{א} בכלי - דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:

{ב} וכל הכלים כשרים - היינו בין של עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס"ד ע"ש:

{ג} אפילו וכו' - היינו אף דכל אלו אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ"פ כלים הם וכשרים לענין נט"י:

{ד} וכלי אדמה - היינו טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:

{ה} שיהא מחזיק וכו' - דאל"ה אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה"ל:

{ו} רביעית - היא רביעית הלוג ששיעורה ביצה ומחצה:

{ז} בכונס משקה - ואם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]:

{ח} והוא גדול וכו' - דאם לא היה רק נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו. ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב"י להתיר דלא בטל מתורת כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:

{ט} בטל מתורת כלי - בין אם הכלי היה מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה"ל:

{י} אבל אם נוטל וכו' - והטעם דלמטה מן הנקב חשיב עדיין כלי כיון שמחזיק רביעית דמה שנוטל מן הנקב הוי כמו נוטל מברזא לקמן בס"ה. וכל זה הוא דעת השו"ע שהעתיק לדינא את דברי הטור אבל הרבה פוסקים חולקין בזה וס"ל דבכלי חרס המיוחד למשקין אם היה נקב ככונס משקה חשיב כולו שבר כלי ואין נוטלין ממנו כלל אפילו דרך הנקב ואינו דומה לברזא דהתם עשוי מתחלה לכך ומ"מ אם אין לו כלי אחר יש לסמוך על דעת המחבר להכשיר דרך הנקב [ח"א] ובכלי חרס המיוחד לאוכלין [דשיעורו לענין טומאה כמוציא זיתים] וכן בשאר הכלים דאינם של חרס דלא נטהרו מטומאתן לכו"ע ע"י נקב ככונס משקה נראה ממ"א דלכו"ע מותר ליטול דרך הנקב. ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס"ב ס"ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ"פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך ממנו בלי הפסק דאל"ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ"ז במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם:

{יא} כיון שמחזיק רביעית - יש מאחרונים שכתבו דכ"ז בניקב אבל בנסדק אף אם מחזיק רביעית למטה מהסדק ואפילו אינו רק כמוציא משקה פסול דחשיב כשבר כלי עי"ז גם לענין טומאה והטעם משום דבנסדק עתידה להסדק כולה [ב"ח] והט"ז חולק עליו וסובר דנסדק דינו כניקב ואין לפסול אא"כ יוצא דרך הסדק טיף אחר טיף דאז הוי ככונס משקה ועיין בח"א שכתב דאם אין לו כלי אחר יוכל לסמוך על דעת הט"ז להקל בזה. ואפילו לדעת הב"ח נראה דבכלי נחשת או שאר כלי מתכות [כמו בלע"ך וכיו"ב] דחזקים הם וע"י שנסדק קצת לא יסדק כולה לא גרע נסדק מניקב ועיין בבה"ל שצדדנו דבכלי זכוכית אפילו אם הסדק דק מאד שאינו אפילו כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצונן אין ליטול בו. כתב הט"ז אם מועיל לסתום הנקב יש ללמוד ממ"ש הראב"ד פי"ד מהלכות כלים דבטיט אינו מועיל בשום כלי [וכן בסמרטוטין] ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא ובכל דבר שהוא ממין אותו כלי כגון של מתכות במתכות או של עץ בעץ בודאי מהני וכ"כ בשע"ת ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם הנ"א:

{יב} כלי שמחזיק וכו' - בטור וב"י איתא דה"ה בשבר כלי שהוא מחזיק רביעית שלא במסומך כגון חבית שנחלקה לארכה שהיא מקבלת על דופנה רביעית שלא במסומך אך י"א דאפילו לדידהו אין להקל בזה אא"כ יחדה לתשמיש ועיין במ"א סק"ג שהאריך בזה והעלה דאין להקל בזה בכל גווני דהואיל והיא שבר כלי לא חשיבא כלל וכן הוא דעת הגר"א בבאורו. וכ"ז דוקא בדפנות הכלי וכנ"ל אבל כלי שנפחתה מלמעלה ויכולה לעמוד על שוליה שלא במסומך ולקבל רביעית נראה דיש להקל ליטול בה אם אין לו כלי אחר אך שיזהר ליטול בה במקום שנפחת ששם הכלי נמוכה דבשפה אחרת שהכלי גבוה כמה אחרונים מחמירין וס"ל דלא חשיבא כלי כיון שאין הכלי מחזיק המים במקום ההוא שנשפכין דרך הצד שנפחת ואם בכלי זה ניקב אח"כ נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה בלבד יש להחמיר שלא ליטול בו שוב כלל:

{יג} רביעית כשסומכים אותו - לאו דוקא דה"ה אם מחזיק הרבה יותר מרביעית ע"י סמיכה אינו אסור אא"כ ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית כשלא יסמכוהו אבל אם ישאר בו רביעית אחר שפיכה לא נתבטל משם כלי:

{יד} אינו כלי - והיינו כשלא היתה תחלת תיקונו כך דאם היתה תחלת תיקונו כך הלא חשיב כלי וכדלקמן בס"ה אלא מיירי כשנפחת אח"כ קצת ממקום מושבו שאינו יכול לישב עי"ז שלא ע"י סמיכה או שהיה כלי כעין מגופה דאף אם נעשה מתחלה כך אינו חשיב כלי וכדלקמיה:

{טו} מגופה וכו' - וה"ה בכיסוי כלים שהם חדין ואין מקבלין רביעית שלא ע"י סמיכה אסור אא"כ תקנן אבל אם היו רחבים מתחלה ומקבלין רביעית כשרים משום דמשתמשין לפעמים בהן ג"כ לקבל ויש מחמירין בזה אא"כ יחדן בהדיא לקבלה:

{טז} שהיא חדה - היינו שהיא חדה למטה במקום שיושבת בפי החבית ולמעלה על גבה יש בה חלל לקבל:

{יז} אין נוטלין ממנה - ואף דהיא נעשית מתחלה חדה מ"מ לא נחשבה ככלי שתחלת תיקונו כך המבואר בס"ה דמותר משום שלא נעשית מתחלה בשביל לקבל בה משקין רק עיקרה לכיסוי הוא וכן לא דמי לשק וקופה המבואר בס"ד דמחמירין שם דלא מהני אף אם תקנן לשבת בלא סמיכה משום דבזה עכ"פ משתמשין בה לפעמים לקבלת משקין:

{יח} שתקנן ועשה וכו' - ר"ל שתקנן במה שעשה וכו' והקשה הט"ז הלא נודות עור עשויין לקבל משקין ותחלת עשייתן כך הוא ודמי לכלי שתחלת תיקונו כך שבס"ה ולמה צריך תיקון ותירץ דאינו חשיב בית קבול שלהן בלא תיקון מושב שכשאין בהם מים אין בהם חלל אלא מונח זה על זה:

{יט} לפי שאינם עשויים - היינו דאינם עשויים כלל מתחלה לקבל בהן משקין:

{כ} כובע של לבדים - היינו מה שאנו קורין קאפעלושין וכן יארמעלקעס ואפילו הם של עור:

{כא} ע"י הדחק מותרים - היינו כשהם קשים ואין המים זב מהם. ודע דהרש"ל חולק וס"ל דכובע לא נעשה לקבלה כלל ולא עדיף משק וקופה. וכתב הח"א דבשעת דחק גדול כגון בדרך ואין לו כלי אחר מזה יטול ובלי ברכה [וכתב דאז יכרוך ידו במפה] אבל שלא בשעת דחק גדול יש להחמיר דגם עוברי דרכים בזמנינו אין שותין מאלה וכ"כ הפמ"ג דלא יברך על נטילה זו:

{כב} שתחלת תיקונו כך - ר"ל שנעשה מתחלה להשתמש בה ע"י סמיכה:

{כג} מלא נקבים - הנה מסתימת המחבר משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ"ז ה"ה בליווע"ר שלנו שיש רק נקב אחד רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג"כ מותר אבל מלשון הרמב"ם [והובא בט"ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור וכ"ש בליווע"ר שלנו דאסור ועיין בבה"ל:

{כד} מותר ליטול ממנו - דהיינו שמסיר האצבע והמים יוצאים מלמטה. כתבו האחרונים דאין ליטול ידיו מהכלי (שקורין גיסקאן) דרך הדד [והיינו מה שעושין הדד כחצי עגולה] ודוקא כשהדד גבוה משפה של הכלי ומשום דאין הכלי מחזיק המשקה רק עד השפה לכן מהשפה ולמעלה אין שם כלי עליה אבל אם הדד שוה לשפת הכלי מותר ליטול גם מן הדד ואם הדד נמוך משפת הכלי יטול רק דרך הדד ולא מהשפה של הכלי ומשום דאין הכלי מקבל מים רק עד הדד נמצא דלמעלה מזה אין שם כלי עליה ויש מקילין בזה. וכל זה דוקא כשהדד הוא כחצי עגולה אבל אם הדד הוא כשפופרת (שקורין שנוי"ץ) אף שהוא בולט למעלה משפת הכלי משמע ממ"א דמותר ליטול אף דרך הדד ויש אוסרין דרך הדד:

{כה} כלי שיש בו ברזא - היינו מה שקורין (צאפי"ן) או מה שקורין (האנדפא"ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס"ט. ועיין במ"א לקמן סימן קס"ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית בבת אחת על היד:

{כו} למטה - ר"ל אף בשוליה אפ"ה לא נתבטל ממנה שם כלי ע"י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי החבית:

{כז} הואיל ומתחלה נעשה וכו' - וה"ה אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג"כ כאלו נעשה מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי"ז [מ"א]:

{כח} לקבל ע"י כך - ר"ל ע"י הברזא שתחוב שם מחזיק המים שלא ישפכו דרך הנקב ומוכח מאחרונים דבכלי של חרס צריך שיהיה הברזא מהודקת שלא יהא מנטפת דרך שם דאם מנטף טיף לא עדיף מאלו לא היה שם ברזא כלל ואפילו ליטול דרך הנקב אסור אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ובשאר כלים מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית ממנה ולמטה. ולפ"ז בהאנדפא"ס שלנו שהברזא בשולי הכלי מלמטה אם אינה מהודקת ומטפטף המים דרך שם נתבטלה מלהיות כלי עד שיתקנה ואסור ליטול ממנה:

{כט} בחפניו - ואפילו היו ידיו טהורות:

{ל} ושפך ממנה - היינו אחר שכבר נגמר הנטילה מיד האחת שפך מהמים הנשאר תוך פיסת ידו על היד השניה להכי אינה כלום דלא באה הנטילה מהכלי. ואם החזיק הידים זו תחת זו ושפך אחד על היד העליונה וממנה ממילא נשפך גם על היד השניה שתחתיה נטהרה עי"ז וכדלקמן בסימן קס"ב ס"ה דנטילה אחת הם:

{לא} והוא שהיתה - דמבואר לקמן בסימן קס"ב דמים הראשונים ששופכן על ידו לשם נטילה הם עצמן נטמאו בנגיעתן בידיו וא"כ אם ישפוך מיד אחת על ידו השניה לא יטהרו אותה כיון דהמים עצמן טמאים הם ולכן כתב שהיתה ידו הראשונה טהורה שאז לא נטמאו המים ששפך עליה:

{לב} טהורה - כתבו האחרונים דעכ"פ לא התיר ר"ת אלא רק לשפוך מיד זו לחברתה אבל לא לשפשף וליגע דאם ישפשף ויגע בה אף שהיא טהורה הלא תהיה נטמאת בנגיעתה בחברתה:

{לג} רביעית בב"א - ובכגון זה אף שהיתה טמאה נטהרה ידו בשפיכה אחת וגם המים עצמן לא נטמאו דרביעית בבת אחת עשוה כמקוה המטהרת שגם המים טהורים הם כדלקמן בסימן קס"ב ולכן יכול לשפוך ממים אלו גופם שנתקבץ לתוך פיסת ידו על יד השניה מיהו זה דוקא אם שפך הרביעית על ידו כראוי דהיינו כדין נטילה על כל היד מבפנים ומבחוץ דאלו שפך כולה רק לתוך פיסת ידו אין זה נטילה כראוי וידו הראשונה עצמה טמאה וגם המים נטמאו בה:

{לד} היא עיקר - וכן הוא דעת ש"פ דלא כר"ת [הגר"א]:

{לה} לכתחלה - ורש"ל החמיר אף בדיעבד וגם לדעת רמ"א הוא דוקא בשעת הדחק אבל בנזדמנו לו מים יטול שנית ובלי ברכה:

{לו} שדולה מים וכו' - ר"ל שדולה אדם מים מן היאור בדלי ושופך לתוך הצנור שיבואו ממנו לשדות ובא זה ליתן ידיו לתוך הצנור [רחוק ממקום ששופכין בו] כדי שיקלחו המים על ידיו וסובר שיחשב לו לנטילה:

{לז} מכחו הם באים - ואף דנט"י מכלי הוא דוקא כיון שהוא קרוב למקום השפיכה ששופך בדלי חשוב מכח הכלי ג"כ ופשוט דאם שפך לתוך הצנור בכלי פסולה כגון במנוקב אף בנתן קרוב למקום השפיכה פסול דאינם באים מכלי אם לא באופן המבואר לקמיה:

{לח} ואם הטביל ידיו - היינו שתחבן במים שנתכנסו בתוך הצנור ובא להכשירן מכח טבילה כמבואר לקמיה בסי"ד דטבילה נמי מהני לידים כשטובלן במעין או במקוה:

{לט} שהם שאובין - ואין מכשירין מכח טבילה אלא במים הכשרין לטבילת הגוף ועיין לקמן בסט"ז דהראב"ד מכשיר בשאובין ארבעים סאה בקרקע אך דבאמת רבים פליגי עליה כמ"ש שם בבה"ל:

{מ} חוץ לצינור וממשיך - ושיעור ההמשכה שיתבטל שם שאובין עי"ז הוא ג' טפחים [פמ"ג מיו"ד סי' ר"א סל"ו] ומחמת הצנור עצמו לא הוי שאובין דמיירי שלא היה עליו שם כלי כגון שלא נעשו בו ד' שפות לקבל בתוכו דאלו היה הצנור עצמו כלי לא מהני ההמשכה דהא שאובין הן מחמת זה הצנור גופא ואין שייך שם טבילה כלל:

{מא} שהמשיכוה - ואף דלענין טבילת הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ"ש ביו"ד סימן ר"א בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ"א וש"א]:

{מב} כשרה - ודוקא שיש בו מ' סאה [רש"ל וא"ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי"ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע"י המשכה ג"כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי. וגם צריך שיהיו המים מכונסין ולא זוחלין והיינו שיסתום בסוף הצנור שיתכנסו המים:

{מג} לתוך החריץ - ר"ל לתוך החריץ של הצנור:

{מד} בכונס משקה - ומבואר לעיל בס"א דכשמוציא טיף אחר טיף כונס משקה הוא ויש רוצים לומר דבכאן צריך שיהיה גדול קצת שיהא נראה הקילוח דאז חשיב מחובר למימי היאור ועיין בב"י לעיל בראש הסימן במה שהביא בשם מהרי"ק דלפי זה הוי השיעור בנקב כעדשה:

{מה} מחבר הכלי ליאור - וה"ה אם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב ככונס משקה דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו שמימי הכלי מחוברים למי הים ע"י שהמים נוטפים דרך הנקב [ש"ג ומ"א]:

{מו} לענין טבילה - דניצוק אינו חיבור שם כלל וגם באופן דמהני שם עירוב לחבר המים הוא בשיעור גדול ולא ע"י ניצוק דק כזה:

{מז} ויש חולקין - ורש"ל הסכים כדעה זו מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין דהוא דעת רוב הפוסקים. ואם טבל ידיו ע"י הכשר חיבור הניצוק ואח"כ נזדמן לו ליטול כראוי לא יברך על נטילה שניה דהא לרוב הפוסקים יצא ידי נטילה [א"ר] וקנים החלולים המקלחים מים מן היאור אם הניח ידיו תחת הקילוח לא הוי נטילה דאף להסוברין בס"ח דלא בעי כח גברא פסול משום דאין כאן כלי דהקנים אינם כלום שאין בהם בית קבול. וגם אין יכול להטביל ידיו ברע"ר קאסטי"ן העומד סביבם והוא שנפסק הקילוח מן הקנים אבל בעת שהולך הקילוח מן הקנים אם רוצה להטביל ידיו בהקאסטין י"ל דשרי לכו"ע אף להיש חולקין דניצוק רחב כזה לכו"ע הוי חבור והוי כאלו מטביל בהיאור. כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן הפלומ"פ לפי שאינו כלי וכ"ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ"פ להביא עליו המים ואח"כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ"ז משום דניצוק חבור והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל בכיפין:

{מח} הקבועים - דלנט"י כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אע"פ שעשה להן בית קבול. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ' סאה כדלקמן בסי"ד ולא הוי כטובל בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ"מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע"י כלי [עיין לקמן בסט"ז בבה"ל שם]:

{מט} כלי תחלה וכו' - הטעם כיון שהיה עליהם שם כלי תחלה בתלוש חשיב נטילה בכלי:

{נ} נוטלין ממנו - ר"ל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי"ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס"ט:

{נא} אם הכניס ידיו וכו' - אקדים קצת כדי שיובן דברי הסעיף והוא. דהנה רוב הפוסקים אוסרין לטבול ידיו בכלי במקום נטילה משום דס"ל דבעינן בנטילה כח גברא והיינו שיבואו המים על ידיו מכח אדם ששופך עליהם וכנ"ל וסברת המקילין בזה משום דסבירא להו דלא בעי כח שופך על ידיו בנט"י ורק שיטול מכלי ולכן טבילה בתוכו חשיב להו כמו נטילה ממנה:

{נב} לא עלתה נטילה - היינו אף לאותן דסבירא להו דטבילה בכלי כנטילה הוא היכא שחיבר הכלי להקרקע גרע דנראה דבא להכשיר מטעם טבילה כמו במקוה וטבילה בשאובין ליכא ועיין בבה"ל:

{נג} י"א שעלתה - ולא בעינן מים אלא כשיעור רביעית דכנטילה ממש חשיב לדידהו וכח שופך ס"ל דלא בעינן בנט"י:

{נד} וי"א וכו' - ואפילו יש בהם ארבעים סאה והטעם משום דבעינן כח שופך שיתן על הידים דוקא וכנ"ל וגם דמדמינן לקידוש ידים דמקדש דקי"ל דפסול לטבול הידים בתוך הכיור כדאיתא בזבחים [כ"ב]:

{נה} ובשעת הדחק - כגון שאין לו כלי אחרת וכלי זו אינו יכול לטלטלה:

{נו} יכול לסמוך - וט"ז הביא בשם רש"ל דחולק ע"ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז דכל הפוסקים חולקים על זה וכן משמע מהגר"א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי השו"ע מ"מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר"ז וח"א הסכימו כן עוד כתבו דיאכל אז ע"י שיכרוך ידיו במפה:

{נז} נוטל בלא ברכה - דשמא הלכה כהמקילין וכבר יצא ע"י מה ששכשך ידיו בהם לשם נטילה:

{נח} מניחה על ברכיו - והיינו דרוצה ליטול שני ידיו כאחד ואין לו אחר שיטול עליהם:

{נט} ונוטל ממנה - ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים [מ"א] והיינו לכתחלה דבאופן זה כשר לכו"ע דמכחו ממש באים בכל שפיכה ושפיכה מיהו אף אם לא הטה אלא פ"א בתחלה בדיעבד כשר לפי מה שכתב המחבר לקמיה בסעיף י':

{ס} מוטה בארץ - היינו שלא ע"י אדם אלא מעצמה נתגלגלה דאלו בא הקילוח מתחלה ע"י הטיית אדם מכשיר המחבר לקמיה בס"י דחשיב כח גברא:

{סא} דרך נקב שבה - שנעשה בשביל ברזא ונפל הברזא והמים יוצאין מעצמן:

{סב} לא עלתה - דצריך שיבואו על ידיו מכח איזה נותן ולא שיבואו מאליהן:

{סג} חשיב שפיר וכו' - כיון דע"י הסרתו מקלחין המים:

{סד} בכל שפיכה ושפיכה - פי' בכל קלוח וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע"כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע"י כלי שמתוקן ע"י ברזל (שקורין תרנגול או מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח ראשון ליטול יד כראוי:

{סה} אם הטה וכו' - ואפילו היכא שהמטה החבית היה אדם אחר ולא כוון כלל בזה לנטילה המכשרת לאכילה אפ"ה שפיר דמי כיון דאדם הנוטל ידיו אח"כ כוון לשם נטילה וכמבואר לקמן בסי"ג דבכונת נותן או נוטל סגי:

{סו} והלך וישב לו וכו' - ולא דמי למה שמבואר בס"ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם ומחמת הטיתו נשפכין כ"ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו:

{סז} עלתה לו נטילה - עיין בבה"ל שטוב להחמיר בזה לכתחלה:

{סח} חש"ו - דאינם בני דעת:

{סט} עו"ג ונדה - אף דבנוטל ידים לתרומה אסור על ידיהם דמטמאין המים במשא [נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה] בנטילה לחולין לא גזרו וי"א משום דבזמנינו תמיד כל המים טמאין שכולנו טמאי מתים לכן לא חשו לזה וכתבו האחרונים דמ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם:

{ע} דינו כקוף - המבואר לקמיה דיש פוסלין בו והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר"א משמע דאין להחמיר בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא משא"כ בזה ואף דאין בו דעת לא גרע משוטה:

{עא} מין חיה - ויש בה קצת דעת לתשמיש:

{עב} יש פוסלין - דאין כאן כח גברא:

{עג} ויש מכשירין - ס"ל דלא בעינן שיבוא על ידיו רק מכח נותן:

{עד} יש להחמיר - ובדיעבד כשר [מ"א] ובא"ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה זו:

{עה} ולכתחלה יכוין - והמ"א כתב לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי"ש אבל הגר"א בקנ"ח ס"ז הסכים כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים ליטול שנית כדעת המחבר אח"כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:

{עו} וכונת נותן וכו' - ואם היה הנותן פחות מבן שש משמע מהפוסקים דאין מועיל כונתו:

{עז} במי מעין - היינו בכל מימות הנובעין אף שהם נזחלין למרחוק:

{עח} אפילו אין בו וכו' - דבמ' סאה פשיטא דמהני אפילו בשאר מימות שאינם נובעין:

{עט} כל שמתכסין - וכמו לענין טבילת כלים דקי"ל דמעין מטהר בכל שהוא כל שמתכסין בו וכ"ש בנטילה דרבנן וגם דבטבילת הגוף נמי לכמה פוסקים א"צ במעין מ' סאה דוקא אלא כשיעור שיתכסה גופו של כל אדם לפי מה שהוא ואף דלא קי"ל כן עכ"פ בנט"י יש להקל:

{פ} בבת אחת - דאף דכשר לטובלן אחת אחת וכמו בסי"ח שיעור המים צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת:

{פא} במי מקוה - שאינם נובעין אלא שנתכנסו במקום אחד ממי גשמים או הפשרת שלגים ואם הם עכורים הרבה עיין לקמן סימן ק"ס ס"ט:

{פב} שדינו כמעין - דמדאורייתא אף במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו בהם מ' סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר"י]:

{פג} שצריך מ' סאה - דס"ל דכיון דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ' סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]:

{פד} כדברי המיקל - דדברי סופרים הוא:

{פה} לכתחלה - אבל בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל. [ח"א] ועיין בה"ל:

{פו} שהם זוחלין - דמי גשמים אינם מטהרין בזוחלין אלא במכונסין:

{פז} ויש בהם וכו' - ר"ל אפילו ביש בהם מ' סאה יש להסתפק אם מהני לטבילת ידים והיינו אפי' להמקילין לעיל לענין מקוה בשאין מ' סאה אפשר דהכא גרע טפי דהתם עכ"פ מן התורה לא בעינן לטבילת כלים ארבעים סאה והכא מן התורה פסול אף לטבילת כלים במי גשמים זוחלין דאלו להמחמירין לעיל וסברי דבעינן דוקא מ' סאה כמו בטבילת כל הגוף פשיטא דזוחלין לא מהני:

{פח} יש להסתפק וכו' - וע"כ יחזור ויטול בלא ברכה והגר"א פסק דלכו"ע זוחלין לא מהני כלל:

{פט} שבקרקע - אבל בכלי המחוברת לקרקע אין בה טבילה לכו"ע דאין טובלין בכלים ועיין לעיל סעיף ח':

{צ} אין מטבילין - דבעינן מים הכשרים לטבילת הגוף וטעם הראב"ד הוא משום דמצינו לענין טבילת בעלי קריין לד"ת שטבילתן מדרבנן דמותר בשאובין שבקרקע כדלעיל בסימן פ"ח בב"י:

{צא} שהמשיכוה כולה - ר"ל דאף אם היתה כולה שאובין רק שהמשיך את המים דרך הקרקע למקום אחר כשר בזה וכנ"ל בסעיף ז':

{צב} לא נטילה - דנטילה מכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:

{צג} בנטילה - פי' שנטל ידו אחת מכלי כדין והשניה טבל בנהר או במקוה ולענין הברכה מברך בזה על נט"י אף לדעת הרמ"א לקמן כיון שידו אחת היתה בנטילה [אחרונים]:

{צד} א"צ שתי פעמים וכו' - דכל אלו הצריכו משום דנטמאו המים כשבאו על ידיו כמבואר בסימן קנ"ח וקס"ב אבל בטבילה לא שייך זה:

{צה} ולא ניגוב - עיין לעיל בסוף סימן קנ"ח במ"ב:

{צו} אינו מברך וכו' - שהיכן צונו על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו מטבילין עכשיו:

{צז} וי"א וכו' - והאחרונים הסכימו כדעת המחבר לברך ענט"י ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:

וצריך שיהא מחזיק רביעית - וא"ת פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי"ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית וכדלקמן בסימן ק"ס סי"ג אפ"ה צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית [פרישה ע"ש עוד]:

והוא גדול וכו' - עיין במ"ב דאם היה רק כמוציא משקה מותר דרך פיו כן הוא מסקנת אחרונים ודלא כמה שכתב בב"י בשם סמ"ג וסמ"ק דהם סוברין דדוקא דרך הנקב מותר ועל עיקר דעתם קשה לי טובא דנקב קטן כזה דהוא רק כמוציא משקה ואינו הולך אפילו טיף אחר טיף איך התירו לכתחלה ליטול באופן זה לפי מה שכתב המ"א לקמן בסימן קס"ב ס"ה ובא"ר שם דהיכא שאינו שופך הקילוח בבת אחת הוא כעין נטילה לחצאין ועל כן אין להתיר בזה אלא דרך פיו דוקא:

בטל מתורת כלי - ולאו דוקא בכלי חרס המיוחד למשקין דגם לענין טומאה סברי כמה פוסקים דבטל מטומאתו ע"י נקב דכונס משקה דאינו ראוי לתשמישו אלא אפילו בשאר כלים דלכו"ע לא נטהרו מטומאתן ע"י נקב זה [משום דחשובין הן ומצניעין אותן לתשמישי אוכלין הראויין להן] וכן בכלי חרס המיוחדין לאוכלין דשיעורן לענין טומאה עד שינקבו נקב כמוציא זית מ"מ לענין נט"י בטלי מתורת כלי מליטול דרך פיה בנקב ככונס משקה. והטעם דבשיעור זה כיון שאינו מחזיק מימיו כלל [דיוצא טיף אחר טיף] לא חשיב כלי לענין זה [דרישה ע"ש] או כיון דעתה משתמשין בה במים לנטילה דיינינן לזה לעולם כשיעור כלי חרס המיוחד למשקה דלתשמיש מים אינה ראויה וכמו שכתב במטה יהודה [כן כתבו התוספות הובא בב"י דאף בכלי שטף הדין כן ופשוט דה"ה בכלי חרס המיוחד לאוכלין] וכן מוכח דעת הרי"ף [כמ"ש הט"ז] וכ"כ רש"ל הובא בט"ז סק"ז דבכולם השיעור ככונס משקה ואף דדעת הסמ"ק הובא בטור דבכלי המיוחד לזיתים שיעורו כמוציא זית וכתב ב"י דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ובביאור הגר"א משמע שהוא מסכים כן להלכה ופחות מזה לא חשיב נקב מ"מ פשוט שאין להקל בזה יותר מדעת הסמ"ק עצמו דהיינו שלא ליטול רק דרך הנקב אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ולא דרך פיו [וכן משמע בביאור הגר"א שלא נקט דעת הסמ"ק רק לענין זה ע"ש]:

כיון שמחזיק רביעית - עיין מ"ב מש"כ בשם הב"ח לענין נסדק והטעם כמו שכתב הח"א משום דסופו להסדק כולה והט"ז מפקפק מאד בדבר דמנ"ל לחלק בזה. והנה במרדכי פרק אלו דברים מוכח בהדיא דאין חילוק בין ניקב לנסדק דז"ל שם כלי שניקב או נסדק ומחזיק למטה רביעית כשר וכן הוא בספר התרומה ג"כ ובאמת משמע כן גם מתוספתא כלים בב"ק ספ"ג דאיתא שם הקוז והקוד הבבלי שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה וכו' טמאין אמנם בתוספתא סוף כלים נמצא חילוק בין ניקב לנסדק לענין טומאה דז"ל שם תמחוי וקערה שניקבו מלמעלה טמאין מלמטה טהורין נסדקו אם יכולין לקבל את החמין כצונן טמאין וא"ל טהורין והובא בר"ש שם וגם הרמב"ם העתיקו סוף פי"ב ע"ש והנה מסתימת הברייתא משמע דבנסדק אין חילוק בין למעלה או למטה אלא העיקר תלוי דאם ע"י הסדק אינה יכולה לקבל חמין [כמו שמצוי בכלי זכוכית שנסדק דכולה הך ברייתא משמע שם לכאורה דמיירי בכלי זכוכית ע"ש] חשיב כשבר כלי ופסול אף אם הוא דק מן הדק שאינו מוציא משקין אבל ביכולה לקבל כשר ולפ"ז נראה דבכלי מתכות דחזקים הם לא נפסלו ע"י סדק מצד אחד דבודאי יכולין לקבל חמין עדיין אם לא כשנוטף טיף טיף ע"י הסדק דאז בודאי חשיב כנקב בכונס משקה ואפשר דגם בכלי חרס יש להקל דכמה פעמים יכולין לקבל חמין אף כשיש בהן סדק והרמב"ם ותוספתא דקערה הנ"ל יהיה מיירי בכלי זכוכית [וי"ל דזהו טעם המרדכי דאינו מחלק בין סדק לנקב דמיירי בכ"ח וכן התוספתא דקוז וקוד מיירי בכלי חרס ע"ש] ועוד יש לעיין דאפשר דהא דמשערינן בחמין היינו דוקא בדבר שתשמישו בחמין כמו קערה [וכמ"ש הר"ש חילוק זה בכלים פ"ג משנה ז' לענין אם סתם נקב בזפת דבדבר שתשמישו בחמין לא מהני ובצונן מהני] אבל בדבר שתשמישו תמיד בצונן לא משערינן בחמין כלל וצ"ע בכל זה. היוצא מדברינו לענין כלי זכוכית אם ע"י הסדק שוב אינו יכול להחזיק חמין בתוכה פסול לגמרי אף כשהסדק הוא דק מן הדק ואינו מוציא משקה ואם יכול להחזיק בו חמין הרי הוא כלי עדיין ובשאר כלים כגון כלי מתכות ואפשר דה"ה בכלי חרס דין הסדק כמו הנקב. ולענין סתימה עיין במש"כ במ"ב בשם הט"ז וכ"כ בח"א ודלא כמ"א ע"ש בנ"א והנה פשוט דכל אחד במינו בודאי חשיב סתימה ומה דלא מהני טיט בכלי חרס הוא משום דלא נצרף בכבשן עיין ר"ש כלים פ"ג משנה ב' ועיין נ"א דלאו דוקא זפת דיש עוד דברים דמועיל הסתימה לענין טומאה וי"ל דה"ה כאן ואף בשאר כלים יש דברים שמועיל בהן סתימה עיין ר"ה דף י"ט לענין כלי זכוכית שסתמה באבר ורק זפת לא מהני אלא בכלי חרס וגם זה צ"ע. דהר"ש פ"ג דכלים הביא תוספתא דבכלי מתכות שתשמישו בצונן מהני סתימה בזפת אלא דלפירוש הגר"א בתוספתא שם כונה אחרת בתוספתא זו ועיין ברמב"ם פרק כ' מהלכות כלים דמשמע דמפרש אותה בכלי חרס ועיין בראב"ד שם:

מלא נקבים וכו' - עיין מ"ב מש"כ לענין דעת הרמב"ם וכבר התעוררו בזה המטה יהודה והגר"א. ועיין בט"ז וא"ר שהביאו בשם רש"ל שדעתו להחמיר בכל טיטרוס לענין נטילה [ומחלק בין טומאה לנטילה דבנטילה כלי חשובה בעינן] ומ"מ למעשה נראה דיש לסמוך על השו"ע אחרי דהרא"ש והטור מסכימים להקל וכ"כ רבינו ירוחם בשם המפרשים אך אם הנקבים הם גדולים או בליווע"ר שלנו נראה דיש להחמיר לכתחלה אחרי דלדעת הרמב"ם גם לענין טומאה לא חשיב כלי:

ור"ת מתיר בזו - ר"ל בדין השני ולא בדין הראשון אכן מצאתי פלוגתא בענין זה דדעת הלבוש וע"ת דבדין הראשון אסור גם לר"ת אף אם ידיו של חבירו היו טהורות מקודם [דהיינו שנטלן ע"י כלי] כיון דלגבי האיש הזה לא היה נטילה כלל מעולם בכלי ודעת הגר"א דלר"ת אם היו ידיו של חבירו טהורות מקודם מהני דבר זה גם לדידיה שיוכל ליתן על ידו בחפניו וכן משמע בשב"ל ע"ש:

רביעית בב"א - עיין בביאור הגר"א שמשיג ע"ז ודעתו דלר"ת מותר בכל גווני אך לדינא אין נ"מ כ"כ דבלא"ה העיקר כדעת האוסרים כמש"כ הגר"א בעצמו:

מפני שהם שאובין - עיין במ"ב ומה דחשבו בזה שאובין הוא משום דנשאבו בדלי כמו שכתב תר"י אבל מחמת הצינור עצמו לא חשיב שאובין דהצינור לאו כלי הוא וכמו שכתבו תוס' והרא"ש ואשכול וריטב"א וכן מוכח מתר"י הנ"ל וכן מוכח מהרא"ה שמכשיר בזה ע"י המשכה והעתיקו המחבר לקמיה לדינא והנה המ"א פירש דלדעת המחבר כלי הוא אלא דהטעם מפני שהיא מחוברת לקרקע ונראה כטבילה וטבילה בשאובים ליכא אבל א"כ יקשה למה מתיר בזה ע"י המשכה לצינור מטעם דשאובים שהמשיכוה בקרקע הלא כלי הוא וכבר נתעורר בזה הגרע"א בחידושיו וכן הפמ"ג נדחק מאד בזה ונשאר בצ"ע אבל לפי מה שכתבנו דס"ל להמחבר כרוב הפוסקים הנ"ל דלאו כלי הוא ניחא ומה דמשמע לכאורה בס"ח דהמחבר ס"ל דצנור כלי הוא דאל"ה אין לו מקור למה שפסק שם לבה"ג דבכלי המחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה והיינו בחקקו ולבסוף קבעו כמו שכתבו הדרישה והפמ"ג יש לדחות דמאחר שלא מצא המחבר מי שהחזיק בשיטת הבה"ג רק הרמב"ן והרשב"א ואינהו כתבו בהדיא כן לא רצה להקל נגדם אח"כ מצאתי שגם הגר"ז תירץ כן. ודע דכל זה שהוצרכנו לדחוק עצמנו הוא לפי פירוש הדרישה והפמ"ג בדברי המחבר לקמן בסעיף ח' אבל לפי מה שכתב הגר"א שם דכונת הרשב"א והרמב"ן והמחבר שהביא דבריהם הוא בקבעו ולבסוף חקקו ואז פסול לבה"ג לשכשך בו משום דהוי כקרקע והאי אריתא דדלאי היה נמי קבעו ולבסוף חקקו אתי שפיר בפשיטות מה דמכשיר המחבר כאן בשאובין שהמשיכוה בצינור דהרי האי צינור כקרקע גמורה היא ומה דפוסל לטבול בו משום שאובים הוא משום דנשאבו מתחלה בדלי וכנ"ל:

אם הכלי מחובר לקרקע וכו' - עיין במ"ב הטעם והוא מע"ת ודרישה והביאם הא"ר וכן בפמ"ג ועיין בע"ת שכתב דמלבוש משמע דדוקא כשהיה מחובר מעיקרא קודם שחקק [ומשום דאין עליה שם כלי כלל וכנ"ל בס"ז לכן לא מועיל בה הטבילה במקום נטילה ומשום טבילה עצמה דלא מהני אפשר משום דבא מתחלה המים למקום זה ע"י כלי והוי שאובין א"נ משום דלית בה מ' סאה לכך ס"ל להחמיר בזה] אבל בחקקו ולבסוף קבעו כמו דמותר ליטול ממנה דרך הברזא כנ"ל בס"ז דכלי הוא כן מותר ג"כ לטבול בתוכה. והנה אף שהע"ת כתב על הלבוש דלא נהירא מצאתי בדברי הגר"א שכתב כן בהדיא ובאמת אף דמלשון המחבר משמע קצת כדברי האחרונים הנ"ל ברמב"ן ורשב"א גופא שמהם הוא מקור הדין יותר נראה כפירוש הגר"א דלא באו לחדש גזרה משום דנראה כטובל אלא משום דאין עי"ז שם כלי לנטילה דנחקק במחובר לקרקע ע"כ ההכשר לאו משום נטילה אלא משום טבילה וטבילה אין בזה דעכ"פ שאובין הן שנשאבו בדלי לתוך זה הכלי ומדמין אותה לטבילת הגוף דליתא בשאובין ובריטב"א מוכח בהדיא כן ע"ש:

נוטל בלא ברכה - עיין במ"ב והנה אף שהט"ז בשם רש"ל דחה לגמרי דעת המחבר וצריך לחזור ולברך מ"מ לדינא אין לזוז מדברי המחבר דכל עיקר טעם החולקין עליו משום דהוא נגד סוגיא דחולין דמפשוטו משמע דפסול בלי כח גברא וכמ"ש הרש"ל שם ולפי הנ"ל דכמה ראשונים ישבו לדבריו ואמרו דג"ז חשיב כח גברא ע"י השכשוך שמשכשך ידיו בהמים ומדהעתיקו לדבריו משמע לכאורה דס"ל כוותי' בזה ואף דהא"ר הביא כמה וכמה ראשונים דפליגי עליה עכ"פ בדיעבד בודאי אין לחזור ולברך:

ואם היתה מוטה בארץ - בחידושי רע"א הניח בצ"ע על המחבר דסתם בזה לאיסור ולי"א בס"ח דלא קפדינן אכח גברא גם בזה כשר והמחבר כתב לעיל דבשעת הדחק יש לסמוך עליהם להקל וברשב"א דהוא בעל הי"א ההוא כתב בהדיא להתיר גם כאן וכן הקשה הפמ"ג ובביאור הגר"א הביא ג"כ דלהי"א הנ"ל מותר בזה ולהלכה נראה דעיקר כפסק המחבר כאן דהמרדכי פי' דעת הבה"ג דמכשיר לטבול בתוך הכלי הוא משום דחשיב זאת כח גברא מה שמשכשך ידיו בכלי וכדבריו כתב גם הריטב"א וכן מצאתי באשכול וברוקח ולפי דבריהם הבה"ג אינו חולק כלל על שאר הפוסקים דמצרכי כח גברא וכפשטיה דמימרא דרבא בחולין ק"ז וא"כ לדבריהם בזה דהמים מקלחין מעליהן לכו"ע אסור והרשב"א יחידאה הוא דמתיר בזה [ואפשר דזהו ג"כ טעם המחבר דסתם בזה להחמיר דאף דלא הביא בב"י שיטת המרדכי סבר ליה מסברא דבכלי עדיף טפי ולא רצה להקל אלא במה שנמצא בבה"ג בהדיא וכן מצדד הפמ"ג] וע"כ אין להקל בזה וכפסק המחבר ובפרט דגם בטובל בכלי רש"ל והגר"א מחמירין אף בשעת הדחק כמ"ש לעיל וכ"ש בזה וכן סתמו האחרונים:

בכל שפיכה ושפיכה - עיין במ"ב ומ"מ נראה דבדיעבד אם לא עשה כן והוא חוזר ונוטל ידיו לא יברך ענט"י כי בביאור הגר"א מצדד דלדעת הרמב"ם די אם השפיכה ראשונה בא מכח גברא:

עלתה לו נטילה - המחבר סתם בזה בלי שום חולק וכן הסכימו האחרונים [מ"א וא"ר וש"א ועיין מש"כ בטעם המחבר דס"ל דכו"ע מודים בזה] אבל הגר"א הוכיח דבמחלוקת שנויה דהאוסרין בסי"ב בקוף ה"נ בזה דלדידהו לא חשבינן זאת לכח גברא [דשני אלו הדינין נשנו במסכת ידים במחלוקת רבנן ור"י כמבואר בב"י] וא"כ המחמירין שם ה"נ בכאן והנה ברוקח כתוב בהדיא כמו דמפרש הגר"א וכן הוא ברש"ל וכן נראה מפשטיות לשון המשנה וכן מסמ"ג ושארי הראשונים האוסרין וע"כ נראה דלכתחילה טוב להחמיר בזה:

ולכתחלה יכוין וכו' - עיין במ"ב דכשאין לו מים וכו' ואם יש לו מים משמע מרמ"א לעיל בסימן קנ"ח ס"ז דצריך ליטול ידיו שנית והיינו כדי לצאת דעת הרשב"א אלא דלא יברך (וע"ש במ"א הטעם דשמא כבר יצא כהרא"ה וסייעתו) ונראה דטוב שיטמא ידיו כדי שיתחייב ודאי בנטילה שניה ויוכל לברך:

ויש להחמיר לכתחלה - ודע דבאמת כל הראשונים סוברין כן היינו רש"י והרמב"ם והמרדכי המובא בב"י וכ"כ באשכול ובאו"ז להדיא וכ"מ ברבינו ירוחם וכן פסק מהרש"ל והב"י שהביא דהרשב"א ס"ל כרבינו יונה להקל הוא בחידושיו אבל בתה"א כתב כרש"י [עיין בחי' רעק"א] ולא נמצא להקל רק דעת רבינו יונה וכ"כ הריטב"א וע"כ נראה דאף דהמיקל בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך [דהמחבר היקל וגם הרמ"א לא החמיר רק לכתחלה וכ"כ האחרונים] מ"מ אם יזדמן לו שנית יטול בלי ברכה כיון דרוב הראשונים פוסלין בזה אח"כ מצאתי שכ"כ בעולת תמיד ועיין בביאור הגר"א דמשמע ג"כ דשיטת האוסרין פשיטא ליה טפי בלשון התוספתא:

ולהראב"ד מטבילין - והעיקר כסברא הראשונה [הגר"ז] וכן משמע פשטות לשון המחבר לעיל בס"ז ע"ש ובאמת רוב הפוסקים סוברים כהרמב"ם כי באשכול כתב בהדיא כן [וכן משמע באו"ז עי"ש] וגם הטור לא העתיק רק דעת הרמב"ם ומהא דצנור בס"ז דאין טובלין בו משום שאובין והרי"ף והרא"ש גרסי כן בגמרא וכן שארי ראשונים בפשוטו משמע דאף אם היה בו מ' סאה אסור והגר"א העיר בזה וכתב דהראב"ד יפרש הא דצנור דהוי כלי ולכן פוסל בו שאובין אבל כל הראשונים מפרשי דלא הוי כלי וכנ"ל בס"ז בבה"ל ע"ש. ודע עוד דלפי מה שהגר"א מפרש לעיל בס"ח דמחובר לקרקע היינו שקבעו ולבסוף חקקו ע"כ לדידיה בבעל קרי אסור בכלי אף באופן זה ולהכי אסור בזה ג"כ לענין נטילה: