{א} אור - צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכי דלא לישתמע יוצרור. ועיין בבאר היטב ובשערי תשובה מה שכתב עוד בזה:

{ב} מיד - דוקא מיד דהיינו בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור לא יצא דלא קאי הברכה שפתח בא"י אמ"ה על מה שחזר ואמר יוצר אור כיון שלא אמרו מיד ומה שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור ה"ה אם אמרו ולא מיד כן כתב הפרי מגדים בשם הב"ח והפרישה אבל בדרך החיים פוסק דאפילו אם לא נזכר עד קרוב לסוף הברכה מ"מ כיון שלא גמר אותה א"צ להתחיל מראש ברכת יוצר אור מחדש רק יאמר יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות ויוצא בזה וכן יש לנהוג למעשה כמו שכתבנו בבה"ל:

{ג} ולא אמר וכו' - פי' אע"פ שסיים בא"י יוצר המאורות כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וצריך לחזור לראש בא"י אמ"ה כסדר עד אחר יוצר המאורות ועיין בבה"ל:

{ד} וה"ה - כו"ע סוברים כן כמבואר בב"י דהחתימה בודאי צריכה להיות כדין ומה דנקט השו"ע מתחלה או לא סיים יוצר המאורות אין כונתו דוקא באופן שטעה ואמר מתחלה אשר בדברו מעריב ערבים רק נקטיה לסיומא מילתא דרישא. וגם מה דנקט ואם אמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וכו' הוא משום דרצה לסיים בסיפא דאם סיים יוצר המאורות יצא אע"פ שהפסיק במעריב ערבים כמבואר בב"י:

{ה} רק יוצר אור - פי' וכל נוסח של הברכה לבד שטעה בהחתימה אעפ"כ לא יצא דהא לא בירך בהחתימה על האור המתחיל להאיר ביום זה:

{ו} סיים מעריב ערבים - ואם תוך כדי דיבור נזכר ואמר יוצר המאורות יצא אבל אם שהה אחר שאמר המעריב ערבים כדי דיבור לא יצא אף שאמר יוצר המאורות לאחר כדי דיבור ויאמר עוד הפעם מברכת יוצר אור מתחילתה:

{ז} לא יצא - ואם טעה ולא נזכר עד שהתחיל אהבה רבה לא יפסיק בינתים רק יסיים כסדר ברכת אהבה רבה ואח"כ יאמר יוצר אור קודם ק"ש:

{ח} יצא - תמצית זה הסעיף הוא דשני דברים יש בברכת יוצר אור דשחרית לעיכובא א' פתיחת הברכה או אמצעיתה צריכה להיות כדין ב' חתימת הברכה. ודע דה"ה בברכת מעריב ערבים דערבית כמבואר בברכות י"ב ע"א עי"ש:

{ט} שהפסיק במ"ע - תוך כדי דיבור של פתיחת יוצר אור ואמר כל הנוסח דערבית לבד החתימה אעפ"כ לא אמרינן שנעקר עי"ז התיבות הראשונות של יוצר אור:

{י} מדלגה - רק יאמר ואומרים ביראה קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך. כתב בפר"ח אפילו אם היה יכול מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו"ע:

{יא} פשט המנהג וכו' - ובביאור הגר"א הסכים להלכה לדעה האחרונה ולפי שאין לזוז מהמנהג נכון להדר אם אומר ביחיד לאמר בניגון וטעמים כקורא פסוקים וכ"כ הפמ"ג בשם הלבוש שטוב להדר בזה:

{יב} וכשעונין וכו' - וקדושה זו אם אפשר טוב לומר מיושב:

{יג} בקול רם - דוקא בצבור אבל ביחיד אומר בלחש כ"כ בא"ר אבל בשע"ת כתב שאין קפידא אף ביחיד אם יאמרה בקול רם:

{יד} ברכת יוצר - וה"ה לכל הברכות דק"ש:

{טו} עם הש"ץ - דאף דמדינא יכול לכוין לצאת בברכת הש"ץ אפילו הבקי דדוקא בתפילה אין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד משום דרחמי נינהו וצריך כ"א לבקש רחמים על עצמו מ"מ יהא רגיל לומר עם הש"ץ בנחת שכיון שהם ברכות ארוכות אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה. והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת ועיין בבה"ל:

{טז} קודם - דבאמצע אסור לענות אמן כמו שנתבאר בסימן ס"ו:

{יז} ויענה אמן - אבל ב"ה וב"ש לא יאמר דאפילו בפסוקי דזמרה לא יפסיק לזה וכמו שכתב המ"א בסימן קכ"ד:

{יח} אחר ש"ץ - וה"ה אם שמע סוף ברכה מאדם אחר בין ברכה זו ובין ברכה אחרת:

{יט} שמעה מש"ץ - ודוקא אם כיון לצאת והש"ץ התכוין להוציאו וכדלעיל בסימן ו' ס"ד:

{כ} אלו - של ק"ש וה"ה לכל הברכות וכדלעיל בסוף סימן ו' [ועיי"ש בפר"ח ובסימן ח' ס"ה עי"ש במחצית השקל ובארצות החיים וסימן רי"ט ס"ה וסימן רצ"ח סי"ד] לבד מברכות של תפילה דאין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד:

{כא} שהוא בקי - ואפילו אם יצא כבר מוציא וכדלקמן בסימן ס"ט וה"ה בכל הברכות וכדלקמן בסימן תקפ"ה ובסימן תרצ"ב לבד מברכת הנהנין דמי שיצא אין יכול להוציא את האחר שהוא מחוייב עדיין בברכה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ואפילו למי שאינו בקי:

{כב} היחיד - אפי' אם אינו בקי:

{כג} בפחות מיו"ד - וזהו דוקא לענין ברכת ק"ש וגם בברכת השחר הלבוש מחמיר כברכת ק"ש [ועיין בבה"ל] אבל שאר ברכות כגון ברכת המצות וברכת הנהנין אפילו יחיד מוציא את היחיד אפילו לבקי וכדלעיל בסימן ח' אך בברכת הנהנין יש כמה חילוקים דבברכה ראשונה של הלחם והיין לכו"ע הדין כמו שכתבנו וכדאיתא בריש סימן קצ"ג ס"א אך צריך שיקבעו א"ע לזה דהיינו שישבו יחד ולענין בהמ"ז אם רק שנים אכלו מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו אם לא שאחד אינו בקי ואז יוציא אותו הבקי וכדאיתא בסימן קצ"ג עי"ש ובשארי דברים חוץ מפת ויין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה יש דיעות בין הפוסקים אם אחד יכול להוציא חבירו וכדלקמן בסימן רי"ג עי"ש:

{כד} דהוי הפסק - בין ק"ש להברכה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו אבל בברכת יוצר אור גם הוא מודה לדינא להרמ"א בזה דאם סיים קודם הש"ץ יש לענות אמן אחריו ועיין בבה"ל:

{כה} סי' ס"א - בס"ג בהג"ה דשם נתבאר דגם בברכת הבוחר המנהג לסיים קודם הש"ץ ולענות אמן אחר הש"ץ וכמו שכתב בד"מ בסימן זה והטעם דברכות ק"ש אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אקב"ו לקרות שמע אלא ברכות בפ"ע הן ותיקנו לברך אותם קודם ק"ש לכן אין חשש במה שמפסיק בינם לק"ש ועיין באחרונים שהעתיקו כולם את דברי הרמ"א לדינא דאם סיים ברכת הבוחר קודם הש"ץ יש לענות אמן אחר הש"ץ אך לכתחלה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו ועיין בדה"ח שכתב דאין לענות אמן אחר ברכה אחרת בין אהבה רבה לשמע:

{כו} תחתיו - דהיינו שאינו יודע לחזור למקומו:

{כז} מקדושה ואילך - דהיינו בהאופנים או בלאל ברוך נעימות:

{כח} ואילך - אם באופנים טעה צריך להתחיל מוהאופנים ואם בלאל ברוך נעימות צריך לחזור לתחילת לאל ברוך נעימות ואף דקי"ל לקמן בסימן קכ"ו דהשני צריך להתחיל מתחילת הברכה שטעה הראשון שאני הכא דמכיון שענו קדוש קדוש משם ואילך כתחילת ברכה דמי:

{כט} בראש - שאין חולקין ברכה אחת לשתים וזה דוקא בזמן שהיו נוהגין להוציא בברכת ק"ש אבל כהיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו ואין שום אחד יוצא בברכת ש"ץ אם נשתתק הש"ץ בברכת יוצר אור וכה"ג בכל הברכות [לבד מתפלה] אסור השני העומד תחתיו לחזור ולהתחיל ממקום שכבר אמר מתחלה בעצמו:

ונזכר מיד - עיין במ"ב הדין שכתב הפמ"ג בשם הב"ח והפרישה וטעמו בזה. ובאמת דבריו אינם מובנים דהא הוי יותר מכדי דיבור ואף אם נאמר דכונתו דמצרפין תיבת יוצר אור לתיבת אשר בדברו והוי כאלו אמר אשר בדברו יוצר אור אעפ"כ דבריו צע"ג דלא שייך סברתו כ"א לפי הס"ד דגמרא דרצה לפשוט האבעיא [וכגירסת הרא"ש ופירושו עי"ש] אם נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ופתח בא"י אמ"ה בפ"ה ונזכר וסיים שהנ"ב אם יוצא בזה מי מצרפינן תיבת שהנ"ב להשם ומלכות שאמר תחלה מברייתא שאומרת דאם פתח בשחרית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור [היינו שאמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות] דיוצא בזה אלמא דמצרפינן אמירתו שאמר יוצ"א להשם ומלכות שאמר מתחלה ולא חיישינן למה שאמר בנתיים אשר בדברו מעריב ערבים שהם תיבות שאינם לענינא התם הוא דשייך סברת הב"ח דהברייתא איירי דוקא תכ"ד דאל"ה בודאי לא אמרינן צירוף וכמו שפסק השו"ע לקמן בסימן ר"ט ס"ב אבל לפי מה דדחי הגמרא האבעיא וסבר דבעלמא לא אמרינן צירוף ושם כיון דאמר רבה ב"ע כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרווייהו קאמר מה צריך לכדי דיבור ואין לדחות דברינו דמכיון דבאמת פסקינן האבעיא לקולא וכמו שכ' הרי"ף א"כ סברת הברייתא כפשטא מטעם צירוף ולא אמרינן תו הסברא דמעיקרא אתרוייהו קאמר דז"א דטעמו של הרי"ף הוא דמכיון דלא נפשטה האבעיא אזלינן לקולא בענין דרבנן וא"כ מהיכי תיתי לן להחמיר בעניננו אדרבה זיל לאידך גיסא. גם בב"י משמע דיצא אפילו לא נזכר מיד גם מלישנא דשו"ע שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור לא משמע כהב"ח דלדידיה ה"ל לאשמועינן יותר רבותא דאפי' אמרו ולא מיד. ותירוץ הפמ"ג בזה הוא דוחק. ומה שנקט השו"ע ונזכר מיד האמת יורה דרכו דהוא משום אורחא דמלתא כמו שכתב בעצמו בב"י ובפרט דיש כמה דעות מהראשונים דאפילו לא אמר כלל יוצר אור רק שסיים יוצר המאורות יצא כמו שכתבנו לקמן. עכ"פ בודאי יש לצרף דעתם להקל לענין אם לא אמר יוצר אור מיד וכמו שכתבנו במ"ב סק"ב בשם הדה"ח:

ולא אמר יוצר אור - עיין במ"ב והנה כ"ז לדעת השו"ע וכל הפוסקים האחרונים [לבד הפ"ח שיש לו שיטה אחרת בכל זה] דתרוייהו בעינן שיהיו כדין א' פתיחת ברכה או אמצעיתה ב' חתימת הברכה והגר"א בביאורו השיג על פסק השו"ע בכמה ראיות ופסק לעיקר כדעת הרשב"א המובא בב"י דתלוי רק בחתימת הברכה לבד שאם חתם כדין יצא. גם במלחמות להרמב"ן מבואר לגירסתו כדעת הרשב"א דאם סיים יוצר המאורות אף שלא אמר בתחלה רק מעריב ערבים אעפ"כ יצא:

אם סיים מ"ע וכו' - עיין במ"ב סק"ו דדעת הב"ח דלא יועיל אף אם יסיים תיכף יוצר המאורות. והוא לפלא דלא גרע ד"ז ממי שאוחז כוס של שכר בידו וסבר שהוא יין ובירך בפה"ג ותוך כדי דיבור נזכר וסיים שהנ"ב דמבואר לקמן בסימן ר"ט ס"ב דיוצא ואף שראיתי באיזה אחרון שדחה קצת ראיה זו לא נהירין דבריו וכן מבואר להדיא בתר"י בברכות שם בסוף הענין דיוצא ולא חיישינן להפסקה של מעריב ערבים עיי"ש:

עם הש"ץ - עיין במ"ב. ועיין בטור וב"י שכ' בשם תשובת הרא"ש דאם היה מכוין לדברי ש"ץ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הכונה שהפסיק באמצעיתה שכל שהוא סומך על הש"ץ צריך לכוין לבו לכל מה שהוא אומר ולא יפנה לבו לדברים אחרים שאל"כ לא יצא אבל כשהוא קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כונה יצא. וצע"ג מה לפי דקי"ל שומע כעונה והוי כאלו אמר ממש בפיו וכדמוכח ברכות דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה כדאשכחן א"כ אפילו אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו דילג באמצע מאי הוי והא כתב הרשב"א בברכות פ"ק והובא מקצתו בסימן קפ"ז דאם שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות דיצא ידי חובתו ולא אמר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן אבל שאר הנוסח אינו מעכב אלא התיבות שפרטו חכמים בהן כגון מה שאמרו ברית ותורה ומלכות בבהמ"ז וכגון הזכרת יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכל כיו"ב. וא"ל דחשבינן מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו הפסיק ממש בפיו כמו דחשבינן כל הברכה כאלו אמר בפיו וידוקדק בזה קצת לשון הרא"ש שהפסיק עיי"ש. אבל ז"א חדא דאפי' הפסיק ממש באמצע ברכה ארוכה אין הדין ברור דצריך לחזור ולברך עיין בנשמת אדם כלל כ"ה ועוד דבשלמא תחלת הברכה וסופה ששמע מאחר שהוציא בפיו והתכוין להוציאו בזה ניחא מה דחשבינן ליה ג"כ כאלו הוציאו בפיו אבל מה שבאמצע פנה לבו לד"א איננו כ"א הרהור בעלמא ואפילו מאן דאית ליה הרהור כדבור דמי הוא רק במחשב במחשבתו איזה תיבות של ק"ש או תפלה וכיו"ב אבל לא הרהור בעלמא באיזה דבר וגם הרא"ש בעצמו פסק בפ' מי שמתו דהרהור לאו כדיבור דמי. ואולי דכוונת הרא"ש לומר דלא יצא ידי מצוה מן המובחר וכעין מה שכתב הב"י בסימן נ"ח בשם הרשב"א על מה שאמרו הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא עי"ש:

בנחת - ועיין במ"ב. ונ"ל דלא אמר הרא"ש ד"ז כ"א בזמנו שהיו נוהגין עדיין העולם לצאת בברכת הש"ץ וכמו שכתב הגר"א ע"כ הוא שהחמיר ע"ע לאמר בפיו עם הש"ץ הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעין ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ וגם אפשר דמטעם זה היה ממהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ כמו שמובא בטור כדי שלא לפרוש עצמו מן הצבור שצריכין כולן לכתחלה לענות אמן אחר הש"ץ ואפשר אף לעיכובא דבלא"ה לא יצאו בברכתו וכמו שכתב הר"י בפ' מ"ש והובא בסימן זה במג"א סק"ה מה שא"כ כהיום שנהוג שכ"א מברך לעצמו ברכת ק"ש:

בפחות מיו"ד - עיין במ"ב במש"כ לענין ברכת השחר בשם הלבוש והוא בסוף סי' ו' הביאו מ"א שם בסק"י והמג"א בסימן זה סק"א פליג עליו דכתב דלכו"ע בשאר ברכות שאינו בקי לא בעי יו"ד והפמ"ג שם כתב דאפשר דהלבוש מיירי דוקא בבקי ואפילו בבקי תמה עליו הפמ"ג בסימן ח' מנין ליה לחלק זה מברכת המצות דקי"ל דמי שיצא מוציא ולא בעי י' עיי"ש ועיין בח"א בכלל ה' דסתם כדברי הלבוש ומשמע מניה דהלבוש מחמיר בכל גווני ובאמת כן משמע בלבוש בסימן נ"ט ס"ד ועיי"ש ג"כ טעם לזה:

ולא יענה אמן - לכאורה נוכל לומר דכוונת הב"י הוא דוקא אם הוא מתפלל בשוה עם הש"ץ וה"ה אם הוא מתפלל ביחידי ובא לאפוקי מאותן הנוהגין לענות תמיד אמן אחר הבוחר כמו שנזכר בטור בסימן ס"א ובאופן זה גם אחר ברכת יוצר אור אין לענות דהוי עונה אמן אחר עצמו אבל אם סיים קודם הש"ץ אפילו אחר ברכת הבוחר צריך לענות אמן אחר הש"ץ ובזה לא חיישינן להפסק וכן נראה שהבין כן הברכ"י והש"ת וכן משמע קצת בב"י סוף ד"ה ומשמע וכו' שמסיים שם בדעת הרמ"ה וכוונת הרמ"א במה שסיים ועיין וכו' היינו במה שכתב שם דאפילו ביחידי לא חיישינן להפסק בזה אבל יותר נכון לאמר מדסתם הב"י בשו"ע להורות דדעתו שלא כהרמ"ה רק דדברי ר"י כפשטן דאפילו סיים הבוחר קודם הש"ץ לא יענה אמן על הש"ץ משום הפסק וכתירוץ הראשון של הב"י עיי"ש וזה אין שייך רק בברכת הבוחר אבל אחר יוצר המאורות יש לענות אמן אם בדיעבד סיים קודם הש"ץ אבל לכתחלה צריך לסיים בשוה עם הש"ץ כדי שלא יצטרך לענות אמן וכן סובר בב"י עי"ש [דלא כדעת הרמ"א פה בהגה"ה] וזה שכתב רמ"א ועיין וכו' היינו דנוהגין הכל כדעת הרא"ש לסיים אף ברכת אהבה רבה קודם הש"ץ ולענות אחריו אמן וכמו שכתב בד"מ וכן משמע בביאור הגר"א כפירוש השני הזה שכתבנו שכתב בסקי"ב ששם פסק כדעת הרא"ש והרמ"ה וכו' משמע דדעת הב"י בשו"ע לחלוק גם על הרמ"ה ולפענ"ד בב"י אין שום ראיה שיסבור בעצמו כהרמ"ה רק שמביא ראיה ממנו לדבריו וסבר הב"י דיותר טוב שיסיים בשוה לצאת ידי הכל ובזה יוסר תמיהת השערי תשובה להמעיין:

אם טעה וכו' ממקום שפסק - אפי' אם לא יצא זה השני עדיין במחצית הראשונה של הברכה וא"כ יצטרך אח"כ לחזור ולברך בעצמו תחלת הברכה וחתימתה אעפ"כ מותר כיון שבזה מוציא רבים ידי חובתן דוגמת הדין המבואר לקמן בסימן קכ"ו ס"ב דמיירי בכל גווני עי"ש. ונראה דזה דוקא בזמן שהמנהג להוציא בברכות אבל כהיום אסור לו להתחיל מאמצע הברכה אם עדיין לא אמר בעצמו: