאף דלכתחלה בודאי נכון לנהוג כהרמ"א שלא לצאת לדבר הרשות מ"מ כשיוצא אין לו לברך אם יציאתו הוא ע"מ לחזור ולגמור סעודתו דחשיב כעומד באמצע סעודה ויש בזה חששא דברכה שא"צ רק אם הוא משער שאפשר שיפליג הרבה נכון יותר שיברך בהמ"ז כשיוצא:

{לו} דחיישינן וכו' - ואפילו אם לא אכל פת אלא פירות ושארי דברים משמע מכמה אחרונים דנכון ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה:

{לז} א"צ לברך - ואפילו אין רואה מקומו שהאילנות מפסיקין ול"ד לאוכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה דצריך לברך דכאן מיירי שמוקף מחיצות דחשיב כמו מקום אחד כנ"ל ויש מאחרונים שפירשו דמיירי באין מוקף מחיצות וטעם ההיתר בזה הוא משום שהיה דעתו לזה מתחלה וכמש"כ לעיל בהג"ה דדעתו מהני אף מחדר לחדר ואף שאין רואה מקומו מחמת הפסק האילנות לא חשיב אלא כמו מחדר לחדר ולפ"ז גם לענין מזרחה של תאנה מהני דעתו ולהכי כתב המחבר בשם יש מי שאומר משום דאין דין זה ברור דליהני דעתו באין מוקף מחיצות דהוא רק שיטת הראב"ד [הגר"א בביאורו]:

{לח} והוא וכו' היה דעתו - כמו בחדר לחדר בעלמא דבעינן דוקא דעתו וכנ"ל בס"א בהג"ה ובח"א כלל נ"ט ראיתי שמחלק בענין זה בין מוקף מחיצות לאינו מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות לא בעינן דעתו בפירוש אלא אפילו מסתמא אמרינן דדעתו על כל האילנות [אם לא שהיה דעתו מתחלה לאכול רק מהאחד ואח"כ נמלך לאכול גם מהשני דאז צריך לברך] ובאינו מוקף מחיצות בעינן שיהיה דעתו בשעת ברכה גם על השני [ואם לא היה דעתו אפילו רואה את מקומו הראשון ג"כ אינו מועיל כיון שאינו מוקף מחיצות ט"ז ודה"ח]:

{לט} ואפי' וכו' - משום שינוי מקום דהוי כמבית לבית דלא מהני דעתו לכו"ע כמש"כ לעיל בס"א בהג"ה ואפילו אין הגן מוקף מחיצות כיון שכל אחד הוא בפני עצמו חשיב הוא כמו שני בתים ואפילו רואה מקומו הראשון ג"כ אינו מועיל. מי שבירך על הפרי לאכול כאן ולא אכל ממנו ושינה מקומו כתב הא"ר בשם ברכת אברהם דאינו יוצא בברכתו [ולפי מש"כ לעיל בס"ב בבה"ל הוא דוקא מבית לבית אבל מחדר לחדר לא] וכתב הח"א דאפילו אם אוחז הפרי בידו והולך ואוכל יש בו משום שינוי מקום אם יצא ממקומו הראשון שקבע עצמו לאכול לחדר אחר ולא היה דעתו מתחלה לזה דכל פתיתה ופתיתה הוא דבר אחר עי"ש ולפי מה שכתבתי לעיל יש ליזהר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לחזור ולברך מחמת שינוי מקום שמחדר לחדר:

{מ} וחזר ואכל - ואף דלדעת המחבר לעיל בסעיף א' וב' אסור לאכול במקום השני על סמך סעודה הראשונה אלא צריך לברך מקודם בהמ"ז על אכילה ראשונה והמוציא על להבא וגם דעתו לא מהני מבית לבית צ"ל דכאן מיירי שכבר אכל דאז מברך במקום השני דגם זה מקומו הוא ולפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה לעיל בסעיף ב' רק לכתחלה אין לעקור ממקומו עד שיברך במקומו אבל אם כבר עקר מותר לאכול כאן על סמך סעודה הראשונה ואם היה דעתו לזה מהני בסעודת פת אף לעקור לכתחלה מבית לבית וכנ"ל:

{מא} אלא במקום השני - דכאן הוא סיום סעודתו:

{מב} הולכי דרכים - דהם לכו"ע מותר להם להלוך ולאכול ואף אם אין רואין מקומן הראשון מחמת מרחק הדרך או שמפסיקין אילנות משום דהם לא קבעו עצמן לכתחלה לאכול במקום שברכו ורק לילך ולאכול ולכן אין נחשבין כלל עי"ז עוקרין ממקומן ואם היה דעתן לאכול סעודתן במקום שברכו המוציא ונמלכו לגמור סעודתן דרך הליכתן כ"ז שרואין מקומו הראשון מותר להם לאכול דחשיב מקום אחד אבל באין רואין מחמת מרחק הדרך או מחמת הפסק אילנות חשיב שינוי מקום ובפירות צריך לברך שנית ובפת ג"כ אף לדעת הגהה לעיל עכ"פ לכתחלה אין להם לעקור ממקומן בלא ברכה כמבואר שם. אך אם מתחלה חשב לאכול מעט במקומו והשאר לאכול בדרך מהני ואף בהפסק אילנות דרק מבית לבית לא מהני דעתו באכילת פירות אמנם אם התחיל לאכול בבית והלך לדרך הרי הוא כמו מבית לבית דלא מהני דעתו בפירות וצריך לחזור ולברך ובפת מהני דעתו ואף לענין לכתחלה:

{מג} לאחריהם במקומם - ואם הלך משם צריך לחזור למקומו ולברך כמו לגבי פת:

{מד} מיני דגן - מפני חשיבותן שנקרא מזון:

{מה} לבד - כתבו האחרונים דלכתחלה יחמיר לברך במקומן אפילו בז' מינים וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל השבעה מינים כמו על הפת אם שינה מקומו לפי מה שפסק בס"ב בהג"ה ודעת הגר"א בביאורו דדעה האמצעית היא העיקר לדינא ולפ"ז פירות של שבעת המינים דומים לסתם פירות דשייך בהו שינוי מקום לכו"ע:

{מו} וא"א לו לאכול - ר"ל דלכאורה יש לדמותו להב לן ונברך דלמ"ד דאין רשאי לאכול צריך לברך כשחוזר לאכול אבל באמת לא דמי דהתם הטעם משום דהוי היסח הדעת וסילוק משא"כ הכא דלא הסיחו דעתם מלאכול:

{מז} לא הוי הפסק - ולדעת המחבר בס"א הוא דוקא כשמתפלל בביתו אבל אם הולך לבהכ"נ הוי הפסק אכן לפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה בס"ב לא הוי הפסק אף כשהלכו לבהכ"נ ורק אם לא הסיחו דעתם מלאכול. כתב המ"א דאף דהמוציא א"צ לברך מחמת הפסק התפלה אבל נט"י צריך דשמא לא שמר ידיו אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאף נט"י אינו צריך דבעת התפלה בודאי שמר ידיו מלטנפם. אבל בזה דוקא אם מתפלל בביתו אבל אם הלך לבהכ"נ והתפלל שם כשחזר צריך ליטול ידיו ובלי ברכה:

{מח} שינת עראי - ואפילו אם שהה משך זמן לערך שעה כיון שנאנס בשינה לא מקרי הפסק וא"צ לברך המוציא [אבל נט"י בעי ובלי ברכה פמ"ג] ואם ישן על מטתו שינת קבע הוי הפסק דזהו סילוק והיסח הדעת לד"ה:

{מט} לנקביו - ונטילת ידים צריך כמבואר בסימן קס"ד ע"ש:

לפתח ביתו - עיין מ"ב ועיין בפמ"ג שתמה על המ"א בסק"ב שמעתיק דכשרואה מקומו מהני א"כ אמאי הוא שינוי מקום ביצא לפתח ביתו ולא נהירא דלמא מיירי כשהפתח נעול ובפרט אם נימא דמבית לבית לא מהני רואה מקומו בודאי לק"מ דלהרמב"ם ביצא חוץ לפתח ביתו הוי כמבית לבית כמו שכתבו האחרונים:

המוציא - ואם הפליג והסיח דעתו נוטל ידיו ומברך גם נטילת ידים ואם לא הסיח דעתו משמירת ידיו יש לעיין בדבר לענין נטילה:

בבית אחד - עיין במשנה ברורה דהיינו בחדר אחד כ"כ המ"א ושארי אחרונים דמחדר לחדר אף בבית אחד הוי שינוי מקום וכ"מ בסימן רע"ג ובס"א כאן [עי"ש בטור וב"י שסוברים כן בפשיטות] אלא דאם רואה מקומו הראשון או שהיה דעתו בזה בשעת ברכה יש להקל בזה כמ"ש למעלה בס"א ולפ"ז אם אכל פירות ומשקין שאין טעונין ברכה במקומן ונכנס באמצע לחדר אחר שאין רואה מקומו הראשון אסור לו לאכול שם בלא ברכה לכו"ע [דאף לדעת ההג"ה לקמיה בפירות ומשקין מודי] ואף בחזר למקומו יהא טעון ברכה לכתחלה. והנה ד"ז אף שהוא כתוב בכמה אחרונים קשה מאד להזהר בזה וכמדומה שאין העולם נוהגין כן וחפשתי במקורי הדין ומצאתי שאין דין זה מבואר דהמעיין בפסחים ק"א בתוד"ה אבל וברא"ש שם יראה דזהו רק לפי גירסתם דגרסי בגמרא גבי קידוש אבל ממקום למקום וכו' [ולדידהו דין קידוש במקום סעודה ושינוי מקום שוין] אבל אם נגרוס אבל מפנה לפנה לא נהיה מוכרחים לומר דסובר הגמרא דמפינה לפינה ומחדר לחדר שוים אחרי שהם תחת גג אחד ואם נחמיר במחדר לחדר ה"ה דצריך להחמיר במפינה לפינה [דאל"ה מאי מייתי הגמרא ראיה מרב ענן דהתם הוי מאיגרא לארעא] וא"כ כד מקילינן אח"כ במפינה לפינה לענין שינוי מקום נכלל בענין זה גם במחדר לחדר דדוקא במבית לבית מקרי שינוי לענין שינוי מקום וכלישנא דגמ' שם ל"ש אלא מבית לבית דהא לפי גירסא זו ע"כ דצריך לחלק בין דין שינוי מקום לדין קידוש במקום סעודה וכמ"ש בחידושי מהר"ם חלאו"ה [שהי' תלמיד הרשב"א] דלענין קידוש בעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים לכך אפילו מפינה לפינה אסור אבל לענין שינוי מקום בעקירה גמורה תליא מילתא ומפינה לפינה לא הוי עקירה ע"ש. והנה גירסא זו סבור מינה וכו' אבל מפינה לפינה לא מצאתי בכמה ראשונים והוא בפירוש ר"ח ובבה"ג וברי"ף וכן בחידושי מהר"ם חלאו"ה [והנה אף מי שירצה לדחות ראיה זו ויאמר דעכ"פ לא מצינו היתר בהדיא בגמרא לענין שינוי מקום אלא במפינה לפינה וכמו שמסיים הגמרא אבל מפינה לפינה לא אשיב לו גם איסור לא מצינו דאדדייקת מסיפא דלישנא דייק מראש המימרא דקאמר הגמרא לא שנו אלא במבית לבית ומחדר לחדר לא הוי בכלל זה] והנה דעת הרמב"ם כתב בב"י דהוא סובר ג"כ כהתוס' והרא"ש דקידוש במקום סעודה ושינוי מקום דינם שוה וכי היכי דמחמרינן במחדר לחדר לענין קידוש ה"ה דמחמרינן לענין שינוי מקום ולא מקילינן אלא מזוית לזוית באותו חדר אבל מהרה"מ בפכ"ט מהלכות שבת מוכח בהדיא דסובר דדעת הרמב"ם להיפך דמחלקינן בין קידוש במקום סעודה ובין שינוי מקום בסעודה ובשינוי מקום אף מחדר לחדר לא הוי שינוי מקום דגם הוא גורס שם בגמרא לגבי קידוש סבור מינה וכו' אבל מפנה לפנה לא וכו' [וכגרסת הגאונים הנ"ל] ומפרש שם דדבר זה קאי על מחדר לחדר דמפנה לפנה היינו מפנה אחד שבבית לפנה השני שבסוף הבית אף שבאמצע מתחלקים חדרים הרבה [והוכיח פירוש זה מדברי הגאונים עי"ש ובזה מתיישב שפיר הגמרא דמייתי ראיה מרב ענן דמיירי מאגרא לארעא על מפנה לפנה דגם מפנה לפנה הכונה מחדר לחדר עי"ש ואפשר דגם כל הגאונים הנ"ל דגרסי מפנה לפנה ס"ל כן ומתפרש הסוגיא בפשיטות] ולפיכך היקל הרמב"ם גבי קידוש מזוית לזוית דזהו אינו בכלל מפנה לפנה שבש"ס וא"כ גבי שינוי מקום דקאמר בגמרא דדוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה מותר ע"כ קאי נמי על מחדר לחדר דזה נקרא מפנה לפנה וכנ"ל [ומיושב לשון הש"ס דקאמר רק מבית לבית הוי שינוי מקום דמשמע דכל שבתוך הבית לא הוי שינוי] והרמב"ם שהעתיק נמי בעניננו גבי שינוי מקום כלשון הגמ' דמפנה לפנה בבית אחד מותר לפ"ז בע"כ כונתו ג"כ אף על מחדר לחדר דכיון שהוא בבית אחד מותר ולא הזכיר בתחלה לאסור אלא מבית לבית [ומדויק מאד מה ששינה הרמב"ם לשונו דלגבי קידוש קאמר מזוית לזוית וכאן כתב מפנה לפנה]. היוצא מדברינו דלהרה"מ דעת הרמב"ם דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום וגם מדעת בה"ג ור"ח ורי"ף ע"פ גירסתם נראה כן וגם מצינו לרש"י שסובר בהדיא לענין שינוי מקום דמבית לעליה לא הוי שינוי מקום וה"ה מחדר לחדר דהוא גורס בשניהם אבל ממקום למקום לא [וע"כ דמחלקינן בין קידוש לשינוי מקום בסעודה] וכן באור זרוע העתיק דבריו לדינא עי"ש וע"כ אף דראוי ונכון לחוש לכתחלה לדעת האחרונים שלא ליכנס אפילו מחדר לחדר באמצע אכילתו בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן אם לא שהיה דעתו לזה מתחלה בשעת ברכה מ"מ הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וכנ"ל ועכ"פ בדיעבד בודאי אין להצריך ברכה בהן דמידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל וביכול לראות מקומו הראשון בודאי יש להקל אף לכתחלה וכנ"ל בסס"א במ"ב:

ואכל דברים שצריכין ברכה וכו' - היינו שמתחלה אכל דברים הצריכים ברכה במקומן אבל במקום שהלך עתה בתוך הסעודה אפי' שתה יין [ומיירי שבירך מתחלה על היין בסעודת הפת] או מים א"צ לברך דהא ע"כ צריך לחזור לקביעותו הראשון והוי כעומד באמצע הסעודה [מ"א בשם תוס' וש"א]:

אם הסיח דעתו כשחוזר ודאי וכו' - הנה אף דבאבן העוזר הקשה על סתימת הדין מהא דסי' קע"ט דאיתא שם דלענין אכילה דעת הר"י והר"ן דלא חשיב היסח הדעת ומחמת זה רצה לחדש דלענין פת אין היסח הדעת גורם ברכה שניה בעניננו כבר סתמו כמה אחרונים [הגר"ז והבית מאיר והמגן גבורים] שלא כדבריו מטעם דהתם איירי כשיושב במקום אחד אמרינן דדרך האדם אחר שנמלך לחזור ולאכול וע"כ לא חשיב היסח הדעת משא"כ בעניננו כשעקר והלך ממקומו:

צריך לברך על מה וכו' - וצריך ג"כ ליטול ידיו ולא יברך [אחרונים]:

בלא ברכה - משמע מזה דדעת הרמ"א דכשהוא יוצא טעון ברכה ובאמת המעיין בהר"ן יראה דדבריו שם הוא רק לשיטתו דע"י עקירה ממקומו נחשב כגמר סעודה וצריך אח"כ ברכה לכתחלה ולכן כתב דצריך לברך גם בהמ"ז קודם שיצא אף דאפשר לשוב ולברך חיישינן שמא ישכח וכמו בכל גמר סעודה דהכי קי"ל בסימן קפ"ד משא"כ לדעה זו דלא נחשב ע"י היציאה לגמר סעודה דחוזר לסעודתו לאכול בלי שום ברכה כלל מנ"ל להצריך לכתחלה בהמ"ז קודם שיצא ואדרבה הלא יש בזה משום ברכה שא"צ כשמברך באמצע סעודתו ואח"כ מצאתי שהגרע"א בחידושיו עמד בזה עי"ש. אמנם נראה לומר דמקור דברי הרמ"א הוא מתוספות והרא"ש שכתבו לשיטתם הנ"ל בהג"ה דבהמ"ז למפרע לעולם א"צ ע"י שינוי מקום לכו"ע דאינו אלא כהיסח הדעת דמצריך רק ברכה לכתחלה ואפ"ה כתבו דמשום עצה טובה שמא ישהא עד שירעב ויפסיד הבהמ"ז צריך לברך כשעוקר ממקומו לצאת וכן רמז הגר"א בביאורו מקור לדין זה מדברי התוספות וא"כ מסתברא לכאורה לומר דזה שייך גם לדידן דס"ל כר"ח ומ"מ אפשר לומר דזהו נמי רק לרב ששת שם דמצריך ברכה ראשונה עכ"פ מן הדין ביציאתו דחשיב כהיסח הדעת ולכן אמרינן דיברך גם בהמ"ז קודם יציאתו שמא ישהא עד שירעב כיון דבלא"ה הסיח דעתו מאכילתו אבל למאן דס"ל דא"צ ברכה לכתחלה כשחוזר לסעודת פת דלא חשיב היסח הדעת לדידיה גם בהמ"ז א"צ כשיוצא אף מצד עצה טובה דלא שייך לברך באמצע סעודה וכנ"ל. והנה לכאורה יש להוכיח זה מברייתא גופא דקאמרה דכשהניח שם זקן וחולה א"צ ברכה כשיוצא ולא ברכה לכתחלה כשחוזר והיינו אף מצד עצה טובה והטעם בע"כ הוא כמו שכתבנו דכיון דלא חשיב היסח הדעת אין שייך לברך וא"כ ממילא ה"ה לדידן דסבירא לן דלעולם אין חשיב היסח הדעת אבל זה יש לדחות דאפשר דהטעם הוא דכיון דהניח שם זקן או חולה לא ישהא כ"כ אבל כשלא הניח חיישינן לזה וזה אפשר דגם ת"ק דר' יהודה מודה לזה ולא פליגי אלא לענין כשחוזר אי טעון ברכה לכתחלה אבל באמת כן מוכח מברייתא שניה דס"ל לת"ק בהדיא דסבירא לן להלכה כוותיה דאף כשיוצא אין טעון ברכה והיינו ע"כ כמו שכתבנו משום דעומד באמצע סעודה. ואחר העיון נראה דמקור דברי הרמ"א יש להם סמך מדברי הכלבו והמאור ע"ש במאור דדייק מדקתני בברייתא ראשונה לקראת חתן וכן בשניה לבהכ"נ או לבהמ"ד משמע דדוקא באופן זה אמרו דמותר להם לעקור משום דהוא דבר מצוה אבל בלא"ה לא ויותר מזה מוכח שם בהמאור דאפילו ר' יהודה דמיקל בשהניח מקצת חברים הוא משום דהוא דבר מצוה אבל בלא"ה אין לו לעקור ממקומו דחיישינן דלמא ממשיך ולא הדר לברוכי בדוכתיה [ופליגי ת"ק ור"י דת"ק סבר דכיון שעוקר רגליו לדבר מצוה אין לנו לחוש דלמא ממשיך אף בלא הניח מקצת חברים ור"י סבר דאין לנו להקל בזה רק בשהניח דאל"ה הוי כגמר סעודה לפי שיטתו שם]. אמנם עדיין קשה דבאמת גם בדברי הכלבו לא נזכר דיברך בהמ"ז קודם שיצא וגם במאור לא נזכר בהדיא ולא כתב רק דלדבר הרשות אסור לו לצאת דלמא ממשיך וכו' ואפשר דכונתם בזה שיגמור סעודתו ויברך אבל לא שיברך בהמ"ז באמצע סעודתו ויצא לדבר הרשות ואח"כ כשיבוא לגמור סעודתו יברך עוד ויגרום ברכה שא"צ [ויתכן דזהו ג"כ כונת המאור בסוף דבריו שכתב עד שיברכו דהיינו שיגמור סעודתו ויברך] ואפשר דגם כונת הרמ"א הוא כן דיגמור סעודתו ויברך וצ"ע. אכן אם הוא משער שאפשר שיפלוג הרבה מסתברא דיברך מקודם ובפרט אם לא הניח מקצת חברים בודאי נכון לברך ואין לחוש לברכה שא"צ כי נוכל לצרף לזה דעת המחבר דסתם כהרמב"ם והגאונים דפסקו דבכל גווני משיצא מפתח ביתו צריך לחזור ולברך:

דחיישינן וכו' - עיין במ"ב אף דבמאור משמע דבדברים שאין טעון ברכה במקומו מותר לו לעקור לכתחלה אף לדבר הרשות קודם שיברך [והא דקאמר בדף ק"ב ע"א בגמ' דטעונין ברכה למפרע כשיוצא אף לרבנן צע"ג לדידיה ואפשר דכונת הגמרא דבזה רשות לו לברך משא"כ בדברים הטעונין ברכה במקומן לרבנן אין רשאי לברך כשיוצא כיון דס"ל דכשיחזור א"צ ברכה לכתחלה נמצא דכשמברך ברכה למפרע גורם ברכה אח"כ לכתחלה בכדי] מ"מ לטעם התוספות והרא"ש שכתבו דשמא ישהא כתבו כמה אחרונים דשייך אף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן ובפרט דבזה נפסקה האכילה ביציאתו דבלא"ה צריך ברכה לכתחלה כשיאכל אח"כ:

עוברת - כ"כ בכלבו אבל במאור לא משמע כן דהוא לא כתב רק דלדבר הרשות אסור ובפרט לפי דברי התוספות והרא"ש בפ' כיסוי הדם דהא דקאמר דטעונין ברכה למפרע הוא רק משום עצה טובה בעלמא שמא ישהה מסתברא דהיכא דהוא לדבר מצוה אפילו אינה עוברת אין לחוש לזה וקצת הוכחה ג"כ לזה דאי מיירי הברייתא כשהמצוה עוברת אי יברך בהמ"ז מקודם אמאי מחמיר ר' יהודה בשלא הניח מקצת חברים לברך בהמ"ז קודם שיעקור:

דברי רשות - לאו דוקא דה"ה אפילו הפסיק בדבר מצוה כגון שהתפלל באמצע הסעודה וכנ"ל בס"ו אלא מפני שמצינו שדבר שהוא לחוב קבוע כגון מה שמפסיקין בהלל ואגדה בין כוס לכוס כיון שהוא לחוב שמחוייבין תמיד להפסיק חשיב הפסק וצריך לברך על כל כוס וכוס בפ"ע לכן נקט דבר רשות [הגר"א בביאורו וכוון בזה ליישב מה שהרגיש הפרישה]:

כגון שהוצרך לנקביו וכו' - מבואר לעיל דזה דוקא בסעודת פת אבל בפירות או משקין הוי הפסק מחמת היציאה ממקומו וכשחוזר למקומו צריך ברכה: