הלכות תפילין-סימן לב - סדר כתיבת תפילין, ובו נ''ב סעיפיםא.
מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה והיה כי יביאך עד למועדה מימים ימימה כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ופרשת שמע עד ובשעריך ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ. וצריך לכתבם כסדר הזה לכתוב תחלה הקודמת בתורה. ואם שינה פסול. ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש:
ב.
של ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה ושל יד כותבן כולם בקלף אחד:
ג.
יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים. ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים (מהרי''ל סימן קי''ט) וכמו שיתבאר ביורה דעה סימן רע''א. כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולין אם זרק עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרות אין לו תקנה לפי שאסור להעביר הזהב משום דהוי כמוחק את השם:
ד.
צריך שלא תדבק שום אות בחברתה אלא כל אות תהיה מוקפת גויל. ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו''ד ויהא מתוייג כהלכתו (טור אורח חיים). ולכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים (דברי מרדכי):
ה.
צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו. ואם כתב בשמאל פסולים, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין. ואיטר יד שמאל דידיה הוי ימין:
ו.
אין (צריך) לשרטט כי אם שיטה עליונה ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט ישרטט כל השורות ולא ישרטט בעופרת מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע. ויש אומרים שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים אף על פי שיודע לכתוב בלא שרטוט וכן נוהגין (ברוך שאמר ומרדכי וספר תרומה וסמ''ג):
ז.
הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול מהו קלף ומהו דוכסוסטוס העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר היינו במקום היותר קרוב לבשר דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד:
ח.
צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד וצריך שיהיה מעובד לשמו טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה אבל אם עיבדה לשם מזוזה פסול:
ט.
אם עיבדו אינו יהודי להרמב''ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו ולהרא''ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו קצת בעבודה (בית יוסף בשם הרא''ש), וכן נוהגין. ועיין לעיל סימן י''א סעיף ב':
י.
כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות אף על פי שנקל לאינו יהודי לזייף אין חוששין משום דמרתת האינו יהודי פן יכיר ישראל בטביעות עין:
יא.
עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו יתבאר בטור יורה דעה סימן רע''א:
יב.
יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהם אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ממין המותר לפיך ולא מעור דג אפילו הוא טהור משום דנפיש זוהמיה:
יג.
יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים:
יד.
הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים העב יותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה כי יביאך שהם ארוכות עושים קלף דק מאד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין:
טו.
אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה''א או המ''ם כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של ה''א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא''ש. אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה והכי הלכתא (בית יוסף). ניקב רגל הימיני אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול:
טז.
נפסק אחת מהאותיות, הפשוטות כגון וי''ו זיי''ן או שנפסק רגל (הנו''ן) וכיוצא בה (מרדכי הלכות קטנות דף צ''ב), אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים. מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי''ק שורש ס''ט וריב''ש). הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואחר כך נפסק אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הכ''ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו פסול:
יז.
אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק והוא הדין אם טעה וכתב דלי''ת במקום רי''ש או בי''ת במקום כ''ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות משום דהוי כחק תוכות:
יח.
מ''ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה משום דהוי כחק תוכות ומה תקנתה שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו''ן כפופה ואחר כך יכתוב מה שגרר ורי''ש שעשאה כמין דלי''ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי''ש משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול הילכך צריך לגרור שניהם ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקונה. אם נגעו רגלי הה''א והקו''ף בגג יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו ואין צריך לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל''ף בגג האל''ף או פני האל''ף בפנים בגג שתחתיה פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול ויחזור ויכתבנו. וכן הדין ביוד''י השי''ן והצדי''ק והעי''ן והפ''א אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם (בית יוסף):
יט.
בתחלת הכתיבה יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין מלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. ויש אומרים דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו סגי בהכי (הרא''ש הלכות תפילין וספר תורה וטור יורה דעה וא''ח), ויש להקל בדיעבד. וכשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה (אור זרוע):
כ.
צריך לדקדק בחסרות ויתרות שאם חסר או יתר אות אחת פסולים ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן:
כא.
כל פרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה:
כב.
טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו:
כג.
אם מצא שחסר אות אחת אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין משום דכתיב והיו בהוייתן יהו ואם יתר אות אחת יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה אם היא בסוף תיבה או בתחלתה אבל אם היא באמצע תיבה לא משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות:
כד.
מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק אפילו אזכרה ולא ימחוק בעודו לח אלא ייבשנו יפה כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם:
כה.
כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל''ף בגג האל''ף או פני האל''ף בפנים בגג שתחתיה או שהיה רגל הה''א או רגל הקו''ף נוגעים או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד''י שכתב יו''ד נו''ן או שי''ן שכתבה עי''ן יו''ד או חי''ת שני זייני''ן ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם הוי שלא כסדרן ופסולין אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי''ן שעל האלפי''ן והשיני''ן והעייני''ן ורגלי התוי''ן נוגעין בגוף האות ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם שאף על פי שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי''ת למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן אף על פי שהתינוק קורא שני זייני''ן מותר להדביקם:
כו.
אם אותיות של שם דבוקות יכול להפרידם:
כז.
אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם מותר להעביר קולמוס עליהם להטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן:
כח.
יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ''ד באויר הה''א או החי''ת אפילו בלא נגיעה:
כט.
אם אין הפרשיות שגורות בפיו צריך שיכתוב מתוך הכתב:
ל.
אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות:
לא.
אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו:
לב.
צריך להניח חלק למעלה כדי גגה של למ''ד, (שיהיו גם הם מוקפים גויל) (תשובת מהרי''ל סימן קל''ד וב''ש). ולמטה כשיעור כ''ף ונו''ן פשוטה, ובתחלתן וסופן אין צריך להניח כלל. מיהו נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף (אגור רוקח). וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות וכן בין השיטים כמלא שיטה ובין כל אות כמלא חוט השערה כמו בספר תורה וכמו שיתבאר בטור יורה דעה גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק:
לג.
יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ולפחות יזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה ואם כתבם לא פסל:
לד.
ב' אותיות שהם תיבה אחת לא יכתוב חוץ לשיטה:
לה.
אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף:
לו.
יעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה ואם שינה פסול. ויש מכשירים בכולם פתוחות (מהר''ם פאדו''ה סימן פ''ז בשם אורחות חיים ובית יוסף בשם העיטור). ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה כשאר הפרשיות. ולכן נהגו שפרשת קדש לי והיה כי יביאך ופרשת שמע מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות ובסוף שמע אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב''ם בין להרא''ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב''ם:
לז.
עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה או טרפה שלהם ורשאי לעשות מקלף או מעור שליל. וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל (מרדכי דף צ''ד). צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר:
לח.
יעשה ד' בתים מעור אחד לשל ראש ובית אחד לשל יד:
לט.
תפילין בין של ראש בין של יד הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן ובאלכסונן דהיינו שיהיו ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאמרו חז''ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים. אבל גובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן (בית יוסף בשם אשרי וסמ''ק ומרדכי ורמב''ם פרק ג'). עשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען. ויעשה כל הד' בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו (ב''ש):
מ.
עור הבתים מצוה לעשותו שחור (ועיין לקמן סימן ל''ג). חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר ואם לא הגיע כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל:
מא.
אורך ורחב הבתים וגובהן אין לו שיעור:
מב.
שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי''ן בולטת מקמטי העור אחד מימינו ואחד משמאלו של ימין המניח של ג' ראשים ושל שמאל המניח של ארבע ראשים. מיהו אם היפך אינו נפסל (מרדכי וסמ''ק ותוספות פרק הקומץ):
מג.
חריץ של שי''ן דהיינו חודה למטה יגיע עד מקום התפר. וכן היו''ד שבשי''ן צריך ליגע למטה בשולי השי''ן (סמ''ג). ולא ימשוך השי''ן הרבה אלא שגם שולי השי''ן יהא נראה על התפר (ברוך שאמר):
מד.
תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא כיצד יחתכנו בשני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא. יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה וכורכם בקלף קטן ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים. ונוהגין לכרוך שער על הפרשה ואחר כך כורכין עליו קלף כשר וחוזרים וכורכים עליו שער (אגור סימן מ''ה). ונהגו שיהיה שער של עגל ואם לא מצא של עגל כורך בשל פרה או של שור ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים:
מה.
יתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה:
מו.
יהיה הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה וגליון תחתון לצד פה הבתים. וראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא שאם בא לפתחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן (תרומת הדשן ובית יוסף בשם אורחות חיים):
מז.
אם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או שמיחה בין כל בית ובית ושל יד כותב הארבעה פרשיות בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחלתן וכורך קלף עליהם ושער עגל ומכניסן בביתם כמו של ראש. אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים יצא והוא שיטלה (פירוש, יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד. והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף אחד ויזהרו ליטול דבק כשר (ברוך שאמר ואגור סימן נ''ז):
מח.
אם צפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה פסולים:
מט.
הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים וטוב לתפור בגידי שור:
נ.
אין לקנות גידים מאינו יהודי משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם. מקום שאין גידין מצויים תופרים בטאליאדור''ש שעושים מן הקלף עד שיזדמנו להם גידים:
נא.
יתפור שלשה תפירות בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית. מיהו אם לא עשה רק י' תפירות או פחות מזה אינו נפסל (מרדכי). ויש מי שאומר שי''ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד:
נב.
יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר כמין דלי''ת בשל ראש וכמין יו''ד בשל יד להשלים אותיות שד''י עם השי''ן שבשל ראש. ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע ויהיה רחבו כרוחב הבית (טור). ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי''ן מתפילין ואחר כך יעשה הדלי''ת ואחר כך היו''ד כסדר אותיות השם:
{א} ופרשת שמע - וצריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים [מ"א] ואפשר שאין משערין באותו כתב רק כל שיש בו דלתי"ן קטנים מאד סגי ומשום הכי נוהגין לכתוב רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב:
{ב} לכתבם - כל הפרשיות בין מהש"י ובין מהש"ר:
{ג} בסדר הזה - דכתיב והיו הדברים וגו' בהוייתן יהו. וכ"ש שצריך ליזהר מטעם זה שיהיה כל פרשה ופרשה גופא נכתבת כסדרה שלא יחסר בה אפילו אות אחת כי לא יהיה לו תקנה אח"כ להשלימה וכדלקמן בסעיף כ"ג:
{ד} פסול - היינו התפילין שנעשו מאותן הפרשיות אבל הפרשיות עצמן לא נפסלו כגון אם התחיל לכתוב מפרשת והיה כי יביאך יוכל לצרף לזה פרשת קדש מתפילין אחרים אם יודע בודאי שנכתב קודם אלו דאל"ה ספק תורה לחומרא וה"ה אם בעת הכתיבה היה כסדרן רק אח"כ נפסל פרשה אחת המוקדמת נתבטל ממילא כל הפרשיות שאחריה ולענין צירוף מפרשיות אחרים ג"כ הדין כנ"ל:
{ה} קודם - משום דמוקדם בפסוק וי"א להיפך מפני שש"ר קדושתו חמורה משל יד ואנו נוהגין כמ"ש הרב בהגה ובדיעבד לכו"ע אין קפידא. כתוב בספר הכוונות שלכתחלה יזהר לכתוב כל הפרשיות ש"ר ושל יד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ועי' בש"ת:
{ו} בקלף אחד - מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות לכתחלה אות א' מבפנים שתהיה על קלף אחד אבל בש"ר שיש בו ד' בתים צריך שיהי' הפרשיות כתובות בד' קלפים וכ"ז רק לכתחלה וכמו שיתבאר הכל לקמן בסעיף מ"ז. ודע דתש"י צריך להיות ג"כ כתוב דוקא בד' עמודים כל פרשה בעמוד אחר:
{ז} בדיו שחור - ודיו שמראהו דומה למראה הכחול עיין בביאור הלכה:
{ח} מעשן עצים - פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקורין בל"א קופער וואסער] כי לכתחלה בעינן כתב שיוכל להמחק וע"י קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגין לעשות כהיום ע"י תערובות שלשתן וע"י בישול דהכי עדיף טפי [וכמו שכתב בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ז] ועיין במ"א שכתב דבימיו לא ראה ג"כ לאחד מן הגדולים שנהג לעשות בדיו העשוי מעשן עצים ושמנים [אך אפשר דהיו עושין מדיו של קוצים כמו שסיים בשם מהרי"ל] וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו ודיו העשוי ממי עפצים בלבד בלא קומא [שקורין בל"א גומא] או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד כן כתב הגר"א בביאורו לקמן בסי' תרצ"א עי"ש ועיין בבה"ל. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם ועי' בש"ת ס"ק ד'. דיו אין צריך לעשות לשמה:
{ט} אות אחת - ל"ד דה"ה מקצת האות כגון קוצו של יוד:
{י} בשאר מיני צבעונים - שאינם שחור כגון האדום והירוק וכיוצא בהם:
{יא} מעביר הזהב - ואע"ג דכל זמן שאין מעביר פסול דכתב העליון מבטל כתב התחתון לא מיקרי ע"י ההעברה כתיבה שלא כסדרן כיון שאין כותב כ"א מעביר ונשאר כתב התחתון ממילא:
{יב} בחבירת' - ואם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת אות יש מכשירין ויש פוסלין והסכימו האחרונים להחמיר ע"כ צריך לגרור מקום הדבק ואף בתפילין ומזוזות מהני תיקון כיון דלא נשתנה צורת האות מקודם:
{יג} כל אות - ואפילו האות האחרון מהשיטה צריכה להיות מוקפת גויל מארבע רוחותיה ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וכדלקמן בסוף סעיף ט"ז ואפילו אם יחסר הקפת גויל להקוץ של היוד ג"כ פסול הוא וכדאיתא במנחות דף כ"ט וכל פרטי דין הזה עיין לקמן בסעי' י"ז ובסימן ל"ו:
{יד} כתיבה תמה - דהיינו שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וכל כיוצא בזה:
{טו} קוצו של יוד - היינו עוקץ שמאל של יוד וכ"ש אם חסר רגל ימין דפסול ותמונת היוד עיין לקמן בדיני צורת האותיות בסימן ל"ו ומש"כ בשם הפמ"ג:
{טז} כהלכתו - באותיות שעטנ"ז ג"ץ וזה הוא רק לכתחלה דבדיעבד כשר לרוב הפוסקים אם לא תייג וכדלקמן בסימן ל"ו ס"ג עי"ש שמבואר שם כל פרטי דיני התיוג:
{יז} שיכתוב בימינו - דאין דרך כתיבה בשמאל וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בענין הכתיבה דפסול אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל דומיא דמכשרינן באנשים הפסולין לזה לקמן בסימן ל"ט עכ"פ בדיעבד עי"ש:
{יח} בשמאל - היינו בשולט בימין לבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר ואפילו אם שולט בימינו לבד אם אי אפשר למצוא אחרים יניחם אך לא יברך עליהם. וסופר שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחלה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור עי"ש הטעם:
{יט} הוי ימין - ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים וכתב הרמ"ע מעשה היה במצרים שתפס אחד הקולמוס בשפתיו וכתב בו ופסלו דאין דרך כתיבה בפה לכו"ע וכתב המ"א דפסול אפילו אם א"א למצוא אחרים. ועיין בספר משנת אברהם בשם הגט מקושר ועוד פוסקים דמשוין זה או הכותב ברגלו להכותב ביד שמאל:
{כ} שיטה עליונה - משום דתפילין אין עליה הלמ"מ לשרטט כמו מזוזה רק משום דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט ע"כ כשמשרטט שיטה עליונה די כי סתם בני אדם יודעים לאמן ידם לכתוב כל השיטות ישרות אחר שכתבו שיטה עליונה וקאמר אין צריך משום דאם ירצה לשרטט כל השיטין כדי לכתוב יותר ביושר ליפות השיטות הרשות בידו. ואם לא שירטט אפילו שיטה עליונה עיין בביאור הלכה:
{כא} ישרטט - פי' לכתחלה משום זה אלי ואנוהו אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט וכתב השיטות עקומות אין לפסול התפילין:
{כב} בעופרת - וכן בדיו ובסיקרא וכל כיוצא בזה ואפילו בין השיטין אסור לשרטט בו וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר כן כתב הל"ח והא"ר ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור אם לא דכתב מתחת השירטוט עי"ש:
{כג} בעפצים או בסיד - ולעיכובא הוא דלא מיקרי קלף בלא זה רק דיפתרא ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ולא ע"י גרירה ואם הוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא עדיין ופסול ויש מי שחולק וכתב דסופר שהוציא העורות לאחר ד' ימים ועדיין לא עבר שערות מעליהן נראה דבדיעבד אין קפידא דלא תליא בשער כלל דכיון דכבר הונח בסיד וניתקן כהוגן לא מיקרי דיפתרא עי"ש:
{כד} בשפתיו - ובדיעבד דיו במחשבה:
{כה} בתחלת - ויותר אין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמתעבדים לשמה אלא בתחלתו בלבד ואפילו נמשך העיבוד כמה ימים דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ותחילת העיבוד מיקרי כשמשים העורות לתוך הסיד ולא בעת שמשימם לתוך המים קודם מפני דזה לא מיקרי עדיין עיבוד:
{כו} לשם ס"ת - דקדושתה חמורה מתפילין ובכלל מאתים מנה ואעפ"כ מותר לשנות לתו"מ אף דקדושתם קלה ממנה אבל לדבר חול אסור לשנותו לבד אם התנה בפירוש בתחלת עיבודן שיהא מותר לשנותו אף לדבר חול אז מותר לשנותו. והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר ולא כמו שנהגו הסופרים שאומרים לשם ס"ת או תפילין או מזוזות או שאר דבר רשות דאז מסתפקים האחרונים אם מהני ועיין בביאור הלכה:
{כז} פסול - ולא מהני רק למזוזה בלבד דקדושתה קלה מתפילין ואם עיבד לתפילין מהני אף למזוזה ולא לס"ת ואם עיבד העור לשם רצועות לא מהני לכתוב פרשיות עליו אם עשה אח"כ קלף מהן דקדושתן חמורה ואפילו לעשות מהן עור בתים יש לומר נמי דפסול דקדושתן חמורה מרצועה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה]:
{כח} אפילו - דס"ל להרמב"ם דעכו"ם עושה אדעתא דנפשיה ואף על פי שהעכו"ם אומר ששומע לישראל אין פיו ולבו שוין בזה אבל הרא"ש ס"ל דכיון שהוא עומד ע"ג בתחלה בעת שמשים העורות לתוך הסיד ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה ולא בעינן הכונה של העכו"ם לזה רק בעת רגע נתינתם לסיד ציית ליה אשעה מועטת כזה ונותנם אדעתא דהכי אבל אם הישראל העומד ע"ג חישב בלבו לבד לשמה לא מהני ואפילו אומר לו בפירוש כל שעומד מרחוק ואינו מלמדו לא מהני אפילו להרא"ש:
{כט} קצת - אפי' אם לא סייעו רק בסוף העיבוד ואפילו גם זה הסיוע לא היה רק בשותפות עם העכו"ם כשר וכ"ז למצוה בעלמא אבל בדיעבד להרא"ש כשר אפילו לא סייעו כלל דעכו"ם אדעתא דישראל המצווהו לעשות לשמה עביד:
{ל} וכן נוהגין - והמנהג לפי דברי אחרונים לכתחלה צריך להיות כך שישים הישראל בעצמו העורות לתוך הסיד לשמה ויאמר לעכו"ם שכל שאר מלאכת העיבוד שיעשה הוא יעשה ג"כ לשמה ויכול העכו"ם אח"כ להוציאו בעצמו ולתקנו וא"צ עוד לעמוד ע"ג ולסייעו עוד. ואם נתן הישראל העורות בעצמו לתוך הסיד לשמה ולא אמר כלום להעכו"ם כתב הפמ"ג דצ"ע בזה [כי לפי דברי הב"י ביו"ד בסימן רע"א כשר אפילו לדברי הרמב"ם והב"ח אוסר] אכן לפי דברי הנו"ב בסימן קע"ה עי"ש וביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי סוף הלכות ס"ת יש להקל בדיעבד. ואם סייעו הישראל להעכו"ם קצת בסוף ובזה גמר מלאכת העיבוד ולא אמר לעכו"ם כלל שיעשה לשמה זה בודאי לא מהני דמסייע אין בו ממש. וה"מ שזה גמר העיבוד לא עשה בעצמו רק בסיוע עם העכו"ם אבל אם גמרו הישראל בעצמו בלא סיוע העכו"ם כגון שהוציא הישראל העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודן וחזר והניחם בתוך הסיד לשמה הט"ז ביו"ד והגאון מהר"מ הנ"ל מקילין בזה ואין למחות ביד הנוהג להקל כדבריהן וכמו שביררנו בביאור הלכה:
{לא} בט"ע - שנתן בסימנין או שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו וי"א שיכתוב בראש בפנים במקום שאין דרך לעבד הראש וישאר הכתב עד אחר העיבוד ולא יסמן במרצע מחמת חשש זיוף ובדיעבד יש להקל כהש"ע:
{לב} לשתים - שהוא קטן כל כך עד שכשמעביר עליו בקולמוס נסתם הנקב בדיו ואין הנקב נרגש בקולמוס כותבין עליו אע"פ שנפל מעט דיו במקום ההוא ונראה נקב דק כנגד השמש כשר אבל אם ניקב כ"כ שאין הדיו עובר עליו פסול שהאות נראית חלוקה לשתים על ידו ואפילו אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או בירכו ודיו מקיפה מכל צד פסול ואפילו אם עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ"ז קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב כשר וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ט"ז ועיין ביאור הלכה:
{לג} והדק ממנו לפרשת והא"ש - ט"ס וצ"ל לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והא"ש שהם ארוכות וכו' [ביאור הגר"א ויד אהרן] ורמ"י כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך א' ובעובי א' אלא שמניחין גליונין מפרשיות הקצרות:
{לד} לאחר שנכתב וכו' - נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים. א' דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה. ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תקון:
{לה} בתוך הה"א - וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי:
{לו} כל החלל - ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות:
{לז} שגם בפנים וכו' - וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו':
{לח} ניקב - וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני:
{לט} מצריכין כמלא וכו' - ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפי' אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש:
{מ} והכי הלכתא - מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מיקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה ע"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש:
{מא} ניקב - וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע בארכו וה"ה אם נפסק קצת מעביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות אלא דבניקב בין בעביו בין בארכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח]:
{מב} הימיני - של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו:
{מג} אם נשתייר - היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה:
{מד} מלא או"ק - היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון:
{מה} נפסק - י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך:
{מו} הפשוטות - ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד דאדרבה נראית כיו"ד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה:
{מז} או שנפסק רגל הנו"ן - כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה וכיוצא בה כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח]:
{מח} אם תינוק - עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה]:
{מט} לא חכם - היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהיה מתפרש שפיר אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב ואין מבין מה שכתוב לפניו דזהו ודאי ג"כ כשר:
{נ} ולא טיפש - טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא:
{נא} וא"צ לכסות - וכן כתב הלבוש אבל המ"א בשם מהרי"ט כתב דצריך לכסות מה שלפניו שאם יתחיל מתחלת המקרא סרכיה נקיט ואזיל ואפילו תינוק שלא למד באותה פרשה אפילו הכי צריך לכסות לו מה שלפניו עד תיבה זו אבל תיבה זו וגם מה שלאחריה א"צ לכסותו כלל בכל גווני:
{נב} האות - כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד וה"ה לאות נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עיין הפוכה. וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני וכ"ז בלא תיקון ולענין תיקון עיין בבה"ל:
{נג} כשנפסק אות - וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו את ניקב רגל הה"א אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו' אלא משום סיפא דניקב רגל:
{נד} ואח"כ נפסק - והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו ג"כ כשר אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה ועיין בביה"ל. ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה ג"כ פסול [דה"ח שם וכן משמע בב"ש באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עי"ש דס"ל ג"כ דצריך לחוש לתי' א' שבב"י בד"ה וא"ת וכו' דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אח"כ]:
{נה} מתחלה - ובספק מתי נעשה הנקב תולין דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו אם לא שהנקב קטן מאד [דה"ח]:
{נו} נקב - דוקא נקב או קרע אף שאין ניכר כלל ההפסק ומשום דלא היה מוקף גויל בעת הכתיבה [לבוש"ר] אבל הפסק בעלמא כשר וא"צ שום תיקון כיון שיש שיעור אות עד מקום ההוא וכדלעיל בסט"ו וסט"ז. ואם נמצאות שריטות דקות בתוך שיעור אות עיין בביאור הלכה בסעיף כ"ה:
{נז} רגל - וכ"ש גגי האותיות ואמצען שאין להם היקף גויל בעת הכתיבה ונקט רגל לרבותא אף דבעת כתיבת סוף הרגל כבר נגמר צורת האות כראוי אפ"ה כל זמן שלא סלק ידו מן האות מיקרי ד"ז בעת הכתיבה ובעינן לכל האות הקפת גויל:
{נח} בלי הקף - ואפילו אם היא ארוכה כראוי דהיינו שיש בה שיעור שאפילו אם נגררה קצת למטה ישאר צורת אות מ"מ פסול [מ"א בס"ק כ"א ועיין במ"א סק"ג]:
{נט} מתחלתו - אבל אם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר:
{ס} פסול - ואם רוצה לתקן יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל אבל דיבוק מטלית לא מהני להקפת גויל דבעינן הקפת האות מגוף הסת"מ:
{סא} דיו - וה"ה צבע אחר אם עי"ז נשתנה צורת האות אבל נטף שעוה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת אעפ"כ מותר לסלק דשעוה אין מבטל הכתב ועיין בבה"ל:
{סב} לתוך - בין שנגע הטיפה בגוף האות או לא. וה"ה אם נפלה הטפה על קווי האות ממש ונתפשט הטפה גם מבחוץ להאות עד שאינו ניכר האות בתמונתו עי"ז:
{סג} ואינה ניכרת - בין שעי"ז נשתנה תמונתה לאות אחרת כגון שנפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ"א או שאבדה תמונתה ואין שמה עליה. וה"ה בשאר אותיות ואפילו אם ע"י הטיפה נחסר רק קוצה של יו"ד בין בימין או שמאל פסול. ואם מסתפק בהאות אם צורתו עליו או לא מראה לתינוק דלא חכים ולא טיפש:
{סד} לגרור - ואפילו מעביר קולמוס על האות לאחר שחק תוכו אינו מועיל. מ"א:
{סה} הדיו - ואפילו אם הטפה לח עדיין והאות כבר נתייבש לא אמרינן שהיא ככסוי בעלמא על האות כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:
{סו} חק תוכות - פי' שחוקק התוך של האות וסביבו וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות:
{סז} ולא וחקק - וזה ג"כ חקיקה מיקרי כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות אלא יגרור ג"כ קצת מהאות עד שלא ישאר צורתו עליו ואח"כ יתקננו אם לא כתב עדיין אחר אות זו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן כסדרן. וכ"ז הדין דשו"ע הוא מחמת שהאות אינו ניכר ונתבטל עי"ז כתיבה הראשונה אבל אם לא נשתנה צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו ואין חילוק בין שנפל הדיו לתוך חלל האות בלבד או גם על האות גופא ונתעבה גג האות או גם הירך עי"ז אפ"ה יוכל לתקן ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות ניכר עדיין. ומדינא אפילו תיקון לא בעי בזה רק יותר טוב שיתקן ע"כ יכול לעשות תיקון זה אפילו בתו"מ דבעינן כסדרן ועיין בבה"ל. ודע עוד דהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמר האות וכ"ש אם נפלה קודם שנגמר האות כדין וגמר מתחלה האות ואין ניכר עדיין דבזה כו"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטפה דהרי לא היה עליו מעולם שם אות רק עתה ע"י גרירה והוי חק תוכות ממש אך אם גרר מתחלה הטפה ורוצה עתה לגמור האות בזה יש דיעות בין הפוסקים דהרד"ך סובר דלא מהני דס"ל דכיון שנפלה הטפה על מקצת האות נתבטל ממנו שם כתיבה והוי כחקיקה בעלמא ומה מהני אף אם יגמר האות ע"י כתיבה וכ"ש אם נפלה על הקלף טפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות ע"י כתיבה והב"י והרמ"א [באה"ע בסי' קכ"ה ס"ד] מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מיקרי חק תוכות אלא כשגומר האות ע"י חקיקה אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה:
{סח} אין תקנה - פי' ע"י המחיקה אין תקנה אבל מותר להוסיף דיו ולעשותו עגול. וכן אם טעה וכתב רי"ש במקום ד' וכ' במקום ב' והוו אותיות עבין אין תקנה שיגררן ויעמידן בתמונת ד' וב' אבל מותר להוסיף עליהן דיו ולעשותן בתמונת ד' וב'. וכן אם טעה וכתב במקום זיי"ן נו"ן פשוטה אין תקנה שיגררו ויעמידו על זיי"ן דזה הוי חק תוכות ממש אלא צריך למוחקו לגמרי וכן אם טעה וכתב ה"א במקום ד' אין תקנה לגרור הרגל של הה"א וישאר ד' דדומה לסמ"ך וב' שנפל טפת דיו שם ונתקלקל תמונתו עי"ז דלא מהני גרירת הטפה משום דאין עושה מעשה בגוף האות וה"נ כה"ג אלא צריך לגרור ג"כ קצת הגג עד שישאר כמו וי"ו או לגרור הירך עד שלא ישאר צורת ד' עליו ואח"כ יתקננו כללא דמילתא גורר לא מהני להיות כתיבה בכך ומיקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי"ת רי"ש או מרי"ש ד' שכותב התג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר כגון בדיבוק אות לאות וכדלקמן דזה לא מיקרי מעשה בגוף האות וכותב פסול. ומה שהתרנו להוסיף דיו ולהעמידן על תמונתן היינו כשלא כתב האותיות שאחר זה:
{סט} למחוק התג - ואפילו אם אח"כ ימשוך ג"כ גגו ותחתיתו של הכ' לא מהני דבלא"ה צורתה עליה:
{ע} שנדבק - ואם פוסל בזה נגיעה דקה כחוט השערה עיין מה שכתבנו לקמן לענין ה"א ועיין בבה"ל:
{עא} ונסתמה - והוי כמ"ם סתום שמקומו רק בסוף תיבה ולא באמצעותה וכן כל אותיות מנצפ"ך הכפולין בא"ב כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעיתה והאחרונות בסוף ואם שינה פסול:
{עב} ולפותחה - וה"ה שאר אותיות שנתקלקל תמונתם בעת הכתיבה או אח"כ וע"י הגרירה יעמדו על תמונתם כגון ד' שהמשיך רגלו ודומה לך' פשוטה וכל כה"ג אין מועיל להן גרירה כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא ימחוק רגלו וכנ"ל בס"ק ס"ח ואח"כ יתקננו. וה"ה דמהני בזה אם המשיך גגו של האות לרחבה עד שנראה לכל שהוא ד' אבל לעיל בכתב ה"א במקום ד' דכתבנו שם דצריך ג"כ למחוק רגל הד' או גגו מלבד רגל הה"א לא מהני עצה זו דהמשכת גג הד' דהרי בלא"ה צורתו עליו לכך לא מיקרי זה שום תיקון:
{עג} כחק תוכות - דבגוף האות אין עושה שום מעשה אלא גורר הסתימה וה"ה אם טעה וכתב ח' במקום ב' זייני"ן אין מועיל לגרור הגג לבד מהך טעמא אלא צריך לגררם עד שיבטלם מתמונתם. וכן אם טעה ועשה ך' פשוטה למעלה כעין דל"ת שלפי דעת הרבה מן הפוסקים היא פסולה כמו שיבואר לקמן בסי' ל"ו ג"כ אין מועיל לגרור התג ולעשותה עגולה דהוי חק תוכות אלא יוסיף עליה דיו ויעשה עגולה. ונראה דלא מעכב שלא כסדרן בתיקון זה דבלא"ה צורתה עליה:
{עד} ומה תקנתה - כל שכתוב בסעיף זה שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן בהן כסדרן דוקא לבד מהיכא שנבאר בהדיא דלא מעכב בזה כסדרן:
{עה} כצורת נ"כ - כי כתיבת המ' פתוחה הוא בב' כתיבות דהיינו בתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין בצדה כמו וי"ו וא"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הו' צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתב בהכשר אין צריך לגוררו וה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כגון ג' וכיו"ב ונעשה פסול בכתיבה א' אין צריך לגרור רק אותה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין ד' דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך הכל לגרור:
{עו} ורי"ש - או וי"ו שעשאו כמין רי"ש וכל כה"ג שנעשה בכתיבה אחת:
{עז} כמין ד' - וה"ה בגגו של כ' פשוטה שעשאו רחב עד שנראה כד' או רי"ש ועיין בבה"ל. והסופרים נכשלין בזה בעו"ה:
{עח} שנגמרה - האות בארכו כראוי כגון שכתב תיבת לו ונדבק הוי"ו בקצהו להלמ"ד וכל כיוצא בזה ואפילו בנגיעה כל דהו שלא נשתנית עי"ז האות מצורתה אפ"ה פסול דבעינן שיהא האות מוקף גויל. ואם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאסין עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר ואם האותיות נוגעין אף שנעשה זה לאחר הכתיבה אפ"ה פסול אה"ע בסימן קכ"ה סט"ז בהג"ה ובב"ש עי"ש ועיין לעיל בבה"ל בסוף סט"ז. ואם נמצא דיבוק בין אות לאות כשהוציאו ס"ת לקריאה עיין לקמן בסימן קמ"ג בבה"ל:
{עט} כשר - וה"ה אם רגלי האותיות או גגן ואמצען מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות דמהני גרירה. ודע דבזה אין מעכב שלא כסדרן כמבואר לקמן בסכ"ה מאחר דאין מוסיף בגוף האות. ואפילו באותיות השם שנגמרו ודיבוקן למטה רשאי לגרור:
{פ} חק תוכות - ומיירי שלא נשתנה האות מצורתה ע"י הדביקות אבל אם נשתנית האות מצורתה ואין התינוק יכול לקרותה וכ"ש אם נשתנית לצורת אות אחרת כגון וי"ו שנדבק בסופו לנו"ן כפופה דיבוק עב שנראית כצורת טי"ת עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש יקרא אותו לטי"ת לא מהני גרירת הדיבוק בזה דהוי כמ"ם שנסתמה ומקרי חק תוכות וע"כ צריך לגרור גם הנו"ן שגם הוא נשתנה מצורתו ונפסל ע"י הדיבוק וכן כל כיוצא בזה:
{פא} כתקונה - ובנפלה טפת דיו בסי"ז אף דנכתבה מתחלה כתקונה נתקלקלה ע"י הטפה ואינה ניכרת משא"כ בזה דאפילו קודם הגרירה ניכר היטב כל אות בפני עצמה ולפ"ז אם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרירה. והפר"ח מיקל בזה. ועיין בש"א ובנתיב חיים:
{פב} אם נגעו - אבל אם יש הפסק דק אפילו רק כחוט השערה כשר:
{פג} הה"א - אף אם נדבק רק כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א אפ"ה צריך לגרור כל הרגל דכל שאין צורת אות עליו כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליו וכן בקו"ף לא מהני קריאת התינוק:
{פד} יגרור - ולא מהני הפרדה בעלמא משום דהוי כחק תוכות:
{פה} הרגל - פי' כולו בין בה"א בין בקו"ף כיון שנעשה בפיסול ועיין בבה"ל:
{פו} בגג האל"ף - דאין להיו"ד העליון והתחתון ליגע בהגג אלא בדקות שבהם כמו שיתבאר לקמן במ"ב בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות:
{פז} פני האל"ף - היינו היו"ד העליון והיינו דוקא שנדבקה כולה שנפסדה צורתה אבל אם נתפשט מעט ואינו דק כראוי ליופי הכתיבה אם נשאר הפרש אין בכך כלום ואין צריך שום תיקון:
{פח} להפרידה - פי להפריד את הנגיעה לבדה וישאר האות ממילא כראוי:
{פט} כל וכו' - היינו שיגרור הרגל כולו ולא סגי שיפריד הרגל מעל האל"ף עד שיבטלנו מצורת אות לבד כיון שנכתב כל הרגל בפסול. וכן בנדבק יו"ד שעל האל"ף בגג שתחתיו צריך לגרור כל היו"ד ולכותבו מחדש ויש שמחמירין בנדבק היו"ד העליון בעת הכתיבה לגרור כל האל"ף עבור זה כי ממילא נכתב אח"כ שאר האות בפסול עי"ז אך בדיעבד צ"ע אם יש להחמיר בזה וכמו שכתבתי בבה"ל:
{צ} ביוד"י - דהיינו שהיו"ד נעשה קו ישר ולית צורת יו"ד אבל אין מזיק אם נתעבה הקו מעט:
{צא} והפ"א - וה"ה אם רגל השמאלי של התי"ו נעשה ישר ולא יוצא למטה לחוץ. ועיין בלבושי שרד שנשאר בצ"ע למה צריך כלל גרירה ימשיך אח"כ ויעבה מעט את יו"ד השי"ן עד שיהיה כהוגן וכן כה"ג ברגל התי"ו עי"ש וכן משמע בפמ"ג במ"ז אות כ' דמהני עצה זו אפילו באל"ף ועיין בסוף דברי הלבושי שרד. וכ"ז כשלא כתב התיבות שאח"ז דאל"ה בודאי לא מהני תיקון להתי"ו וכה"ג משום שלא כסדרן כיון שאין בו עתה צורת תי"ו:
{צב} בתחלת - דאם יהיה אף אות אחת שלא נכתב לשם תפילין פסול ולא מהני העברת קולמוס לשמה [יו"ד רע"ד] ותחלת ר"ל תחלת כל הפרשיות יאמר אני כותב פרשיות אלו לשם וכו' ומהני זה מדינא אפילו אם הפסיק בין הפרשיות אך מ"מ טוב יותר שיאמר תחלת כל פרשה וכו':
{צג} הכתיבה - נראה דה"ה בתיקון האותיות הנפרדות דצריך לשמן הואיל דבלא"ה התפילין הם פסולים דאין עליהם צורת אותיות כראוי:
{צד} יאמר - ואם אחר כותב צריך גם הוא לומר כן אף באמצע כשהוא מתחיל:
{צה} בפיו - ולא סגי במחשבה אף בדיעבד [א"ר ופמ"ג] ועיין בחידושי רע"א:
{צו} אני כותב וכו' - יש שכתבו דנכון שיאמר אז ג"כ וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו ועיין בבה"ל:
{צז} בכל פעם - ואם כותב ב' אזכרות בלי הפסק די בקידוש אחד:
{צח} בתחילת הכתיבה - שהוא כותב לשם קדושת תפילין ואף דלא הזכיר בתחלה קדושת האזכרות סגי דמ"מ הרי הזכיר לשם קדושה אבל אם גם בתחלה לא הזכיר בפירוש רק במחשבה בעלמא או שעתה לא קידש את האזכרות אפי' במחשבה אפילו בדיעבד לא יצא:
{צט} בדיעבד - אבל לכתחלה צריך לומר בפירוש בכל פעם שכותב האזכרה לשם קדושת השם אפילו אם אמר בתחלת הכתיבה וכל האזכרות שבו וכן פסקו האחרונים:
{ק} חסר או יתר - אפילו אם התיבה לא נשתנה לקריאתה בזה כגון במלא וחסר וכדלקמן:
{קא} אות אחת - ואפילו אם קוצו של יו"ד חסר מעכב כדאיתא מנחות כ"ט א':
{קב} מרובה - מלבד עון גזל החמור:
{קג} וחרד לדבר השם - ראיתי להעתיק פה לשון הלבוש הצריך מאד לענינינו דז"ל ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים שמניחין נערים המתלמדין לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב ואח"כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן וסגי ליה בהכי ואח"כ מניחין אותן בבתים ומוכרין אותם ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלימוד להנער ומראים להם פני היתר לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם והיא מלאכת ה' אבל אני אומר יצא שכרם בהפסדם ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כונה בעולם רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשום קדושה ושום כונת מצוה בעולם והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחין אותן התפילין הפסולין [וכדלעיל בסעיף י"ט] ולא עוד כדי להשביח את מקחו יאמר הסופר לכל אני כתבתים ובכוונה כתבתים וכו' וכל העושין כן בודאי עתידין ליתן את הדין ולקבל עונשין הרבה מאוד ועליהם נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה ע"כ יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו דלשמן האמור אצל תפילין אין הכונה לשם בעל התפילין כמו גבי גט דצריך לשם האיש והאשה רק לשם קדושת תפילין עי"ש וסיים ע"ז ומן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלקים וחרדים על דברו בכל עיר כמו שממנים שוחטים ובודקים שלא יאמינו לכל הסופרים שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין ואף כי גם כוונה זו טובה היתה לייפות המצוה בנוייה זה דוקא אם היה להם כוונה קדושה ג"כ אבל בזה אינם נזהרים ודי בזה עכ"ל הטהור. וכתב בספר ב"ש יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתה כדי להרויח ממון הרבה כי אותו ריוח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו כי הוא מחטיא את הרבים וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינה של גיהנם. וכתב בס"ח סי' פ"ה וצדקתו עומדת לעד זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים ועיין בסימן ל"ט מתי אדם ראוי לכתוב תפילין:
{קד} יקראנה היטב - שאם ימצא איזה אות חסר באיזה פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא גם כל מה שאחריה משום שיהיו שלא כסדרן וכדלעיל בריש הסימן:
{קה} קודם שיתחיל - אינו ר"ל בתחלת הפרשה דוקא אלא קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה:
{קו} מה שכתב - באותה פרשה ולא השלפניה:
{קז} על ידו - וכשטובל הקולמוס לכתוב בו את השם לא יתחיל לכתוב אותו מיד שלא יפסידנו ברבוי דיו או אולי יש עליו שער ולא יצא הכתב מיושר וגם משום שצריך לקדש הדיו שעל הקולמוס טרם שיכתוב השם לכן יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם ובאותו אות יתחיל לכתוב ואם לא עשה כן יחפש אחר אות או תג שצריכה דיו וימלאנה וכותב את השם ואם צריך דיו קודם שיגמור השם אז יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם אבל לא יטבול באותיות השם עצמן ויש מקילין לטבול באותיות השם עצמן דביזוי ליכא כיון שהוא כדי להשלים בו את השם. ואם האותיות שלפניו אינם לחין אזי יטבול מחדש ויחפש אחר אות או תג שצריכין דיו וכנ"ל וכ"ז הוא למצוה ולא לעיכובא בדיעבד:
{קח} תקנה - בהשלמה ומיירי שמכאן עד סוף הפ' יש שמות שאינם נמחקין דאל"ה יגרוד עד סופה:
{קט} בהוויתן יהו - פי' כסדר שנכתבות בתורה יהיו כתובין:
{קי} אות אחת - ואם כתב תיבה יתירה יגררנה ויוכל להניח המקום חלק [אם אין לו אותיות מהתיבות שלפניה שיהיה יוכל להמשיכן במקום ההוא] ואין החלק פוסל כל שאין במקומו כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ולפעמים יש תקנה אפילו בזה כגון שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה כדי למעט הרויח של ט' אותיות. ויותר מזה דבאופן זה שיפסל התפילין מחמת הרויח אז אפילו אם בסיום התיבה שלפניה יש שם ה"א או קו"ף יוכל להמשיך גגן כדי למעט הריוח ואע"פ שע"י ההמשכה לא יהיה הרגל של הה"א והקו"ף בסופה אין קפידא בדיעבד. וכתב הפמ"ג דבתיבה כפולה טוב יותר למחוק השניה דתיבה הראשונה כדין נכתב. ואם קודם הראשונה יש אות שיכול למושכו טוב יותר שימחוק תיבה הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת דשיעור פרשה הוא ג' אותיות:
{קיא} שיגרור - ולא מיפסל הפרשה משום חק תוכות כיון שאינו עושה מעשה בגוף התיבות והאותיות:
{קיב} נראה כב' תיבות - ופעמים שתיקון מועיל ע"י שיגררנה וימשיך האות שלפניה שתמלא מקומה כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב' יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה. וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתרה שנגררה אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר האות היתרה שא"א להמשיכן לאחוריהן עד שיגרר מהם תחלה כגון שאר שכתוב בתורה שכתבה מלא וי"ו אחר האל"ף שא"א למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחלה ונמצא שביטל צורתה וכשמתקנה אח"כ נמצא כותב שלא כסדרן ואין תקנה אח"כ יכול למלאות מקומו ע"י שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה שאין בזה משום שינוי האות משא"כ כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתרה אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום. אך יש להסתפק במצות הראשון שדינו להיות חסר וכתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכת הצדי"ק למטה אח"כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשב כשני תיבות אע"פ שסמכה מלמטה וכן נתן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צדי"ק לאל"ף בכל אלו יש להסתפק אם יש להם תיקון בהאריך האות שלפניו למטה ומ"מ כל שנראה כב' תיבות פסולה אבל אם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה לתוכה כגון פני או ארצי כשר כיון דבתיבה אחת נכתבו ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות כן להבליע אות בתוך אות כי יש מחמירין בזה:
{קיג} הגרר - הגרר מיקרי כשגררו משנתיבש והמחק מיקרי כשמחקו בעודו לח ומש"כ ולא ימחוק עצה טובה קמ"ל ועיין בפמ"ג שכתב דאם ישאר שום רושם דיו אפי' בדיעבד יש חשש בזה ואפילו תיבה בעלמא דלא אזכרה אסור לכתוב על מקום זה:
{קיד} כל אות וכו' - סעיף זה יבואר בו דין שלא כסדרן ועניניו ארוכין ואכלול בקצרה בדין זה יש בו ג' פרטים [א] אם יש קלקול באיזה אות בין שנעשה זה בעת הכתיבה או שנעשה לאחר הכתיבה [פמ"ג בפתיחה] אם נר' לעין כל שאין צורתו עליו כגון יו"ד שחסר לו רגלו הימני או שי"ן שחסר לו יו"ד אחד וכל כי האי גונא שחסר באות איזה דבר עד שעי"ז אין תמונתו עליו אפילו אין נדמה משום זה לאות אחר וכתב לפניו לא מהני ליה שום תיקון ואפילו אם אירע שהתינוק קראו לאות אפ"ה פסול משום שלא כסדרן וכ"ש אם ע"י קלקולו וחסרונו נדמה לאות אחר כגון דלי"ת דומה לרי"ש או ב' דומה לכ' או חי"ת שברגל שמאלו יש הפסק בין הרגל להגג ונראה כה"א או צדי"ק שיש בו הפסק במקום נגיעת היו"ד לעצמותו ונראה לעין כל כיו"ד ונו"ן וכל כה"ג שאין משגיחין על התינוק ולא מהני ליה תיקון [ב] אם ע"י קלקולו וחסרונו לא נפסד מצורתו לגמרי כגון שיש הפסק דק באיזה אות באמצעו ועדיין עיקר צורתו עליו או כגון שלא היו היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות אם תינוק דלא חו"ט מכירם אף דלא מתכשר האות עי"ז משום דאין צורתו עליו בשלימות עכ"פ מהני זה דנשאר עליו עיקר צורתו לענין שיהא מותר לתקנו ולא יקרא שלא כסדרן. ויש עוד אופן שלישי שאע"פ שעיקר צורתו יש עליו ותינוק קוראו לאות אפ"ה לא מהני ליה שום תיקון כגון אות שנפסל באיזה דבר שתיקונו הוא לגרור מקצתו ולכותבו מחדש [כגון רגל הה"א והקו"ף שנגעו למעלה אפילו נגיעה דקה כחוט השערה שתיקונו הוא לגרור כל הרגל ולכותבו מחדש דלא מהני ליה הפרדה בעלמא משום חק תוכות וכן נגע רגל האל"ף בגג האל"ף וכה"ג וכנ"ל בסעיף י"ח] ואירע שקודם תיקונו כתב לפניו בזה לא יצוייר שום תיקון דהא צריך לגרור כל מה שנכתב בפסול וא"כ מה שמתקנה אח"כ הוי שלא כסדרן. ועתה נתחיל לבאר בעזה"י את הסעיף. כל אות שהיא כתובה וכו' וה"ה אם נתקלקלה אח"כ:
{קטו} ואין צורתה עליה - פי' שנראה לעין כל שאין צורתה עליה כלל ואף דבנגעה רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בגגו או רגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה ניכר עליו עדיין עיקר צורת האות ותינוק יקראהו לאות אפ"ה כיון שפסול זה אין תיקונו כ"א ע"י גרירת כל מה שנעשה בפסול וכנ"ל בסעיף י"ח ממילא נתבטל צורתו לגמרי ואם יתקנם אח"כ הוי שלא כסדרן:
{קטז} רגל האל"ף - וה"ה כל הני דכתב רמ"א בהג"ה סוף סי"ח הנ"ל:
{קיז} נוגעים - אפילו נגיעה דקה כחוט השערה:
{קיח} צד"י שכתב - פי' שחלק היו"ד מהנו"ן כ"כ עד שנראה כשני אותיות וכן בכל אינך לכן אפילו אם אירע דתינוק קראו כהלכתו אין יכול לתקנן אח"כ שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות א"כ כשמתקנם אח"כ הרי זה כתיבה מחדש ושלא כסדרן. וה"ה אפילו אם אין להם צורת אותיות אחרות רק שנראה לעין הכל שאין לה עיקר צורתה כגון יו"ד שלא עשה לה רגל הימיני או אל"ף שחסר לה היו"ד העליון וכל כה"ג אין יכול לתקנם אח"כ אבל אם לא עשה להיו"ד רגל שמאלי אף דאם ישאר כך פסול דאיננו יו"ד כראוי לפי דעת רוב הפוסקים כדלקמן בסי' ל"ו מ"מ כיון דיש לה עיקר צורתה דאפילו בלא עוקץ שם יו"ד עליה לכן יכול לתקנה ואין בזה משום שלא כסדרן:
{קיט} עי"ן יו"ד - וה"ה מ"ם פתוחה שכתבו כ"ו בלי משיכת התג שביניהם:
{קכ} או חי"ת שני זייני"ן - אפילו אם עשה חוטרא על גביהן רק שאין נוגעים זה לזה למעלה וניכר להדיא פרידתן ה"ז הפסידה עיקר צורתה שנראה כשני זייני"ן:
{קכא} יודי"ן שעל האלפי"ן - וה"ה אם היה הפסק באיזה אות באמצעו [פמ"ג בא"א בפתי']:
{קכב} ותינוק וכו' - פי' לכן אפילו אם פרידתן ניכר להדיא [דהיינו תומ"י כשראה אותן] יכול לתקנם דהרי לא הפסיד עדיין האות עיקר צורתה מדקראה התינוק לאות [כן כתב הגרע"א בחידושיו ודלא כפמ"ג שהחמיר בזה ועיין בבה"ל] אבל אם אין פרידתן ניכר להדיא עד שמסתכל בה אין צריך להראות להתינוק. ומ"מ אם אירע שהראה להתינוק ולא קרא לו אות הולכין אחריו להחמיר ואין יכול לתקן [כמו שכתב הפמ"ג]:
{קכג} ויש מי שאומר - אין כאן מחלוקת רק חידוש דין:
{קכד} להדיא - דאם היה ניכר להדיא ה"ז הפסידה עיקר צורתה וכמו שכתבנו בס"ק ק"כ:
{קכה} מותר להדביקם - דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה דאפילו המוכשר כתיקונו יקראהו ב' זייני"ן:
{קכו} דבוקות - בין למעלה ובין למטה וה"מ שנדבקו בעת הכתיבה אבל אם נדבקו לאחר גמר הכתיבה אסור להפרידם ועיין בבה"ל:
{קכז} להפרידם - ואין בו משום איסור מחיקה כיון שמתקן בזה וכ"ש אם היו דבוקות לאותיות אחרות דמותר להפריד האותיות האחרות מהם בכל גווני ובלבד שיזהר שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת עם השם [בה"ט בשם שכנה"ג ומ"ש בשעת הדחק זה אינו להמעיין שם]:
{קכח} שנמחקו קצת - פי' שהלך מעל האותיות קצת מראה הדיו שלהן. ואם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן אבל בהאי דהשו"ע לא מיקרי שלא כסדרן כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא משמרו שלא יתמחק יותר. בד"א כשמקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו כשמעביר קולמוס עליהן ה"ז כותב שלא כסדרן ולפיכך אם נקלף ממקצת אורך הוי"ו קצת דיו ונשאר רק רושם החלודה באותו מקום וצריכין להראותו להתינוק אם יש בחלק העליון שיעור וי"ו צריך לכסות להחלק התחתון שלא יצרפהו התינוק ודומיא דמה שכתבנו לעיל בס"ק מ"ח. ודע עוד דדעת הפמ"ג הוא דאפילו נשאר ממשות דיו רק שנקלף שחרות העליון ונשאר אדום הוה שלא כסדרן דאודם אין כשר לתפילין אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן] מ"מ טוב להעבירו בקולמוס ואפילו בשמות הקדושים קרוב לודאי דמותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה ואם נשתנה לאודם ממש שאין כן דרכן של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר לאחר הכתיבה אין תקנה לאותה ס"ת שנראה שאינו מחמת יושן ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית מסממנים אחרים וע"כ פסול מעיקרא כי לא נכתב בדיו ובשמות אסור להעביר עליו דיו וכו' עי"ש שמאריך בכ"ז מילתא בטעמא:
{קכט} שלא יכנס - אפילו כל שהוא ראש הלמ"ד בשורה שלמעלה הימנה וה"ה בך' פשוטה וכדומה שלא יכנס בשורה שלמטה באות ט' וע' וכדומה:
{קל} באויר הה"א - וה"ה באויר אל"ף או תי"ו וכדומה וכ"ש שיזהר שלא יכנס באויר ד' או רי"ש שלא יראה כה"א וכדלקמיה:
{קלא} או החי"ת - וה"ה אם נכנס ראש למ"ד לתוך אויר של כ' פשוטה וכדלקמיה בס"ק קל"ב [תשובת מהרי"מ מבריסק בסי' ח' עי"ש וכן הקיל בזה הגאון רע"א בחידושיו בדיעבד]:
{קלב} בלא נגיעה - דבנגיעה בלא"ה פסול משום חסרון הקפת גויל. ומשמע מלשון השו"ע דכתב שיש ליזהר דדוקא לכתחלה אבל לא לעיכובא בדיעבד וה"מ שלא נכנס בענין שיפסד צורת האות עי"ז כגון שנכנס רק מעט אבל אם נכנס כ"כ בענין שנשתנה צורת האות שתינוק דלא חכים ולא טיפש אם נכסה לו שיטה התחתונה שלא יהא נראה רק ראש הלמ"ד ולא גוף הלמ"ד לא יכיר האות מה הוא הוי שינוי צורת האות ופסול [וגם לא יצוייר בו תיקון משום שלא כסדרן] וכ"ש אם נכנס ראש הלמ"ד בתוך חלל ד' או רי"ש ונראית כה"א דפסול ואינו מועיל בזה קריאת התינוק כהוגן שהרי עינינו רואות שנשתנה עי"ז לאות אחר:
{קלג} שגורות בפיו - דהיינו בעת שהוא מתחיל לכתוב מסתמא עדיין אין בקי בקריאתן בע"פ כראוי ובפרט במלא וחסר:
{קלד} מתוך הכתב - או מפי מקריא כדי שלא יטעה. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותו מקצת בע"פ. ועיין בב"ח שכתב דמ"מ מצוה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב:
{קלה} יודע לקרות - דאל"ה בקל יכול לטעות ואינו מרגיש:
{קלו} מתוך הכתב - משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ להוציא בפה ומיירי דוקא כששגורות לו ג"כ ואז לא חיישינן שמא יטעה [כן כתב המ"א וא"ר לתרץ דלא תקשה מהא להא דהיו"ד בסי' רע"ד ס"ב ועיין בפמ"ג שכן כוונת המ"א] אבל הרבה מאחרונים חלקו ע"ז ופסקו דבכל גווני צריך להוציא התיבה מפיו קודם שיכתבנה והטעם כתב הב"ח דכך היא מצות כתיבת סת"מ כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין נפסל בכל גווני אם לא טעה:
{קלז} ע"פ שמקרא וכו' - ואפילו הוא שגור בפיו ג"כ:
{קלח} ויקרא בפיו - כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה וכ"ש אם הוא כותב ע"פ בלי מקריא:
{קלט} למעלה - מהשיטות כדי גגה של למ"ד ונ"ל דהיינו מכתב בינוני אפילו הוא כותב רק כתב קטן [דהלא אמרו במנחות ל"א כמלא אטבא דספרי ופירשו הראשונים שהוא כדי לכתוב גגה של וכו' הנ"ל ואם איתא דיש חילוק בזה איה שיעורם ואפשר לדחות בדוחק דהגמרא לא איירי רק בכותב כתב בינוני]:
{קמ} פשוטה - ועוד משהו להקפת גוילם וטעם לכל זה כדי שכשיזדמן לו לכתבם שיהיה לו מקום לזה וי"א דצריך להניח עוד למעלה מגגה של למ"ד ולמטה מך' ונו"ן פשוטה כדי חצי ציפורן וזה רק לכתחלה:
{קמא} כלל - רק משהו להקפת גוילם:
{קמב} קצת - היינו קצת יותר מהקפת גויל. ויש מחמירין דלכתחלה צריך בתחלה קלף כדי לגלול כל הפרשה כמו מזוזה:
{קמג} אות - קטנה שהוא יו"ד ובדיעבד אין לפסול אא"כ נראית כתיבה אחת לתינוק דלא חו"ט:
{קמד} שיטה - וי"א דאין צריך להניח אלא בס"ת וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:
{קמה} חוט השערה - היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול אא"כ נראית התיבה חלוקה לשתים וכמו שנתבאר כ"ז ביו"ד בסי' רע"ז לענין ס"ת:
{קמו} מעט חלק - אבל המ"א בשם כמה אחרונים והגר"א בביאורו הכריעו דאין צריך להניח חלק יותר מבין תיבה לתיבה באמצע פסוק [ודלא כמ"ש הש"ך ביו"ד רע"ד סק"ו ע"ש]:
{קמז} ואחת יוצאת - ואפילו אות אחת משום זה אלי ואנוהו:
{קמח} ג' אותיות - מדלא חילק משמע דאפילו אם אלו הג' אותיות הם מיעוט התיבה אסור וביו"ד סימן רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ועיין בש"ך שם שכתב שיש להחמיר כהך דהכא ועיין בא"ר שדעתו דעכ"פ בתפילין שהגליונות קצרים יש להחמיר:
{קמט} ואם כתבם - בין שהיה הבליטה בתחלת השיטה או בסופה:
{קנ} לא פסל - ואפילו אם כתב תיבה שלמה חוץ לשיטה כל שניכר שהיא נקרית עם אותה השיטה ולא עם העמוד האחר שבצדה:
{קנא} תיבה אחת - ואם התיבה היא בת שלש מותר לכתוב ממנה שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהם רוב התיבה יו"ד סימן רע"ג ועיין בבה"ל:
{קנב} אותיות השם - אפילו שאר שמות שאינם נמחקין:
{קנג} צריך וכו' - המ"א בשם הגאון מהר"ר יצחק מפוזנא [וכן הע"ת והא"ר וכמה מהאחרונים] אסיק דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר ומ"מ אם אירע כן בס"ת הורה למחוק כל השורות העליונות אם אין בהם שום שם משמות שאינם נמחקין ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם דמאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם היה שם למעלה איזה שם או בתפילין ומזוזות דא"א למחוק משום שלא כסדרן כשר כך בלי תיקון ויש מחמירין אפילו בדיעבד והסכים עמהם הגרע"א והדה"ח. אך אם בשורות העליונות אות האחרון ב' ד' ר' וכדומה שיכול למושכן כולהו מודו דבין בס"ת ובין בתו"מ ימשוך אותן כדי שיהיו שוות עם האות מהשם שיצא חוץ לשיטה ואין בזה משום שלא כסדרן. וכן אם לא כתב עוד רק שורה אחת ובשורה שניה משך השם חוץ לשיטה יעשה שרטוטים אחרים וימשכם שיהיו ארוכים עד סוף השם ובשביל שורה הראשונה אין קפידא. ודע עוד דבאותיות הנטפלות להשם הסכמת אחרונים דאין להחמיר בדיעבד ביוצא חוץ לשיטה:
{קנד} מהם כלל - אפילו אות אחת ואפשר דאף רובו ככולו אבל מקצת האות לית לן בה ואם יצא השם כולו חוץ לגליון העמוד כשר בדיעבד ואינו דומה ליוצא אות אחד חוץ לשיטה דמה שיוצא לחוץ הוא חשוב כתליה וקי"ל ביו"ד רע"ו דמקצת השם אין תולין משא"כ בזה כן כתב הבני יונה והגרע"א בחידושיו בסי' זה מחמיר גם בזה עי"ש אבל בביאור הגר"א מוכח בהדיא כהבני יונה להקל:
{קנה} כל פרשיותיה - ר"ל מהתפילין של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה דהיינו שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקרא פתוחה כמו שבס"ת נקראת פרשה המתחלת בראש השיטה פרשה פתוחה לכו"ע כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בשיטה הקודמת לה או בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם אבל בתש"ר שהפרשיות נכתבין על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו לכתחלה להקפיד בזה כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל במה שכ' בשם הפמ"ג בזה:
{קנו} פתוחות חוץ וכו' - מפני שג' ראשונות שהם קדש והיה כי יביאך שמע הם פתוחות בתורה ופרשת והיה אם שמוע סתומה לפיכך צריך לכתוב בתפילין ג"כ ככה. דהיינו שיניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפ' קדש כדי שבפ' והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה הפרשה פתוחה כמו שהיא בתורה וכן אחר פ' והיה כי יביאך כדי שפ' שמע תהיה פתוחה אבל פ' והיה אם שמוע יעשה סתומה ואופן סתימתה יבואר לקמיה. ופרשת קדש אף דבתורה היא פתוחה מחמת שהוא מפסיק בריוח ט' אותיות בשורה הקודמת לה וכאן אין שייך זה דהיא פרשה ראשונה מ"מ כיון שהוא מתחילה בראש שיטה ואין כתוב לפניה כלום היא נקראת פתוחה דאין כתב אחר סותמה:
{קנז} ואם שינה - בין שעשאה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה:
{קנח} ויש מכשירין - ר"ל בדיעבד וטעמם שאף שבתורה פ' והיה אם שמוע היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה כיון שגם בתורה יש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח וכן הסכימו האחרונים:
{קנט} בכולם פתוחות - ולהיפך אם עשה איזו פרשה מהשלש פרשיות סתומה לכו"ע פסול כ"כ האחרונים עוד כתבו דדוקא אם עשה לפרשת והיה א"ש פרשה פתוחה כשר לדעה זו אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פ' שמע או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות ה"ז נחשב שינוי גמור ממה שהיא כתובה בתורה ופסול לכו"ע אפילו בפרשה זו. ובסוף פרשת והיה א"ש אין צריך להניח שום ריוח וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:
{קס} ובמדינות אלו וכו' - ואף דלכתחלה מצוה לעשות אותה סתומה גם להיש מכשירים וא"כ המנהג הזה הוא שלא כהוגן מ"מ העתיקו הרמ"א דכיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לד"ה יש להחזיק בהמנהג הזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים וכ"כ המ"א בשם הל"ח אבל מדברי הלבוש והגר"א משמע שיותר טוב לעשות כמה שכתוב בשו"ע:
{קסא} נוהגים אף וכו' - וכן בתפילין של ר"ת יעשה ג"כ כולם פתוחות ואף שכותב והיה א"ש אחר שמע כדלקמן בסימן ל"ד במ"ב סק"ג יניח כשיעור ט' אותיות אחר על הארץ וכשכותב פרשת שמע מתחיל בתחלת העמוד בראש השיטה:
{קסב} מתחילין בראש וכו' - דזה עושה אותה לפתוחה לכו"ע כשהשאיר חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה התחתונה בעמוד הקודם ואם לא התחיל בראש השיטה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מט' אותיות הרי פרשה זו נקראת סתומה להרמב"ם ופסולה אפילו דיעבד ובפמ"ג [אות כ"ו] כתב דאפי' אם לא המשיך לפנים בראש קדש או והיה כ"י או שמע רק אות אחת או שתים ג"כ י"ל דפסול וצ"ע בזה ובספר מאמר מרדכי משמע דאין להחמיר בזה בדיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד [ואם השאיר כשיעור תיבת אשר נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש והרי לדעת הט"ז מצטרף מדינא לכו"ע להקרא סתומה אפילו לא היה הריוח שלמעלה ולמטה רק כשיעור ט' אותיות קטנות ע"י צירוף וכמו שכתב הפמ"ג הרי דמה שכתב הרמב"ם ויניח מעט ריוח וכו' הוא שיעור קטן מאוד] ע"כ אם רואה שהתחיל הפרשה אפילו אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט מתחילה יראה לעשות גם שאר השורות באופן זה:
{קסג} ט' אותיות - כתבו האחרונים דלכתחילה צריך להניח כדי ג' תיבות אשר ע"כ צריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות [דהיינו יודי"ן] וכמשמעות השו"ע כאן וכתב הפמ"ג דמשערין הריוח של הט' אותיות כפי אותו הכתב וכל השיעור הזה הוא בין לפתוחה או לסתומה:
{קסד} סתומה לדעת הרמב"ם - ואף דלדעת הרא"ש היא פתוחה מ"מ אנו עושין כך כי א"א לעשות בתפילין צורת סתומה שיצא בה אליבא דכו"ע כי סתומה שאנו נוהגין לעשות בס"ת דהיינו שמסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומפסיק כדי ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה שאחריה ג"כ באותה השיטה והיא נקראת סתומה אליבא דכו"ע דסתומה מלפניה ומלאחריה וא"א לעשותה פה בתפילין דכל פרשה הוא בעמוד אחר וכן אם ירצה להניח שיטה אחת חלק בתחלת פרשת והיה א"ש ולהתחילה בראש שיטה שנייה זה ג"כ איננה סתומה לכו"ע דהיא רק להרא"ש ולא להרמב"ם דלדידיה היא פתוחה וכיון שא"א לעשותה סתומה לד"ה נהגו כהרמב"ם לפי שכן עיקר אף בס"ת אם א"א לעשות לד"ה כמ"ש ביו"ד סימן ער"ה. ובט"ז המציא עצה לעשותה סתומה שיצא אליבא דכו"ע דהיינו שבפרשה או"ב יעשה הכל כמו שכתוב בשו"ע רק שבפרשה שמע בסופה יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן יניח ריוח פחות מט' אותיות קטנות בתחלת פרשת והיה א"ש דעי"ז שאין לה ט' אותיות במקום אחד כ"א ע"י צירוף היא נקראת סתומה לכו"ע וכ"כ בתשובת הרמ"ע מפאנו ובביאור הגר"א וכן משמע מפמ"ג שגם הוא נהג לעשות כן. ודע דבדיעבד אפילו אם שייר ריוח כט' אותיות גדולות מכל צד ג"כ כשר דלהרמב"ם היא סתומה ולהרא"ש היא פתוחה וכתבנו לעיל בס"ק קנ"ח בשם האחרוני' דהסכימו דהלכה כהיש מכשירין הנ"ל ויש מהגדולים שנהגו לעשות כן לכתחילה ונהרא נהרא ופשטיה ועיין בבה"ל:
{קסה} עור הבתים - וה"ה עור התיתורא והמעברתא כיון שמחובר ותפור בהבתים:
{קסו} טהורים - דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן שהוא מרמז על שם שדי נקמט בעור התפילין הוא בכלל תורת ה'. ואין חילוק בין הש"ר או הש"י:
{קסז} מקלף - ואע"פ שהוא דק שפיר מיקרי עור:
{קסח} שליל - דגם עורו נקרא עור ואע"ג דהוא נקרא בשר לענין טומאה מ"מ לא גרע מעור עוף:
{קסט} לעשותן מקלף - רק שישחירם דרצועות שחורות הלמ"מ:
{קע} מעובד לשמו - ואם העיבוד היה רק לרצועות לא מהני להבתים דקדושתן חמורה:
{קעא} היכא דאפשר - כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא כשלא נתעבד משום הכי כשר אפילו עור שאינו מעובד כלל וכ"ש דלא בעי עיבוד לשמה ורוב הפוסקים חולקים עליו ומצרכי עיבוד וגם לשמה ופסק השו"ע דהיכא דאפשר בעי לשמה אבל היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעור המעובד לשמה מותר לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין וכשימצא אח"כ מעור המעובד לשמה יגנוז הבתים אלו ויעשה מעור המעובד לשמה ונחלקו האחרונים אם לע"ע יניחם בברכה או בלא ברכה והברכי יוסף הסכים להמ"א דיוכל לברך ועיין בבה"ל:
{קעב} מעור אחד - וחתיכת עור תפורים יחד מצדד המ"א דחשובים כעור אחד וכ"כ בתשובת ח"ס או"ח סימן ה' שיש להקל בתפורות ואם היו רק דבוקות בדבק מחמיר שם אבל בח"א משמע דה"ה אם הם דבוקות בדבק וכן משמע באו"ז וכן נתפשט עתה המנהג במדינותינו ומ"מ לכתחילה ראוי ונכון לעשותו מעור אחד ממש כי יש מחמירין וסוברין דלא מהני בחתיכות תפורות יחד או מדובקות בדבק ועיין בח"א דעכ"פ צריכין שיהיו הד' בתים פרודות זה מזה ולא יהיו מדובקין ולא כמו שעושין הסופרים שמדבקין ע"י דבק רק שלמעלה עושין סימנים כמו חריץ בעלמא דצ"ע אם להכשיר אפילו בדיעבד דממ"נ אם אנו חושבין ע"י דיבוק עור אחד א"כ אין לנו אלא בית אחת ובתוכו ד' מחיצות דפסול ואם אין הדבק עושה עור אחד ויש כאן ד' בתים עם ד' חריצים דהדיבוק כנפרד דמי א"כ התפילין גופייהו נעשו משתי עורות ופסולים ובאמת טוב הוא שאפילו העושין מעור אחד ממש יהיו תפיליהן פרודות דשמא הדיבוק חבור וכן התפילין של הגר"א היו פרודות ועיין בבה"ל:
{קעג} שיהיו מרובעות - ואם לא עשה מרובעות מעכב בדיעבד [הרמב"ם פ"ג מהלכות תפילין עי"ש] ומ"מ אם אין לו תפילין אחרים יניחם לע"ע בלא ברכה וכשיזדמן לו תפילין אחרים יניחם ועיין בבה"ל:
{קעד} שיהיו ריבוען - של התפירות ונ"ל פשוט דצריך להיות התפירות מרובע בין למעלה ובין למטה ואף דלא ברירא לי לענין דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה:
{קעה} כדי שיהי' וכו' - פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשים נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובע ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספות אלא שיעור אחר. וע"כ ימדדנו בד' קוים וידע אם הוא מרובע דהיינו תחלה ימדוד קו אחד באורך וקו אחד ברוחב שיהי' שוה אך שמא באמצעו שוה ובצדדיו מתמעט לכן ימדדנו עוד בשני קוים באלכסונו שיהיו שוים ב' קוי האלכסון ג"כ:
{קעו} וצריך לרבע וכו' - וגם זה הוא מהלמ"מ לדעת רוב הפוסקים. וגם זה הוא בריבוע גמור כמו בהתפירה ואף דמרובע ממש במלאכת הבתים דהיינו שיהיה בתכלית הצמצום הוא כמעט מן הנמנע מ"מ כל מה דאפשר לו לאדם לעשות בענין זה בודאי חייב הוא לעשות ועיין בע"ד:
{קעז} מושבן - והוא התיתורא דהיינו שיחתוך המעברתא מב' צדדיו כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא וכדלקמן בסמ"ד. וצריך להשגיח מאד ע"ז כי כל זה מעכב אפילו בדיעבד וגם יש להשגיח בענין התפירה כי מחמת שהסופרים עושין נקבים גדולים קצת נמשך החוט לצדדין ועי"ז אין התפירות שוות בריבוע זה נכנס וזה יוצא. והתיתורא צריכה להיות מרובע בין מלמעלה ובין מלמטה ועכשיו בעו"ה הרבה שאין משגיחין על תפיליהן שיהיו מרובעין כדין אפילו המדקדקין במצות יש שאין משגיחין כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעין ואין משגיחין על התיתורא ועל התפירות שהוא ג"כ מעיקר הדין והוא דבר הנקל לתקן:
{קעח} וגם הבתים - דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה אלא בין הש"י ובין הש"ר יהיו מרובעים. והכוונה בהש"ר כשהארבעה בתים יחד יהיו מרובעים ולא כל אחד בפני עצמו. וריבוע הבתים צ"ל בכל משך גובהן וגם הריבוע יהיה ע"י הבתים עצמן ולא ע"י ד"א שמטיח עליהם ועיין לקמן ס"ק קפ"ה:
{קעט} נתקלקל ריבוען - כגון שנתעקמו הבתים זה פונה למזרח וזה למערב או שנתקלקל חודי הבתים לגמרי עד שנעשה עגול או שנתקלקל התיתורא או התפירה עד שאבדו ריבוען:
{קפ} יש מי שאומר - אין חולק בזה ודרך המחבר כן בהרבה מקומות וכמש"כ לעיל בס"ק קכ"ג:
{קפא} שצריך לרבען - דכיון דריבוען הוא הלמ"מ בכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין ומ"מ אין צריך למודדן בכל יום אם ריבועם קיים שמעמידים אותם על חזקתם אם לא שרואה שנתקלקל ואם נתעקם התיתורא אף שבעצם הוא מרובע רק מחמת התעקמות התיתורא נראית כמו שאינו מרובע יחזור ויתקן:
{קפב} ויעשה - ובדיעבד אפילו אחד רחב מחבירו כשר:
{קפג} הבתים - וכ"ש שידקדק שהשי"ן יהיה שחור ולפעמים מחמת רוב יושנו נקלף ממנו השחרות:
{קפד} מצוה וכו' - משמע דבדיעבד אינו לעיכובא ויש פוסקים דס"ל דהוא הלמ"מ כמו הרצועות ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובביאור הגר"א משמע שהוא מצדד כן להלכה וכן בישועות יעקב וכן משמע בא"ר ובשכנה"ג דיש להחמיר אם לא במקום דלא אפשר יש לסמוך אדברי המקילין כדי שלא להתבטל ממצות תפילין:
{קפה} שחור - והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו אע"פ שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין אין להחמיר בדיעבד ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנב"י עי"ש]:
{קפו} סי' ל"ג - בס"ד בהג"ה ועי"ש במ"ב דהרמ"א קאזיל לשיטת המחבר הכא דהוא רק מצוה בעלמא ולפי מה שכ' באות קפ"ד יש לעיין בזה:
{קפז} והוא שיהיה וכו' - אבל אם אינו ניכר מבחוץ אף שמבפנים יש ד' בתים וכל פרשה ופרשה מונחת בית בפ"ע לא מהני:
{קפח} ניכר החריץ - אבל שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל כי עכ"פ צריך הבדל מעט בין הבתים שיהיו החריצין ניכרים ממש וכן הח"א מיאן במעשה הסופרים שמדבקין הבתים וטחין את כל הבית בטיח או בגלאנ"ץ רק שעושין רושם בהגלאנ"ץ ומה גם דלכתחלה בעינן שיהי' החריץ מגיע עד למטה ועיין בבה"ל וכ"ש הסופרים שתולין עור על הד' בתים ורושמין בו חריצין בסכין שתהיה נראה כארבעה בתים דפסול דעי"ז נעשה תפילה של יד:
{קפט} אורך ורוחב - ומ"מ נכון לחוש לדברי הגאונים שסוברין שלכתחילה לא יעשה אותן קטנים מאצבעיים על אצבעיים והיינו עם התיתורא ועיין בע"ת שכתב דאם אין מחזיק עם התיתורא רק כאצבע על אצבע אפילו בדיעבד פסול וכן פסק בספר ביאור מרדכי ועיין בספר א"ר שלמד עליהם זכות ומ"מ סיים דכל בעל נפש יזהר לעשות התיתורא רחב ב' אצבעיים ולבד כל אלו מצוי מאוד באלו התפילין הקטנים שפרשיותיהן גרועות עד מאד מצד דחק המקום כאשר בעיני ראיתי הרבה מהם ע"כ השומר נפשו ישמור מהם:
{קצ} הלמ"מ - ואם נתקלקל השי"ן ואינו ניכר צריך לתקנו מחדש דומיא דאם נתקלקל ריבוע המבואר בסמוך:
{קצא} כמין שי"ן - ומשמע באחרונים דתמונת שיני"ן שלנו שאנו עושין בתפילין די דלא בעינן דוקא כתב סת"מ ממש אלא דוגמא ומנהג סופרים כהיום באיזה מקומות להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש:
{קצב} בולטת וכו' - ואם עשה השי"ן בקלף אחר והדביק בדבק על הבית פסול:
{קצג} מקמט העור - דהיינו שמקמט העור במלקט ע"י כפילה שכופל מהעור עד שנעשו סעיפי השי"ן. ולעשותן ע"י דפוס דהיינו שעל הדפוס חקוק שי"ן בולטת ודוחק הדפוס בעור הבית ונעשה תואר שי"ן עיין בט"ז ומ"א דמשמע דלכתחילה טוב למנוע מזה ובכנה"ג בשם תשובת הרמ"ע כתב דזהו יותר הידור וכן המנהג פשוט כהיום לעשותן בדפוס מפני שעי"ז יש לה תואר שי"ן בחוליותיה וזיונה יותר משי"ן המקומטת מהעור:
{קצד} של ימין המניח - ואין חילוק בזה בין איטר לאחר דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן:
{קצה} אינו נפסל - אבל אם עשה בשני הצדדים רק שי"ן של שלשה ראשים או ארבע פסול וכ"ש אם חיסר לגמרי שי"ן אחד:
{קצו} של שי"ן - בין דימין ובין דשמאל:
{קצז} יגיע וכו' - דהיינו עד התיתורא ממש ובדיעבד כשר אפילו לא הגיע כל שיש צורת השי"ן עליו:
{קצח} היו"ד שבשי"ן - יש מהגדולים שמחלקין בין שי"ן הימיני להשמאלי שבשמאלי אדרבה ידקדק שלא יגעו היודי"ן בשולי השי"ן למטה אבל המ"א פסק דאין לחלק בין הימיני להשמאלי ובהשמאלי בעינן ששני היודי"ן יהיו נוגעין למטה בשוליה וכ"כ הפמ"ג דכן ראוי לעשות וכ"כ בברכי יוסף בשם מהר"י עי"ש וכ"פ שארי אחרונים עוד כתב הפמ"ג דיראה שיהיה על השיני"ן צורת יודי"ן לא קוין פשוטין בעלמא:
{קצט} ליגע למטה - דבלא"ה אין שם שי"ן עליו ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובשי"ן השמאלי אם אחד נוגע ואחד אינו נוגע פסול ועיין בבה"ל:
{ר} שגם שולי השי"ן - ר"ל חודיהן של השיני"ן והטעם דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולקיים מה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וא"ר אלעזר אלו תפילין שבראש שם ה' נקרא ר"ת שי"ן ובדיעבד אם נכנס מעט לתוך התיתורא עד שאין לו עי"ז תמונת שי"ן כראוי צ"ע ועיין בבה"ל:
{רא} שישים וכו' - ואפילו לדעת הסוברים דהבתים צריכים להיות כולם מעור אחד ממש מ"מ לא בעינן שיהא התיתורא והמעברתא עם הבתים מעור אחד אלא אפילו אם הוא עור בפני עצמו כשר וזהו שכתב המחבר שישים וכו'. ומ"מ אם באפשרי טוב להדר גם בזה לצאת דעת המחמירין בזה ועיין בבה"ל:
{רב} יהא ארוך - ואם נפסקה מותר לתופרה:
{רג} שיהא ניכר - כי גם התיתורא צריכה מדין להיות מרובע וכמו שכתבנו למעלה בסעיף ל"ט:
{רד} מסופה לתחלתה - בעת שנותנה לביתה כמו מזוזה שנגללת מאחד כלפי שמע ולא להיפך מטעם שנתבאר ביו"ד סי' רפ"ח:
{רה} וכורכם וכו' - ר"ל לכתחלה אבל אם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים ועיין במחצית השקל ובבה"ל:
{רו} בקלף קטן - וה"ה בחתיכת בגד אם אין לו קלף [פמ"ג] ועיין בביאור הגר"א:
{רז} בקלף כשר - ר"ל אבל לא מבהמה וחיה טמאה אבל במטלית גם לדיעה זו שפיר דמי ועיין בב"י שכתב בטעם הדבר דכיון שהוא מביא קלף צריך להיות דוקא מן המותר לפיך כמו לבתים ולרצועות ובביאור הגר"א מפקפק בדין זה:
{רח} והלמ"מ - לכן אם לא כרך השיער עליה פסול אף שכרך עליה קלף:
{רט} ונוהגין לכרוך וכו' - כי י"א שיכרוך השער על גוף הפרשה ואח"כ יכרוך הקלף למעלה וי"א להיפך לכך נוהגין לקיים דברי שניהם ועיין בביאור הגר"א שכתב דמדינא אין קפידא איזו קודם:
{רי} של עגל - כדי שיזכור מעשה עגל ולא יחטא וגם כדי לכפר על עון זה וכתב הא"ר דמזה הטעם טוב לעשות כל תיקון תפילין מעור עגל ולאפוקי מאותן שעושין הרצועות מעור תייש:
{ריא} קצת שער - עיין במ"א ועיין בחידושי רע"א שהסכים ששער היוצא יהיה פחות מאורך שעורה:
{ריב} חוץ לבתים - י"א שיהיה אצל הבית שמונח בו פרשת קדש וי"א אצל והיה א"ש וטוב שיצא מפרשת והיה א"ש בצד הפונה לפרשת קדש:
{ריג} זקופה - כדרך קריאתה וכדרך שמעמידין ס"ת בהיכל ובדיעבד אם נתנה שם מושכבת אין לפסול התפילין בשביל זה כ"כ הב"י בשם הר"י בן חביב וכ"כ הב"ח ועיין במ"א ונראה דמ"מ על להבא צריך לתקן דהיינו שיוציאם ויניחם כהלכה:
{ריד} לצד פה - דאל"ה יעמדו האותיות הפוכות נגד הקורא:
{רטו} כהלכתן - שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים ג"כ הם מסודרים לפני ימין הקורא אשר הוא עומד נגד המניח שיהיה קורא כסדר מתחלה פ' קדש של ימינו ואח"כ פ' והיה כ"י ושאר הפרשיות כמש"כ בסי' ל"ד ע"כ צריך להיות סוף הגלילה שהוא ראש הפרשה ג"כ מצד ימין נגדו:
{רטז} אפי' אין וכו' - ר"ל וכ"ש כשיש ריוח בין הפרשיות שיוכל לחתכם וישתייר כדי היקף גויל לכל אחת דשפיר דמי אף דבעת הכתיבה כתבן בקלף אחד וכתבו האחרונים אע"ג דכשאין ריוח ביניהם יהיה מוכרח להניח כל פרשה בביתה שלא בזקיפה אפ"ה כשר כי הזקיפה אינה אלא למצוה [כן מתבאר הפירוש לפי מש"כ הב"י בשם מהרי"א ומהר"י בן חביב וכן הסכים הב"ח ועיין במ"א בשם הד"מ]:
{ריז} או משיחה - ר"ל דכיון שכתב הפרשיות בעור אחד צריך להפסיק בחוט או משיחה או בגיד כמו שאנו נוהגין בין בית לבית כדי לתת היכר שהבתים מובדלים אבל בכתב הפרשיות על ד' עורות א"צ לתת כלום בין בית לבית ויש פוסקים דבכל גווני צריך לתת הבדל בין הבתים וכן יש לנהוג כמו שכתב המחבר לקמן בסעיף נ"א ויעביר חוט וכו' ומ"מ לענין דיעבד כתב הט"ז דאינו מעכב שם שהעיקר כסברא הראשונה:
{ריח} בארבעה בתים - וכ"ש אם הניחם בבית אחד דטפי עדיף:
{ריט} והמנהג וכו' - ר"ל אם הניחם בבית אחד אף דבודאי יצא מ"מ לכתחלה מצוה לדבקם. כתבו האחרונים דאף שלכתחלה מצוה לכתוב הד' פרשיות של יד בקלף אחד מ"מ אם כבר כתב בד' קלפים חשוב כדיעבד ומותר להניחם לכתחלה אם מדביקם מקודם ואם נמצא טעות בפרשה רביעית מותר לכותבה בקלף לבד אפילו לכתחלה ולהדביקה דזה הוי כדיעבד:
{רכ} דבק כשר - ר"ל מבהמה טהורה. וכתב בפמ"ג דזה רק למצוה אבל לא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק:
{רכא} או בעור - פי' שעשה עור מתחלה מבהמה טהורה ואח"כ ציפה על אותו עור מבהמה טמאה אפ"ה פסולים ואפילו חתך במקום השיני"ן שהשי"ן נראה [פמ"ג] ועיין בבה"ל:
{רכב} בגידי בהמה - ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככים באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותם ושוזרין אותם ודעת המ"א בסוף ס"ק ס"ו דבעינן בזה הטוייה לשמה והא"ר ופמ"ג מפקפקין בזה:
{רכג} טהורים - אפילו מנבילות וטריפות שלהם:
{רכד} בגידי שור - ואם אין לו יקח מגידי בהמה דקה אבל מטמאה אפילו בדיעבד פסול וצ"ע אם מותר לתפור בגיד הנשה [אחרונים]:
{רכה} דחיישינן וכו' - ודוקא כשהוא הולך לבתי הנכרים לקנות מהם גידין וגם ידוע לו שמקצת מן הנכרים הנוטלין הגידין מבהמה טמאה לכן אע"פ שהרוב נוטלין מטהורה כיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם אין הולכין אחר הרוב שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם העו"ג הביא לשוק מותר לקנות ממנו שכיון שפירש מקביעותו אמרינן כל דפריש מרובא פריש אם לא שמוכרין שם בשוק בחנויות אז חוזרין לקביעותן וכן אם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה ג"כ מותר לקנות מהם בכל ענין שרוב גידין הם מבהמות טהורות אך כ"ז בגידין שאינן טויין אבל בגידין טויין דעת המ"א דאסור לקנות מהם אפילו הוא יודע שהם מבהמה טהורה שכיון שהוא הלמ"מ צריך שתהיה עשייתן לשמה וטויית הגידין זו היא עשייתן ונכרים לאו בני לשמה נינהו וכבר כתבנו דהא"ר ופמ"ג מפקפקים אי בעי כלל בזה טוייה לשמה:
{רכו} בטאליאדור"ש - הם חוטין הנעשים מן הקלף ובמקום הדחק ס"ל כיון דמינו הוא הם כגידין עצמן וכשרים לתפור בהם סת"ם:
{רכז} עד שיזדמנו - כדי שלא להתבטל ממצות תפילין וכשיזדמן לו גידים יתירם ויתפור בגידים ויש מאחרונים שחוששין שלא לצאת בהם אפילו בשעת הדחק שהרי הלמ"מ הוא גידין והטאליאדור"ש עור הוא שהוא הקלף ועור לתפירה לא שמענו ולפי"ז אם אין לו גידים אחרים עכ"פ לא יברך עליהם וכן בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים אין לתפור בהם דהלמ"מ הוא דוקא גידים עוד כתבו שאין לתפור בגידי עוף טהור כי מי יכריע איזה מהם קרוי גידין ואיזה מהם חוטין ואיזה מהם וורידין ואנן גידין בעינן:
{רכח} בכל צד - טעם לי"ב תפירות נגד י"ב שבטי ישראל ולא בעינן תפירה תוך הבית רק סמוך להבית ואין תופרין כתופר בגדים בשפת הבגד בלי שיור אלא משייר מן התיתורא חוץ להתפירה וצריך שעור הבתים מלמטה לפיו יהיו יוצאים מכל ארבע רוחותיהם עד שיהיו מגיעים תחת נקבי התפירה כדי שיתפור עור הבתים מכל צד עם התיתורא ולא כהסופרים המקצרין עור של הבתים שאינו עובר הלאה תחת נקבי התפירה ואינה נתפרת כלל עם התיתורא רק שמהדקין הבית בתוך הארובה של התיתורא והברוך שאמר כתב שפסל כמה תפילין מחמת זה אלא צריך לתפור יחד העור של הבתים עם התיתורא:
{רכט} משתי רוחות - ר"ל שכל התפירה יהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:
{רל} מיהו אם וכו' - וכן אם לא העביר חוט התפירה אינו מעכב בדיעבד ועיין לעיל בס"ק רי"ז:
{רלא} בחוט אחד - ואם נפסק י"א דיכול לקושרו וי"א דיטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר שכיון שנפסק בשעת התפירה ניכר שהחוט קלוש ועומד ליפסק ואינו כלום אבל כשהחוט קצר מתחלתו ואינו נפסק לכו"ע יכול לקשור לו חוט אחר לגמור התפירה וכתב הפמ"ג דאם אין לו גידין אחרים יש לסמוך על סברא הראשונה ולקשור חוט שנפסק וכ"ז אם נפסק באמצע התפירה אבל אם נפסק אחר התפירה עיין לקמן סימן ל"ג ס"ב:
{רלב} ויעשה קשר - וקשר של תפילין הוא הלכה למשה מסיני ונראה שצריך לעשותו לשמה ולא יעשהו קטן [פמ"ג]:
{רלג} כמין ד' - ויש שעושין קשר כמ"ם סתומה שנראה כשני דלתי"ן משני צדדין רגלו של זה בצד ראשו של זה ועיין בספר תפארת אריה שהביא בשם תשובה מאהבה והסכים עמו לדינא דאלו העושים קשר של דלי"ת מכוון יותר לדינא. גם לא יעשה קשר העשוי להשמט אנה ואנה כמו שביארתי בבה"ל. כתב א"ר מעשה באחד שראה אחר חליצת התפילין שהותר הקשר ש"י והוריתי לחזור ולהניחן ולקרות ק"ש בלי ברכה דהא מצות תפלין כל היום עכ"ל וטעמו דלשיטת רש"י דס"ל דהיו"ד הוא הלמ"מ לא יצא עדיין ידי המצוה:
{רלד} להעביר - הטעם לפי שהתפילין ש"י משימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה זו עליהן לחזקן ועכשיו באלו הארצות לא נהגו בזה [א"ר ע"ש]:
{רלה} אלא לאחר וכו' - ר"ל כן נכון לכתחלה ואי איתרמי שהותר הקשר ש"ר א"צ רק לתקנו ולא להתיר הש"י:
וצריך לכתבם וכו' - הג"ה זו איירי לענין קדימת הזמן ולענין קדימת המקום מבואר לקמן בסימן ל"ד בטור וב"י עי"ש:
בסדר הזה - עיין במ"ב והוא מהא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים ודעת הט"ז ביו"ד סימן ר"ץ דלדברי התוספות מנחות ל"ב ע"א ד"ה דילמא כשר אם אין סידור בהפרשיות של שמע והא"ש אחרי שאין סמוכות בתורה ועיין שם בנה"כ שחולק עליו ועוד ראיתי בס' קדושת יו"ט שכ' ג"כ דלא כט"ז ואין חילוק בענין סידור בין הפרשיות והאותיות וכ' דהתוספות ס"ל דכונת המכילתא הוא לענין סידור המקום שלא יהא נסדרת בהקלף והיה קודם לקדש אבל אם נסדרת אחר קדש אפי' אם היא נכתבת תחילה כשר ואנו להלכה לא ס"ל להקל אפילו באופן זה כיון דנכתבת שלא כסדרה וכדמוכח לקמן בסכ"ג וביו"ד בסימן רפ"ח גם מדברי הגר"א בכל אלו מקומות מוכח דס"ל כפסק השו"ע ולא כהתוספות ועיין לקמן בסימן ס"ד בבה"ל שתירצנו בעזה"י את קושית הט"ז בטוב:
ואם שינה - שכתב הפרשה המאוחרת בתחלה אפילו אם כתיבתה היה במקומה כגון שהניח חלק הדף אחד וכתב בהדף השני פרשה והיה כי יביאך ואח"כ כתב הפרשה קדש בהדף ראשון פסול:
יכתבם בדיו שחור - ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין שכתב דההלמ"מ דנאמר שיהיו כותבין בדיו לא נאמר רק למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן משמע דבכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו כשר ורק שיהיה מתקיים וכן כתב בהלכות ס"ת א' מכ' דברים הפוסלים ס"ת הוא אם נכתב בלא שחור העומד. ואם היה המראה דומה למראה הכחול [שקורין בל"א בלאה] נלענ"ד שיש להחמיר בזה וראיה מחולין מ"ז ע"ב ככוחלא כשירה כדיותא טריפה דאף דמהרמב"ם משמע דהלכה לא נאמר רק שיהיה מראה שחור וביררנו לקמן בסימן ל"ג דהרצועות שיש עליה גם כן הלמ"מ דצריכה להיות שחור די בשחרות שהיא ככחול שאני הכא שכיון שהיתה ההלכה שיכתוב בדיו אף דדיו לאו דוקא להרמב"ם וה"ה כל מראה שחור אבל עכ"פ שיהיה מראיתה שחור כמו דיו. וכ"ש לפירוש הרא"ש וש"פ דסוברים שדיו ממש בעינן מראה כחול בודאי איננו בכלל דיו אך צל"ע קצת דא"כ אם היה מראית הדיו דומה למראית העורב ג"כ איננו בכלל דיו וכדמוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור וא"כ אמאי אמר במדרש שחורות כעורב אלו האותיות אך אין למדין הלכה מן האגדות א"נ י"ל בדוחק דשחור כעורב הוא שחור ג"כ כדיו אבל כדיו הלח והוא ג"כ טהור כדמוכח שם בגמרא. ואפילו אם טבעו להיות נשחר לגמרי אחר הכתיבה יש לעיין בזה טובא אי כשר בדיעבד דהלא ההלכה נאמר שיהיו כותבין בדיו כדאיתא בירושלמי ולא נאמר שיהיה כתוב הסת"מ בדיו ולשון השו"ע ג"כ משמע דבעת הכתיבה יהיה הדיו שחור ויש לפרש עוד דכוונת השו"ע כ"ש שחור אפילו ממי עפצים וקנקנתום ודלא כר"ת וכמו שביאר בב"י וצ"ע:
בין שיש בו מי עפצים - המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו משום דאפילו אם הוא עשוי מקנקנתום ומי עפצים או מגומא ומי עפצים כשר דמשני מינים ביחד נקרא דיו ודלא כר"ת דאוסר בזה וכמו שביאר בב"י [כן ביאר הגר"א בסימן תרצ"א לקמן וגם בסי' זה רמז לזה דלזה לא כתב השו"ע רק שיש בו ולא כתב אפילו אם הדיו הוא מעפצים בלבד ומיושב בזה קושית הפמ"ג] ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יש להחמיר שלא לעשותו מעורב בקנקנתום או בגומא משום דהוי כתב שאין יוכל להמחק וכמו שנתבאר ביו"ד בסימן רע"א ס"ו דדוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום כשר [וגומא הוא ג"כ כתב שאין יוכל להמחק וכדאיתא בסוטה דף י"ז במשנה] וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ד ע"ש ואין כונת הרמ"א לומר דלכתחלה דוקא מעשן ולא מעצים גופייהו [ועיין מ"א וא"ר] דהרי ביו"ד בסי' רע"א הרמ"א גופא כתב דלכתחלה יותר טוב שיעשה מדבר הבא מן העץ אח"כ מצאתי בעזה"י בעולת תמיד שפירש כן. א"נ י"ל דכונת הרמ"א למעט מה שכתב הב"י סתם בדיו שחור דמשמע כ"ש שחור כיון דהוא מתקיים והוא ניכר על הקלף דיו הוא וכמו שכתב בב"י בשם רבינו שמחה ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יחמיר כדברי רבינו תם דדוקא בא מן העץ:
בין שלא וכו' - עיין לקמן בסימן תרצ"א וביו"ד בסימן רע"א שכתב השו"ע דאם כתב במי עפצים וקנקנתום כשר. כתב הפמ"ג מדלא הזכיר גומא משמע דאף אם לא הטיל בהן גומא כשר ועיין עוד בדבריו שמסתפק לדינא אם דוקא ע"י שניהן ביחד כיון דאין בהן גומא או אפילו בכל אחד יכול לעשות דיו כיון שהוא שחור והגר"א בביאורו בסימן זה ובסימן תרצ"א פוסק דממי עפצים בלבד או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד דלא מיקרי דיו כ"א משני מינים ביחד מי עפצים וגומא או מי עפצים וקנקנתום ומגומא וקנקנתום יחד בלי תערובת מי עפצים או עשן עצים ושמנים לא ברירא לי דעת הגר"א בזה והגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי מחמיר בזה לכתחלה ובקנקנתום לבד או בגומא לבד מחמיר אפילו בדיעבד כדעת הגר"א ובתשובת משכנות יעקב סימן ל"ז מחמיר אפילו במי עפצים וקנקנתום יחד בלי תערובת גומא עי"ש. והגם דבדיעבד בודאי אין להחמיר ולפסול במי עפצים וקנקנתום יחד נגד פסק השו"ע בסי' תרצ"א וביו"ד סימן רע"א עכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר כדבריו שאם הוא עושה דיו ממי עפצים אפילו אם הוא מערבו עם קנקנתום לא יעשהו בלתי תערובת גומא וה"ה דממי עפצים וגומא בלחוד נמי שפיר דמי ועי"ש בתשובת משכנות יעקב שמביא הרבה פוסקים סייעתא לדבריו גם כתב שם בתשובה דלכתחלה יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן והר"ן הואיל דאפשר:
הרי אלו פסולין - ואם הוא אות ראשון או שכתבו כולו כך ורוצה אח"כ בתו"מ להעביר קולמוס כסדרן עליהן בדיו צ"ע אם מהני פמ"ג במ"ז אות ט"ו והחתם סופר בסימן רנ"ו ביו"ד פסק דמספק פסול דהוא בכלל דיו ע"ג סיקרא עיין בגיטין י"ט ע"א והדין עם הא"ר דלא כהפמ"ג שמפקפק בזה עי"ש:
עפרות זהב - וה"ה שאר מיני צבעונין על הדיו דפוסל בזה להכתב ובזה לא שייך תקנתא דמעביר ואף אם ירצה אח"כ להעביר בדיו על הצבעונין והזהב פסק הע"ת והא"ר דלא מהני וזהו שכתב אחר כך על אות מאזכרה אין לו תקנה כלומר אפילו רוצה לחפות בדיו מלמעלה פסול וראיה זו דחה הפמ"ג עי"ש ובאמת לענ"ד יש לעיין בזה אם יש בזה אפילו פסול ספק כמו דיו ע"ג צבע אחרי דכתב התחתון וגם העליון הוא כתב דיו ואין כאן מקום להאריך:
מעביר הזהב - הפרישה כתב עיין ביו"ד סימן רע"ו כתבתי שם בשם ריב"ש דיש לחוש משום כתב מנומר אם יש הרבה אותיות כן בכמה דפין וכן כתב הל"ח והא"ר השיג עליהם דהריב"ש לא קאי כלל על דברי הנ"י כשזרק זהב על הדיו דבזה לא שייך ענין מנומר כיון דכתב דלמטה קיים אלא הריב"ש קאי על עיקר הדין אם כתב בזהב או בצבעונים עצמן וגררן וכתבן בדיו דבזה שייך ענין מנומר והאריך בזה ועיין בברכי יוסף סי' רע"ו שהסכים לדברי הא"ר וכן הבני יונה ג"כ:
כמוחק את השם - אבל מוחק ממש לא הוי דנשאר כתב התחתון ומשמע מכאן אפילו זרק זהב שלא בקדושת השם אסור למחוק דלא כמה (כמו) שכתב הש"ך ביו"ד בסימן רע"ו בס"ק י"ב. פמ"ג:
צריך שלא תדבק שום אות בחברתה - ואם התג אחד דבוקה בחברתה בזה יש נ"מ דאם התגין של האות גופא דבק אחד בחבירו דעת הרמ"ע לפסול [והובא דבריו לקמן במ"א ובא"ר] אך אם גופי האותיות ניכרות כל אחד בפני עצמו רק התג של אות אחד נוגע בתג שבאות שאצלה או מתיבה לתיבה המאירי מיקל בזה והמ"א והפר"ח בא"ע סי' קכ"ה סקי"א מחמירין ג"כ בזה אך הא"ר בסימן זה כתב דיש להחמיר בזה רק בדאפשר והובא דבריו בפמ"ג בא"א [ומה דמדברי שערי תשובה משמע בסק"ז שיש להחמיר אף להמאירי בדיעבד אם לא תקנן עיינתי בפר"ח שם ומשמע להדיא דלדעת המאירי יש להכשיר אף בלא גרירה בדיעבד] ומ"מ לכתחלה בודאי יש להחמיר ולגרור כדעת הרלב"ח שהביאו המ"א בסק"ג דתיקון מהני אפילו לדידיה ואפילו תגין שנוגעין אחד לחבירו באות גופא נראה דמהני תיקון ואפילו בתו"מ ולא מיקרי שלא כסדרן כיון דחזינן שלא נשתנה צורת אות מקודם עי"ז וכן כתב בספר קסת הסופר:
כל אות תהיה מוקפת גויל - גויל דנקט לאו דוקא דאין כותבין עליו תפילין וכדלקמן בס"ז רק דנקט לישנא דשייך אצל ס"ת ולאו דוקא. ע"ת:
אין צריך לשרטט כ"א שיטה עליונה - ובדיעבד אם לא שירטט אפילו שיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א תלוי בין שיטת ר"ת ושארי פוס' דלר"ת שכ' דס"ת אין צריכה שירטוט רק בשיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א ובדיעבד נפסל בזה ומוכרח לומר כן ממסכת סופרים דיריעה שאינה מסורגלת פסולה א"כ ה"ה בתפילין דחד דינא אית להו לשיטתו אבל לפי מה דפסקינן ביו"ד סימן רע"א ס"ה דס"ת צריכה להיות שירטוט בכולה כמו מזוזה א"כ אין לנו ראיה לפסול התפילין בדיעבד אף אם לא שירטט כלל כ"א בביאור הגר"א בקצרה ובדבריו ניחא שלא כתב המחבר לפסול בדיעבד כמו שכתב להדיא ביו"ד בס"ת ומזוזה:
וי"א שצריך וכו' - יש לעיין קצת אם שירטט כל השורות אם צריך ג"כ לשרטט מן הצדדים או לא וספק זה יש להסתפק בס"ת ומזוזה דשם השירטוט כולו הוא לעיכובא ונראה דבדיעבד אין להחמיר בזה אפילו במזוזה כי לא נזכר בכ"מ רק שירטוט בין השיטין וכ"ש לפי מה שנראה מרדב"ז הובא בפ"ת ביו"ד עיי"ש דטעם השירטוט אפילו במזוזה הוא כדי ליישר השיטין בודאי אין להחמיר בזה. ודע דשירטוט של תפילין לכו"ע אין צריך להיות לשמה כמש"כ הפמ"ג:
וכן נוהגין - וכהיום נהגו הכל לשרטט בכל השיטין ועיין בספר ב"ש שכתב שנ"ל שטוב לשרטט להשיטין לצד השיער ולמעלה ולמטה ולהצדדים ישרטט לצד הבשר:
ולא על הגויל - גויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום:
ואם שינה פסול - קאי אכולם ואפילו אם כתב קוצו של יו"ד שלא על הקלף במקום בשר כגון שבמקום אחד לא העביר מהדוכסוסטוס פסול ועיין לקמן:
וכותבים עליהם לצד בשר - ויזהר מאוד שלא יטעה לכתוב לצד השיער דמעכב בדיעבד וסימנו להכיר אחר העיבוד איזה צד הוא סמוך לבשר רואים לאיזה צד שהקלף מתכויץ כשמלחלחין אותו הוא מקום הסמוך לבשר ומ"מ אין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה דאע"פ שאחר הבחינה נראה שנכתבו לצד השער אנו מעמידים להסופר שכתבם על חזקתו חזקת בקי ומומחה ובודאי כדין כתבם גם סמכינן על המרדכי דמכשיר אם נכתבו לצד השער. א"ר:
לתקנו ולהחליקו - ואם גרד יותר מזה עיין בנשמת אדם כלל י"ג דעתו דלא מיקרי תו קלף ובחתם סופר א"ח תשובה ג' משמע שמקיל בזה:
ומצד הבשר גורדים הרבה - וסימנו לידע שנגרר כל הדוכסוסטוס מקובל בפי הסופרים כל מקום שהוא נמצא בקלף הוא ניכר לכל כי הוא חלק ושאר קלף אינו חלק כ"כ ואותו מקום החלק יכול לקלוף ולהפריש בסכין או במחט ובדיעבד אם לא גרד כל כך עיין במחה"ש שדעתו להחמיר וכן בתשובת משכנות יעקב ובנשמת אדם כתב דאין לפסול התפילין מטעם זה בדיעבד כיון דעכ"פ נגרר מן העור הקליפה הדקה הסמוך לבשר דעליה בודאי חל שם דוכסוסטוס וכן בתשובת ח"ס הנ"ל ובתשובת חסד לאברהם מיקל ג"כ מחמת זה ואף דאין למחות ביד המקיל בדיעבד דיש לו על מי לסמוך מה מאד ראוי להזהיר להסופרים שיזהרו בזה עכ"פ לכתחלה שלא ישאירו על הקלף קודם שיכתבו עליו שום קרום וקליפה דקה במקום הכתיבה ואפילו קליפה דקה כחוט השערה דזה הוי הכל חשש דוכסוסטוס:
צריך הקלף וכו' - והעיבוד הוא הל"מ דבלא זה אין עליו רק שם עור ולא גויל וקלף ודוכסוסטוס פמ"ג. וכל אלו הסעיפין הנאמרין פה לענין עיבוד הוא רק לענין הפרשיות של התפילין וכן לענין כתיבת ספרים ומזוזות [לבד מדעת הרמב"ם לענין מזוזה וכדאיתא ביו"ד בסימן רפ"ח ס"ה] ולענין עור הבתים יתבאר לקמן בסעיף ל"ז:
וצריך וכו' לשמו - ובלא זה פסולין ואם הוא במקום שלא יוכל להשיג תפלין אחרים כ"א אלו שנכתבו על עור המעובד שלא לשמה אף דבס"ת כה"ג נראה דיוכל לברך עליה בצבור אבל בתפילין יניחם כך בלא ברכה ע"ש בפמ"ג. ודע עוד דהפמ"ג החליט בפשיטות דעיבוד לשמה הוא מדרבנן והביא ראיה לזה מתשובת הרמב"ם שהובא בכ"מ פ"א מהלכות תפילין הלכה י"א ונ"מ היכא שספק לו אם נתחלף לו עור בעד עור שלא לשמה י"ל ספיקא דרבנן לקולא אך מתשובת רע"א סי' ב' משמע דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים דס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים שס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי סתמא כלשמה ויש לעיין:
בתחילת העיבוד - ואם היה רק סוף העיבוד לשמה עיין לקמן בס"ט שביררנו שם דהט"ז ביו"ד רע"א ס"ג ס"ל דמהני והפמ"א ח"א סימן מ"ה חולק ע"ז וס"ל דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחילתו וגם בביאור הגר"א לעיל בסימן י"א כתב כן דספק הוא אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש. ונראה דאעפ"כ אין להחמיר בדיעבד אחרי שיש הרבה מקילים כי גם דעת הגאון מהר"מ בנעט בבאורו על המרדכי להקל בזה עי"ש היטב בסוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע ובפרט דהראיה שמביא הט"ז לדבריו שם ביו"ד רע"א מדמכשרי הגאונים להחזיר אפילו קלף שנתעבד לגמרי שלא לשמה לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה וכ"ש בזה מרפסא איגרא [הגה"ה ומכ"ש לפי מה שמצאתי בשם תשובת חב"י דמפרש ההיא דתשובת הגאונים שמתירים להחזיר את העור המעובד לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה היינו בעור שאינו מעובד כל צרכו א"כ הרי מבואר בהדיא כדברינו ועיין בקו"א לשו"ע של הגר"ז ולענ"ד נראה דהאי דק המוזכר שם בתשובת הגאונים היינו קלף ממש וכן מוכח שם מדברי הטור וש"ך שם בתחלת הסימן דלא נוכל לדחות דהטור איירי ג"כ בקלף שלא ניתקן כל צרכו במליח לבד או במליח וקמיח ולא עפיץ דזה לא היה מתיר הטור באם אין יכולת וכו' אפילו במקום הדחק ותדע דהטור וגם השו"ע השמיטו שם האי דין ראשון דתשובת הגאונים שמתירין אפילו במליח לבד במקום הדחק ש"מ דלא ס"ל והטעם דס"ל כיון דזהו הלמ"מ כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תפילין אין להקל בו ע"כ הג"ה] ואולי גם דעת הגר"א כן כמו לענין ספק אם צריך להוציא בפה דוקא דגם שם מביא הגר"א דספק הוא ואעפ"כ לא החמירו רק לכתחלה וכדמוכח מהטוש"ע שכתב טוב להוציא בשפתיו וכדכתב הפמ"ג כן נאמר בזה ומכ"ש לפי דעת הפמ"ג שעיבוד לשמה הוא דרבנן. היוצא מדברינו דאם שכח ליתן העורות לתוך הסיד לשמה ונזכר בתוך עיבודו בעוד שיש עליה עדיין שם דיפתרא שיטלם מן הסיד ויחזור ויתנם לתוך הסיד לשמה כנ"ל ברור בעזה"י. וכ"ז אם הוא מחשב לשמה במעשה העיבוד גופא אבל אם מחשב לשמה בעת תיקון הקלף אח"כ כגון מה שממחים אותו באבן הפימ"ס וכדומה או בעת השירטוט של הסת"מ או ברצועות בעת השחרתן לבד הוא מחשב לשמן זה בודאי לא מהני [ט"ז ביו"ד שם ופמ"ג והסכמת אחרונים] ודע עוד דבהם קי"ל דא"צ כלל שיהא לשמה ואפילו במזוזה דעצם השירטוט הוא הלמ"מ אפ"ה אינה צריכה להיות לשמה אך יש מן האחרונים שמחמירין בדבר לענין שירטוט [הב"ח במזוזה והבני יונה אף בס"ת] אפילו דיעבד ונכון לחוש לדבריהם עכ"פ לכתחלה ועיין בפמ"ג במ"ז סק"ד ותבין את הכל ועיין בפמ"ג שכתב עוד דלפי דברי הב"ח לא יועיל שירטוט אפילו דס"ת למזוזה אבל לפי מאי דאנן פסקינן דס"ת ומזוזה שוין מהני וע"ש עוד דשירטוט דתפילין ומזוזה בודאי לא מהני להב"ח ואף אם שרטטו לשמה כמאן דליתא דמיא אך כבר הכרענו דאין להחמיר בדיעבד. וע"ש בפמ"ג שכתב דכ"ז בסתמא אבל במחשב בהדיא בהשרטוט שלא לשמה אפשר דגרע לד"ה:
או לשם ס"ת - עיין במ"ב במה שכ' ולא כמו שנהגו הסופרים עי"ש הטעם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה ולפי מה שכתב הפמ"ג דעיבוד לשמה הוא דרבנן יש להקל בדיעבד. וצ"ע למעשה:
אם עיבדו עכו"ם - ואם עבדן אשה או קטן עיין לקמן בסימן ל"ט במ"ב סק"י:
להרמב"ם וכו' וסייעו - לבאר הדין דסיוע צריך להאריך קצת דהנה הט"ז הביא פה וביו"ד רע"א דסיוע אפילו בסוף מהני והביא ראיה מהחזרת הקלף לסיד עי"ש והפמ"א בסימן מ"ה השיג עליו אחד דאיך נאמר כאן הוכיח סופו על תחלתו כיון דתחלתו עשאו עכו"ם איך נאמר דמשום דבא הישראל לבסוף וסייעו לשמה יוכיח על תחלתו שהיה לשמה ועוד דאפילו בישראל עצמו הביא ראיה דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש היטב. ובאמת לפי הבנתו בט"ז יש על הט"ז פליאה גדולה מזו דהאיך הביא הט"ז ראיה מהחזרת הסיד לתוך הקלף והרי ע"כ מיגרע גרע דבהחזרת הסיד אפילו לא היה אמירה לעכו"ם מהני כמו שנראה מדברי הטור ביו"ד שם וכאן צריך ע"כ אמירה לעכו"ם דמסייע לבד אין בו ממש אע"כ דכונת הט"ז במש"כ במסייעו אין ר"ל שיעשה איזה מעשה בסיוע העכו"ם דמסייע זו בודאי אין בו ממש אלא ר"ל שיעשה גם הוא איזה מעשה עיבוד בלי העכו"ם וסברת הט"ז לומר דזה בודאי חשיב הזמנה מעלייתא לקדושה כיון דבלא גמר הישראל לא היה עדיין העור מעובד ועד כאן לא החמירו התוספות אלא דתיקון הקלף ושירטוטו זה לא חשיב הזמנה לקדושה כיון דכבר נגמר מלאכת העיבוד אבל בזה שעושה בעיבוד מעשה גמורה דבלא עשייתו לא היה העור נגמר בעיבודו מהני וע"ז הביא ראיה מהחזרת הדק [שהוא קלף כדאיתא בטור] פי' דהלא לענין שבת בודאי אין עיבוד אחר עיבוד וכמו שמבואר בהלכות שבת לענין שאר מלאכות וכאן מהני אע"כ דכאן לא בעינן רק שיעשה מעשה שיהא מוכיח שהיא הזמנה מעלייתא לקדושה א"כ כ"ש כשעושה הגמר בעיבוד עצמו דזה בודאי מיקרי עיבוד אף לענין שבת [וכמו שמוכח בשבת דף ע"ו /ע"ה/ דפריך היינו מולח היינו מעבד אלמא אף דלא עשה כ"א מליחה בעלמא שעדיין שם עור עליה ולא קלף כדאיתא בשבת דף ע"ט חייב משום עיבוד א"כ כ"ש כשעשה עפיץ לבד דבזה נגמר עליה מלאכת העיבוד להקרא עי"ז קלף ולא דיפתרא דחייב] כ"ש דמיקרי עיבוד לענין לשמה וא"כ אין אנו צריכין לומר יוכיח סופו על תחלתו דבסופו לבד די וממילא אין אנו צריכין ג"כ לומר שיצוה לעכו"ם בתחלתו לעשות לשמה ובזה יוסר כל הקושיות מדברי הרב ט"ז. היוצא מדברינו דשני עניני סיוע יש אם עשה פעולה בשותפות העכו"ם ואפי' בתחלתו בזה ודאי לא מהני רק באופן כשאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ואפילו זה לא מהני רק להרא"ש ובזה מיירי השו"ע שכתב וסייעו קצת בעיבודה אבל ודאי אם עשה פעולה בעצמו במלאכת העיבוד אף שתחלת העיבוד עשה העכו"ם כיון דבלא הישראל לא היה נגמר ס"ל להט"ז דמהני אף אם לא אמר להעכו"ם בתחלתו שיעשה לשמה וגם הרמב"ם והתוספות דס"ל דהאמירה להעכו"ם לא מעלה כלל יודו בזה לדברי הט"ז דמהני אח"כ מצאתי בעזה"י להגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי סוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע שמוכח בהדיא מדבריו שם שהוא סובר ג"כ כמו שכתבנו שאפילו לא אמר לעכו"ם מענין לשמה מהני כיון דעשה הישראל פעולה בעצמו במלאכת העיבוד לשמה:
כעין אותיות - כדי שלא יחליפם העכו"ם בעורות אחרים. ודוקא כעין אותיות אבל נקבים כך לסימן לא מהני [פמ"ג]:
לזייף - שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ במרצע כעין אותן האותיות. כתב המחה"ש דצריך זהירות מרובה כשמעבד ע"י עכו"ם אומן הוא מניח מטליתין על הנקבים הנמצאין בהקלף ואותן טלאי' קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שמקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי נכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש:
משום דמרתת - הלא"ה לא שייך בזה סד"ר לקולא [כי לשיטתו לשמה הוא דרבנן] דכל שנהנה בו העכו"ם רגיל וקרוב לודאי הוא. ובמקום דלא נהנה בו העכו"ם ע"י החליפין קי"ל דלא חיישינן לאחלופי [פמ"ג]:
יהיה הקלף מעור בהמה וכו' - עוף משובח ואחריו חיה ואחריו בהמה ושליל יותר טוב שעדיין לא יצא לאויר העולם [אחרונים]:
הטהורים - וטהורה שנולדה מטמאה עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר אבל טמאה שנולדה מטהורה מתיר לכתוב עליה סת"מ ועיין בתשובת סת"מ הלכות תפילין סי' ל"ו. ועור של איסור הנאה עיין בפמ"ג בס"ק כ"ז:
ואפילו מנבילה וכו' - ואפילו נתנבלה ע"י אחרים כגון נחורות ועקורות. תוספות שבת ק"ח:
תורת ה' - ואפילו שאר ספרים שאינם תנ"ך שיש בהם שמות שאינם נמחקים אסור לכתוב על עור בהמה טמאה ואם הם כתובים רק ברמז לסימן השם י"ל דשרי לכתוב וה"ה ספרי הש"ס ופוסקים כה"ג שרי [פמ"ג]:
האות וכו' חלוקה לשתים - עיין במ"ב סוף ס"ק ל"ב במה שכ' אם לאחר הכתיבה וכו' רואין אם יש בו צורת אות וכו' ואם הנקב שנעשה לאחר הכתיבה הוא רק באמצע עובי האות אפשר דיש לצדד להקל כהט"ז אפילו אם אין בו שיור אות עד המקום ההוא כיון דלא נשתנה צורת האות עי"ז ומחדושי רע"א בד"ה אבל שנשאר בצ"ע על הט"ז נראה שמפקפק בזה להחמיר ולפי ביאור הלבו"ש בהט"ז נוכל לומר בפשיטות דגם הט"ז יודה בזה להחמיר ולא מיירי הט"ז רק אם יש בו שיור אות עד המקום ההוא וראייתו הוא מסט"ז ומה שהביא מניקב תוכו הוא לאו דוקא עי"ש לכן דין זה צ"ע:
אבל בירושלמי - עיין במ"ב שכתב ודע וכו' ועיין בט"ז שכתב דין מחודש דאף להירושלמי אין פסול כ"א בניקב כל תוכו ולא אם ניקב תוכו מצד א' סמוך לאות ועיין בפמ"ג ובדה"ח דזה לא קאי רק לתירוץ א' של הב"י עי"ש אבל לתירוץ שני שלו שפסק המחבר כוותיה בסמוך סט"ז יהיה הדין להירושלמי אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה סמוך להאות אפילו במקצתו פסול ובאמת כן איתא בירושלמי בהדיא בפ' א' דמגילה אמר נדבך ניקב באמצע הבי"ת אם גויל מקיפו מכל צד כשר וא"ל פסול. ונ"ל פשוט שגם כונת הטור כן אלא דבא למעט במה שכתב כל תוכו לאפוקי היכא דניקב עצמיות תוך האות ולא נשארת רק כחוט השערה מוקף גויל חלק מכל צדדיו דכשר. ומדברי הירושלמי הזה נסתר סברת הדה"ח שרצה ליישב את דברי הט"ז סק"ח כי כתב שהטור סובר כתירוץ א' של הב"י ולכן בעינן דוקא כל חללו שמדברי הירושלמי הזה מוכח בהדיא דלא בעינן כל חללו. ומ"מ לדינא במקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיוכל לקלוף בטוב מעט סמוך להנקב כדי שיהיה מוקף גויל נ"ל שיוכל לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו כי אף שהט"ז כתב דאפשר שדעת הרמ"א כחומרא של ב' הפירושים המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא דדעתו להקל בניקב כל תוכו:
והכי הילכתא - עיין במ"ב סק"מ שכתב מדבריו וכו' וכן משמע בב"י ועיין בדה"ח בהל' קה"ת בדין כ"ו דמשמע מדבריו דמטעם ספיקא דדינא החמיר הרמ"א ולדבריו שם ניקב כל חללו וניקב רגל השמאלי עד שלא נשתייר בו כמלא או"ק חד דינא אית להו אבל המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא מדבריו דמסכים לדעת המרדכי דמקיל בניקב כל חללו א"כ ממילא רגל השמאלי שוה לרגל ימיני לפסול כידוע להמעיין בפוסקים דהא בהא תליא לבד מהב"ח שכתב דהטור מיקל בשניהם:
ניקב רגל הימיני אם נשתייר וכו' - עיין במ"ב בסקמ"א שכ' שם דינא דהמ"א שהביא בשם הר"מ דאם נשאר בעובי האות כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר וכתבנו ע"ז הטעם דאין שיעור לעובי האותיות כ"ז כתבנו לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן זה סקי"ו ע"ז דאם נשאר שריטה דקה שחור די בכך משמע לכאורה לפ"ז דאפילו כ"ש כשר ולא יתכן לפ"ז לשון הגמרא להר"מ דהכי איתא שם ניקב יריכו אם נשתייר הימנו כמלא או"ק כשר וא"ל פסול משמע להדיא דאפילו נשתייר כ"ש פסול. אך באמת זה אינו מוכח כ"א לפי שיטתו דהמאירי משא"כ לדידן לא מיירי הגמרא כלל בנפסק האות מעוביו עיין בפמ"ג שם ואין צריך שישאר בזה האות כמלא או"ק מ"מ צ"ע אחרי שהמ"א הביאו:
מלא או"ק - ואם זה הכתב הוא מכתב בינוני לכאורה דאין מועיל אם כמלא או"ק הוא מכתב קטן דאל"כ אין שיעור לדבר אבל אם זה הכתב הוא כתב גדול נראה דבודאי מהני אם כמאו"ק הוא מכתב בינוני:
כשר - עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו:
ואם לאו פסול - ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב או ההפסק אפילו לא היה פרידתו ניכר להדיא ותינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה לאות וכ"ז בלא תיקון אבל אם תיקן את הפסקן הדין בזה הכל כמו שביארנו בסמוך:
נפסק - וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א:
הפשוטות - וה"ה אם הספק הוא בד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה האות להתינוק אחרונים:
כגון וי"ו זיין - עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו:
אם תינוק - עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק:
יודע לקרותו - אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה דכשר:
ואם לאו - אפילו נעשה ההפסק לאח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן אבל אם ניכר להדיא פרידתן אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה:
מיהו אם אנו רואין וכו' - עיין במ"ב. וכ"ז מיירי ג"כ בלא תיקון אבל לענין תיקון מהני עכ"פ קריאת התינוק ואין חילוק בזה בין פשוטות לכפופות והכל דינא כמו שכתבנו מתחילה. כ"ז ביררתי מדברי הפמ"ג בסימן זה בהרבה מקומות ויתר דיני הפרטים לענין תיקון יתבאר אי"ה לקמן בסעיף כ"ה:
כשנכתב בכשרות - ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג הביאו הגרע"א בחידושיו והדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ה סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא. ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש:
ואח"כ נפסק - עיין בב"י ועי' בדה"ח בהלכות קה"ת דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב' ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו פסול בכל גווני דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב עי"ש] ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה פסולה ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות אבל לא ע"י נקב א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת משא"כ כשנכתב בכשרות והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב' והנה לפי דברי הדה"ח הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל תמיהני דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב' ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדה"ח הנ"ל גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף כשר וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה ואף שכל זה ברור בעזה"י מ"מ צ"ע למעשה אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות יש לצדד להקל ולצרף לזה דעת הרד"ך שהובא בסימן זה במג"א סק"ג כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל דזה מהני בכל גווני ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף:
אם נפלה וכו' - דע דבכל דבר שכתוב בשו"ע דלא מהני גרירה בלבד מחמת פסול דחק תוכות מוכח מסתימת הפוסקים דאין נ"מ בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה משא"כ פסול מחמת שאינו מוקף גויל תליא בשני התירוצים שבב"י ד"ה וא"ת היכי מכשרינן וכמו שפסק השו"ע בסט"ז וכן איתא בפמ"ג הועתק לקמן בסעיף כ"ה ועיין בס' גט פשוט בסי' קכ"ה בא"ע:
טיפת דיו - עיין במ"ב בסק"א וז"ל סד"ח בדיני קריאת התורה דין ל"ה נטף שעוה על אות בחול יסירנה [ואם הנטיפה היא על אותיות משמות שאין נמחקין אף בחול אסור שהרי יש לחוש שיתקלף קצת מהאות עמו כיצד יעשה יראה לחמם היטיב הגויל מבחוץ נגד מקום הנטיפה ועי"ז יוסר השעוה בנקל ולא יודבק בו מהכתב כלל ש"א בשער ה' דין ז'] ואם בשבת אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה אם נמצא זה בין גברא לגברא כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בשעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור וליכא פגמא של ספר דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא יש להוציא אחרת ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בע"פ ואחר כך יסיים בה מנין הקרואים כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה עכ"ל ועיין בספר ש"א הנ"ל ובחידושי רע"א בסימן זה. וכתב עוד שם הגרע"א דאומן ישראל המתקן סידור הבלוי ומוכרח לו להניח נייר ולדבקו עם (פא"פ) על מקום היפה ופוגע בשמות הקדושים שאינם נמחקים דיש בזה חשש איסור מחיקה כיון דא"א לקלפו שיהיה כל האותיות קיימים וגרע יותר משעוה עי"ש שהאריך בזה ומסיק דיעשה האומן כך יניח נייר על כל שם ושם נייר בלי דבק או ידבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה וכנ"ל [ומה דאסור בשבת גרירת השעוה מעל הס"ת הוא מטעם אחר עי"ש] ואח"כ ידבק הנייר (בפא"פ) דיהיה הנייר הב' מדובק על הנייר ראשון שמונח על השם וזה לא הוי מחיקה דאם יקלפו הנייר השני יהיה השם שלם:
ואינה ניכרת - עיין במ"ב בס"ק ס"ב לענין אם נפל על קווי האות ממש וניכר האות דכתבנו שם להקל בזה אף דהפמ"ג במ"ז בס"ק ט"ו מצדד להחמיר בזה מטעם כתב על כתב אם לאו שבעת נפילת הטיפה כבר נתייבש האות עי"ש כבר הושג ע"ז מחמת כמה קושיות עיין בפ"ת אה"ע בסדר גיטין ואף שמיישבו שם קצת מלבד שהוא דוחק גדול אין להחמיר בזה אחרי שרוב הפוסקים מקילין אפילו בכתב על גבי כתב ממש וכ"ש בזה הטפת דיו שנפלה מעצמה שאין שייך שם כתב עליו. ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א:
ועי"כ יהיה ניכר האות - עיין במ"ב במש"כ ומדינא אפילו תיקון לא בעי וכו'. ואם נפלה הטפה מבחוץ להאות סמוך להאות בעת הכתיבה אפילו אם האות ניכרת עדיין ולא נגע עי"ז לאות אחרת מדינא צריך לגרור את הטיפה במקום הנגיעה באות דאל"ה לא מיתחשיב האות מוקף גויל כן משמע מנ"ב בסימן ע"ה עי"ש:
ופסול משום דבעינן וכתב וכו' - עיין בס' בית מאיר על אהע"ז בסימן קכ"ה דמחזיק בזה לשיטת הרשב"א דס"ל דאין בזה משום חק תוכות הואיל דמתחילה נעשה אות ע"י כתיבה וכן בטעה וכתב ד' במקום רי"ש ואין בזה רק משום לתא דחק תוכות מדרבנן עי"ש אבל הגרע"א בחידושיו פה חולק ע"ז עי"ש וכן מוכח ביש"ש גיטין דף כ' דהוא מדאורייתא:
וכתב דלי"ת במקום רי"ש - ה"ה אם נעשה ד' אחר שנגמר כתיבת הרי"ש ג"כ אין להכשיר בחקיקה לפי מה דפסק המחבר בענין טיפת דיו ובענין דביקת אות לאות אפילו אחר שנגמרה דלא כסמ"ק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שהעיר בזה:
מ"ם פתוחה שנדבק - עיין במ"ב שכתב בדין נדבק כחוט השערה דתלוי בדין ה"א ויותר נלענ"ד לומר דאפילו המקילין בדין ה' כמבואר בב"י לקמן בסימן ל"ו מודים בזה דהרי עכ"פ מ"ם סתום הוא ומה לי אם הסתימה דקה או עבה ושם ראייתם הוא מדאמר הגמרא חזינא לספרי דוקני דתלו לכרעיה דה"א משמע דהוא רק למצוה בעלמא אבל עצם תמונת ה"א אין צריך לתלות הכרעא ואעפ"כ לא דמי לחי"ת כמש"כ הגר"א לקמן בביאורו או כמש"כ הרשב"א הנדפס מחדש על מנחות עי"ש משא"כ במ"ם דאין לנו שום ראיה לקראו מ"ם פתוח ע"י שהסתימה היא דקה:
ונסתמה - עיין בט"ז אהע"ז בסי' קכ"ה ס"ד שכתב ודוקא שנסתם המ"ם אחר שנגמר אבל אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור ע"ש ונראה דלפי דעת הרד"ך שכתבנו במ"ב בס"ק ס"ח גם בזה יש להחמיר:
כל החרטום - נראה לי פשוט דדוקא שנדבק בעת כתיבת החרטום דהחרטום נעשה בפסול אבל אם נדבק לאחר הכתיבה אין צריך לזה דוקא גרירת החרטום דה"ה דיכול לגרור מהנו"ן עד שיבטלנו מצורת אות. וצ"ע אם מהני בזה שנכתב בכשרות ג"כ גרירת חצי חרטום וזה תלוי אם בעלמא כל החרטום הוא לעיכובא במ"ם או אפשר דהוא רק לכתחילה וצריך עיון:
ורי"ש שעשאה כמין ד' וכו' - ואם עשה גג רחב לך' פשוטה עד שנראה כמו רי"ש כתב המ"א דימשוך הרגל עד שיהיה כפלים כמו הגג [ואם הכפלים הוא לעיכובא או לכתחלה עיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת אותיות] ואם אין לו מקום למשוך כתב המ"א בשם הרי"ל וכן סתם הפמ"ג בסי' ל"ו בצורת האותיות דתקונו הוא שימחוק כל הגג דגרירת היתר בודאי לא מהני בזה דהוי ח"ת ממש ואפילו במלת אלהיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחק הרגל וצ"ע הלא דמי לרי"ש שעשאו כמין ד' דפסק השו"ע דצריך לגרור כולו משום דנכתב בפ"א וה"נ דכוותיה ועיין ביד אפרים שמחלק קצת בזה ודוחק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב בפשיטות דדמי לרי"ש שעשאו כמין ד' [ועיין בש"ת בס"ק כ"ב במה שהעתיק בזה בשם תשובת גינת ורדים וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז אחרי שכל האחרונים מחמירין דצריך עכ"פ למחוק הגג] אך אי אתרמי כן בך' של אלהיך שעשאו רחב כמין ד' או רי"ש נראה דיש לסמוך להקל דדי במחיקת הגג אם אין לו מקום למשוך הרגל אחרי שגם ברי"ש שעשאו כמין ד' מיקל הפר"ח והביאו המה"ש דדי שיבטלנו מצורת אות וגם הגרע"א בחידושיו הניח דברי השו"ע בזה בצ"ע מחמת אותה הקושיא של הפר"ח (ותמיה שלא זכרו):
יש להחמיר ולומר וכו' - עיין בחידושי רע"א וכה"ג כתב המחה"ש בשם הפר"ח:
משום דבין הגג ובין הירך כו' - כי בפעם א' נכתב הכל כדרך הכותבין ולפ"ז אם מתחלה כתב ריש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין ריש. לבוש ופמ"ג:
ואם גרר והפרידה וכו' - אף אם נעשה הדביקות קודם שנגמר האות ועיין בביאור הגר"א ובס' שערי אפרים למהרא"ז מרגליות דדין זה דשו"ע יש לפקפק בו ומוכח שם מדעת ש"א בפתחי שערים שלו דין להקל בו אלא בתפילין ומזוזות דכדיעבד דמי דאם היה צריך מחיקה היה נפסל משום שלא כסדרן אבל בס"ת וכן בתו"מ אם לא כתב עדיין התיבות שאח"ז לא מהני גרירת הדביקות לבד אם נדבק קודם שנגמר האות וגמר האות בפסול:
כשר ולא מקרי וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ואם רגל וכו' הוא מבואר ממה דקי"ל דמהני גרירה אפילו נדבק האות בתחילתו:
רגלי הה"א וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דכל שאין צורת האות וכו' לשון ח"מ באהע"ז עיי"ש. ובמ"ש ואף אם נדבק וכו' באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א וכו' כן נראה ברור מדהביא הב"י בסימן זה ובל"ו מקור לזה מדברי מהרי"ק בשורש צ"ה ושלא כמו שכתב בשורש ע"ח ושם הלא איירי בהדיא בהכי כמבואר שם בסוף השורש. וכן הביא מתה"ד ומוכח שם ג"כ הכי דאל"ה לא מקשה מקשה מידי מן הר"ם אהרא"ש עי"ש. וכן מבואר בהדיא באהע"ז סימן קכ"ה סעיף ט"ז בהג"ה דאף שהתינוק קורא לה"א אפ"ה יש לפסול אם לא במקום עיגון עי"ש והפר"ח מחמיר שם אפילו במקום עיגון מטעם שכתבנו וכן כתב המ"א בשם הרד"ך וכן מוכח ביו"ד בסימן רע"ו בב"י ע"ש. ואמנם אם נמצא כן בס"ת שרגל הה"א והקו"ף נגע למעלה ותינוק דלא חכים ולא טיפש קוראה כתיקונה נ"ל דאין להוציא אחרת עבור זה דבאמת בדין זה יש פלוגתא דרבוותא כדמוכח להמעיין בב"י אה"ע בסי' קכ"ה והראיה מדמכשירין לזה במקום עיגון עי"ש א"כ לענין להוציא אחרת יש לצרף לזה דעת הרמב"ם דמכשיר לקרות בס"ת פסולה והוי ס"ס וכמו שפסק בכיוצא בזה הפמ"ג בסימן קמ"ג והדה"ח בהלכות קה"ת אבל בתפילין לא יהא אלא ספיקא וס"ד לחומרא. ודע עוד דהגר"א בביאורו מסכים לשיטת המרדכי דתליית הה"א [וכ"ש של הקו"ף כדמוכח להמעיין בו] איננו רק למצוה במקום דמנהג הסופרים לעשות החי"ת בחטוטרות וא"כ יש היכר יפה בין חי"ת לה"א ונ"ל פשוט דמה שכתב להקל הוא רק דוקא אם נוגעת רק כחוט השערה ומרחוק תמונת ה"א עליה מדתינוק קוראה ג"כ לה"א דבאמת באופן זה תמונת ה"א ולא חי"ת עליה ורק משום שלא יראה כחי"ת דהוי בכלל חיתי"ן ההי"ן דתני בברייתא ע"ז דיגנז לכן אם עושין החי"ת בחטוטרות שוב יש היכר ג"כ לכך אין לפסול בדיעבד אבל אם נדבק רגל ה"א להגג דיבוק עב עד שנראית חי"ת ממש בודאי לא נשתנית שם ח' לה"א ע"י הסופרים. שוב מצאתי בעזה"י בביאור הגאון מהר"ם בנעט על המרדכי שגם הוא כתב כן בדעת המרדכי וגם התשב"ץ סובר כן והובא בב"י בא"ע בסי' קכ"ו ובחידושי רע"א לקמן בסימן ל"ו עי"ש. ומ"מ צ"ע אם יש לסמוך ע"ד המרדכי להקל בזה אפי' ע"י הפרדה אחרי שהשו"ע מחמיר בזה. ואין לדחות דהשו"ע מיירי במקום דמנהג הסופרים לעשות חי"ת בלא חטוטרות דכשר בזה כמ"ש המ"א לקמן בסימן ל"ו והסכימו לזה האחרונים ולכן מחמיר שם ג"כ באהע"ז בענין גט דשם אין מנהג לעשות ח' ע"י חטוטרות וא"כ אין היכר בין ה"א לחי"ת ולכך פסול דז"א דהרי השו"ע מחמיר אפילו בקו"ף שע"י נגיעת הרגל להגג אינו משתנה מצורתו כלל וכ"ש בזה ובמקום הדחק ואין תקנה במחיקת האות כגון שכתב שם הקודש אח"ז ובידוע שנעשה נגיעה דקה זה אחר שנגמר האות בהכשר אפשר דיש לצרף לזה דעת הסמ"ק [המובא בטור בדין נפלה טיפת דיו ע"ש] דסובר להקל בזה ע"י גרירה וצ"ע:
יגרור הרגל - עיין במ"ב במ"ש כולו וכו' וה"מ שנעשה הנגיעה בעת הכתיבה אבל אם נעשה לאחר הכתיבה אין דין הה"א והקו"ף שוה דבה"א צריך למחוק כל הרגל דאם ישתייר כ"ש עדיין שם ה"א הראשונה עליו להרא"ש כדאיתא בסט"ז משא"כ בהקו"ף די שיבטלנו מצורת אות. ודע עוד דמ"ש הפמ"ג בסימן ל"ו בא"א אות א' עוד עצה אחרת דהיינו שיגרור קצת מהגג עד שהרגל יהיה חוץ לגג ועי"ז יתבטל צורתו ואח"כ ימשוך גג הקו"ף למעלה מהרגל דהיינו שיעשה מעט הפרש ושפיר דמי כל שאין בזה משום שלא כסדרן עכ"ד הוא מיירי בנעשה הנגיעה אח"כ דאל"ה נעשה הרגל בפסול וצריך לגוררו:
נגע רגל האל"ף וכו' - דע דאין חילוק בין אם נגע בעת הכתיבה או לאח"כ דומיא דנפלה טיפת דיו בסי"ז רק דאם נגע בעת הכתיבה צריך למחוק הרגל כולו ואם נגע אחר שהשלים האות כראוי אין צריך למחוק כל הרגל רק שיבטלנו מצורת אות דומיא דמה שכתב הלבוש והביאו המ"א סוף ס"ק כ"ה עי"ש:
או פני האל"ף וכו' - עיין במ"א דדוקא אם נדבק עצם היו"ד להאל"ף משא"כ אם רק נגע עוקצה השמאלית של היו"ד להאל"ף כשר דהא אפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד פי' דאף דע"י הנגיעה נחשב כאלו אין לו קוץ להיו"ד הא אין מעכב בזה לענין תיקון וכ' ע"ז הפמ"ג ועכ"פ גרירה בעי ודי וא"צ למחוק כל היו"ד:
יגרור כל מה שנעשה בפסול וכו' - עי' במ"א שכתב היינו כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. ועיין בפמ"ג שביאר דבריו לענין יו"ד העליון דאם נגע יו"ד העליון באל"ף והשלים האות אחר כך דצריך לגרור כל האל"ף ולא מהני בזה גרירת היו"ד ודקדק המ"א זה ממילת כל הכתוב בש"ע ומאד יפלא להוציא דבר חדש כזה מדקדוק קל כזה ועוד דעיקר דינו פירכא דהלא בב"י כתב וז"ל ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפני הגג שבתחתיו כתב האגור כולן פסולין ואין תקנה במחיקה או בגרידה [כצ"ל וכן איתא בדרכי משה הארוך] שנקרא חק תוכות ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל ה"א וקו"ף שנוגעין למעלה עכ"ל ומוכח מפשטא דלישנא דומיהו דאתרווייהו קאי וסגי בגרירת היו"ד והרגל ודומיא דרגל ה"א וקו"ף וכן מוכח ג"כ מלשונו יותר בסימן ל"ו וז"ל שם כתב האגור דאם היה היו"ד שלמעלה על האל"ף נוגעת וכו' וכן כתב בשם ר"י אכסנדרני וכתב עוד שם אם הדביקן שנפסלו אין די להם במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה והועתק זה ג"כ בד"מ הארוך הרי דאף בדביקת היו"ד העליון די בגרירת היו"ד. וכן ממה שסיים שם בב"י בסי' ל"ו זה הדין גופא בגרירת היו"ד בנדבק יו"ד השי"ן והעיי"ן וכו' מוכח ג"כ כמו שכתבנו דלהפמ"ג צריך בזה ג"כ גרירת כל האות כמו בנדבק יו"ד שעל האל"ף. ואין לומר דמיירי הב"י בכל זה שנדבק אחר שהשלים האות כראוי דא"כ למה צריך למחוק כל היו"ד די שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצרת אות וכנ"ל וכן בנגע היודי"ן בשאר אותיות וגם בלבוש כתב בהדיא דדין היו"ד העליון והתחתון שוה כמו שהביא הפמ"ג בעצמו [אם לא שנדחה גם דברי הפמ"ג ונאמר דהב"י והד"מ וגם הלבוש מיירי שכתב מתחלה את עצם האות ואח"כ היו"ד שלמעלה ובעת השלמתו נדבק בהקו העקום של האל"ף] ולולי דברי הפמ"ג היה נלענ"ד דהמ"א קאי על רגל התחתון של האל"ף ובא לבאר כונת השו"ע במה שכתב כל דהיינו שיגרור כל הרגל כיון שנכתב זה בכתיבה אחת אחר עשיית הנגיעה ולא סגי שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצורת אות וה"ה בנדבק יו"ד העליון אבל עכ"פ די בגרירת כל היו"ד ואין צריך לגרור מה שנכתב אח"כ כיון שנכתב בשני כתיבות ולא חשש המ"א לבאר זה דכבר ביאר זה המחבר בתחילת הסעיף [ובפרט מה שכתב הפמ"ג בדיני צורת האותיות באות א' שהט"ז בא"ע סימן קכ"ה סובר ג"כ כהמ"א דיש חילוק בנדבק יו"ד העליון ליו"ד התחתון דהיינו רגל האל"ף וכונתו להט"ז שם בסק"י שחולק על הב"י והרמ"א בדין נפילת דיו והשלים האות ע"י כתיבה וסובר דכל אות ע"י כתיבה בעינן ולא שיעשה ממילא ומזה דייק הפמ"ג דה"ה דצריך להט"ז להחמיר גם בדין זה לענ"ד אין זה ראיה כלל דשם טעמו הוא דבעינן כל האות ע"י כתיבה ולא שיעשה ממילא משא"כ בזה דלא נעשה ממילא אפשר דדמי זה לאם היה כותב הגג והרגל ואח"כ היה כותב היו"ד ולא דמי לדלי"ת במקום רי"ש דצריך לגרור כולו דשם עשה הכל בכתיבה אחת וכמו שכתב הט"ז בס"ק י"ז משא"כ בענינינו לכאורה שתי כתיבות הם] גם בספר לדוד אמת להבעל ברכי יוסף אין מחלק בנדבק יו"ד העליון לתחתון אמנם אח"כ ראיתי עוד באיזה אחרונים שאחר הפמ"ג שנראה מדעתם ג"כ כהפמ"ג דדעת המ"א לחלק בין נדבק יו"ד העליון לתחתון ע"כ בודאי לכתחילה צריך להחמיר ולגרור כל מה שנעשה בפסול אחר שעשה הנגיעה דהיינו אפילו רגל התחתון של האל"ף וכה"ג בשאר האותיות דקחשיב פה בהג"ה ובדיעבד יש לעיין אם יש להחמיר בזה אחרי דמסתימת ל' הב"י והד"מ בסי' ל"ו והלבוש לא משמע כן וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שרמז לעיין בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז ועיינתי שם ומצאתי שגם הוא פשיטא ליה דבנגיעת יודי"ן שעל האלפי"ן א"צ לגרור רגל התחתון שתחת הקו ועי"ש מה שכתב לענין יו"ד העליון אך לענין קו העקום (דהיינו מה שקורא בשו"ע גג האל"ף) סבירא ליה שם דצריך לגוררו דמיקרי שנעשה בפסול ע"י הדיבוק שנתדבק להיו"ד עי"ש אם לא היכא דכתב מתחלה את הקו העקום ורגל התחתון ואח"כ השלים ליו"ד שע"ג ונתדבק בו דאז לכו"ע אין צריך לגרור רק היו"ד דהרי הקו נכתב בכשרות. נחזור לענינינו דלכתחלה נכון לחוש להחמיר לגרור אפילו רגל התחתון ובדיעבד אם לא גרר רגל התחתון נראה דאין להחמיר ולענין קו העקום יש לעיין דלכאורה מסתימת לשון הב"י והד"מ והלבוש הנ"ל משמע דהיו"ד צריך למחוק ולא הקו וצ"ע למעשה:
בתחלת וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דנכון שיאמר וכל אזכרות שבו כן כתב הט"ז ביו"ד רע"ד ס"א הביאו הפמ"ג בפה וכתב דלכתחלה גם הט"ז מודה דצריך בכל פעם לקדש אזכרה אף דקידש בתחלת הכתיבה ולא מועיל זה אלא לענין דיעבד. ולפלא שלא הביא דהל"ח בהלכות ס"ת פליג וסובר דאפילו דיעבד לא מהני ועיין בברכי יוסף ביו"ד רע"ד שמחמיר בזה. ועכ"פ נ"ל דאם יש לו ספק באיזה שם אי קידש או לא ויודע שבתחלת הכתיבה אמר וכל אזכרות שבו דיש להקל עיין בפמ"ג שמסתפק על הקידוש אי היא דאורייתא או דרבנן ואפילו לדעת הדבר שמואל הובא שם בברכי יוסף דס"ל דמה שצריך לקדש האזכרות לשמן הוא דאורייתא עכ"פ יש לצרף דעת הט"ז לזה ולהקל בזה כן נלענ"ד:
או יתר אות אחת - ואם אות היתר לא היה מחובר לשום תיבה רק שעמד בין תיבה לתיבה או בין השיטין אם נפסל התפילין משום זה עיין בנו"ב חיו"ד ח"א בסי' ע"ד שמקיל בזה והשער אפרים בשער ה' בפ"ש חולק עליו ומסכים עם רש"ל שמחמיר בזה:
אין לו תקנה - עיין במ"ב דאל"ה יגרוד וכו' ר"ל דמתחלה יגרוד ואח"כ יכתוב מה שחסר ממנו ולהלן דאל"ה צ"ע כיון דבעת הכתיבה לא נכתב כסדרן:
ואם יתר וכו' - עי' במ"ב במ"ש בשם הפמ"ג לענין תיבה כפולה דלפעמים טוב יותר למחוק הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת עי"ש ועי"ש עוד במ"ז סק"כ שכתב שם מעשה בסופר אחד שכתב השמרו השמרו ב"פ ומחק וא"ו א' והשמר ב' ומשך הרי"ש עד וא"ו שניה והכשיר זה עי"ש. ולדעת הפמ"ג הנ"ל גם לכתחלה צריך לעשות כך. וכתב שם עוד דאפילו היה תיבה ב' תיבה אחרת שאינה מענין תפילין כלל ובה וא"ו לבסוף וגרר כנ"ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא"ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ"ז שלא תיקן ומשך הב' נראה כב' תיבות. ולי צ"ע בזה דהלא בעינן שיכתוב לשמן דהיינו לשם קדושת תפילין ולעיכובא הוא אף בדיעבד וכדלעיל בסעיף י"ט ואף את"ל דכיוון בזה התיבה לשמן מי יאמר דמהני בזה אחרי דאין התיבה הזו מענין תפילין כלל וצ"ע:
אות אחת וכו' - ראיתי לאיזה אנשים שפוסלין בזה אם נמצא הפסק דקה מן הדקה שאינה ניכרת עד שיסתכל בה היטב ומקורם הוא מדברי הפמ"ג בא"א במה דכתב דבכל זה לא מהני תיקון אפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא ועיין ג"כ שם באות ל"ו ולענ"ד נראה שמדינא אין להחמיר בזה ואברר זה בעזה"י בכמה ראיות והוא. א' מדברי הרי"א שמקור דין זה נובע ממנו שזה לשונו בב"י אם כתב בתו"מ אות א' חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכ' יו"ד נו"ן וכו' וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון וכו' ועיין במ"א בס"ק ל"ו שכתב דבכל הני אפי' התינוק יכול לקרותו פסול כיון שנראה כשני אותיות ועיין בפמ"ג שם ולדבריו מיירי הרי"א והמ"א אף דאין ניכר להדיא פרידתן והנה מלבד שהוא דוחק גדול בדברי המ"א כמו שאברר לבסוף יקשה קושיא עצומה לפ"ז בדברי הרי"א דא"כ מה ראיה מייתי לזה מקו"ף דהא ע"כ טעם הקו"ף דלא מהני תיקון ובשאר אותיות שאינם נוגעין שלא הפסידו עיקר צורתן מהני תיקון כמו שכתב הרי"א בעצמו ע"כ הטעם כמו שכתב הב"י מתחלה בשם תה"ד משום דתיקונו הוא ע"י מחיקה וע"כ יתבטל עיקר צורתו לעין הכל א"כ אין ראיה מזה לצד"י שכתבה יו"ד נו"ן ולא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שיסתכל בהן היטיב ותינוק קראה לאות ואף דיכול לדחוק ולחלק דשאני צד"י מיו"ד שי"ן שאינם נוגעין משום דבעצם הם ב' אותיות אחרות כ"ז שלא חברן ביחד ע"כ יקרא זה כשאר אות שהפסיד עיקר צורתו עכ"פ אין ראיה לזה מקו"ף וכ"ש דק"ו ליכא א"ו דכוונת הרי"א לפוסלו הוא דוקא כשחלקו עד שניכר ונראה לעין כשני אותיות ע"כ מייתי שפיר ראיה מקו"ף שבעת הכתיבה לא נדמה לאות אחרת ע"י דיבוקו וגם בעת התיקון שצריך למחקו מתחלה עד שיתבטל צורתו ג"כ לא תדמה עי"ז לאות אחרת ואפ"ה פסול לתקן וכ"ש בצד"י שכתב יו"ד נו"ן והוא נראה לעין הכל כשני אותיות שבודאי אין להם עדיין שום תמונה של צד"י שאין יכול לחברן אח"כ ובזה מיירי ג"כ המ"א שכתב דלא מהני קריאת התינוק בזה היינו כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות א"כ הפסיד הצד"י עיקר צורתו והוי כאל"ף שחסר לו יו"ד אחד אבל אם אין ניכר פרידתו עד שמסתכל בה היטיב מותר לתקנה דעדיין עיקר צורתו עליו והתינוק יקראנו לאות והוי כמו יו"ד ושי"ן שאין נוגעין דמהני שם קריאת התינוק. ובזה מיושב ג"כ לשונו שכתב בכל הני אפילו תינוק וכו' כיון שנראה כשתי אותיות ולא כתב כיון שהם שתי אותיות דליהוי משמע משום דבעצם הם שתי אותיות כ"ז שלא חברם כסברת הפמ"ג א"ו כיון דלעין הרואה לא ניכר להדיא הפרדתה עד שמסתכל בה היטיב וגם התינוק יקראנה לאות מיקרי עי"ז עיקר צורתה עליה ויכול לתקן אותה. גם מלשון הרי"א והשו"ע משמע כמו שכתבנו דאיירי דניכר ונראה לעין הפרדתן מדכתבו צד"י שכתבו יו"ד נו"ן וכו' ולא כתבו שיש הפסק במקום חיבור היו"ד להנו"ן. וגם בספר עולת תמיד משמע ג"כ דמיירי שניכר לעין הכל כשני אותיות ע"ש. (הג"ה ודע עוד דמה שכתב הרי"א כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו וכו' טעם א' הוא וכיון השני מברר להראשון דמזה ראיה דעדיין שמה עליה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן דניכר להדיא הפרדתן בודאי אין מצוי שיקראנה התינוק לצד"י כיון שנראה כב' אותיות ונתבטל עיקר צורתה. ולאות שאמת כדברי אעתיק לך לשון הד"מ הארוך שז"ל ור"י אכסנדרני כתב אם כתב אות אחת וחלקו לב' אותיות כגון וכו' אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין הפירוד מדמה אותן לאות אחרת כגון אות אל"ף או תי"ו שלא חיברן מותר לתקנן מאחר דבלא תיקון תינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן עכ"ל הנך רואה דעיקר הטעם דמכשירין ביו"ד ושי"ן שלא נגעו היינו משום דתינוק יכול לקרותה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן מסתמא לא יהיה יכול התינוק לקרותה כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות ומה שכתב המ"א בכל הני אפילו תינוק וכו' היינו אפילו אי אתרמי שאיזה תינוק קראה צד"י אפ"ה פסולה משום דעינינו רואות דאין צורתה עליה כלל ע"כ הג"ה). ואף דמדברי הט"ז בס"ק כ"א דמפרש דאיירי בלא עשה לו חטוטרות משמע דאיירי המחבר במה שכ' בחי"ת שני זייני"ן אפילו בלא ניכר להדיא פרידתן דדומיא דסיפא דמיירי בלא ניכר להדיא אך דשם איירי בחוטרא לכך מהני תיקון וכאן בלא חוטרא ומסתמא ה"ה בכל הני דקחשיב המחבר דברי הט"ז גופא מוקשים מאד אחד דלשון המחבר שלפנינו משמע דברישא עיקר הפסול בחי"ת הוא משום דניכר להדיא פרידתו מדכ' בסיפא אך אין ניכר וכו' משמע דמתחלה מיירי בניכר להדיא ועוד דהמעיין בב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ אם חוטרא וכו' בסוף דבריו יראה להדיא דפסול אף ביש לו חטוטרות ומשטחיות לשונו שם משמע דאפילו תינוק לא היה מהני לזה דאין עליו שם אות כלל משום דניכר להדיא פרידתו ונראה כשני זייני"ן וא"כ מזה גופא אדרבא ג"כ ראיה לדברינו דמיירי המחבר בכל שאר דבריו ברישא ג"כ דוקא בניכר להדיא פרידתן דמשום זה אבד האות את עיקר צורתו ונראה כשני אותיות אחרות משא"כ בלא ניכר להדיא פרידתן עדיין שמו עליו וזהו טעמו של הי"א שהקיל בחוטרא דחי"ת שלא היה ניכר פרידתן ועוד אפשר לומר לענין דינא דבאות צד"י וכל כה"ג גם הט"ז מודה לכל מה שהכרחנו דבלא ניכר להדיא פרידתן יוכל לתקן דעדיין שמו עליו ורק בחי"ת סובר הט"ז כיון שאין חטוטרות עליו מוכח דהוא ב' זייני"ן ולכן אף שעשאן בקירוב כ"כ שלא היה ניכר להדיא פרידתן אבד את שמו. וכן משמע קצת בתה"ד בסימן מ"ח [הובא בב"י בד"ה כתוב בהגה"מ] שכתב שם דהא דכתב הרא"ש דרגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה בתפילין שצריך לכותבן כסדרן אין ראיה דפליג אהר"ם דמכשיר לתקן ביודי"ן שעל האלפי"ן דנוגעין לגוף האות דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה וכו' וכתב עוד שם דאפשר דהרא"ש קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקין ור"ל דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אהר"ם וכתב הב"י דהמעיין שם בדבריו יראה דיותר מסתבר לו להתה"ד כתירוצו הראשון דלא פליג אהר"ם ולא קאי הרא"ש אהא דכתב בתר הכי וא"כ נחזי אנן הרי הרא"ש כלל בדין זה אח"כ ג"כ היודי"ן שאחורי הצד"י דז"ל שם הנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד צריך שתגע בו וכן היו"ד שבתוך השי"ן והעיי"ן ואחורי הצד"י ואם לא נגעה בו נשתנית צורת האות ומפשטא דלישנא דהתה"ד והב"י משמע דלא קאי הרא"ש כלל במה דסובר שאין להם שום תקנה אהא דכתב בתר הכי ומה דנקט התה"ד יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן לבד אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל תדע דלא נקט ג"כ יודי"ן שעל העייני"ן ורגלי התוי"ן. והאיר הקב"ה עיני ומצאתי יותר מפורש בתה"ד סימן ר"ל שמסתפק שם בגט שלא היו נוגעין היו"ד שבאל"ף ושבשי"ן ושאחורי הצד"י והיו סמוכות בקירוב עד שהתינוק קראם יפה ע"ש ומשמע שם בהדיא דבכל אלו שם אות עליה כיון דניכר האות אפילו לתינוק רק נפסלו בתפילין ומזוזות ומסתפק שם לפסלם אפילו בגט משום דבעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו למשה מסיני כל האותיות מחוברין גוף אחד חוץ מן הה"א וקו"ף א"כ נראה ברור לפ"ז דלפי מה דקי"ל דלענין שלא כסדרן בתו"מ מותר לתקן ביוד"י השי"ן והעי"ן שאינם נוגעין משום דכיון דהתינוק קוראו לאות שם אות עליו ומיקרי עדיין עיקר צורתו עליו א"כ ה"ה נמי ביו"ד שאחורי הצד"י. נחזור לענינינו דמכל אלו שהוכחנו מוכח להדיא דאם ההפסק היה דק שלא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שמסתכל בה היטיב והתינוק קוראם יפה אפילו אם אירע כה"ג בצד"י בין היו"ד שאחוריו להנו"ן שלו וכל כה"ג מותר לתקן דלא מיקרי זה אות שחלוק לב' אותיות [ואפשר דאין צריך ג"כ להראות להתינוק באופן זה דבודאי יקרא יפה ודומיא דחי"ת שכתב השו"ע דלא מעכב בו ראית התינוק. אך לכתחלה בודאי נכון להראות להתינוק]. וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים שמצדדים להקל בלא ניכר להדיא הפרדתן והתינוק קוראה לאות ע"כ נ"ל דבמקום הדחק יש לסמוך על כל זה להקל שיהא מותר לתקן ודלא כהפמ"ג. ודע עוד דאם ההפסק דק מאד עד שאין נרא' רק כנגד השמש כשר אפילו לדברי הפמ"ג וא"צ שום תיקון דבודאי לא גרע הפסק מאם היה נקב כזה באותו מקום ולענין נקב הלא קי"ל דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ואפי' נרא' כנגד השמש וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק ל"ב ובודאי אפי' אם איתרע זה בצד"י בין היו"ד לנו"ן וכה"ג ג"כ לא חשיב נקב דאל"ה אמאי אמרו (בשבת ק"ח ע"א) כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אף דהעור חלחולי מחלחל משום דהוי רק נקב שהדיו עובר עליו ליחוש דילמא איתרמי הנקב בצד"י בין היו"ד לנו"ן או בשי"ן במקום שמחלקו לעיי"ן זיי"ן וכה"ג א"ו דנקב כזה לא חשיב נקב כלל. והרוצה להחמיר בהפסק דק כזה די שיחמיר להצריכו תיקון אבל חלילה לפסול התפילין משום זה:
מכירם שאע"פ וכו' - הנה מפשטא דלישנא דהשו"ע מוכח דמיירי אף בניכר להדיא הפרדתו וכמו שהוכיח הגרע"א בחידושיו דלא כהפמ"ג בא"א בסוף צורת האותיות ומה שהביא הפמ"ג ראיה לזה ממה שכתב הב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ וכו' ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן וכו' המעיין יראה דאין ראיה כלל דשם ה"ט כיון שנראה כשני זייני"ן בטל ממנה עיקר תמונתה והוא אות שחלוק לשתי אותיות הכתוב בשו"ע מקודם ולא אמרינן דהחטוטרות מוכיח עליה משא"כ בזה דע"י שניכר להדיא הפרדתה לא אבד עדיין ממנה עיקר תמונתה כ"ז שאינה חלוקה כ"כ עד שהתינוק לא יכיר תמונתה גם לפי מה שהוכחנו למעלה דאות שחלוק לשני אותיות מיירי דוקא בניכר להדיא הפרדתה ממילא מוכח דדין זה דסיפא איירי ג"כ בכה"ג דאפילו ניכר להדיא מהני תינוק לענין תיקון ועכ"פ נראה לסמוך ע"ז בשעת הדחק להקל דמהני תינוק וכמו שכתב הגרע"א בחידושיו דהורה כן למעשה בשעת הדחק ומה שכתב לבסוף וצ"ע לדינא נ"ל שהוא מלשון הפמ"ג שם בפתיחה בסוף דבריו שמסיים שם וצ"ע דאל"כ יסתור א"ע שכתב שהורה כן למעשה. אך מ"מ נ"ל בפשיטות דאף הגרע"א מודה היכא שהפסקו גדול כ"כ עד שניכר ונראה לעין כל מרחוק דבזה הרי אנו רואין שאבד צורתו לגמרי ולא עדיף מצד"י שכתבו יו"ד נו"ן ולא מהני לזה תינוק. וכעין זה ראיתי באחרונים שהביאו בשם תשובת פמ"א ח"ב סימן ט"ז שכתב אם ברחוק מכירים שהוא ריוח ואינו מגיע לגוף האות לדעת הב"י בסימן ל"ו ברחוק ד"א ולדעת הב"ח ברחוק אמה בזה ודאי אין לסמוך על תינוק אבל אם נרחק לכל מר כדאית ליה אנו רואין שהוא אל"ף ושי"ן רק כשמקרבין עינינו רואין ריוח ותינוק קורא אל"ף או שי"ן שפיר נוכל לסמוך עליו עכ"ל:
אם אותיות של שם וכו' - עיין במ"ב שכתב וה"מ שנדבקו וכו' נוב"י בחיו"ד בסימן קס"ט וכמ"ש שם הטעם דשמא הלכה כתי' ב' של הב"י דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה ונ"ל פשוט דאם מסתפק אימת נעשה הדיבוק יכול להפרידו מטעם ס"ס דשמא נעשה בעת הכתיבה ואת"ל דנעשה אח"כ שמא הלכה כתירוץ א' של הב"י לעיל בסט"ז דבנגיעה אין חילוק ואפילו להמחמירין בס"ס באיסור מחיקה יש להקל בזה לפי מה שכתב שם הנוב"י דבמוחק מקצת אות ועדיין נשאר צורתו עליו אין חייב בזה משום מוחק ורק מדרבנן ע"ש. אח"כ מצאתי כן בעזה"י בספר ישועות יעקב עי"ש:
ג' אותיות - עיין במ"ב ומקורו מהא דש"ך יו"ד בסימן רע"ג סק"ד עיי"ש ועיין בביאור הגר"א דמשמע שהוא מסכים גם כן להש"ך דהמחבר סתם פה כהרא"ש ועיין במ"א והשמטתי תירוצו משום קושית הבה"ט עי"ש והפמ"ג הקשה ג"כ זה אמנם דלא לשויה ח"ו לרבינו המ"א כטועה אמרתי שיש לישב דמסעיף ל"ד אין ראיה להקל בזה דאפשר דלא מיעט רק דמותר לכתוב אות אחת מן התיבה של שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהוא חצי התיבה וכמו שכתב הגר"א לדעת הרמב"ם [ודלא כהלבוש שמחמיר בזה עי"ש בטעמו] אבל ב' אותיות מן תיבה של שלש אותיות דהם רוב התיבה הו"א דאסור וכמו שכתב הגר"א באמת לדעת הרמב"ם לזה קמ"ל המחבר דשתי אותיות מותר בכל גווני כנ"ל בכוונתו:
שתי אותיות וכו' - אבל לכתוב אות אחת ממנה חוץ לשיטה מותר. כל האחרונים דלא כלבוש:
תיבה אחת - עיין במ"ב כן כתב הרא"ש בה"ק ופסק ביו"ד כוותיה ועיין במ"א בס"ק מ"ו שכתב דאף הרמב"ם מודה בזה להקל והגר"א בביאורו כתב שלדעת הרמב"ם אסור בזה:
יעשה כל פרשיותיה - עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה כשר אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר נל"פ דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין:
מניחים חלק כדי לכתוב ט"א - ואם שכח להניח כמלא ט"א בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול וכתב הא"ר דמיירי הכא בשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף לכן הוא פסול דתו אין כאן פתוחה אבל לכתחלה עצתו כשנזדמן לו כן שיתחיל לכתוב בתחלת שיטה שניה שהיא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה הא קי"ל שם דאם שינה לא פסל. אכן לפי מה שראיתי עתה בספר משנת אברהם שכתב דהיכא דמשייר ריוח שני שיטין בין פרשה לפרשה אף לדעת הרא"ש ז"ל היא פתוחה נ"ל בזה שישייר ריוח בתחלת הפרשה שני שיטין דאם ישייר רק שיטה א' הלא לדעת הרא"ש תפילין שלו הם פסולין דהיא פרשה סתומה והשלשה פרשיות בעינן שיהא פתוחות לעיכובא לד"ה כמו שכתבו האחרונים ואף דבדיעבד אם לא שייר רק ריוח שיטה א' אין לפסול התפילין דבעיקר הדין קי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ לכתחלה בודאי י"ש יצא ידי הכל. כתב הפמ"ג יש לשאול אם הניח חלק ט"א ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו ע"ש דמסתפק בזה גם בתש"ר ולפי מה שכ' לעיל בתחלת הסעיף בשם האחרונים בש"ר בודאי יש להקל:
ואם מניחים הוא פחות וכו' - לאו לעיכובא קאמר אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף] שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם:
לדעת הרמב"ם - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הט"ז בזה והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה] וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב. והנה כ"ז שכ' בהשו"ע הוא לענין תפילין דרש"י ולענין תפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות דלדידיה פרשה ד' הוא קודם לפ' ג' ג"כ יתנהג באחד מאלו הג' אופנים דהיינו או שיעשה כולן פתוחות וכמש"כ במ"ב ס"ק קס"א וכמו שאנו נוהגין במדינתינו לענין תפילין דרש"י וכמו שכתב בהג"ה והנוהג כהמחבר יעשה כך פרשת קדש והיה כי יביאך מתחיל בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ואח"כ מתחיל פרשת שמע בקצה הקלף דהוא בעמוד הרביעי דהא בעינן כסדרן וכשכותבה הוא מתחילה בראש שיטה ואח"כ חוזר לעמוד ג' לכתוב פרשת והיה א"ש ומתחילה באמצע שיטה עליונה שמניח לפניה חלק ט' אותיות ובסופה משייר חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שאחריה תהיה פתוחה עי"ז נמצא שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם ובין להרא"ש ופרשת והיה א"ש היא סתומה לדעת הרמב"ם ולהרב ט"ז ג"כ הכל כנ"ל רק דלדידיה ישייר בסוף והיה כי יביאך פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן בריש פרשת והיה א"ש יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות שעי"ז תקרא פרשת והיה אם שמוע סתומה לכו"ע:
עור הבתים - עיין במ"ב במש"כ וה"ה עור התיתורא וכו' ע"כ הסופרים שמניחים בין הבית להתיתורא עורות ישנים אשר מאשפות ירימו וממנעלים קרועים ידעו כי עבירה היא בידם אחרי שהוא מחובר להבית צריך להיות דוקא מעור כשר כמוהו ממש כ"כ בספר לשכת הסופר ולכתחלה בודאי הדין עמו אך לענין דיעבד יש לעיין לפי מה דכתב הפמ"ג לקמן בסעיף מ"ז דמה דהצריך רמ"א לדבק כשר הוא למצוה ולא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק וא"כ לכאורה ה"נ בענינינו לא דמי לעור התיתורא והמעברתא דחיובן הוא מצד הדין ע"כ בעינן שיהיו טהורים משא"כ בזה וצ"ע:
מעור בהמה וכו' - ועיין בד"מ שכתב דאין עושין מעור הדג משום דאיבעיא דלא איפשטא בשבת ק"ח ולכאורה יש לעיין דהלא הרמב"ם כתב הטעם שאין כותבין על עור הדג מפני שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה משמע מזה דשאר עור פוסק הזוהמא על ידי העיבוד וא"כ הרמב"ם שפוסק דעור הבית מותר על עור שאינו מעובד יהיה מותר אפילו על עור הדג ויש לדחות:
טהורים - עיין במ"ב ע"כ אם נתהוה לו איזה ספק בעור הבתים אם הוא טהור יש להחמיר דספיקא דאורייתא הוא ואפילו ברצועות יש להחמיר פמ"ג בס"ק כ"ז ומשמע שחזר ממה שכתב בפתיחתו להלכות תפילין בענין זה ע"ש. גם מה שכתב שם בפתיחה דעור הבית ש"י שצריך להיות מעור טהורה הוא מדרבנן בעלמא גם זה אינו לענ"ד דלפ"ז הו"ל להגמרא לתרץ דקאי לש"י דאין בו שי"ן ומש"כ הפמ"ג בזה הוא דוחק גדול אלא נראה פשוט דס"ל להגמרא דכיון דהל"מ הוא אפילו על התפירות שיהיו נתפרין הבתים דוקא בגידין טהורין כ"ש על הבתים גופייהו שיהיו מעור טהור ולא צריך לזה הא דרב יוסף וכעין זה כתב רש"י מנחות מ"ב ע"ב ד"ה פסולות עי"ש ואין זה בכלל אין דנין ק"ו מהלכה דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר דקמקשה הגמרא והאמר אביי שי"ן של תפילין וכו' היה יכול לתרץ דקאי על ש"י ולהקשות ע"ז מהברייתא דקמקשה השתא אך לא רצה להאריך בזה וכמו שכתבו כעין זה בכללי הש"ס עיין בגליון הש"ס להגרע"א והנלענ"ד כתבתי:
מעובד לשמו - ועיבוד זה לכו"ע לאו מהלמ"מ הוא ומה דצריך עיבוד הוא משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה פמ"ג בא"א ס"ק י"ב:
היכא דאפשר - עיין במ"א שכתב דאם אין לו קלף אחר יכול לברך ע"ז דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך דגם רש"י ס"ל כן עי"ש. ולכאורה אין מיקל המ"א לענין ברכה רק באם הי' מעובד ושלא לשמה אבל לא בשאינו מעובד כלל דזה לא מצינו לרש"י. איברא ממה דגילה לנו הגר"א את מקורו דהרמב"ם מהא דעירובין צ"ו דעור הבתים הוא כעין עור קמיע שהוא עור שאינו מעובד כלל וחזינן מזה דסוגיין כת"ק דרשב"ג ולא כרשב"ג עי"ש א"כ ממילא מוכח דלרש"י שהוא פוסק כת"ק דרשב"ג מותר אפילו עור שאינו מעובד כלל דאל"ה אמאן תרמיי' האי סוגיא דעירובין. מ"מ לענ"ד צ"ע אעיקרא דדינא אם יש לסמוך על המ"א שמיקל לענין ברכה אף שהברכי יוסף הסכים עמו ודלא כב"ח וא"ר דהלא הגר"א כתב בביאורו בסימן ל"ג סוף ס"ג דדברי הרמב"ם שמיקל בזה לענין לשמה לכאורה צ"ע דהלא הוא עצמו כתב אם חיפן עו"ג להבתים או תפרן פסול מפני שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן [ור"ל א"כ הכא נמי יהיה העור מעובד לשמה מפני השי"ן] ותירץ ע"ז דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ובתפילין [וכוונת הגר"א עיבוד לשמה אינו מצריך במזוזה אבל עיבוד מצריך כמו שכתב הרמב"ם בהדיא בהלכות תפילין בפ"א] וא"כ לפ"ז לפי מאי דאנן פסקינן לקמן בסימן ל"ט ס"ב דעשיית הבתים הוא ככתיבה מפני השי"ן וכדאיתא בטור ופסקינן נמי ביו"ד רפ"ח לענין מזוזה דלא כוותי' דהרמב"ם דאף דהשו"ע שם כתב רק דצריכה עיבוד לשמה לכתחילה כל האחרונים חלקו ע"ז עיין בט"ז שם ואפילו להש"ך שם עכ"פ בלא ברכה וגם הגר"א כתב שם דכל הפוסקים חולקים אהרמב"ם א"כ למה נקיל הכא דיהא מותר לברך בעור שאינו מעובד לשמה וצ"ע למעשה. ואם יזדמן איזה ספק בהעיבוד דעור הבתים יש להקל דהוי כעין ס"ס כן משמע מהפמ"ג במ"ז ס"ק ל"א:
יעשה ד' בתים וכו' - עיין במ"א בשם הב"ח דע"י תפירה לא חשיב כעור אחד ועיין במחה"ש דה"ה דיבוק להב"ח ובהגהות הגר"ח צאנזאר כתב דע"י דיבוק לכו"ע מהני ובח"ס שהבאתי במ"ב כתב להיפוך ולפי מה דנמצא בא"ז משמע דשניהן שוין וכמו שיתבאר אח"כ. כתב במחה"ש דה"ה הנעשים מעור אחד אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשו הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבית ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור עכ"ל אמנם בפמ"ג כתב וז"ל בס"ק נ"ב וראוי לעשות הכל מעור אחד ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר עכ"ל ונ"ל להביא ראיה להסופרים דזה מיקרי עור אחד ולא הוי בכלל שנים או שלשה זכרונות דהא כל חילם של המחמירים דס"ל עור אחד הוא לעיכובא הוא משום דאפשר תפילין דמי לגט ובגט פסק באהע"ז סימן ק"ל סעיף ז' בהג"ה דדיבוק הוא חשש פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים וה"ה בענינינו והלא לענין גיטין גופא מסיק הגמרא שם בדף כ' ע"ב דהיכא דמעורה שרי משום דהוא מיקרי עדיין ספר אחד ע"כ נראה דבזה לכו"ע מהני תפירה או דבק ולא דמי למה דהביא במחה"ש בריש סימן ל"ג בשם המרדכי דהתם מיירי שנשאר כך בלי תיקון ומצאתי בפתחי תשובה על או"ח בריש סימן ל"ג שגם הוא מצדד כן אך לא הביא הראיה שלנו ולפ"ז פשוט דאפילו אם נעשה נקב קטן בהעור במקום הריבוע כמו שרגיל אפ"ה לא אבד ממנו שם עור אחד עי"ז ואפילו אם נתקלקל הריבוע עי"ז מהני תיקון אח"כ:
מעור אחד - עיין במ"ב מש"כ כי יש מחמירין דלא חשיב חבור היינו הב"ח וכן בספר ביאור מרדכי ובתשובות רע"א סימן י"א מצדדים לומר דספק אם דיבוק הוא חיבור וראייתם הוא מהא דפסק הרמ"א באהע"ז סימן ק"ל בהג"ה בשם א"ז לגבי גט דהוא ספק גירושין ומסתמא ה"ה לענינינו. והנה כעת שזכינו לאור של האור זרוע הגדול שנדפס בימינו מצאתי וראיתי בסימן קע"ו שכתב דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בשני עורות ודבקם יחד בין ע"י תפירה או דבק כשר ושם ג"כ הלא בשם א"ז הוא וע"כ שמחלק בין גט לתפילין ואח"כ חפשתי עוד ומצאתי בסימן זה בד"מ שמביא הא דא"ז וז"ל כתב בא"ז דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בב' עורות ודבקם יחד כשר עכ"ל ושם באהע"ז ק"ל ס"ז הלא מייתי הרמ"א בד"מ שלו וכן בשו"ע הא דא"ז לגבי גט דהוא ספק וע"כ דיש חילוק בין גט ובין תפילין או דשם משום חומר אשת איש לא רצה הא"ז לסמוך על הראיות שהביא בסימן קע"ו שם. וגם ברש"י מגילה ח' ע"ב משמע לכאורה דמהני תפירה בגידין בתפילין ומזוזות וע"כ לענין הפרשיות דאי לענין תפירת התפילין גופא לאחר שניתן הפרשיות בהן מאי שייך מזוזה אך אפשר דאולי באמת מזוזה דנקט רש"י לאו בדוקא הוא אכן בריטב"א שם במגילה מצאתי בהדיא שכתב דמהני תפירה לשני עורות בין בתפילין ובין במזוזה ובודאי לא גרע בענינינו עשיית הבתים מהפרשיות גופא דמהני בהם חיבור וכדמוכח בביאור הגר"א וע"כ אף דמצינו ביו"ד סימן רפ"ח ס"ד דסתם המחבר כדעת הרמב"ם דתפירה לא מהני למזוזה מ"מ העושה הבתים ע"י תפירה או דבק יש לו על מי לסמוך היינו הסה"ת שסיים לבסוף דרק טוב ונכון לעשות מעור אחד והאור זרוע הגדול שהביאו הד"מ להלכה בסימן זה והריטב"א במגילה וגם לפי חד תירוץ התוס' שם במנחות ויוכל להיות דגם הרמב"ם שס"ל דתפירה לא מהני לפרשיות של המזוזה מ"מ לעשיית הבתים גם הוא מודה דמה שמחברם ע"י התפירה לא מיחשב זה שנים או שלשה זכרונות [הג"ה ולענ"ד היה נראה עוד לאמר דלא מיעטה התורה במה שאמרה זכרון אחד ולא שנים או שלשה זכרונות רק שלא יעשה ד' בתים מד' עורות כל עור ועור בפני עצמו לגמרי היינו הבית עם תיתורא שלו לפרשה אחת וכן לכל לפרשה ופרשה דאז הוא כל בית ובית לזכרון בפ"ע להאדם זה מיעטה לנו התורה וכונת חז"ל במה שאמרו עור אחד היינו שיהיו כל הבתים קבועין בעור אחד ולא יהא כל בית ובית כיס בפני עצמו וכן משמע קצת ל' המכילתא ע"ש אבל מן הראשונים לא משמע כן דא"כ אפילו לא חיברן בתפירה כל בית לחבירו רק במה שקבען בתיתורא אחת נחשב זכרון אחד ולא הוזכר קולא זו בשום פוסק ואדרבה ברש"י ושארי פוסקים צייר כל אחד אופן עשייתו מעור אחד ממש שמע מיניה דס"ל מכיון שנזכר בגמרא עור אחד בעינן שיהיה ממש עור אחד או עכ"פ ע"י תפירה לאידך פוסקים ע"כ הג"ה] גם הגר"א בביאורו פי"ח דכלים כתב דמהני תפירה לעשותו חיבור [ובסימן זה בביאורו משמע קצת שהוא נוטה להחמיר] ועיין בקובץ על הרמב"ם מש"כ בזה מברייתא דגיטין דהוא מחלוקת רשב"א ורבנן והלכה כרבנן דלא חשיב חבור ועיין בישועות יעקב בהגהת נכדו מש"כ בזה גם יש לדחות דהוא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין ויש לעיין בזה בכללי ההלכות ומ"מ לכתחילה בודאי מי שאפשר לו טוב להחמיר לעשותו מעור אחד כדי לצאת ידי כל החששות במ"ע דאורייתא:
ובית אחד - ר"ל מעור אחד כן מוכח מלשון הרי"ף עי"ש:
שיהיו מרובעות - עיין במ"ב והוא מהישועות יעקב. אך לענ"ד צע"ג בדין זה כי הוא ז"ל העתיק מתחילה דברי הע"ת והא"ר שכתבו דבדליכא תפילין אחרים אין להחמיר בדיעבד כ"א בהתפירות אם אינם מרובעות אבל לא בהבתים ותמה עליהם דאפילו בהתפירות אם אינם מרובעות טוב יותר להניח מלבטל לגמרי מצות תפילין ובאמת פשוט שדעתם ג"כ כן הוא דיניחם ויצא בזה עכ"פ לדעת רש"י עיין ברא"ש בה"ק אך שכונת הע"ת להמעיין בו יראה להדיא דבבתים אם אינם מרובעים כראוי וליכא תפילין אחרים יוכל לברך עליהם אבל בתפירות יניחם בלי ברכה ועיין בהגהת ברוך שאמר שכתב ג"כ דבהבתים אם אינם מרובעין בריבוע גמור ובאלכסון גמור אעפ"כ אין לפסול עי"ש שמשמע מלשונו דיוכל לברך עליהם. אך למעשה נ"ל דאין לסמוך ע"ז לענין ברכה והדין עם הישועת יעקב אחרי דדעת הרבה מהראשונים והוא השימושא רבא והרי"ף [אך הרי"ף לא אמר כ"א בתש"ר וזהו רק להמרדכי אבל בסה"ת פי' פירוש אחר בדברי הרי"ף עי"ש שהסכים דגם להרי"ף אין לחלק בין הש"י להש"ר] והרמב"ם והרא"ש והסה"ת ועוד כמה פוסקים דההלכה נאמרה גם לענין הבתים ועיין מה שנכתוב בסמוך לענין אם מקולקל קצת מהריבוע:
בתפרן - עיין בפמ"ג שנשאר בצ"ע מחמת דעת רש"י וצירף לזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת המעיין בפ"ג בה"א ובה"י יראה להדיא דדעת הרמב"ם דריבוע התפירות הוא הלכה למשה מסיני ואפשר דקאי רק על ריבוע התיתורא והוא דוחק גדול ובביאור הגר"א כתב ג"כ להדיא דדעת כל הגאונים דריבוע התיתורא וגם התפירות הוא הלמ"מ. ע"כ אין לזוז ממה שכתב הישועות יעקב שיניח בלי ברכה בעת הדחק:
אין להקפיד - דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב:
נתקלקל ריבוען - עיין במ"ב. דע דגדר קלקול ריבוע הבתים פשיטא לי דלא בעינן שיתקלקלו ברוב משך גובהן ואפילו במיעוטן סגי ואפילו אם עשאם גדולים מאוד ולא אמרינן דל מהכא היתרון וישאר שיעור תפילין בלי זה דומיא דיש מקילין בענין הקפת גויל אם יש שיעור אות בלא זה ואמינא לה מהא דקי"ל בזבחים ס"ב ע"א דריבוע המזבח מעכב וקיי"ל ג"כ דאפילו פגימת המזבח פוסל והוא מטעם ריבוע כדאיתא בתוספת סוכה מ"ט ע"א ד"ה שכל ולא בעינן דוקא שיפגם רוב המזבח אלא אפילו בכזית או בכטפח לכל מר כדאית ליה בחולין י"ח ע"א עי"ש בגמרא וא"ל דשם מטעם דיש שיעור למזבח משא"כ בזה דאין שיעור לגובה התפילין דז"א דשם הלא ג"כ קיי"ל דמדת קומתו אין מעכב כדאיתא שם בגמרא וא"כ אם לא היה עושה הגובה רק עד למעלה ממקום הסובב ושם היה עושה הקרנות ג"כ היה יוצא בדיעבד ואפ"ה כיון דעתה בנה בקומה הזו בעינן שיהיה למעלה מרובע כדמוכח בזבחים נ"ד ע"ד תוד"ה רב אמר וא"כ ה"ה בענינינו לענין תפילין. גם פשיטא לי דלאו דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה דה"ה אם נתקלקל ונפגם במקום אחר מדפני הבית מבחוץ עד שאבד ריבועו עי"ז וג"כ מהא דמזבח הנ"ל דפשוט דפסול פגימת המזבח הוא בכל מקום מדפנותיו ולאו דוקא במקום חודו ולפ"ז אם מחמת רוב יושנן של התפילין ניכר לכל שאחד מדפנותיו נכנס לפנים ואינו עומד במקום הראוי לו נראה דצריך לתקנם. גם פשיטא לי דע"י פגימה קטנה שנתהוה בהבתים כשיעור חגירת ציפורן ואפשר אפילו מעט יותר מזה לא אזל מניה עי"ז שם ריבוע ואפילו אם נאמר דבעת עשייה יש להסופר ליזהר אפילו בחסרון משהו באיזה מקום דעכ"פ אינו מרובע בשלימות מ"מ בדיעבד שנתקלקל לא אזל שם ריבוע ע"י חסרון משהו וראיה מהא דמשני בחולין י"ח הא באבנא הא בסידא פי' באבנא דכתיב אבנים שלמות פוסל אפילו בחגירת ציפורן אבל בסיד דלא כתיב בו שלמות לכך בעינן שיחסר שיעור חשוב כטפח או כזית עי"ש הרי דאף דלגבי מזבח דקי"ל דריבוע מעכב וגם שם צריך ריבוע גמור שיהא שוה אף באלכסונו וכדמוכח שם בזבחים ס"ב ע"ב מהא דכתיב סביב שיהא כל סביביו שוין וכדפירש"י שם ואפ"ה כשר בסיד אלא ע"כ דע"י פגימה כחגירת ציפורן לא אבד עי"ז שם ריבוע. ואפילו אם הפגימה קטנה שנתהוה בהתפילין היה במקום חודו ל הזוית למעלה דאלת"ה לישני הא והא בסידא וכאן מיירי במקום חודו ואף דיש לבע"ד לחלוק דלגבי מזבח דגדול בשיעורו לא נחשב בו פגימה מועטת דליזיל מיניה עי"ז שם ריבוע משא"כ בענינינו מ"מ נלע"ד דהדין עמי דאלת"ה יחשוב ר"ח שם עוד פגימה שפוסלת בחגירת ציפורן כגון בריבוע התפילין ודומיא שכתב הט"ז בסימן תרמ"ה ס"ד ע"ש. כי מיבעיא לי עצם שיעור קלקול הריבוע עד כמה נקרא בענינינו דזה ברור דלא נוכל לומר לענין תפילין דוקא אם חסרון הריבוע היה בטפח כמו שפסק הרמב"ם שם לענין מזבח דכל התפילין אינם מחזיקין כך ואולי אם נתמעך הריבוע של התפילין מעט יותר מחגירת ציפורן נקרא בענינינו ג"כ קלקול הריבוע וצ"ע:
שצריך - עיין במ"ב לענין התעקמות התיתורא העתקתי מספר לשכת הסופר והביא שם ראיה ע"ז דרש"י פירש במנחות ל"ה ע"א תפילין שיהא מרובעין בתפרן היינו שלא ימשוך חוט התפירה הרבה שלא תכווץ ומתמעט הריבוע עי"ש ומה לי אם נתעקם מחמת התפירה או מחמת עצמו ואף שיש קצת לחלק בזה עכ"ל:
חריץ שבין בית לבית וכו' ואם לא הגיע כשרה - עיין בח"א דמשמע מיניה דאפילו הנוהגין לעשות התפילין ע"י דיבוק הד' עורות אפ"ה מהני בדיעבד אם מדבק לבסוף הד' בתים ביחד ומשייר מלמעלה רק מעט שיהיו החריצין ניכרין אך דמצריך הח"א ליזהר שיהיו החריצין עכ"פ בעצם הבדלת הבתים ולא בהגלאנץ לבד ובתשובת ח"ס סימן ה' משמע דהנוהגין לעשות תפיליהן ע"י דיבוק לא מהני אפילו החריצין ניכרות אלא יהיו מובדלות לגמרי ואז יזהר שיהיה ריבוען קיים כי מצוי שע"י ההבדל נאבד הריבוע ומנהג העולם במדינתינו כהח"א וכן משמע בספר ישועות יעקב ומ"מ כל י"ש יזהר לכתחלה לעשות הבתים נפרדים וכמו שכתב הח"א גופא דלכתחילה פשיטא דנכון לעשות כן. והנה אם לא יהיו מדובקים כלל מצוי לפעמים שנתקלקל הריבוע בהמשך הזמן עי"ז ע"כ אפשר שטוב יותר שידבק מעט בשיפולי הבית אצל תיתורא בין בית לבית והנה יש עוד אופן שידבק מעט העורות שבין בית לבית ואם העורות לא יגיעו זה לזה יתן לתוכם חתיכת קלף דק עם דבק שיחברם יחדיו וצדי הבתים וכן בראשי הבתים לא יהיה מדובק כלל ובזה יהיה עדיין כל החריצים מינכר היטב וגם ריבוען יהיה קיים אך באופן זה צריך ליזהר מאוד תמיד שלא לנתק בחוזק בית אחד מחבירו כדי שלא יקרע עי"ז העור שבין בית לבית:
אורך ורוחב הבתים וכו' - עיין בעירובין צ"ג ע"ב בגמרא ועיין היטב ברא"ש בה"ק בסדר תיקון תפילין בקצרה מה שכתב לענין שיעור התפילין ובביאור הגר"א בסעיף זה ועכ"פ נלענ"ד דאפילו לפי דעת השו"ע דסתם להלכה דאין להם שיעור מ"מ לפי מה דמוכח שם בגמרא דבראש וכן ביד אין מקום רק להניח שני תפילין ולא שלשה יש ליזהר עכ"פ שלא ללבוש תפילין פעם קטנים מאוד ופעם שיהיו גדולים שלשה פעמים כמו הראשונים כגון שבפעם הראשון היו כשיעור אצבע וחצי על אצבע וחצי ובפעם שני היו ד' אצבעות וחצי על ד' אצבעות וחצי וכה"ג דממ"נ או דתפילין הראשונים היו קטנים מכשיעור או דתפילין השניים מונחים שלא במקום תפילין ועיין לקמן בסימן רל"ג ס"א שאין לעשות תרתי דסתרי אפילו שלא ביום אחד. ואף דיש לדחות דבזמן הגמרא היו תפיליהם ממוצעים כאצבעיים ויותר משא"כ בזה אבל א"כ אזדא ראית הרא"ש שם והשו"ע דפסק דלא כהרא"ש לא נזכר באחרונים שיהיה מחמת זה כ"א מטעם אחר עיין בב"י ובביאור הגר"א. והנכון לאדם שיהיו תפיליו תמיד ממוצעים דהיינו לא פחות משיעור אצבעיים על אצבעיים ולא יותר מד' על ד' אצבעות והיינו עם התיתורא ומעברתא דבזה יצא עכ"פ מדינא ידי הכל:
וגובהן - עיין במ"א:
אין לו שיעור - ועיין בספר שולחן שלמה שכתב דמ"מ לא יעשה התפילין גדולים עד מאוד שעי"ז לא יהיה באפשר להניחן על מקום צמיחת השערות וכן בשל יד שלא יבוא להניחן קצת על החצי עצם שסמוך לבית השחי או במקום שאינו בשר התפוח עכ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ז ס"ט בבה"ל:
שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו' כמין שי"ן - עיין במ"ב דאפילו כתב שלנו וכו' אלא דוגמא הוא מהב"ח עי"ש ולפ"ז יש לעיין במה דפסק הנ"א דאם יש קצת הפסק בין היו"ד להשי"ן דהיינו שאין מגיע בשולו התחתון דמעכב בדיעבד כמו בס"ת דלכאורה להב"ח אפשר דרק לכתחלה צריך ליזהר ולא לעיכובא וצ"ע:
חריץ של שי"ן וכו' יגיע עד מקום התפר - ובדיעבד עי' במ"ב דיש להקל וכ"כ בד"מ בשם הא"ז דאין לחוש ומה שכתב הד"מ דמברוך שאמר משמע שמחמיר לפסלו בב"ש שלפנינו ליתא ואדרבה בהג"ה שם הביא להקל בדיעבד:
וכן היו"ד שבשי"ן - בד"מ הארוך איתא היודי"ן שבשי"ן ונראה שזו הגירסא היה ג"כ לפני המ"א בהגהת שו"ע הזה ולכך הביא ראיה ממנו לסברתו דאין לחלק בין שי"ן הימיני להשמאלי. ודע דמח"א משמע דספוקי מספקא ליה לדינא אי כהב"ח וסייעתו או כהמ"א ע"כ נ"ל אף דאנו מכריעין במ"ב דלכתחילה יותר טוב שיגעו גם היודי"ן שבשי"ן השמאלי לשולו התחתון מ"מ בדיעבד אין להחמיר בהם לפסול אחרי דלדעת הרבה גדולים גם לכתחילה לא יגעו וכן הפמ"ג לא כתב רק דכן ראוי לעשות כהמ"א אם לא היכא דיו"ד אחד נוגע ואחד אינו נוגע דאז ממ"נ פסול וכמו שכתב הח"א. ודע עוד דלפי דברי הגדולים שסוברים דשי"ן שמאלי לא יגעו היודי"ן שלו בשולו ה"ה דגם היודי"ן שלו גופייהו לא יהיה להם תמונת יו"ד כמו בהשי"ן של ג' ראשים אלא יהיו כמין קוין פשוטים אכן לפי פסק המ"א שאין לחלק בין הימין להשמאל גם בזה אין לחלק. ואם עשה בשי"ן של ד' ראשים [ומכש"כ בשל ג' ראשים] קוין פשוטין והן מגיעין עד שוליהן הוא תרתי דסתרי [פמ"ג] ופסול:
צריך ליגע למטה וכו' - עיין הטעם במ"ב והוא מהח"א דצריך ליכתב כמו בס"ת אחרי דהוא הלמ"מ ולפ"ז נראה דהוא הדין אם אינו נוגע יו"ד בהקו שלו ג"כ אפשר דעיכובא הוא וכ"ש אם לא היה יו"ד כלל רק קו פשוט ואפילו אם שאר הקווין נעשין כהלכה ביודי"ן על ראשיהן רק קו א' לא היה כדין וכ"ש כולם לבד בהשי"ן של ד' ראשין דשם אם היו הקוין פשוטין בלא ראשין אין להחמיר בדיעבד דיש לסמוך על הגדולים המקילין וכנ"ל:
שגם שולי השי"ן - עיין במ"ב לענין דיעבד ובס' עבודת היום משמע דבדיעבד אין להחמיר ואיני יודע מקור לזה ואולי הוא מיירי שלא אבד תמונתו עי"ז ורק מקצת חודו נכנס לתוכו אבל אם נכנס מעט מהשי"ן גופא לתוך המעברתא גם הוא מודה וצ"ע:
שישים וכו' - עיין במ"ב ומש"כ לצאת וכו' היינו דעת רש"י וגם הרמב"ם ס"ל כרש"י כמו שכתב בכ"מ ואף דהגאונים פליגי ע"ז וגם הר"י ורא"ש ומרדכי וטור סבירי כמותם וגם מנהג העולם כוותייהו מ"מ טוב להדר לצאת גם דעתם ואף דברא"ש ומרדכי משמע שיותר טוב שלא לעשות מעור אחד עם הבתים עיין הטעם בדבריהם ותראה שזה הקלקול לא שייך בזמנינו למי שיודע אומנות הבתים. והגרע"א הפריז על המידה שהעתיק דברי הריק"ש דמשמע מיניה דהוא מחזיק כן מצד הדין ורק שהעולם לא נהגו כן ובאמת לענ"ד ז"א כמו שכתבנו דרבים פליגי עלייהו:
יגלגל כל פרשה וכו' - הוא למצוה ולא לעיכובא [אחרונים בסעיף מ"ז]:
וכורכם בקלף קטן - עיין במ"ב והטעם דהרא"ש והטור וש"פ ס"ל דלאו הלמ"מ הוא ושנוהגין בצרפת ואשכנז שלא לכרוך עליו דבר לבד השער אלא דלכתחילה חש השו"ע לדברי הרמב"ם שכתב שהוא הלמ"מ ועיין בא"ר דמשמע מיניה דמותר ג"כ לברך אם אין לו אחרים ושלא כמחה"ש שנסתפק בזה:
שתהא זקופה מעומד - עיין בשע"ת מה שכ' בשם הנוב"י דאין לחוש לשיטת ר"ת שפוסק דוקא בשכיבה וכן משמע בביאור הגר"א:
יהיה הגליון וכו' לצד פה הבתים - ואם היפך יש מאחרונים שפוסלין אף דיעבד:
אם כתבם וכו' והניחם בארבעה בתים וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דלדעת המחבר אם הם כולם בבית אחד אפילו לכתחלה א"צ לדבק וע"ז הוסיף רמ"א וכתב והמנהג וכו' ר"ל דאפילו בבית אחד לכתחילה מצוה לדבקם:
והוא שיטלה עור - עיין בפמ"ג דיכסה בהעור גם על מקום השי"ן שלא יראה החוצה דאל"ה יש בו חשש בל תוסיף בהש"י דאין צריך לשי"ן:
ציפה הבתים וכו' - עיין במ"ב בשם הפמ"ג וכתב עוד הא עור כשר ע"ג עור כשר ושי"ן נראה כשר אע"פ שאין בית רואה אויר כיון שהשי"ן נראה ולפ"ז כ"ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי"ן נראה היטב עכ"ל וזהו שכתבנו במ"ב ס"ק קפ"ה בשמו:
מקום שאין וכו' עד שיזדמנו וכו' - ועיין במ"ב שכתבנו דכשיזדמן לו גידים יתירם וכו' דאם לא יתירם נראה לכאורה דלא מהני כיון שכבר תפור ועומד ועיין לקמיה:
יתפור וכו' - שמעתי בשם אחד הגדולים שהזהיר שלא לדבק התיתורא בדבק קודם התפירה דדבק חשיב חיבור כתפירה וכמו שכ' בסעי' מ"ז בהג"ה ובב"י שם עי"ש וא"כ אפשר דתפירה שאח"כ לא חשיבא כלום וההלכה ל"מ נאמר רק על התפירה ולא על דיבוק וצ"ע בזה:
ויעשה קשר וכו' - עיין בפ"ת שהביא בשם בעל העיטור דמצוה שיהיה קשר ולא עניבה עי"ש. וחדשים מקרוב באו שעושין קשר שיוכל להשמט אותו אנה ואנה כדי למעט טרחה אם ירצו להקטינו או להגדילו ולא שפיר עבדי דקשר כזה לא עדיף מעניבה כנ"ל פשוט: