{א} לא יפסיק - ואפילו רמיזה בעלמא אסור אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו וזה מטרידתו בתפלה מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו [ש"ת]:

{ב} בתפלתו - ואפילו במקום הפסד ממון אין לו להפסיק. כתב הח"א [כלל כ"ה ס"ט] העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר:

{ג} עובד גלולים - וה"ה אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו:

{ד} או אם אפשר - וטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב"ח וא"ר] אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק:

{ה} ואם א"א לו יפסיק - ר"ל שמותר אפילו לשאול לו בשלומו כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה וכ"ש שמותר להשיב לו [א"ר]:

{ו} מן הדרך - ר"ל אף דהוא סכנתא שלא יבוא הבהמה והקרון עליו מ"מ כיון דאפשר לו להנצל מזה ע"י שיטה מן הדרך אסור להפסיק בדבור לומר לאיש אחר שיכה במקל להבהמה ולגעור בבעל הקרון שלא יבוא כנגדו:

{ז} בענין אחר - וסימן צ' סכ"ז שאני שהוא צורך תפלה:

{ח} אין לצאת - ויש לגעור בחזנים שעוקרין ממקומן ביוה"כ כשמגיעין אל ואנחנו כורעים ובסדר עבודה וכדאיתא בסי' תרכ"א ס"ד בהג"ה אלא מעמידין לו שטענדער כנהוג בינו לתיבה ובעבודה מסלקין השטענדער וא"צ לעקור רגליו:

{ט} בתחנונים - דאז מותר אם העקירה לצורך מצוה קצת כגון מה שאנו נוהגין בש"ץ שתיכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה וכן עולה לבימה לקריאת התורה אף שלא הגיע עדיין להקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג' פסיעות או כגון מה דאמרינן בגמרא בר"ע שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות והיינו בתחנונים שלאחר התפלה אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות [מ"א]. כתב הע"ת לאחר שסיים התפלה קודם שאמר עושה שלום אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שכיבדו אותו לפתיחת ארון הקודש בעת שאומרים אבינו מלכנו שהעולם חושבים זה קצת למצוה ומ"מ נראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו':

{י} לא יפסיק - ר"ל ע"י דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב:

{יא} ומוכן להזיק - אפילו באינו כרוך על עקיבו אלא שרואה שבא נגדו פוסק. ואם הוא יכול להשתמט ע"י שיטה מן הדרך קודם שיבוא אליו יטה ולא יפסיק בדבור וכנ"ל בס"א:

{יב} ואם שוורים - ושור המסורס אפילו אם אינו יודע אינו פוסק. ודוקא שלא הזיק מעולם אבל אם הזיק אפי' פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאין רגילין שאר השוורים להזיק [אחרונים]:

{יג} אם שהה - אפילו רק שתיקה בעלמא בלי דיבור ואפילו רק בין ברכה לברכה:

{יד} כולה - אפילו עומד בסוף התפלה משערינן מתחלת התפלה עד סופה:

{טו} חוזר וכו' - ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש ולהתפלל כל התפלה [פר"ח]. וה"מ שהיה אונס גמור אבל אונס ליסטים וכה"ג שנזכר לעיל בדיעבד יצא דאולי הלכה כהי"א המקילים הנ"ל דזה לא מיקרי אונס [מגן גבורים]:

{טז} לראש - הנה לפי מה דאנו נוהגין כהכרעת הרמ"א לעיל בסימן ס"ה גבי ק"ש כדעת הפוסקים דאינו חוזר לראש כ"א בשהשהייה היה מחמת אונס ה"ה בתפלה נמי הדין כן אך י"א דענינינו דאיירינן גבי עקרב או שור שבא כנגדו או שפסק מחמת ליסטים וכה"ג מקרי נמי הפסק מחמת אונס דבעת הזה לא היה יכול להתפלל ומקרי הפסק וחוזר לראש עי"ז וי"א דזה לא מיקרי אונס כ"א בשהיה ההפסק מחמת שהוא בעצמו לא היה ראוי לתפלה או שהמקום היה אינו ראוי משא"כ באונס אחר והכריע המ"א ועוד הרבה אחרונים דבתפלה אונס אחר נמי מיקרי אונס מאחר דיש מהראשונים שסוברים דבתפלה אם שהה לגמור את כולה אפילו בלי אונס כלל חוזר לראש אבל בק"ש וכל שאר ענינים לא מיקרי אונס כ"א בשהאיש או המקום אינו ראוי:

{יז} ואם לאו - ר"ל שלא שהה בשתיקה כדי לגמור כולה אבל מ"מ שהה הרבה דאי לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה לכו"ע אינו חוזר רק לאותו המקום בלבד [פמ"ג]. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הדה"ח:

{יח} חוזר לתחלת - דס"ל דחמירה תפלה לענין זה מק"ש ולפיכך בקריאת שמע או בברכותיה סגי בשהפסיק שיחזור למקום שפסק אבל בכאן בעינן לתחלת ברכה כי ע"י שהייה רבה נתקלקל הברכה ודוקא אם השהייה היתה באמצע ברכה אבל בין ברכה לברכה בדיעבד לית לן בה כל שלא שהה לגמור כולה ועיין בביאור הלכה:

{יט} הברכה - עיין בח"א שכתב דבדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שהשלים הברכה אינו רשאי לחזור ובמגן גבורים חולק לגמרי על דין השו"ע וכתב דמעיקר הדין אם לא שהה לגמור את כולה לא חשיב הפסק ואינו חוזר רק למקום שפסק והא דכתבו התוספות חוזר לתחלת ברכה מיירי בשהה לגמור כולה וס"ל להתוספות דאונס זה לא חשיב אונס גם בתפלה. ובביאור הגר"א מסכים לשיטת הרשב"א המובא בב"י עי"ש ומשמע מיניה דבכל גווני אינו חוזר רק לאותו המקום שפסק בלבד אם לא ששהה לגמור כולה ומחמת אונס דאז חוזר לראש התפלה:

{כ} בג' ראשונות וכו' - דכל אלו כברכה אחת חשיבי לכך אפילו לא שהה חוזר לראש התפלה או לרצה ולפי מה שכתבתי בשם הגר"א והמג"ג ה"ה הכא אין צריך לחזור רק לאותו מקום שפסק:

{כא} חוזר לראש - כתב הח"א היינו דוקא כשסיים כבר הברכה אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה הברכה דכל באמצע לא נקרא חזרה אלא תיקון הלשון:

{כב} בקורא - נקט קורא משום דדין זה נובע מק"ש דשם ג"כ דינא הכי כמש"כ לעיל בסי' ס"ה ס"א בהג"ה:

{כג} אם שח - וה"ה אם הזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה כגון של שבת ויו"ט בחול וכה"ג ג"כ דינו כאלו שח [אחרונים] ויבואר לקמן בסוף סימן ק"ח במ"ב עי"ש:

{כד} בתפלה - ואם שח בק"ש וברכותיה עיין לעיל בסימן ס"ה ס"א במ"ב:

{כה} כדין ההפסקות - ר"ל דאם שח באמצע ברכה שיחה מועטת ואפילו אם לא שהה עי"ז כדי לגמור אותה ברכה חוזר לראש הברכה ואם שהה ע"י השיחה כדי לגמור כל התפלה מראשו לסופו חוזר לראש התפלה ולפי מה שביארנו לעיל בסקט"ז לא יהיה דין זה רק בששח ע"י אונס כגון ע"י אנס וליסטים וכה"ג וכנ"ל אבל אם שח שלא באונס כ"א בשגגה ע"י איזה טעות או שסבר שהוא מותר אפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש כ"א לתחלת הברכה ואם שח בין ברכה לברכה אע"ג דעשה איסור בזה מ"מ לא שייך בזה שום תיקון לכו"ע אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו ואם שח במזיד צע"ג בדין זה י"א דחוזר תיכף לראש התפלה אפילו בשיחה מועטת וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד:

{כו} לקדיש - ר"ל לאיש"ר וה"ה לברכו:

{כז} ישתוק - עד יתברך:

{כח} ויהיה כעונה - לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה ומ"מ לא חשיב הפסק:

{כט} אינו פוסק - ואם פסק בזה וכן לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש גם בזה חוזר לראש אך אם סבר שמותר להפסיק הוי כשוגג ואינו חוזר לראש וכנ"ל. ואם קראוהו לס"ת והוא עומד אחר תפלת י"ח אפילו לא התחיל עדיין אלקי נצור פוסק ועולה אך יזהר לומר יהיו לרצון קודם:

{ל} אחר שסיים וכו' - היינו שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל"כ אסור להפסיק כמש"כ בסימן קכ"ב ולזה רמז הרמ"א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ"ב:

אבל בענין אחר אין לצאת וכו' - ובדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח"כ לכו"ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א"ר ופמ"ג]:

ואפילו נחש וכו' - הטעם משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:

לא יפסיק - עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

ואם לאו חוזר וכו' - עיין בדה"ח שכתב דזה דוקא אם ההפסק היה ע"י דיבור משא"כ ע"י שהייה בעלמא אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס עי"ש שהביא ראיה לזה מההיא דמים שותתין על ברכיו דקי"ל דחוזר למקום שפסק ולא נזכר לתחלת ברכה ובלחם חמודות פרק מי שמתו אות ע"ו כתב בהדיא דכונת הגמרא לתחלת ברכה עוד הביא אסמכתא לדבריו דההיא ענינא איירי שם בגמרא לענין דיבור אף דהמעיין בביאור הגר"א ימצא דלפירוש הרא"ש אינו קאי הסוגיא דוקא על דיבור דגם הליכה מיקרי הפסק מ"מ לכאורה הדין עמו דדילמא דוקא שם משום דהיה ג"כ קצת הפסק ע"י הליכה משא"כ בשהייה לבד אמנם בפמ"ג משמע דאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה וצ"ע ומחידושי רע"א בסימן ק"ז משמע שנשאר ג"כ בספק בענין זה. עוד נ"ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ"א בשהשהייה היה ע"י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו או שאר אונס אז אמרינן כיון דאם היה שוהה כדי גמר כולה חוזר לראש ע"כ בשוהה קצת חוזר לתחלת ברכה משא"כ בשוהה ברצון אם לא ששהה לגמור כולה ובלי אונס דאז הוא ג"כ רק מדרגה אחת למטה ואין להקשות ע"ז מהב"ח דכתב דעקרב לא מיקרי אונס ואפ"ה פסק המחבר בדלא שהה דחוזר לראש הברכה דיש לומר דהמחבר אזיל לשיטתו דלדידיה שהה כדי לגמור כולה בתפלה חוזר לראש אפילו בלי אונס כלל לכן בשהה קצת חוזר לראש הברכה ג"כ בכל גווני משא"כ לדידן:

דינו וכו' כדין ההפסקות - עי' במ"ב במש"כ דאם שח שיחה מועטת ר"ל אפילו בלי אונס כן משמע מדה"ח והוא נכון. ודע עוד דבכל מקום שאמרנו בענינים אלו חוזר לראש הברכה בדיעבד אם לא חזר אין לו לחזור לראש עבור זה כי בדיעבד סמכינן על הרשב"א דס"ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק כ"כ הא"ר דלא כט"ז וכן פסק בח"א ונ"א עי"ש ובפרט לדעת הגר"א דמסכים להרשב"א. ומה שכתבנו עוד לענין מזיד י"א דחוזר לראש הוא דעת הב"ח וכנה"ג ומ"א וא"ר ופ"ח וח"א והמגן גבורים וגם מוכח מפ"ח והגר"א דסוברים כהב"ח דדעת האבי העזרי ואבודרהם בשם הרר"ג וא"ח בשם הראב"ד ג"כ ככה. ומה שכתבנו וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד הוא דעת השו"ע ולבוש והע"ת והט"ז והדה"ח והגר"א בשם הרשב"א ג"כ בשיטה זו אך דהוא מיקל יותר דאפילו בשח במזיד אינו חוזר לראש הברכה רק למקום שפסק כי הוא הולך לשיטתו דס"ל כן בשח בשוגג. ודע עוד דנראה דמי שמצריך לחזור לראש התפלה בשח במזיד הוא אפילו בשח בין ברכה לברכה והט"ז דמיקל בזה בדיעבד הוא רק לסברתו דס"ל דשח במזיד באמצע ברכה חוזר רק לראש הברכה דמקלקל בזה רק את הברכה משא"כ להי"א דס"ל דחוזר לראש התפלה ובשולחן שלמה לא כתב כן וצ"ע בטעמו אח"כ מצאתי במ"א בסי' קפ"ג סקי"א דפסק לענין שח במזיד בבהמ"ז דחוזר לראש כמו בתפלה ושם איירי בין ברכה לברכה ואפשר לדחוק משום דשם הג' ברכות חשובות כאחת כמבואר בסימן קפ"ח במ"א סק"ח משא"כ בתפלה אבל לשון הרגב"ש המובא בב"י לא משמע כן:

ויהיה כעונה - עיין במ"ב ועיין בב"י ובד"מ דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא די"א דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק ואעפ"כ הכריע להקל מטעם המנהג. ויש לעיין למנהגינו דס"ל דאע"ג דשומע כעונה אינו כדבור ממש אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אם יצא ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפלתו (עי' ברכות כ' ע"ב בתו' ד"ה כדאשכחן בסה"ד) אפשר דבעל קרי חמיר טפי. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ"ב במ"ב סק"ו. ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ שאלה אחרת כעין זה: