{א} החוטין - לשון הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפילו פסוקים ושזורים פסולים דטרח איניש לעשות חוטין כעין ציצית וא"כ שמא לא נעשה לשם ציצית. והמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו אח"כ עכ"ל המ"א והגר"א בביאוריו בסימן ש"א כתב דהדין הוא עם הרמב"ם כמו שכתב בראשונה עי"ש:

{ב} טויין לשמן - והוא ד"ת דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך:

{ג} להקל בניפוץ - דמה דכתיב תעשה לך היינו מטוייה ואילך שאז היא עיקר עשיית הגדילים ועיין בפרישה בשם מהר"ל מפראג שמסכים דלכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה:

{ד} שיאמר - בפירוש לא במחשבה בעלמא ואפילו בדיעבד צ"ע אי מהני מחשבה ועיין בסימן ל"ב ס"ט וי"ט ובחידושי רע"א שם:

{ה} בתחילת - ודי בזה אפילו ליומא אוחרא דסתמא תו לשמה קאי דכל העושה ע"ד ראשונה עושה אם לא כשאמר אח"כ בפירוש שהוא עושה שלא לשמה:

{ו} הטווי - ואם טוה מעט ואח"כ אמר לא מהני למה שנטווה כבר דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם בתחלה ג"כ חשב שיהיה לשמה אך שלא אמר בפירוש נ"ל דיש לצדד להקל בזה דס"ס הוא:

{ז} שיאמר לאשה - ר"ל בתחלת הטוייה לבד. וה"ה אם האשה בעצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני וגם נאמנת על כך שאמרה משא"כ בעו"ג וחש"ו שאינם נאמנים. מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו מותר לטוות ומהימן כשאמר שטווה לשמה וכ"ש אם הוא עובר רק על שאר עבירות לתיאבון אבל מומר להכעיס אפיקורס הוא לכל התורה כולה ובודאי אדעתא דנפשיה עביד לכו"ע:

{ח} עו"ג - וטווית חש"ו אם מהני כשישראל גדול עומד על גבם ומלמדם לעשות לשמה עיין בסי' ת"ס בב"י שיש פלוגתא בזה ועיין בבה"ל שביארנו הסכמת אחרונים בזה:

{ט} עומד על גבו - עיין בבה"ל שכתבנו דדוקא אם הטוויה אינה נמשכת כ"כ אבל אם הטוויה נמשכת זמן הרבה אז נראה דאפילו להרא"ש לא מהני במה שלימד לעו"ג בתחלת הטוייה שיעשה לשמה וכ"ש אם הפסיק בהטוייה ואח"כ לזמן אחר התחיל לחזור ולטוות בודאי כו"ע מודים דאדעתא דנפשיה עביד ופסול:

{י} פסול - ס"ל דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שהישראל מצווהו שיעשה לשמה:

{יא} להרא"ש כשר - ובשעת הדחק כשאין לו ישראל שיטווהו לשמה יש לסמוך ע"ז אבל בלא"ה לא כי בביאור הגר"א כתב שדעת התוספות והמרדכי ג"כ כהרמב"ם:

{יב} ונוהגין שיסייע וכו' - וכ"ז להרא"ש אבל להרמב"ם לא מהני כ"ז ועיין באחרונים דמסקי דמנהג זה הוא על צד היותר טוב אבל בדיעבד כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה ואם אין הישראל עומד ע"ג לצוותו לא מהני הסיוע לכו"ע דקי"ל מסייע אין בו ממש:

{יג} וצריכין - אחוטי ציצית דעלמא קאי ולא אטוואן עכו"ם דשם לא מהני להפוסלין אפילו אם שזרן אח"כ ישראל לשמן:

{יד} שזירה - היינו שיכפלם אחר הטווייה לשנים וישזרם ואם כפל כל חוט לשמונה ושזרו ג"כ לית לן בה. וטעם להשזירה דתנא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה ציצית כמות שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור [פי' כעין משכן דהוי שזור א"נ דסתם פתילה היא שזורה] אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ועיין בביאור הלכה:

{טו} לשמן - דמטוויה ואילך הוא הכל בכלל עשייה דקי"ל דצריך לשמה וכתב המ"א דאף בדיעבד מעכב אם לא היו שזורין לשמן וכן משמע מביאור הגר"א ויש מקילין בדיעבד אף בלתי שזירה ועיין בבה"ל שביארנו דאין לסמוך ע"ז אך אם השזירה היה סתמא יש להקל בדיעבד כיון דהטוייה היה לשמה וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה:

{טז} ונעשו י"ו - פי' שנתפרק כל השמונה חוטין ולרבותא דרישא נקטיה אבל ה"ה אם נתפרק ב' חוטין ונעשו ארבעה ג"כ בעינן שישתייר כ"ע דאל"ה פסול דהוי כמו שנחסרו לו ב' חוטין בציציותיו דפסול אם לא דקדק בשעת עשייה שיהיה לעולם ד' ראשים מצד אחד וכדלקמן בריש סימן י"ב:

{יז} כדי עניבה - ואע"ג דיש פוסלין אם נפסקו כולן אפילו נשתייר כ"ע כמ"ש סימן י"ב מ"מ בשזירה סמכינן אדיעה ראשונה דהלכתא כוותה כמו שפסק שם [מ"א ופמ"ג עיי"ש]. ודע עוד דהשו"ע מיירי דוקא בשזור כל חוט לשנים אבל אם כפול ושזור לארבעה או לשמנה כמו שמצוי בזמנינו ונתפרקו לי"ו אפילו אם לא נשתייר כ"ע כשר דהא עכ"פ נשארו החוטין שזור לשנים. ולענין בל תוסיף עיין בביאור הלכה:

{יח} טוב לקשור - וי"א דאדרבה יותר טוב שלא לקשור ונכון להחמיר אם הם שזורים יפה דלא שכיח שיתפרקו [ממ"א בס"ק כ"ג ופמ"ג עי"ש]:

{יט} מד' גודלים - ומדידת הגודל בכל מקום הוא של אדם בינוני. ומודדין אותו בפרק העליון במקום הרחב באמצעו [ועיין בשע"ת] ועיין במ"א ובש"ך רע"ב שהביאו בשם הרמב"ם דשיעור גודל הוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח:

{כ} וכן נוהגין - וכן פסק הלבוש וא"כ לא יפה עושין המוכרין שמצמצמין במדת אורכן וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כי אף דמן התורה די בכל שהוא מדרבנן בעינן שיהיה י"ב גודלין אחר הקשירה מלבד מה שמונח על קרן הבגד ויש להזהירם על כך [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

{כא} שיעור - ור"י היה נוהג לעשותו ארוך יותר כדי שאם יפסק קצת ג"כ ישאר בו כשיעור:

{כב} יהיה וכו' - ואם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת מלבן. וצריך לראות שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה והקשירה כמו שכתב רמ"א ואפילו זה החוט הארוך אחר שיכרך ישאר י"ב גודלין:

{כג} הגדיל - קראו גדיל על שם העתיד שנעשה גדיל אחר שנכרך עליו וזהו שכתב רמ"א אח"כ היינו החלק וכו' ר"ל שמתחלה הוא חלק בלא גדיל ואריגה ועי"ז החוט נעשה גדיל. יד אפרים:

{כד} לאחר שנקשר - ומשום הקשירה שעושין בגדיל מתקצר ובעי אצבע יתירה דהיינו י"ג גודלין מלבד מה שמונח על הבגד ואפילו בדיעבד מעכב והעולם מקילין בזה וראוי למחות בידם:

{כה} אין עושין - ואפילו בדיעבד פסול [ט"ז ופמ"ג]:

{כו} שהאורג משייר - אין להקשות דבלא"ה יש פסול דלא נטוו החוטין לשם ציצית יש לומר דמיירי אפילו היכי דמתחילה טוו החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהם בגד ואפ"ה פסול משום ביזוי מצוה [ט"ז] ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל וא"כ כל מיני צמר שהם גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית [מ"א]:

{כז} להם משלהם - נראה פשוט דה"ה אם לקח הציצית בהקפה והמוכר עייל ונפיק אזוזי וזה אינו רוצה לשלם לו דמדינא אינם שלו כדאיתא בחושן משפט סי' ק"צ ע"ש וכל כי האי גונא א"כ לא יצא מן הדין בהציצית ועיין בבה"ל:

{כח} ודוקא וכו' - ואז אפילו נתיאשו הבעלים פסול דיאוש לא קנה ואפילו אם לא היו החוטין שזורין והוא שזרן מכל מקום לא חשיב עי"ז שינוי דלא נשתנה שמם עי"כ [פמ"ג]:

{כט} שגזל החוטין וכו' - עיין במ"א סק"י ולדבריו הג"ה זו חולק על המחבר דס"ל דהקרא מיעט אפילו אם עשה החוטין מצמר הגזול:

{ל} כשרים - הט"ז מבאר דאיירי הרמ"א היכי דהוי יאוש ג"כ וקניא ביאוש ושנוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין אבל המ"א כתב דמדסתם הרמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר דקניא בשינוי מעשה וכן משמע מהגר"א בביאורו דהטעם הוא משום שינוי מעשה עי"ש. ואם גזל חוטין ומכרן לאחר לפני יאוש לא יצא השני בהציצית דשינוי רשות בלא יאוש לא קנה ולא קרינא ביה ועשו להם [פמ"ג] ואם אחר שבא ליד השני נתיאשו הבעלים עיין בח"מ בסי' שנ"ג ס"ג דיש דעות בזה. ואם נתיאשו ואח"כ מכרן קנה השני את הציצית ואף לענין ברכה משמע מהמ"א בסימן תרמ"ט סק"ב דיוכל לברך בזה ואין בו משום מצוה הבאה בעבירה כיון שהוא לא גזל וכן פסק המחצית השקל אכן הפמ"ג שם בשם הלבוש מחמיר בזה וגם הט"ז בסימן כ"ה והגר"א שם מחמירין בזה:

{לא} לעשותן - ר"ל להטיל הציצית אלו בבגדו משום מצוה הבאה בעבירה ועיין בבה"ל:

{לב} סימן תרמ"ט - דפסק שם דאין יכול לברך עליו ועיין בש"ת ובבה"ל:

{לג} חוטין שאולין - פי' כל לשון שאלה משמע שיחזיר לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה נתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה וקרינא ביה משלהם:

{לד} וכדידיה דמי - אבל אם שאלם לו אדעתא שיחזירם לו בעין לא יברך עלייהו די"ל שהשאילם לו למלאכה אחרת אבל אם השאיל לו ציצית מתוקנים כעין שלנו שהם שזורים ופסוקים מותר לתלותם בטליתו ולברך עלייהו דבודאי נתנם לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש בסימן י"ד לענין טלית [מ"א]:

{לה} צמרה וכו' - אף דדבר הנעבד אינו אסור אלא לקרבן אבל להדיוט שרי מ"מ אסור למצות ציצית הואיל וצרכי גבוה הוא מאיס כלפי גבוה הואיל דלא אישתני כ"כ דעדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ במשתחוה לפשתן נטוע דהוי כעץ וכיון שעשאו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו:

{לו} פסול - עיין בסימן תקפ"ו במ"א ס"ק ו' דמסיק דלפי דעת המחבר שם האי פסול אינו רק לכתחלה משום דמאיס אבל בדיעבד יצא וכן כתב הגר"א בסימן זה דלענין דיעבד במחלוקת שנויה:

{לז} לציצית - כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ובספר בני חייא כתב להיפך דמה שגדל אחר שנעבד מותר [ובבה"ט כתב דגם הט"ז סובר כן לקמן בסימן תרמ"ט סק"ה ועיי"ש בא"ר ובפמ"ג]:

{לח} נטוע - אבל לפשתן שהוא נעקר אז נאסר אפילו להדיוט כדין ע"ז ותקרובתה ואינו מועיל לו שינוי שכל שאתה מהייה ממנה הרי היא כמוה:

{לט} יעשה נקב - כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה:

{מ} באורך - עיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ב מה שכתבנו שם:

{מא} לא למעלה מג' - דלא מיקרי כנף הבגד אלא בגד והתורה כתבה על כנפי בגדיהם ועיין בב"י שכתב דג' אצבעות בצמצום מותר להרחיק ולעשות אח"כ הנקב שם והרבה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דמכיון דהוי ג' אצבעות תו בגד מיקרי ולא כנף וע"כ יש לזהר לעשות שיתחיל הנקב תוך ג' אצבעות. כתב המ"א אם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתקפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול דהרי עכ"פ יש בהכנף שיעור בגד. וכן אם עשה הנקב למעלה מקשר אגודל וע"י הקשירה נתקפל הבגד עד שהוא פחות מקשר אגודל כשר כיון שיש עכ"פ השיעור בהכנף:

{מב} היינו גודלין - עיין לעיל סקי"ט ועיין בארה"ח דמסיק דלכתחלה יותר טוב למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה ועיין בבה"ל:

{מג} שאינו נקרא כנף - ומעכב אפילו דיעבד. ואפילו אם לאחר שעשה בו ציצית ואפילו רק חוליא אחת חתך בנקב שיתלו הציצית למטה אפ"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל חתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי ג"כ תעשה ולא מן העשוי. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל מן הטלית ראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם:

{מד} ולא למטה וכו' - ומעכב אף בדיעבד ונ"ל שמקום הנקב יהיה ג"כ למעלה משיעור זה ואולי זה ג"כ מעכב אף בדיעבד ועיין בבה"ל:

{מה} מכשיעור וכו' - פשוט דזה ג"כ משערינן באדם בינוני:

{מו} עד הציפורן - מקום השוה לבשר:

{מז} ביושר - פי' משפת הבגד מודדים ביושר הג' אצבעות וכן השיעור דקשר גודל בין באורך ובין ברוחב כדלקמן בסוף ס"י ואין מודדין השיעורים באלכסון שע"י האלכסון מתמעט המדידה לערך ב' חומשין [ב"י]:

{מח} ונתקו וכו' - וה"ה אם נקרע בהנקב עד שעי"ז לא נשאר בו כשיעור ואפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה עם הקשר וכבסמוך:

{מט} מחוטי הערב - וממילא נתמעט אורך הבגד עי"ז ולפי מה שיבואר בסמוך ה"ה אם נתמעט הבגד ברחבו:

{נ} בשעה - וקרא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לא הקפידה תורה אלא שבשעת עשיה יהיו על הכנף ולא אח"כ. והיינו דוקא אותן הציצית שנתלו בהכשר אבל אם רוצה להטיל בו ציצית אחרות דהוי עשייה חדשה פסול עד שיתפור מתחלה כדלקמן בסימן ט"ו עי"ש:

{נא} פחות מכשיעור - אף דבדיעבד כשר מ"מ טוב לעשות כן כדי שלא יבואו הרואים לומר שהוא פסול דכו"ע לאו דינא גמירי [ב"י]:

{נב} י"א שתוך וכו' - דס"ל דעיקר שם כנף שייך על שפה התחתון של אורך הבגד לא על רוחב הבגד. רוחב הבגד קרוי מה שמלובש בו האדם קומתו מראשו לרגליו ואורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו דדרך העיטוף הוא בהאורך:

{נג} אין לו שיעור - היינו למטה דיכול לעשות אפילו פחות מקשר אגודל אבל למעלה מג' אצבעות פסול [ב"י]:

{נד} שקורין אורילייזא - היינו מה שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים ויש שכתבו שזהו מה שאנו קורין אותו בלשונינו קרייקע"ס. ואין חילוק בין אם הגדיל הוא באורך הבגד או ברחבו:

{נה} הוא רחב - שהוא יותר ממלא קשר גודל דאל"כ בלא"ה פסול כנ"ל:

{נו} ג' אצבעות - היינו שלא ירחיק הנקב משפת הגדיל והלאה יותר מג' אצבעות:

{נז} בלא הגדיל - ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי יש ספק אם עולין למנין וע"כ יחתוך אותם במקום הכנפות וע"כ שפת הטלית שלנו שקורין שלא"ק שאין בו חוטין ארוגין משתי וערב יחתוך אותם קודם הטלת הציצית במקום הכנפות:

{נח} ד' כפולים - דאמרינן בגמרא גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל הוה משמע שתים דאין גדיל בפחות משתים השתא דכתיב גדילים ד' משמע ובזמן שהיה תכלת היו עושין ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוי לבן מקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן:

{נט} שהם שמנה - אחר שיכניסם בבגד ויכפלם מדכתיב פתיל כעין פתילה שהוא כפול:

{ס} פסול - משום דקעבר בבל תוסיף והגר"א בביאוריו הסכים להלכה לשיטת העיטור המובא בב"י שסובר דאין בזה משום בל תוסיף וכי פסלינן בגמרא בזה דוקא בשהוסיף מין אחר להחוטים [כגון חוטי קנבוס או צמר גפן] אבל באותו המין מכשרינן אפילו לכתחלה להוסיף כמה שרוצה ועיין בארה"ח שהביא עוד כמה גדולי הראשונים שסוברין כן ולכן מסיק דאם עשאם כבר וא"א לתקנם יכול לילך בהם אבל מיד שיוכל לתקנם צריך לתקנם ובגורע מהחוטין לכו"ע פסול כדאיתא בב"י:

{סא} יחתוך - ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם בכנף [מ"א וביאור הגר"א] ויש לחתכם בשיניו ולא בסכין:

{סב} יזהר - ר"ל שאם עבר ולא חתכן קודם התחיבה עכ"פ יזהר עתה קודם הכריכה ועיין ט"ז:

{סג} חוליא אחד - אפילו של ג' כריכות:

{סד} וקשר וכו' - ר"ל אם עשה חוליא וגם קשר אחר החוליא אפילו רק קשר אחד יצא ידי חובתו מדאורייתא אפילו לא עשה כלל הקשר שסמוך לכנף וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם לא עשה הקשר שאחר החוליא אף שעשה הקשר ראשון שקודם החוליא לא נגמר עדיין עשיית הציצית דבלא הקשר החוליא אינו מתקיים כלל ואין כאן גדיל וע"כ יכול לחתוך החוטין ויש מחמירין ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם. ודע דמש"כ קשר אחד ר"ל מהה' קשרים שרגילין לעשות אבל הוא היה ב"פ זה על גב זה כדלקמן דבלא"ה לא מיקרי קשר שאינו מתקיים:

{סה} לכריכות - ר"ל למנין הכריכות וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר כי הה' קשרים רמז שעי"ז יזכור הה' חומשי תורה וכפילת הקשרים החמשה שעולה י' רמז לעשרה ספירותיו של הקב"ה כדאיתא לקמן בסימן כ"ד וטעם החוליות עיין בב"י:

{סו} רק שיהיו וכו' - ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה דגם זה הוא הלכה למשה מסיני מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא וזהו טעם דברי השו"ע שם וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא) וכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לעשות שליש גדיל וב' שלישים פתיל וכיון שאורך החוטין הוא י"ב גודלין כנ"ל בסעיף ד' יעשה ד' גודלין גדיל שהם הכריכות וישאיר ח' גודלין חוטין נפרדים שכך הוא נוי הציצית וע"כ אם עשה חוליא אחת בע"ש עם חשיכה צריך להשלים תיכף אחר השבת דאל"ה הוא עובר על דברי חכמים ויש שנכשלין בזה:

{סז} רוחב וכו' - היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם כרך רובו כשר דעכ"פ יש כאן ג"כ פתיל אבל אם כרך כולה פסול:

{סח} ארבעה גודלים - עם הקשרים וברע"מ כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי ציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ואח"כ בכל אויר יותר מקורב [מ"א]:

{סט} וב' חלקים ענף - עיין ביאור מהרש"ל על הסמ"ג ולכו"ע אינו מעכב בדיעבד וכנ"ל:

{ע} ובשני ט' - ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות:

{עא} בסוף כל חוט - עיין לעיל בס"ק י"ח מש"ש. טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו [א"ר]:

{עב} לאורך הטלית - עיין לעיל בס"ק נ"ב מה הוא אורך ועיין בביאור הלכה:

{עג} דבעינן וכו' - היינו בין בשעת התליה או אח"כ אם נשמטו לצד מטה יחזירם וכ"ז לכתחילה אבל בדיעבד אין קפידא בזה אך עכ"פ יזהר מאוד שלא יהיו הציצית תלויים באלכסון על קרן זויות מפני שהוא מנהג הקראי"ם שעושין כן ואם תלויים מצוה להחזירם למקומן:

{עד} שום בגד - דבעינן שיהיו הציצית מונח על הכנף ולא על דבר שהוא מונח על הכנף:

{עה} ויש מתירין - כי אין עושין כן אלא לחזק הבגד שלא יקרע ובטל הוא לגבי בגד ואפילו של עור מותר וכן הסכימו הפוסקים:

שיאמר בתחילת הטוייה - עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']:

שיאמר לאשה טווי לי וכו' - עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]:

טוואן עכו"ם וכו' - ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה:

וישראל עומד על גבו וכו' - עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה:

וצריכין שזירה - עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע:

לשמן - עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם:

ונעשו י"ו - עיין במ"ב ואם נתפרק לו חוט אחד לשנים ולא נשאר כדי עניבה בודאי כשר אך כדי שלא יעבור על בל תוסיף יאמר בפירוש דלא ניחא ליה בתוספות או שיחתוך להמותר וישאר רק שמנה חוטין [פמ"ג בא"א סק"ג] אם נפסק השזירה בחוט במקום הנקב אפשר דכשר דהא באמת לא נפסק החוט באותו מקום רק דנחסר לו שם שזירה ועיין. אח"כ מצאתי שכעין זה מסתפק הפמ"ג בסוף סי' י"ב במ"ז לענין אם נפסק השזירה במקום סיום הגדיל ולמטה השזירה קיים:

והוא וכו' כ"ע - ובלא"ה פסול. ונראה דאפילו אם ירצה אח"כ לשזרם לא מהני משום תעשה ולא מן העשוי וכעין מה דס"ל להט"ז לקמן בסוף סימן י"ב לענין קשירה עי"ש:

אין פחות וכו' - עיין בלבוש שכתב דמן התורה אין שיעור לאורך הציצית רק שיהיה בו גדיל וענף רק שחז"ל נתנו לנו שיעור משום נוי ציצית למר בארבע ולמר בי"ב כן ביאר הא"ר את דבריו ועיין בח"א שמצדד לומר דעכ"פ כדי עניבה הוא מן התורה עי"ש:

וכן נוהגין - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג מוכח מזה שהוא סובר דהשיעור י"ב גודלין לדעה זו הוא לעיכובא וכן כתב בהדיא באות ח' בא"א וכן משמע לקמן בסימן י"ב ס"א ובביאור הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי בהלכות ציצית מסתפק בזה עי"ש ובחינוך פ' שלח משמע ג"כ קצת להקל בזה בדיעבד וצ"ע לדינא:

יכול לקצרו - אפילו אם הענף היה קודם הקציצה הרבה יותר משני שלישים מן הגדיל אעפ"כ לא מיקרי זה מן העשוי בפסול כיון דאין זה לעיכובא בדיעבד וכדאיתא לקמן בסי"ד במ"ב בשם הפוסקים. ארה"ח:

יותר ארוך - ובדיעבד לכאורה אין להחמיר בזה אם לאחר כריכת החוליא ראשונה וקשירתו היה בו כשיעור דלא גרע זה משהיה נקטם אז לגמרי זה החוט דכשר לכו"ע דהוא גרדומי הציצית וכדלקמן בסימן י"ב. ולפ"ז מה שכתב הרמ"א דשיעור זה צריך להיות אחר שנקשר ור"ל כל הקשרים כדמשמע בב"י הוא רק לכתחילה דבדיעבד די אם רק לאחר קשירת החוליא הראשונה היה בהחוטין השיעור י"ב גודלין אף שנתקצרו אח"כ ע"י שיעור הקשירות לא גרע מגרדומין דקי"ל לקמן בסימן י"ב כסברא ראשונה. ועיין בפמ"ג שהבאתי את דבריו במ"ב בס"ק כ"ד ומשמע מסתימת דבריו היפוך דברי ואפשר דסברתו דכ"ז שהוא עוסק עדיין במצוה לעשות שליש גדיל אף דהוא רק לכתחילה מיקרי עדיין שלא נגמרה המצוה ולא נוכל להקרא עתה על הציצית שם גרדומין וגרע זה משאם היה עושה רק חוליא אחת ואח"כ נקטע חוט אחד. וכדמות ראיה לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג ע"ב כ"ז שהוא עוסק במילה בשבת חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אין חוזר ושם הלא הוא לענין להקל וכ"ש הכא לענין להחמיר וצ"ע למעשה. ודע עוד דאם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות כ"א קצרות מי"ב גודלין יוכל לסמוך ע"ד המחבר דמיקל בארבע גודלין להטילם בבגד וללבשו ובפרט לפי מש"כ הלבוש דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית ממילא אין עובר על מ"ע דציצית בכל גווני וכ"ש להפוסקים דבמקום שאין נמצאים ציצית אין עובר על עשה דציצית אך לענין ברכה יש להחמיר לפי מה דנוהגין כדעה שנייה דצריך י"ב גודלין כן מוכח מהפמ"ג אות ג' במ"ז ובחידושי רע"א בסוף סי' י"ב עי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון מהר"מ בנעט ז"ל:

אם עשאם וכו' - עיין פמ"ג שכתב דה"ה אם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית ע"י לבישתו זו (וממילא ברכתו הוא לבטלה) דכסותך כתיב בקרא ועיין מש"כ במ"ב ס"ק כ"ז לענין הקפת ציצית וה"ה לענין טלית:

מצמר גזול - נסתפקתי במי שגזל חוטי ציצית מחבירו ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם או נתנם לו במתנה אם מחויב לחזור ולהתירם מי נימא כיון דכתיב ועשו להם בעינן שבעת העשייה יהיה שלו או תגלי מילתא למפרע וצע"ג אח"כ מצאתי בכעין זה בסימן תרנ"ח גבי לולב בש"ת סק"ו עי"ש. ועיין עוד מה שכתב שם בתחלת הסימן בשם הספר מחנה אפרים ומשם נלמוד ג"כ לענינינו דבעינן לכם מן התורה שהמדקדק במעשיו יראה לשלם עבור הציצית קודם שיטילם בבגד כדי דלהוי קנין דאורייתא תחת ידיו ולא יסמוך על המשיכה לחוד ע"ש:

ודוקא שגזל החוטין - עיין במ"ב במש"כ אפילו נתיאשו הבעלים והוא מהב"י לכאורה קשה דהא יש לזה גם כן שינוי השם דמעיקרא חוטין והשתא אחר שהטילם בבגד הכריכות שלמטה לא נוכל לקרוא אותו המקום בשם חוטין רק בשם גדיל כדמוכח במנחות דף ל"ט ע"א דקאמר שם ונוי תכלת שליש גדיל וכו' ולקמן שם או פתיל או גדיל ואפילו רב מודה נמי בעצם שם גדיל בעלמא כדמוכח להמעיין שם וא"כ אף דהשינוי חוזר לברייתו כשיתירם בצירוף יאוש יקנה ואולי י"ל דגדיל החוטין מיקרי והוא כעין מה שאמרו שם בב"ק צ"ו ע"א גובי דדקלי מקרי או אולי כיון דכתיב ועשו להם משלהם בעינן שיהיו משלהם בעת תחלת העשייה דהוא התליה בבגד כדאי' לקמן בתחלת סי' י"ד ע"ש במ"א ופמ"ג:

אבל וכו' חוטין כשרים - עיין במ"ב במש"כ בשם המ"א דס"ל דהוי שינוי מעשה וכונת המ"א הוא מחמת הליבון כמו שהביא מסימן ש"ס סעיף ו' דאיירי שם בליבון ובאמת לאו ראיה היא כלל משם לפי מה שכ' הש"ך שם דסתם ליבון לא קנה עי"ש וכבר השיגו האחרונים ע"ד המ"א והט"ז בזה אבל לענ"ד קשה מאד על הב"י והנ"י אמאי לא כתב דהוי שינוי מעשה מחמת הטוייה וא"ל כמו שכתבו דהוי שינוי חוזר לברייתו דז"א להמעיין בסוגיא דב"ק צ"ג ע"ב גזז ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטואו וכו' ובהמסקנא שם יראה להדיא דאף ר"ש דס"ל דצביעה נחשב שינוי החוזר בטוייה מודה וכן מדמשני שם בריש סוגיא בצמר טווי וכו' ולא משני בצמר מלובן משמע דהיה קונה ע"י הטווייה ומה דאמר בתחלה ליבנן לא ורמינהו וכו' לרבותא הקשה דאפי' ע"י הליבון שהוא תחלת הכל היה לו לקנות (אח"כ מצאתי בעזה"י בספר נהר שלום שהעיר בכ"ז) וכן מצאתי ביש"ש ב"ק שם מפורש דפוסק בליבון דלא קנה וגזל צמר וטוואו קנה מכח הסוגיא הנ"ל אף דבשינוי החוזר פסק שם מתחלה דלא קנה כלל עיין שם:

לעשותן - עיין במ"ב שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ואף דכבר קנה אותם תחלה ע"י יאוש ושינוי ואין העבירה באה מן המצוה גופא מ"מ כיון דכאן בא ע"י הטוייה והטויה מן המצוה דהא בעינן טוייה לשמה ממילא בא הקנין ע"י המצוה [א"ר] ובביאור הגר"א משמע שאין מחלק בזה ומ"מ לדינא הסכים ג"כ דאסור לכתחלה להטיל הציצית בבגד אך מטעם אחר דהרי לא יוכל אח"כ לברך [דלענין ברכה דאית ביה אזכרה חמיר טפי כמש"כ הב"י בשם הר"ן בסימן תרמ"ט] ולא עדיף משומע ואין מדבר דאינו רשאי לתרום בשביל הברכה:

ולענין ברכה וכו' - עיין במ"ב ועיין בשע"ת שכתב דלפי דברי המג"א שם בתירוצו על ההיא דאוונכרי אם היה יאוש עם שינוי השם מותר לברך (וה"ה יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהמ"א שם) אכן מדברי הח"י בסימן תנ"ד ומדברי הגר"א בסימן זה במה שתירצו על ההיא דאוונכרי מוכח דאפילו לאחר יאוש ושינוי השם או שינוי מעשה אסור לברך אף דבהגר"א בענינינו לא מוכח בהדיא כ"א יאוש ושינוי השם יראה דה"ה יאוש ושמ"ע דמאי שנא ואח"כ מצאתי בסימן כ"ה בט"ז בס"ק י"ד דמוכח מיניה ג"כ בהדיא שהוא סובר דאפילו אחר יאוש ושינוי השם ושינוי מעשה ג"כ כההיא דענינינו לגבי חוטין לפי סברת הט"ז בסוף סק"ה או ע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך ובהגר"א מצאתי שם ג"כ שכתב בהדיא דה"ה דע"י יאוש ושינוי רשות דאסור לברך:

וכדידיה דמי - עיין במ"א בס"ק י"א. ואם נטל חוטין של שותפין והטילם בבגדו בכעין זה אפשר דאינו יוצא ג"כ דאולי חבירו לא הרשהו לזה וצ"ע. ובעיקר הענין אם מקרי להם בשל שותפין עיין לקמן בסי"ד ס"ה לענין טלית של שותפין ויש לחלק דלפי מאי דפסקינן ציצית ח"ג איירי שהיחיד ההולך בו חייב כמו שיבואר לקמן ועיין חולין קל"ו ע"ב ועיין בתוס' סוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח ועיין בסוכה דף ט' ע"א בסוף העמוד בגמרא וצ"ע בכל זה:

המשתחוה לבהמה וכו' - ונ"ל פשוט דה"ה בהמה הנרבעת נמי צמרה אסור לציצית דבחד מחתא מחתינהו הגמרא בע"ז מ"ז ריש עמוד א' ע"ש א"כ פשוט דה"ה לענין מצוה. כתב הפמ"ג מודר הנאה מצמר אסור בציצית מצמר (דבעינן תעשה לך משלך) אבל מודר הנאה מחבירו אפשר שיכול ליקח טליתו דמצות לאו ליהנות נתנו ולא נהירא דהלא הוא מתהנה מהבגד עצמו (ואל"כ יהיה מותר כלאים בהטלית עצמו) ואולי כוונתו ליטול ציצית מהמודר ומה שכתב טליתו לא דק בלישנא:

לפשתן נטוע - עיין במ"ב ודוקא אם הפשתן התלוש הוא שלו דאם הוא של חבירו אפילו אם אין בו שינוי כלל לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו לגבוה ס"ל לרוב הפוסקים דאין יכול לאסור עיין בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' בהלח"מ שם וביו"ד בסימן קמ"ה סעיף ח' בביאור הגר"א שם והפמ"ג בא"א אות י"ב העלים עין מזה:

יעשה נקב וכו' - עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם:

היינו גודלין - עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג:

ולא למטה מכשיעור וכו' - עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה:

ונתקו מחוטי הערב וכו' - עיין במ"ב שכתב דאפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה והקשר שע"ג והוא נלמד מבסמוך סי"ג דבזה מתכשר הציצית ומה שכתב הפמ"ג בא"א בסוף סקי"ג לענין קרע שנעשה דמסתפק שם אי עשיה הוא קשר לבד או חוליא ג"כ ר"ל דשמא הלכה כהע"ת דבקשר לבד הוא ג"כ מתקיים ביה שם גדיל הוא רק מצרף ספק זה לענין קטן דאצלו החיוב ציצית הוא רק מדרבנן כדמוכח שם להמעיין אבל לענין גדול פשיטא ופשיטא דנקטינן כרוב הפוסקים וכמעט כולם דדוקא עם החוליא ובלא"ה לא נפיק מן התורה ולפי הנראה לא היה בידו ספר ע"ת רק מה שהובא ממנו בפוסקים כי עזרני ד' שהשגתי ס' ע"ת וראיתי בו שמפרש בהדיא דהקשר עם הכריכה שניהם דוקא הוא מן התורה אלא לענין תעשה ולא מן העשוי ס"ל כיון דכל אחד מינייהו מעכב צריך שיהיו שניהם עשויים בכשרות וכן ס"ל להלבוש עי"ש ולפ"ז בע"ש עם חשיכה לכו"ע צריך דוקא חוליא עם הקשר ועיין בא"ר בסי' זה שהביא דברי הלבוש במש"כ דקשר א' סגי מדאו' וכו' והשיג עליו הרבה ובאמת כוונתו הוא בפשיטות דשני הקשרים שאנו עושין א' קודם החוליא הראשונה וא' לאחר החוליא א' מהן לבד הוא מה"ת אלא שאנו עושין שניהם מטעם ספק שמא הלכה כפירוש הב' שברש"י מנחות ל"ט ע"א הובא בתוס' שם ד"ה קשר או כפירוש הא' שברש"י שהוא הקשר שאחר החוליא וכן הובא בביאור הגר"א אבל הלבוש ג"כ דבעינן קשר וגם החוליא שניהם מדאורייתא וכן מוכח מהע"ת דזה הוא דעת הלבוש וכן מוכח מלשונו שם דזה הוא ספיקו עי"ש ובחנם השיג עליו הא"ר ולא דק בלשונו:

עד שלא נשאר בו כשיעור - עיין ברמב"ם שמבואר דאפילו לא נשאר רק כל שהוא כשר:

לא יטיל בו - וטליתים שיש בשפת הבגד ארוג כעין תכלת וחוטים כפולים אין זה שפה אלא בגד ממש הוא [פמ"ג]:

וטוב שימדוד וכו' - כתב בארה"ח בשם הברכ"י ושארי אחרונים דה"ה טליתים שלנו שיש להם גוון מאב"י בשפה מודדין מן הכנף ג' אצבעות ובכלל זה הגוון מאב"י:

ואם הוסיף פסול - עיין בפמ"ג שמסתפק אם קצץ היתירות רק עד הגדיל ובגדיל נשארו מהו דאם היה מוציא היתירות גם מן הגדיל פשיטא דכשר לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן י' ס"ו בהטיל ציצית על ציצית דחותך אחת מהן וכשר בכל גווני עי"ש:

לאורך הטלית - עיין במ"א שמפרש דאורך הטלית נקרא מה שמתעטף בו האדם ורוחב היינו קומתו מראשו לרגליו והקשו האחרונים ע"ז הלא בציצית העליונים אם יעשה אותם לאורך הטלית לא יהיו נוטפות על הקרן שיהיו תלויים כלפי קרקע ותירצו ע"ז ומ"מ למעשה הסכימו שיותר טוב שב' העליונים יעשו ברוחב הטלית ולא בארכו אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כמו שפירשתי במשנה ברורה עי"ש:

שאין לתת וכו' - עיין בא"ח שמפרש הטעם משום דבעינן מין כנף וכן העתיק הגר"א הטעם נראה שאין רוצה לאמר הטעם משום על דמעל כמו שכתב המרדכי בשם מהר"מ כדי שלא נקשה דהטלאי גופא כיון שתפור הוא גופיה הוי כנף ע"כ אומר הלא בעינן שהציצית יהיו ממין הכנף והמרדכי גופיה עיקר דינו איירי ג"כ דוקא אם הטלאי הוא שלא במינו כדמוכח שם עיי"ש א"כ לפ"ז אם זה הוא ממין הכנף או שהציצית הוא מצמר ופשתים דפוטרין בכל גווני מותר [אך מה דנקט בלישניה שום בגד דחוק לפ"ז] וחידוש הוא על האחרונים שלא העירו בזה. ודע עוד דמה שכתוב בשו"ע בנקבי הטלית אין הכונה דוקא בתוך הנקב אלא טלאי המונחת תחת הכנף סביב ג"כ בכלל זה כן מוכח בב"י וביאור הגר"א: