פרשת ואתחנן-ואתחנן יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר: וִיתֵבְנָא בְחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר:
רש''י ונשב בגיא וגו' . ונצמדתם לעבודה זרה ואף על פי כן (דברים ד, א) ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי למחל לי:
ד (א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָא וּלְדִינַיָא דִי אֲנָא מְאַלֵף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן: (ב) לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל-הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן:
רש''י לא תספו. כגון חמש פרשיות בתפלין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו:
(ג) עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל-פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: עֵינֵיכוֹן חָזָן יָת דִי עֲבַד יְיָ בְּבַעַל פְּעוֹר אֲרֵי כָּל גַבְרָא דִי אֲזַל בָּתַר בַּעַל פְּעוֹר שֵׁצְיֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ:
נביאים - ישעיה - פרק מ
(ז) יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם: יָבֵשׁ עִשְּׂבָּא נְתַר נִצֵיהּ אֲרֵי רוּחָא מִן קֳדָם יְיָ נְשָׁבַת בֵּהּ בְּכֵן כְּעִשְּׂבָּא חֲשִׁיבִין רַשִּׁיעַיָּא בְּעַמָּא :
רש''י נבל . כמש :
(ח) יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר-אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם: מִית רַשִּׁיעַיָּא אֲבָדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וּפִתְגָּמָא דֶּאֱלָהָנָא קַיָּם לְעָלְמִין : (ט) עַ֣ל הַר-גָּבֹ֤הַ עֲלִי-לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל-תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: עַל טוּר רָם סַקוּ לְכוֹן נְבִיַיָּא דִי מְבַשְּׂרִין לְצִיּוֹן אֲרִימוּ בְּחֵילָא קָלְכוֹן דִּי מְבַשְּׂרִין לִירוּשְׁלֵם אֲרִימוּ לָא תִדְחֲלוּן אֲמָרוּ לְקִרְוַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה אִתְגְּלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהָכוֹן :
רש''י מבשרת ציון . נבייא דמבשרין לציון ובמקום אחר הוא אומר רגלי מבשר ( לקמן כב ) זכו קל כזכר לא זכו תש כנקבה ומאחר פעמיו עד הקץ :
(י) הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו: הָא יְיָ אֱלֹהִים בִּתְקוֹף מִתְגְּלֵי וּתְקוֹף דְּרַע גְּבוּרְתֵיהּ שַׁלְטָא קֳדָמוֹהִי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵיהּ עִמֵּהּ דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמוֹהִי :
רש''י בחזק יבוא . על האומות ליפרע : הנה שכרו אתו . מזומן אתו לצדיקים . ופעולתו . שכר פעולה שעליו ליתן להם :
כתובים - תהילים - פרק מד
(כ) כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת: אֲרוּם אַמַּכְתָּנָא בַּאֲתַר יְרוּדִין וַחֲפִיתָא עֲלָנָא בְטוּלָא דְמוֹתָא :
רש''י כי דכיתנו במקום תנים . כי זה משמש בלשון כאשר ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר :
(כא) אִם-שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר: אִין אַשְׁלֵינָא שׁוּם אֱלָהָנָא וּפָרִישְּׂנָא בִּצְלוֹ יְדָנָא לִטְעוּתָא דְפַלְחֵי כּוֹכְבַיָא : (כב) הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַֽחֲקָר-זֹ֑את כִּֽי-ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב: הֲלָא אֱלָהָא יְבַשְׁקַר דָא אֲרוּם הוּא חַכִּים טְמִירֵי לִבָּא : (כג) כִּֽי-עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל-הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה: אֲרוּם מְטוּלְתָּךְ אִתְקְטַלְנָא כָּל יוֹמָא אִתְחַשַׁבְנָא כְּעָנָא דִמְסִירָא לְנִכְסָא :
רש''י כצאן טבחה . כצאן של טבח :
משנה חגיגה פרק א
א. הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִגֵּר, וְהַסוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו. אֵיזֶהוּ קָטָן, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר, שָׁלשׁ רְגָלִים:
ברטנורה (א) הכל חייבין בראיה. במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל. והכל. לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה. מפני צד עבדות שבו: חוץ מחרש. ואף על פי שהוא מדבר. ואפילו חרש באזנו אחת פטור. דכתיב (דברים לא) בבוא כל ישראל לראות את פני ה'. וכתיב בתריה למען ישמעו. פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור, דכתיב ולמען ילמדו: שוטה וקטן. דלאו בני חיובא נינהו. שהן פטורין מכל המצוות וקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות, כדאמר ב''ה לקמן במתניתין: וטומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים שאינן משוחררים. כל הני אמעיטו מזכורך פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים. שאינן בכלל זכורך. וכל מצות שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר בבוא כל ישראל לראות. ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו: החגר והחולה והזקן. שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה. כגון שהוא מעונה ביותר. כל הני ילפינן להו מדכתיב שלש רגלים יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם: והסומא. דכתיב בבוא כל ישראל לראות כשם שהם באים להראות, כך הם באין לראות הר קדשו ובית שכינתו. לאפוקי סומא. ואפילו בעינו אחת. שהרי אין ראייתו שלמה: שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב. וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חנוך הוא:
ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה מְעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶּסֶף:
ברטנורה (ב) הראייה שתי כסף. גדול הבא לראות צריך להביא עולה, שנאמר (שמות כג) לא יראו פני ריקם. ואינה פחותה משתי מעות כסף. שהם משקל ל''ב גרעיני שעורה מן הכסף הצרוף: וחגיגה. שלמי חגיגה. שאמרה תורה (שמות י''ב) וחגותם אותו חג לה'. כלומר הביאו שלמי חגיגה. אין פחותים ממעה כסף. ואף על פי שאין לראיה ולחגיגה שעור, דכתיב (דברים ט''ז) איש כמתנת ידו. חכמים נתנו בהם שעור למטה שלא יביא פחות מכאן: הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. דשלמים יש בהם לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובים מן העולות שבחובה העולות שאין בהן אלא לגבוה. וחוץ מעולת ראיה ושלמי חגיגה האמורים במתניתין עוד היו צריכים להביא מין אחר של שלמים. והן נקראים שלמי שמחה. דכתיב (שם כ''ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. ושלמי שמחה הללו לא הוזכרו כאן. ולא נתנו חכמים בהם שעור. ונשים חייבות בהן כאנשים. דעל השמחה נצטוו נשים. דכתיב (שם י''ד) ושמחת אתה וביתך:
ג. עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר:
ברטנורה (ג) עולות במועד באות מן החולין. מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות. במועד באות בי''ט אינן באות. ועולת ראיה באה אפילו בי''ט אע''ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי''ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באים מן המעשר. כלומר שיכולין להביא שלמי שמחה ממעות של מעשר שני. דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר. והרי יש לו מעות מעשר שני להוציא בירושלים. הילכך יקנה בהם שלמים ויאכל. אבל חגיגת יום טוב הראשון הוא דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה. וכל דבר שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר: יום טוב הראשון של פסח. ה''ה ליום טוב ראשון של שאר רגלים ולהכי נקט פסח. לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת כשהיתה חבורת הפסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה. כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. ואשמועינן מתני' דחגיגת יום טוב עצמו הוא דאינו באה אלא מן החולין. אבל חגיגת י''ד באה מן המעשר: ובה''א מן המעשר. בגמרא פריך אמאי דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין. ומשני בטופל. שמחבר מעשר עם חולין ומביא אם יש לו אוכלין הרבה ואין לו סיפק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר ממעות מעשר שני. ואף על פי שכל הבאות ביום טוב ראשון שם חגיגה עליהן. מ''מ סברי ב''ה דמותר להביא השאר מן המעשר. הואיל וכבר יצא ידי חובתו בראשון מן החולין:
ד. יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעָשֶׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָּעוֹפוֹת וְלֹא בַּמְּנָחוֹת:
ברטנורה (ד) יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה: בנדרים ונדבות ומעשר בהמה. דכתיב (שם ט''ז) ושמחת בחגך. לרבות כל מיני שמחות דקרא לא בעי אלא שמחה. ואמר מר אין שמחה אלא בבשר. והאי בשר הוא: אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב ושמחת בחגך. אמרה תורה עשה שמחה ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן:
ה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים, מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת. נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין, מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מֻעָטִין. זֶה וְזֶה מֻעָט, עַל זֶה נֶאֱמַר, מָעָה כֶּסֶף וּשְׁתֵּי כֶּסֶף. זֶה וְזֶה מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
ברטנורה (ה) אוכלין מרובין. בני בית מרובין: מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:
ו. מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:
ברטנורה (ו) מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו: ויום טוב האחרון. שמיני עצרת. ואף ע''ג דרגל בפני עצמן הוא הוי תשלומין דראשון. וחג השבועות נמי אף על גב דלא הוי אלא יום אחד יש לו תשלומין כל שבעה. מדאקשינהו קרא להדדי. בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל ז':
ז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל, יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֵין קוֹרִין מְעֻוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּת, וְאֵיזֶה, זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
ברטנורה (ז) והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון, לפיכך אין עונו נמחק בתשובה: יכול הוא שיחזיר. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים והיא מתוקן מן החטא:
ח. הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:
ברטנורה (ח) היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו. אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה: הלכות שבת. והלכות חגיגה. והלכות מעילה. יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערת הראש: והעבודות. הלכות עבודת הקרבנות: הן הן גופי תורה. בגמרא מפרש דהן והן גופי תורה קאמר. כלומר בין אותן שאין להם על מה שיסמכו ובין אותן שיש להם על מה שיסמכו בין אותן שהן כהררים התלויין בשערה. אלו ואלו גופי תורה:
גמרא חגיגה דף ג ע''א
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין אָמַר לָהֶם: מַה חִדּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ. שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה, שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא הָיְתָה. וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ (דברים לא): הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, נָשִׁים בָּאִים לִשְׁמֹעַ. טַף לָמָּה בָּאִין. כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי. וְעוֹד דָּרַשׁ (שם כו): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב (שם ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ז) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ (קהלת יב): דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבוֹנוֹת וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת. נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד. לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדָרְבָן. לוֹמַר לָךְ מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהוֹצִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִטַּלְטְלִין. תַּלְמוּד לוֹמַר מַסְמְרוֹת. אִי מַה מַּסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲסֵרִים וְלֹא יְתֵרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר נְטוּעִים. מַה נְּטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִין וְרָבִין. בַּעֲלֵי אֲסוּפוֹת אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפוֹת אֲסוּפוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הֵיאַךְ אֲנִי אֶלְמֹד תּוֹרָה מֵעַתָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר: כֻּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (שמות כ): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי מְטַמְּאִין וְאֶת דִּבְרֵי מְטַהֲרִין, אֶת דִּבְרֵי אוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי מַתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי פּוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי מַכְשִׁירִין בְּלָשׁוֹן הַזֶּה. אָמַר לָהֶם: אֵין דּוֹר יָתוֹם שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ:
רש''י להקביל פניו. י''ט היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ר''ה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת: תלמידיך אנו. ואין לנו לדבר בפניך: האמרת. שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו שדרכן צלחה: חטיבה אחת. שבח א' שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה: ואף הוא. ראב''ע: לתלמיה. שורות המענה: פוסלין ומכשירין. שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה: כולן אל א' אמרן. אין לך מפני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורת אלהינו: פרנס א' אמרן. אין לך מביא ראיה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו: עשה אזנך כאפרכסת. מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו אפרכסת טרימו''ייה שעל הריחים: מה מסמר זה. כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו יכול אף זה כן ת''ל נטועים כנטיעה שדרכה לפרות ולרבות:
זוהר ואתחנן דף ר''ס ע''ב
בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְמֵיקָם כְּגַוְנָא (ס''א כְּזִוּוּגָא) דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְהוּ, דְּאִנּוּן אִקְרוּן הָעוֹמְדִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (זכריה ג') וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה, וּלְכַוְּנָא רְעוּתֵיהּ קָמֵי מָארֵהּ וְיִתְבַּע בָּעוּתֵהּ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ קָאֵם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מֵעַרְסֵיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרָיְתָא, כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵהּ וְאָמַר (תהלים קל''ד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵילוֹת. הַשְׁתָּא כַּד אִיהוּ קָאִים בִּצְלוֹתָא קָמֵיהּ מָארֵהּ הַהוּא כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵהּ וְאָמַר וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. בָּתָר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתָא בִּרְעוּ (ס''א וְקָאֵם כְּעֵיטָא) קָמֵי מָארֵהּ הָא אוּקְמוּהָ דְּבָעֵי לְמִימְסַר נַפְשֵׁהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ, וְכַמָּה עֵיטִין אִית לֵהּ לְבַר נָשׁ בְּכֹלָּא. (דר''ס ע''ב) וּבְשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא קַיְּמָא, (ס''א סִיְּמָא) כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵהּ בְּהַהִיא צְלוֹתָא, כֻּלְּהוּ סַלְקָן לְעֵלָּא וּבַקְעִין אֲוֵירִין וּרְקִיעִין עַד דְּמָטוּ לְהַהוּא אֲתַר דְּמָטוּ, וּמִתְעַטְּרֵי בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא וְעָבִיד מִנַּיְהוּ עֲטָרָה. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא צְלוֹתָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְכַוְּנָא דִּיְהֵא צְלוֹתֵהּ תַּחֲנוּנִים, מְנָלָן מִמֹּשֶׁה דִּכְתִּיב וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ, דָּא אִיהִי צְלוֹתָא מֵעַלְיָא. תָּא חֲזֵי, מָאן דְּקָאִים בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְכַוְּונָא רַגְלוֹי וְאוֹקְמוּהָ, וּבָעֵי לְחַפְיָא רֵשֵׁיהּ כְּמָאן דְּקָאִים קָמֵי מַלְכָּא, וּבָעֵי לְמִכְסְיָא (נ''א לְאַסְתְּמָא) עֵינוֹי בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא. וּבְסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, מָאן דְּפָקַח עֵינוֹי בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא, אוֹ דְּלָא מָאִיךְ עֵינוֹי בְּאַרְעָא, אַקְדִּים עָלֵיהּ מָ''ה וְכָד תִּיפּוּק נַפְשֵׁהּ לָא יִסְתָּכַּל בִּנְהִירוּ דִּשְׁכִינְתָּא וְלָא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מָאן דִּמְזַלְזֵל בִּשְׁכִינְתָּא, מִתְזַלְזֵּל הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּאִצְטְרִיךְ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב (שמואל א' ב') כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקַלּוּ. הַאי מָאן דְּאִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְצַלֵּי. וְהֵיךְ יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁכִינְתָּא, אֶלָּא לִינְדַּע דְּוַדַּאי שְׁכִינְתָּא קַיְמָא קָמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. דְּתַמָּן שָׁארֵי שְׁכִינְתָּא, בְּגִין כַּךְ לָא בַּעְיָא לְמֶהֱוֵי חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר. וְאוֹקְמוּהָ:
תרגום הזוהר הַמִּתְפַּלֵל תְּפִלָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ לַעֲמוֹד בִּתְפִלָה כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, לְהִתְחַבֵּר עִמָהֶם, שֶׁהֵם נִקְרָאִים הָעוֹמְדִים, וּכְדִכְתִיב וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן רְצוֹנוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וִיְבַקֵשׁ בַּקָשָׁתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מִמִּטָתוֹ לַעֲסֹק בַּתוֹרָה. כָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵילוֹת. עַתָּה בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הַכָּרוֹז הַהוּא קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. אַחַר שֶׁגוֹמֵר תְּפִלָתוֹ בְּרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁצָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּרָצוֹן הַלֵב, לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצָרִיךְ, דְהַיְנוּ לַמַלְכוּת, וְכַמָה עֵצוֹת יֵשׁ לָאָדָם בְּכָל דָבָר. וּבְשָׁעָה שֵׁהוּא נִמְצָא בִּתְפִלָה, כָּל אֵלּוּ הַמִּלִים שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו בַּתְפִלָה הַהִיא, כֻּלָּן עוֹלוֹת לְמַעְלָה וּבוֹקְעִים אַוִירִים וּרְקִיעִים, עַד שֶׁמַּגִיעוֹת לְמָקוֹם שֶׁמַּגִיעוֹת, וּמִתְעַטְרוֹת בְּרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עֲטָרָה. וְהֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים, הַתְפִלָה שֶׁמְבַקֵּשׁ הָאָדָם לְהַקָבָּ''ה צָרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלַת תַּחֲנוּנִים. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִמֹשֶה, שֶׁכָּתוּב, וָאֶתְחַנַן אֶל יְיָ. זוֹ הִיא תְּפִילָה טוֹבָה. בֹּא וּרְאֵה מִי שֶׁעוֹמֵד בִּתְפִלָה, צָרִיךְ לְיַשֵׁר רַגְלָיו, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וְצָרִיךְ לְכַסוֹת רֹאשׁוֹ כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְצָרִיךְ לְכַסוֹת עֵינָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּהַשְׁכִינָה. וּבְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמַר, מִי שֶׁפּוֹתֵחַ עֵינָיו בִּשְׁעַת הַתְפִלָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁפִּיל עֵינָיו לָאָרֶץ, מַקְדִים עָלָיו מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּכְשֶׁנַפְשׁוֹ יוֹצֵאת, דְהַיְנוּ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִסְתַּכֵּל בְּאוֹר הַשְּׁכִינָה, וְלֹא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מִי שֶׁמְזַלְזֵל בַּשְׁכִינָה הוּא מִזְדַלְזֵל בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְרַךְ לָה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מְכַבְּדַי אַכַבֵּד וּבוֹזַי יֵקָלוּ. וְשׁוֹאֵל, אַתָּה אוֹמֵר, מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּשְׁכִינָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵל, וְאֵיךְ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשְׁכִינָה. וּמְיַשֵׁב, אֶלָא לָדַעַת אֲשֶׁר וַדָאי הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו בִּשְׁעַת תְּפִלָתוֹ, וְעַל כֵּן אָסוּר לוֹ לִפְתּוֹחַ עֵינָיו. זֶה שֶׁאָמַר וַיַסֵב חִזְקָיָהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, כִּי שָׁם שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה. מִשׁוּם זֶה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר בִּשְׁעַת תְּפִלָתוֹ, וְהֶעֱמִידוּהוּ.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק יג
א. כָּל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה פּוֹתֵחַ בְּדָבָר טוֹב וּמְסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב. אֲבָל פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ קוֹרֵא הָרִאשׁוֹן עַד זְכוֹר יְמוֹת עוֹלָם. וְהַשֵּׁנִי מַתְחִיל מִזְּכוֹר יְמוֹת עוֹלָם עַד יַרְכִּיבֵהוּ. וְהַשְּׁלִישִׁי מִיַּרְכִּיבֵהוּ עַד וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ. וְהָרְבִיעִי מִן וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ עַד לוּ חָכְמוּ. וְהַחֲמִישִׁי מִן לוּ חָכְמוּ עַד כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי. וְהַשִּׁשִּׁי מִכִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדַי עַד סוֹף הַשִּׁירָה. וְלָמָּה פּוֹסְקִין בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֵלּוִּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן תּוֹכֵחָה כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הָעָם בִּתְשׁוּבָה. ב. שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבְּסוֹף הַתּוֹרָה מֻתָּר לִקְרוֹת אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל תּוֹרָה הִיא וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָם הוֹאִיל וּמַשְׁמָעָן שֶׁהֵם אַחַר מִיתַת מֹשֶׁה הֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְיָחִיד לִקְרוֹת אוֹתָן: ג. קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן מַתְחִיל בְּפָסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמְסַיֵּם בְּפָסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם וּקְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה אִם רָצָה לִפְסֹק בָּהֶן פּוֹסֵק וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם שֶׁלֹּא לִפְסֹק בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן:
מוסר
ספר חסידים סימן קנה
יֵצֶר הָרָע טוֹב לְאָדָם, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט עַל הָאָדָם מַה שְּׂכָרוֹ אֲשֶׁר יְקַבֵּל עַל הַטּוֹבָה, עַתָּה שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו וְכוֹפְפוֹ בַּעֲבוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב. וְלָרְשָׁעִים יֵצֶר טוֹב רַע לָהֶם, אִלּוּ לֹא טָעֲמוּ יֵצֶר טוֹב יְכוֹלִים הָיוּ לוֹמַר לֹא יָדַעְנוּ מַה טִּיבוֹ שֶׁל יֵצֶר טוֹב. כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדָךְ שׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת אַתָּה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ שֶׁקָּשֶׁה לַעֲשׂוֹת וּמַפְלִיא בְּעֵינֶיךָ הַדָּבָר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָךְ יֵצֶר הָרָע שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלֶיךָ לַעֲבֹר אוֹ לַעֲשׂוֹת תַּחֲשֹׁב אִלּוּ הָיִיתָ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה הֲרֵי הָיוּ לְךָ כָּל הַיִּסּוּרִין אוֹ מָוֶת בַּעֲבוּר הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש א) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. וְאִם הָיוּ רוֹצִים לַהֲרֹג אוֹתָךְ אוֹ יִסּוּרִים לַעֲשׂוֹת לָךְ שֶׁנִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים הָיִיתָ סוֹבֵל, וְכָל שֶׁכֵּן זֶה הַדָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלֶיךָ יִצְרָךְ וּמְקַבֵּל שָׂכָר טוֹב שֶׁאָדָם כּוֹפֵף אֶת יִצְרוֹ מִמֵּאָה מִצְווֹת שֶׁאֵין יִצְרוֹ מֵסִיתוֹ וְתוֹקְפוֹ וְדוֹחֲקוֹ עָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ אֵין שָׂכָר עַל הַמִּצְוֹת שֶׁיֵּעָשׂוּ לֶעָתִיד לָבֹא. עַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה. וְיַגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ, אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, לְפִיכָךְ טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו וּמַכְנִיעַ אֶת יִצְרוֹ בַּעֲבוּר הַבּוֹרֵא מִשְּׁאָר מִצְוֹת שֶׁאֵין יֵצֶר הָרָע חוֹשֵׁשׁ בָּהֶן. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הֲרֵי הַמִּצְוֹת שְׁקוּלוֹת קַלָּה כַּחֲמוּרָה וְעָוֹן גָּדוֹל נוֹשֵׂא עַל מֵאָה מִצְוֹת שֶׁאֵין הַיֵּצֶר מְקַטְרֵג וְהוּא עוֹבֵר עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִמִּצְוֹת שֶׁהַיֵּצֶר מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם: