{א} בכתיבת - וה"ה אם נשתנה האות מצורתה אחר הכתיבה ע"י נקב או קרע או טשטוש דפסול וכדלעיל בסימן ל"ב:

{ב} צורת - אפי' אם שינוי הצורה היה רק במקצת האות כגון שחסר הראש של האל"ף או קוץ היו"ד או שנגעו יוד"י האל"ף בגג האל"ף וכדומה ואפילו אם התינוק יקראהו לאות לא מהני כיון שאנו יודעין שאין צורתה עליה כראוי:

{ג} לאחרת - ראיתי בספר מעשה רקח שהביא לדינא בשם תשובת מהראנ"ח סימן א' שכתב דאפילו אם רק מקצת האות נדמה לאות אחר פסול. ומדברי הגר"א לעיל בסימן ל"ב סי"ח לא משמע כן וכן כתב הפר"ח:

{ד} בכ"ת - ר"ל כתיבה תמה ושלימה בתמונת האותיות כפי מה שלמדוהו מהתלמוד וקבלת הראשונים וע"פ הסוד וכמבואר בב"י בסימן זה:

{ה} אם שינה וכו' - היינו שלא כתב תמונת האותיות המוזכרים בספרים אבל תמונת האות מיהו צריך כמו שכתב המחבר שלא תשתנה וכו' וכ"ש שלא ישנהו לאות אחר כגון מדלי"ת לרי"ש או מבי"ת לכ"ף וכדומה. והכוונה כמו שכתב הנוב"י סימן פ' דדבר שאין לו שורש בגמ' אין לפסול האות עבור זה. וכדי שידע הקורא איך לכתוב לכתחילה וגם איזה פרט יש לו שורש והוא מעיקר תמונת האותיות שיהיה זה לעיכובא אפילו בדיעבד לכן התחזקתי בעזה"י ועשיתי ע"ז קונטרס מיוחד בסוף סימן זה והעתקתיו מהב"י ופמ"ג ושארי אחרונים תמונת כל האותיות למעשה וקראתיו בשם משנת סופרים. וכללתי בו גם קיצור כללי דיני הקפת גויל וחק תוכות ושלא כסדרן מבעל פמ"ג וש"א:

{ו} השי"ן והעיי"ן - בכל הראשים:

{ז} ובאחת - פי' אפילו ביו"ד אחד מן השי"ן וה"ה אם יש הפסק באמצע האות:

{ח} שאינה נוגעת - אפילו אם הפירוד הוא דק שאין פרידתו ניכר להדיא ולא מהני כאן קריאת התינוק כיון שידוע הוא האות ואין לטעות באחר דדוקא אם גריעותו מחמת שיש ספק לדמותו לאות אחר אז מועיל קריאת התינוק וכדלעיל בסימן ל"ב סי"ו. וכ"ז בלא תיקון אבל ע"י תיקון מהני דלא ליהוי שלא כסדרן אם התינוק קראו לאות וכדלעיל בסימן ל"ב סכ"ה (ועי"ש מה שכתבנו בשם הגרע"א. ולענין יו"ד שאחורי הצד"י אם נראה כיו"ד ונו"ן) ובכל זה אין חילוק בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב:

{ט} וכן בשאר אותיות - כגון הנקודה שלמטה שבג' או הנקודה שבפ"א או הרגל שבתוך התי"ו אם לא נגעו בהאות או שיש הפסק באמצע איזה אות:

{י} שלא ליגע - ולכתחילה יהיה הפסק בכדי שאדם בינוני יכירנו היטיב מעל ס"ת שע"ג בימה כשהוא קורא בו גם לא ירחיקו יותר מעובי הגג:

{יא} בגג - וה"ה הקו"ף ביריכו שבצידו וכ"ז אפילו אם נעשה הנגיעה אחר הכתיבה ואפילו אם הנגיעה דקה כחוט השערה וכמו שנתבאר לעיל בסימן ל"ב סי"ח במ"ב שם ועי"ש בענין תיקון האות אם לא כתב אח"ז דאל"ה הוי שלא כסדרן:

{יב} לתייג - אפילו בס"ת וכ"ש בתו"מ. והתגין האלו הם שלשה תגין קטנים ודקים כחוט השערה זקופות על אלו האותיות אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה וי"א דשלשתן מלמעלה וכן נוהגין. וכעין קו דק הוא כל תג ותג כך נוהגין באלו הארצות וטוב יותר לעשות כל אחד כעין תמונת זיין אך שיהיו קטנים ודקים מאוד:

{יג} שעטנ"ז ג"ץ - וה"ה צד"י כפופה ונו"ן פשוטה. ואם הוסיף הסופר לעשות תגין חוץ מאותיות שעטנ"ז ג"ץ וחוץ מאלו המוזכרים בטור ובלבוש שנהגו בהם הסופרים לא עכב אך בתנאי שיהיו מחוברים להאות אבל אם אינו מחובר יש למוחקו ואפילו באותיות שבשם הקודש ולכתחילה אין נכון להוסיף תגין מעצמו כל שלא מוזכר בספרים. ותיוג של שעטנ"ז ג"ץ הוא בשין על ראש השלישי של האות ובעי"ן וטי"ת וצד"י על ראש השמאלי וידביקן באמצעיתו לא בסופו. כתבו האחרונים בשם תשובת הרמ"ע שיזהר שיהיו התגין נפרדין כל אחד מחבירו כדי שלא יראו רק כתמונת זיונין ולא כעיי"ן ושי"ן ולעיכובא הוא. גם צריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האות ואל"ה פסולין דאף דאין עיכוב בעשיית התגין כמו שפסק המחבר מ"מ זה גרע דהוי כיתרון אות קטנה בין השיטין ועיין ביד אפרים שכתב דלא מהני אף אם ימשיכם אח"כ אל האות רק צריך לגוררם ולכותבם מחדש רק אם ידעינן שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירין בהמשכה אל האות. והלבושי שרד כתב דהרמ"ע ס"ל דלא גרע דבר זה מחסרון הקפת גויל דאינו מעכב רק בתחלה וע"כ אם נפרד אחר שנכתב כשר בלא תיקון כלל וממילא לדבריו אם לא היו נוגעין מתחלת הכתיבה מהני עכ"פ תיקון דומי' דמש"כ המ"א בסי' ל"ב סקכ"ז לענין הקפת גויל וכן משמע לענ"ד מפשטא דלישניה דהרמ"ע ע"ש. ומ"מ לכתחלה נכון להחמיר כיד אפרי' ועי' פמ"ג:

{יד} נהגו לתייג - בתפילין אותיות אחרות מלבד אלו והם מוזכרים בטור בשם השמושא רבא ובשם הרמב"ם. והתגין האלו הם תגינים גדולים אך שיהיו דקים שלא יתקלקל האות עי"ז ומאוד צריך ליזהר ביותר בתגין שעל הוי"ו או שעל היו"ד כי בקל ישתנה האות עי"ז:

{טו} לא פסל - והב"ח פוסל בזה וגם הגר"א בביאורו מיישב לכ"א מן השיטות ומביא הרבה פוסקים דמחמירין בזה ע"כ מהנכון מאוד לחוש לזה ולתקנם אח"כ ותיקון מהני אפילו בתו"מ ולא הוי בזה שלא כסדרן דבלא התגין נמי צורתה עליה (אחרונים) ודע עוד דהמחבר מיירי שעשה ראש האות למעלה כתיקונו אך שחיסר התגין שעליו אבל אם עשה למעלה ראשו עגול ג"כ משמע מהב"י דאין להקל אפי' בדיעבד לפי פירוש הרא"ם וצ"ע למעשה כי לכאורה להרמב"ם יש להקל בכל גווני [עיין בביאור הגר"א דלהרמב"ם לא איירי הגמרא כלל בתפילין רק במזוזה ולא לענין עיגול והמשכה אך לענין תגין ממש ורק לכתחלה] כתב בספר איגרת הטיול שעטנ"ז הוא אותיות שט"ן ע"ז והם ב' מקטרגים גדולים וזהו ג"כ סוד של שעטנ"ז ג"ץ כי ג"ץ ג"כ שם מקטרג אחד והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם: משנת סופרים תפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובין כסדרן מן התורה דכתיב והיו הדברים כסדרן בין הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות פסול אבל בזה האות גופא לא שייך שלא כסדרן כגון צד"י שמורכב מיו"ד נו"ן וכתב הנו"ן ואח"כ היו"ד לא הוי שלא כסדרן וכל כה"ג. וכן אם כתב מקצת אות ואחר כך כתב האות שמקודם משלים האות ולא הוי שלא כסדרן דכל שאין כותב אות שלם מקרי והיו הדברים כסדרן דדבר שלם בעינן לא חצי דבר אבל אם כתב יו"ד בלא קוצו השמאלי או אל"ף ועיי"ן ושי"ן וכדומה שאין נוגע היו"ד בהאות ואח"כ כתב מקודם יש בו משום שלא כסדרן דהשתא לקולא אמרינן דיכול לתקן אח"כ [כמבואר בט"ז בסימן ל"ו ובסימן ל"ב סכ"ה] משום דעיקר הדברים כסדר נכתבו דשם אות עליה אפילו בלא התיקון וכמו שנכתוב אח"כ כ"ש לחומרא דשם אות עליה והוי שלא כסדרן. וכ"ש אם לא נחסר בהאות רק תגין או שאר דברים שאינם מעכבים ואח"כ כתב מקודם דיש בו משום שלא כסדרן [הג"ה ויש סופרים שנכשלין בענין שלא כסדרן בפסולי דאורייתא והוא רק מחמת חסרון ידיעה שטועין לחשוב ששלא כסדרן נקרא רק אם הוא מתקן איזה דבר אחר גמר הפרשיות וע"כ מתקנים בעת הכתיבה כמה אותיות שכבר חלף ועבר מהן ובאמת לא כן הוא אלא תיכף כשכתב האות שאחריו אסור לתקן האות שלפניו אם לא בדבר שמדינא אפילו בלא התיקון יש עליו שם אותו האות ולאו כו"ע דינא גמירי לידע איזה דבר יש עליו שם אותו האות בלי התיקון ומותר לתקנו אפילו אח"כ ובאיזה דבר אין עליו שם האות בלי התיקון וממילא אסור לתקנו אחר שכתב האות שאחריו ע"כ מהנכון להסופר שיזהר בתו"מ שלא להניף ידו על שום אות לתקנו באיזה תיקון אחר שכתב האות שאחריו אם לא דבר שנמצא כתוב בפירוש בספרי הפוסקים שזה מותר לתקן אפילו אח"כ ולא ידמה בעצמו מילתא למילתא וכ"ז הוא אפי' תיקון שע"י כתיבה וכ"ש תיקון שע"י מחיקה שיש בו חשש דחק תוכות אפי' לא כתב עדיין שום אות אחר זה שצריך מאד לידע כל פרטי הדינים שיש בזה כי עניניו ארוכים ועיין בח"א שכתב דהוא היה מתנה עם הסופר שלו שלא להניף עליהם ברזל מחמת זה ובאמת עצתו היא טובה מאד אבל איננה מועלת רק לענין להנצל עי"ז מחשש דחק תוכות אבל לא משלא כסדרן אם לא שיזהר הסופר להתנהג במלאכתו מלאכת שמים לאט לאט שלא להעתיק ידו מן האות עד שיעמידנו על תמונתו כדין. וכבר ראיתי אנשים =יראי אלוקים= י"א מפזרין ממון רב על תיקון תפיליהן ולוקחין מסופר אומן שיכול לעשות בתים נאים ומהודרים כדין בכל פרטיהם ואשרי חלקם אבל ביותר מזה צריך ליזהר על ענין התפילין מבפנים והם הפרשיות שיעשה הסופר כל אותיותיהם כדין בכל פרטיהם והדוריהם ולזה צריך שיהיה הסופר בקי בדיני כתיבת האותיות וגם שיעשה מלאכתו במתינות כי אפילו אם אות אחד לא נעשה כדין בכל פרטיו הוא מעכב לכל התפילין כדאמרינן מנחות כ"ט]. אם חסר בהכתב התגין או הקוצו של יו"ד מבואר בסימן ל"ו בט"ז ובל"ב במ"א דיש לתקן אפילו אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע"ג דבלא קוצו של יו"ד השמאלי פסול לר"ת וגם תגין י"א דפסול אם לא תייגן מ"מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו. וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח"כ ופשוט דדוקא אם לא נשתנה צורתו ע"י הנגיעה וכן יוד"י האל"ף והשי"ן והעי"ן ורגל התי"ו שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן או בי"ת ודלי"ת וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ותינוק קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אח"כ. ויראה דכ"ז דוקא אם אין ניכר פרידתו להדיא הא אם ניכר להדיא אע"ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן [והגרע"א בחידושיו פליג ע"ז וכן ביררנו שם בסימן ל"ב להלכה וע"ש שביררנו שבאיזה דבר גם הגרע"א מודה להפמ"ג]. בד"א באלו וכדומה להן שעל ידי שחסר להם איזה דבר לא נדמה על ידי זה תמונתם לאות אחרת אבל יו"ד של צד"י שאין נוגעת להנו"ן שלו ונראה עי"ז כיו"ד נו"ן או חי"ת שברגל שמאלו יש הפרש דק בין הרגל להגג ונראה כה"א אז אפילו אם אירע שהתינוק קראה להאות כצורתה הראויה לה אין מועיל תיקון משום שלא כסדרן. ודע דדעת הפמ"ג בזה דאפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא והתינוק קראה ג"כ לאות לא מהני תיקון. ועיין בסימן ל"ב שביררנו שם דעכ"פ בשעת הדחק יש להקל בזה דמהני תיקון: כתב עוד הפמ"ג כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מושך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וא"ו צריך למחוק הוא"ו ואף דעי"ז יהיה התיבה כשני תיבות ימשוך הבי"ת ואע"פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי"ת עליה אבל ודאי אם עשה בי"ת מתחלה כצורת נו"ן כפופה ואח"כ משכו לבי"ת הוה שלא כסדרן וכן אפילו אם נכתב האות מתחלה כסדר ואחר כך נתקלקל מחמת איזה דבר שהוא כיון שנתבטל צורת האות כשחוזר אח"כ ומתקן הוה שלא כסדרן דבכל שעה בעינן כסדרן ול"ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה וכמ"ש בפנים באורך. ולפעמים אפילו ע"י כתיבת נקודה אחת יש בזה משום שלא כסדרן כגון שכתב רי"ש במקום דלי"ת וצריך לרבע בדיו כמ"ש בסי' ל"ב בט"ז סט"ז תו מיפסיל משום שלא כסדרן. הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה ועי"ז נתכשר האות יש בזה משום שלא כסדרן: עוד דברים אחדים מענין חק תוכות: כל מקום שנאמר וכתב כגון בתפילין ומזוזות ס"ת גט פסול בו חק תוכות ואפי' אם רק קוצו של יו"ד נגמר ע"י חק תוכות מעכב כיון דבלא הקוץ לא היה מתכשר האות עדיין [וחתימת עדי הגט בחק תוכות עיין ב"ש באה"ע בסימן ק"ל אות ך' במקון עיגון כשר אע"ג דלא כתיב בהו וכתב לכתחלה מקפידין כמו בכל הגט ע"ש]. והנה ענין חק תוכות צריך הסופר ליזהר בו מאד ועניניו ארוכין עיין בל"ב סעיף י"ז י"ח אך נקוט האי כללא בידך כי הפוך הוא משלא כסדרן ששם גורר ומוחק ומושך לא הוי שלא כסדרן וכנ"ל [גורר הוא ביבש ומוחק בלח] ובחק תוכות נהפוך הוא גורר ומוחק ומושך כל שאינו עושה מעשה בגוף האות ומשלימה עדיין הוי חק תוכות. הדמיון בי"ת שנעשית כצורתה או סמ"ך וכ"ף וכדומה שנפל טיפת דיו לתוך החלל אחר שנגמרה בהכשר ונפסד צורתה עי"ז [ואפשר אפי' התינוק קורא אותה כל שאנו רואין שאין צורתה עליה] לא מהני לגרור הטיפה ההיא דכל שנפסלה בטלה כתיבה קמייתא ועתה הוי חק תוכות דהא לא עביד מעשה בגופה כ"א ע"י חקיקה בעלמא שחקק תוך האות ואפילו מושך אח"כ הבי"ת גגה ושוליה ג"כ לא מהני דהרי בלא"ה צורתה עליה ופסולה. וגדולה מזו חי"ת במקום ב' זייני"ן לא מהני שיגרור החרטום וישארו ב' זייני"ן דמה מעשה עשה בגוף האות אבל אם צריך להשלימה אח"כ כשר ולא מיקרי חק תוכות כן מבואר באה"ע סימן קכ"ה אות ג' ומגן אברהם בל"ב אות כ"ג אבל הט"ז שם פקפק ע"ז ע"ש באות יו"ד ועי"ל בל"ב סעיף י"ז וסי"ח שמבואר שם הכל באר היטב. וגם ביארנו קצת דיני חק תוכות בכל אות ואות בפרט: עוד איזה כללים מבעל פמ"ג מדיני הקפת גויל העתקתים בסוף הקונטרס עיי"ש: צורת אות אל"ף תהיה נקודה העליונה כעין יו"ד ועוקץ קטן עליה ויהיה פניה עם העוקץ הפוך קצת כלפי מעלה ויהיה ירך היו"ד דבוק אל גג הגוף באמצע הגג ויהיה סוף הגג של צד ימין לכתחלה עקום למעלה מאחוריו קצת והנקודה שלמטה תהיה רחוקה מן ראש של הגוף כשיעור עובי קולמוס וחצי. עובי קולמוס נק' רוחב הקו היוצא מן הקולמוס כשהוא כותב.

ולנקודה התחתונה תהיה לכתחילה וכו' - וידע המעיין בקונטרס הזה דבכמה מקומות לא ביארתי בפנים וגם בשער הציון אם הדין הוא רק לכתחילה או דיעבד והיא אחת משלשה סיבות או דהוא פשוט דהוא לכתחילה או דיעבד או דיש בזה פרטים המתחלפים דיש בזה לפעמים לכתחילה ולפעמים דיעבד כגון מה שכתוב דצריך האות לעשות כה וכה כדי שיהיה יוכל להסמיך אות אצלו דפשוט דאם לא עשה כן ועי"ז נעשה הפסק בתיבה שנראה כשני תיבות דפסול ואם זה האות הוא בסוף תיבה כשר בדיעבד ועוד הרבה כיוצא בזה ולא רציתי להאריך ע"כ סתמתי הדבר או דהיה אצלי ג"כ ספק והנחתי הדבר כמות שהוא ע"כ אל ימהר האדם להקל בדבר או להחמיר ולהפסיד לאחרים אם לא שימצא ראיה ברורה:

ואין להקל - כ"כ הפמ"ג אמנם מדברי רי"ו [הבאתיו באות כ"ף] מוכח דהעיקר תלוי בלמטה וע"כ נראה דאם התינוק קוראה כהלכה אפשר דיש עכ"פ להקל להוסיף דיו לתקנה בתו"מ ואין בזה משום שלא כסדרן:

ורגל ימין דק - הנה מדברי הגר"ז משמע דהוא רק לכתחילה ולפי מה שכ' בב"י באות זה הטעם לזה עי"ש לכאורה הוא לעיכובא דהא הברייתא סיימה על הכל דיגנז עי"ש בשבת בגמרא ואולי אפשר דבזה לבד שירך ימין יורד למטה יותר מירך שמאל יש היכר בין הגימ"ל לצדי"ק דלא כב"ש ולפ"ז יורד למטה יותר מירך שמאל הוא לעיכובא ולכן לא הזכיר הגר"ז שם לכתחילה ואעפ"כ לדינא הכל צ"ע דלפי פירוש הרא"ש שם בהלכות ס"ת על הברייתא זו עי"ש [וע"ש ברש"י על ברייתא זו] אין שום ראיה דצריך לדקדק בזה אך לכתחילה בודאי צריך ליזהר בזה מפני אידך רבוותא כמו שכתב הב"י כעין זה באות אל"ף:

וגם לא יהיה עקום - ובדיעבד אם היה עקום צ"ע בזה עיין בב"י הטעם ממש"כ בגמרא מ"ט פשטא כרעא דגימ"ל לגבי דלי"ת דכה"ג מ"ש בגמרא שם מ"ט פשטא כרעא דדלי"ת לגבי גימ"ל הוא רק לכתחילה [וכמו שיתבאר בביאור הלכה לקמן] ועכ"פ תיקון מהני בזה אפילו בתו"מ וכן אם ירך השמאל שוה לרגל הימין דומיא דמה שהקיל הפמ"ג באות כ' פשוטה שעשאו מרובע ע"ש:

ולכתחילה צריך שתהא הרגל פשוטה וכו' - מקור לזה בב"י מהא דשבת ק"ד מ"ט פשטא כרעא דדלי"ת לגבי גימ"ל וכו' ונ"ל דזה רק לכתחילה מהא דאמרינן שם הגיה אות אחת חייב כגון דנטלו לתגא דדלי"ת ועשאו רי"ש ובעירובין י"ג ע"א דילמא יתיב זבוב וכו' עי"ש ואולי יש לדחות דרי"ש כשר בדיעבד אף אם היה רגלו פשוטה וא"כ ליכא ראיה ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בדיעבד מהנ"ל בסימן ל"ב סט"ז בט"ז עי"ש ובקיצור כללי שלא כסדרן שהעתקתי זה מפמ"ג עי"ש:

ואם - דע דהספק אינו רק לפי מה שביררנו בסי' ל"ב סכ"ה בבה"ל להלכה כדעת הגאון רע"א דתיקון מועיל באות שאינו נראה כשתי אותיות אפי' בניכר ההפרדה [דלדעת הפמ"ג אין תיקון מועיל בזה בתו"מ] כגון ביו"ד האל"ף שאינו נוגע להאל"ף אף דהיו"ד בפ"ע שם אות אחר עליו מ"מ כיון דיתר האות זה אין שם אחר עליו מועיל זה ג"כ להיו"ד דלא יקרא עליו שם יו"ד אלא שם אל"ף עליו וכמו שזכר שם הפמ"ג ג"כ את עצם הסברא הזו [ורק לשיטתו אין מועיל זה כ"א בלא ניכר ההפרדה להדיא] וביררנו שם ג"כ דאם החטוטרת למעלה בראשו אינם נוגעים זה לזה והיה ניכר ההפרדה אין מועיל תיקון משום דנראה כשני זייני"ן ולא אמרינן דהחטוטרת יציל את האות שיקרא על ידי החטוטרת עליו שם חי"ת עדיין ע"כ אפשר דגם בזה עדיין אין תמונת חי"ת עליו משום דאין דבוק מצד אחד להזיי"ן או אפשר דבזה דהחטוטרת למעלה אין נפסק באמצעו שם חטוטרת עליו ומציל על הזיי"ן שתחתיו שלא יקרא עליו שם זיי"ן וכנ"ל ביו"ד האל"ף וצ"ע:

ולא יהיה כפוף הרבה - ומה נקרא כפוף הרבה משמע מברוך שאמר בא"ב א' אם נוגע בקרקע הטי"ת וכן משמע מספר האגור אך צ"ע דא"כ מה זה שכתב הב"י הטעם דבזה ידמה לגמרי לפ"א והובא לשון זה בס' התרומה והגה"מ [היינו בחצי הצד שמצד ימין דאף שמצד השמאלי והוא הזיי"ן מוכח שאינו פ"א שיטתם הוא דאם האות במקצתו נדמה לאות אחר אין זה כתיבה תמה וכה"ג הוא כל שיטת ס' היראים על הברייתא זו באלפי"ן עייני"ן וכדומה עיי"ש ומעשה רקח בשם מהראנ"ח בסימן א' והרבה חולקין על סברא זו ואכ"מ להאריך] הלא בפ"א כתבו הב"ש והאגור וכן נפסק הדין לקמן דאם נגעה הנקודה באיזה צד בפנים פסולה וא"כ אדרבה אם לא יכפפנה כ"כ יהיה דומה יותר לפ"א אלא ודאי דאף אם אין נוגע בקרקע הטי"ת כל שכפוף הרבה אסור וה"ה אם נוגע דעכ"פ דמי במקצת לפ"א ובזה ניחא לי מה שהשמיט הב"י והלבוש וכל מפרשי השו"ע לבאר זה דאי הוה ס"ל להא דהב"ש לא היו שותקין מלבאר זה ולא לכתוב סתם כפוף הרבה. עוד ראיתי לבאר במקצת הדין לענין דיעבד דהנה ראיתי בדברי הגר"ז כתוב ולא יהיה כפוף הרבה לכתחילה משמע דבדיעבד מותר ובספר לדוד אמת ראיתי שכתב וז"ל לא יכוף הרבה האות ט' לתוכה פן ידמה לגמרי לפ"א שאם תגע הקוץ שלה בגופה בפנים פסול והנה אם נאמר דהגר"ז מפרש כפוף הרבה כהב"ש הנ"ל דבר זה במחלוקת שנוי הגר"ז מכשיר ולד"א פוסל. אמנם עיקר דינא לענין דיעבד בין אם נפרש כפירושינו הנ"ל ובין להב"ש והאגור צ"ע לפי מה שכתב בספר היראים והתרומה והגה"מ דבזה ידמה לגמרי לפ"א וכתב שם בספר היראים והתרומה בהדיא דזהו כונת הברייתא שלא יעשה טתי"ן פאי"ן וכו' והלא על כולם סיימה הברייתא דיגנז [וכדמוכח שם בגמרא] אכן לפי מה שכתב הרא"ש בהלכות ס"ת בענין זה בשם ר"ת וז"ל וכן טתי"ן פאי"ן שאע"פ שאין דומין לא בכתיבתן ולא בקריאתן כתב ר"ת שתהא צד ימין של טי"ת כפוף ואם תהפך אותה על צד שמאלה יראה פ"א אין שום ראיה לכאן דכוונת הברייתא להשמיענו דאף שהטי"ת דומה באיזה צד לפ"א אפ"ה לא יעשנה פ"א אבל לענין כפוף מעט והרבה לא השמיענו מהברייתא דבר וא"כ מנין לנו לאסור ועוד ראיה גמורה שהרא"ש אין סובר כלל הך נ"מ דכפוף הרבה שהרי שם בהלכות ס"ת העתיק כמעט כל לשון התרומה וד"ז השמיט ש"מ דלא ס"ל וכן הטור ורי"ו לא הזכירו כלל ד"ז רק כתבו סתמא שיהא כפוף. העולה מדברינו דכפוף הרבה תלוי במחלוקת דלדעת התרומה והיראים והגה"מ פסול אף בדיעבד ולדעת הרא"ש והטור והרי"ו מותר וכיון דהוא מילתא דאורייתא צריך להחמיר וא"כ לפי פירושנו הנ"ל דכפוף הרבה מקרי אף בלא נגיעה למטה יאסר בכל גווני אמנם קשה מאוד להחמיר בדבר בדיעבד נגד הב"ש והאגור דמשמע מהם דמותר בלא נגיעה אבל לכתחלה נ"ל דצריך לתקן במקום דאפשר דהיינו ס"ת אם נמצא כן בעת הקריאה אין להוציא אחרת עבור זה ויסמוך על המכשירים אבל אח"כ ימחוק הט' עד שיבטלנו מצורת אות ויתקננו דאל"ה מיפסל משום ח"ת ובתו"מ דשלא כסדרן פסול יסמוך בזה על המכשירים הנ"ל. ואם נגעה הכפיפה בקרקע הטי"ת אף בתו"מ פסול וכדעת לדוד אמת הנ"ל דאין להקל נגד התרומה והגה"מ הנ"ל ואפשר דגם הרא"ש בזה מודה דפסול מטעם דנשתנית צורתה בזה ואפילו אם הראוה לתינוק וקראה טי"ת הלא אינו מוקף גויל באותו מקום וכדלקמן באות שי"ן בסופו אלא דמשום זה לחוד היה מהני גרירא לחודא באותו מקום משא"כ להתרומה והגמ"מ דזהו בכלל טתי"ן פאי"ן בכל גווני צריך לבטל האות מצורתו וזה לא יצוייר בתו"מ וכנ"ל:

גם צ"ל להיו"ד תג קטן מלמעלה וכו' - ולענין דיעבד משמע בלבוש דיש להקל אך לענ"ד צ"ע דבב"ש בא"ב הראשון מוכח בפירוש דלר"ת שוה לענין פסול הקוץ התחתון והתג העליון ומה דנקט המשנה אפילו קוצו של יו"ד מעכב ולא נקט התג אפשר דלרבותא אף שהוא קטן מהתג כדאיתא בב"י וגם הלא ברא"ש בהלכות ס"ת וכן בהגה"מ ובסה"ת לא פסיקא להו וכתבו דיכול להיות דקוצו של יו"ד היינו התג העליון עי"ש ועכ"פ נראה אף אם נימא דאינו מעכב בדיעבד לענין שיקרא פסול אבל לכתחלה בודאי צריך לתקן אף אם מצא כן בפרשיות ישנים וכ"ש בעוקץ שמאלי דחייב לתקן ולא לחזור ולהניחן כן בבתים:

יגרור כל העוקץ וכו' - תמיה לי הלא כיון דנראית כחי"ת נשתנית צורתה ונפסלה וא"כ אכתי ה"ל חק תוכות ואין לומר דכיון דחסר עדיין עוקצה אינו אות ונכשרה במה דמשלימה ע"י כתיבה זה אינו רק לר"ת דהקוץ מעכב אבל לרש"י דכשר בלא עוקץ נעשה האות ע"י גרירה לבד ודילמא הלכה כרש"י דהלא דינא דר"ת לא ברירא כ"כ להפוסקים [עיין בנו"ב מ"ת בסי' קי"ג דמכשיר בדיעבד בלא עוקץ שמאלי] ורק להחמיר צריך לחוש לדבריו ולא להקל וא"ל דקמיירו דלא נראית כחי"ת קטנה ממש רק דמספקא להו בחי"ת קטנה ותינוק קוראה ליו"ד א"כ יועיל זה לבד בלי גרירה כדפסק הטור בכל אות שיש ספק ואמאי כתבו דלא מהני קריאת התינוק [וצריך לעיין בגוף התשובה] ע"כ הנכון כדעת הי"א המובא בפנים:

אם התינוק וכו' אפשר וכו' - מה שכתבתי בלשון אפשר אף דבכ"ף פשוטה כתב הפמ"ג ד"ז יש לחלק דשם אריכתו מוכיח על צור משא"כ בזה. ואעפ"כ נלענ"ד להקל בשעת הדחק דהלא לפי לשון הרא"ם המובא בב"י באות נו"ן שכ' דכל הכפופות צריכות להיות עגולות למטה וכו' משמע דכלל בזה נמי כ"ף כפופה וא"כ משמע דעיקר ההיכר הוא ע"י עיגולה שלמטה וכן משמע מלשון הד"מ המובא באות ז' בסופו ובפרט שכתב הב"י באות פ' דבכתיבה אשורית נהגו לכתחלה לעשות לכ"ף זוית מלמעלה א"כ איך נאמר דלדידן אפילו תינוק קוראה לאות לא יועיל בזה תיקון משום דאין לה עיקר צורתה. ועוד נ"ל ראיה לזה דעיקר ההיכר תלוי בלמטה מרבינו ירוחם שפירש על הא דאיתא בשבת שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן היינו שיזהר הסופר בעוקץ שאחורי הבי"ת למטה לצד ימין שלא יראה כ"ף א"כ ממילא נמי פשוט דצריך לפרש כפי"ן ביתי"ן נמי כי האי גווני אצד מטה וכל דברי רי"ו איתא ברא"ש בהלכות קטנות עי"ש אלא שהוא ביאר לנו דקאי אצד מטה ועכ"פ ע"י תינוק ובהוספת דיו יש להקל:

אם האריך גגה וכו' - הוא לשון הדה"ח בהלכות קה"ת ולא הזכיר כלל שיעור דכפלים משום דס"ל דגם בכ"ף הוא רק למצוה [ולזה ציין עי' בד"מ ועיין במרדכי דאכל אותיות אמרן דהוא רק לכתחלה] וכן מוכח בלבוש בסי' ל"ו ועיין בחידושי רע"א בסי' ל"ב סכ"ה ודלא כהט"ז ביו"ד בסימן רע"ג והש"א שהחזיק בדבריו להחמיר בלא היה כפלים ברגל מן הגג אפילו דיעבד. ודברי הדגמ"ר בסימן ל"ב סקכ"ו במ"א שהחמיר ג"כ בזה אפילו דיעבד מחמת דמוכח כן בב"י בסימן ל"ו נפלאים ממני דהמעיין שם באות ך' בא"ב שני יראה להדיא דלא הזכיר פסול רק באם האריך גגה יותר מרגלה אבל בזה לא כתב רק דצריך להיות כפלים והכונה למצוה אח"כ מצאתי בספר ברכת מים להגאון בעה"מ סדר הגט שבאה"ע שכתב ג"כ בהדיא דלא החמירו רק באם האריך גגה יותר מרגלה אבל לא במחצה על מחצה עי"ש א"כ משמע דכ"ש דכפלים לא הוזכר רק למצוה:

ונהגו הסופרים כדעה זו - ועיין ג"כ בפמ"ג שכתב דמה שאמרו ביריכו של ה"א הימיני אם יש בו כמלא אות קטנה והוא היו"ד כשר נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' למ"ד וכו' אם נשאר מירך הימין כיו"ד די בכך ונ"ל שבלמ"ד כוונתו לענין קו התחתון הזה שאפילו אם לא המשיכו מלמטה דק כיו"ד די דא"ל שכוונתו להקל אפילו בקו העגולה האמצעי שמצד ימין א"כ אין בו תמונת למ"ד כלל:

כמו כ"ף וא"ו - הכל כתבתי ע"פ המבואר בב"י וכל הפוסקים האחרונים ולאפוקי מהפמ"ג שכתב דתמונתו הוא כמו נו"ן וא"ו כי אין מקור לזה ואפשר דטעמו מסעיף י"ח שכתב המחבר יגרור החרטום עד שתשאר כצורת נו"ן כפופה וג"ז אינו ראיה דאפשר דשם דלא איירי המחבר בדיני כתיבת האותיות לא דקדק לכתוב לפי הנהוג לכתחלה למצוה כיון דאפילו נו"ן וא"ו כשר לכו"ע או דתפס שם לפי מנהג הספרדים שאין ממשיכין הקו שלמעלה עד כנגד מושבה התחתון כמ"ש בספר לדוד אמת א"כ הוא דומה לנו"ן וא"ו וזהו מש"כ שם בס' לד"א דלדידהו המ"ם דומה לטי"ת ובטי"ת כבר ידוע מה שכ' הר"ח דדומה לנו"ן וא"ו וכמש"כ בב"י באות נו"ן אבל לפי מה שאנו נוהגין די בגרירה עד שישאר כצורת כ"ף. תדע דבלבוש וכן באה"ע בסופו בסדר גיטין שסידר מהרמר"י כתוב יגרור עד שתשאר כצורת כ"ף כפופה ומה שכתב שם בט"ז כי המ"ם הוא בב' כתיבות כנו"ן וא"ו כבר תפס עליו בזה הבית אהרן:

ויגיע עד כנגד מושב התחתון - ובדיעבד אם לא הגיע עד למטה ותינוק קראו למ"ם צ"ע דאפשר דזהו אינו מעיקר צורת האות רק לכתחלה:

יגרור המותר - ומ"מ אם המשיכה כ"כ עד שהתינוק לא הכיר להאות עי"ז לענ"ד צ"ע אם מהני גרירה עיין רמב"ם פ"א מהלכות תפילין הלכה י"ט ואפילו את"ל דבה"א באופן זה ג"כ כשר שם שאני דעיקר תמונתו כן לכמה ראשונים וכנ"ל:

הניח הפמ"ג בצ"ע - וחכם אחד מחכמי הזמן הביא ראיה לדברי המכשירין בזה מהא דאמרינן בשבת ק"ד ע"ב נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ולפיר"ח [הובא בהגמי"י ובב"י באות זה] קאי זה על אות ט' דנתכוין לכתוב טי"ת ולא הדביק הירך לצד שמאל [כן איתא בהגהמ"י וטה"ד בב"י שכתוב ימין] ונעשה נו"ן זיי"ן וא"א דלעיכובא הוא אפי' בדיעבד דאין עליו שם נו"ן כלל אמאי חייב בזה בשבת שתים הלא הנו"ן שבטי"ת זה מסתמא עשהו כשאר טי"ת שאין ממשיכין צואר הנו"ן כ"א מצדו ולא מאמצעו ולענ"ד יש לדחות דבלא"ה לפי המסקנא דגמרא שם דמסיק הא דבעי זיוני וכו' ע"כ אנו מוכרחין לומר דהברייתא זו מיירי דעשה להטי"ת הנו"ן שבה זקוף למעלה וגם מזויין ודלא כמו שאר טיתי"ן דצריכה להיות הנו"ן שבא בלא זיון וגם כפוף מעט לתוכה כמו דמסקי הפוסקים א"כ נוכל לאמר גם כן דמיירי שעשה להנו"ן שבטי"ת זה משוך מאמצע ראשו כמו נו"ן ממש ולא כשאר טי"ת ולהכי חייב גם משום נו"ן שבו. ולענין תיקון לנו"ן כפופה שעשה ראשו כצורת וא"ו עיין במש"כ בפנים דמהני תיקון אפילו בתו"מ דלא שייך בזה חק תוכות כיון דאין מתכשר ע"י גרירה לחוד ולא שייך בזה שלא כסדרן דצורתן עליה מיקרי דהכל מורגלין בנו"ן כזה ואמינא לה מהא דכתב הפמ"ג באות כ"ף פשוטה שעשהו למעלה מרובע דאפילו להפוס' הפוסלים דס"ל דאין לחלק בין הפשוטה להכפופה אפילו בדיעבד מודו דמהני הוספת דיו לעשותו עגולה אפי' בתו"מ ואין בזה משום שלא כסדרן דצורתה עליה מיקרי דהכל מורגלין בכפי"ן כאלו א"כ פשוט דה"נ בנו"ן כפופה דמהני תיקון כיון דאפילו בלא תיקון נמי הכל קורין אותה נו"ן. ובאמת ק"ו הוא הכא מהתם דשם מה שהכ"ף כפופה צריכה להיות עגולה גמרא מפורשת היא בשבת ק"ג ע"ב ואל"ה אין תמונתה עליה וא"כ להפוסקים דס"ל דאפילו בכ"ף פשוטה שעשאו מרובע יש לפסול אפילו בדיעבד דאין לחלק בהתמונה בין כפופה לפשוטה כיון דשניהן שם כ"ף עליהן היה נראה לן לכאורה דע"י הריבוע אבדה צורתה דתו אין שם כ"ף עליה ואפ"ה כתב הפמ"ג דמהני תיקון דמיקרי עדיין צורתה עליה כיון דהכל מורגלין בכפי"ן כאלו וא"כ כ"ש בענינינו דאפילו בנו"ן פשוטה שהחמיר הר"ן עכ"פ אין לנו מקור מהגמרא דלא ליהני תיקון באם עשאו למעלה כצורת וא"ו עאכ"ו אין לנו להחמיר בצורת נו"ן כפופה אם עשאו למעלה כצורת וא"ו דלא ליתהני תיקון כנ"ל פשוט. ומ"ש שיגרור קצת דאם יגרור הרבה יאבד תמונתו וכשיתקן אח"כ יהיה בזה שלא כסדרן. ומ"ש ואח"כ יוסיף עליו דיו דאם יעשה בהיפך ויהיה רחב הרבה אפשר דעי"ז יקרא אבד עיקר תמונתו דאין הכל מורגלין בכזה ולא יועיל אח"כ מה שיגרור מצד שמאל. ודע עוד דלדעת הפמ"ג דמחית לתרוייהו בחדא מחתא אפילו לענין דיעבד אלמא דס"ל דאין לחלק בין פשוטה לכפופה כיון דשניהן שם נו"ן עליהן [ותדע דבכ"ף פשוטה שעשאו מרובע נמי מצדד כהפוסקים דס"ל אפילו בדיעבד פסול] א"כ לדבריו יש נמי לומר כה"ג במ"ם פתוחה אם עשאו למטה ג"כ עגולה דיש לפוסלו אפילו בדיעבד מטעם זה כיון דשניהן שם מ"ם עליהן ובמ"ם סתומה ודאי פסול דהוי בכלל ממי"ן סמכין א"כ ה"נ בפתוחה וצ"ע לדינא. ותיקון מהני בזה אפילו בתו"מ דבלא"ה ג"כ עדיין עיקר צורתה עליה:

ויריכה הימנית וכו' כ"ף כפופה - ובדיעבד נראה אפילו כפוף מעט די עיין בב"י וכן משמע דעת רש"י בשבת ק"ד ע"א ד"ה ליעול בהך עי"ש וכן משמע מרבינו ירוחם והאגור שכתבו שיאריך רגל הקו"ף שלא ידמה לה"א מכל זה משמע דפתוח למטה ועכ"פ כפוף מעט די. ועיין בספר בית אהרן שהביא בשם הרדב"ז שעיקר צורתה רי"ש נו"ן והאריך שם בענין זה וסיים בזה הלשון ונראה שצורתו כמו רי"ש רק שתהיה הקצה של רי"ש עקום לשמאל כמו למ"ד וכן נראה מספר מגן דוד להרדב"ז ולצאת ידי הכל יעשה למטה כפוף כעין כ"ף וכן נהגו לא כמקצת סופרים שעושים צורתה כמו עיקום של למ"ד כזה ק וזה לא כחד וקוצץ בנטיעות רק כמ"ש עכ"ל: