פרשת בחוקותי-בחוקותי יום ראשוןתורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם: אִם בִּקְיָמַי תְּהָכוּן וְיָת פִּקוֹדַי תִּטְרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן:
רש''י אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה: ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם:
(ד) וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ: וְאֶתֵּן מַטְּרְכוֹן בְּעִדָנְהוֹן וְתִתֵּן אַרְעָא עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן חַקְלָא יִתֵּן אִבֵּהּ:
רש''י בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי רביעיות: ועץ השדה. הן אילני סרק, ועתידין לעשות פרות:
(ה) וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת-בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת-זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם: וִיעָרַע לְכוֹן דְיָשָׁא יָת קְטָפָא וּקְטָפָא יְעָרַע לְאַפּוֹקֵי בַר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמְכוֹן לְמִשְׂבַּע וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן בְּאַרְעַכוֹן:
רש''י והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרבה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע: ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא והוא מתברך במעיו:
(ו) שני וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן-הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא-תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם: וְאֶתֵּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וְתִשְׁרוּן וְלֵית דְמָנִיד וֶאֱבַטֵל חַיְתָא בִשְׁתָּא מִן אַרְעָא וּדְקַטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יְעִדוּן בְּאַרְעֲכוֹן:
רש''י ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל: וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפלו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:
(ז) וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת-אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וְתִרְדְפוּן יָת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִפְּלוּן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא:
רש''י לפניכם לחרב. איש בחרב רעהו:
(ח) וְרָדְפוּ֙ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וְיִרְדְפוּן מִנְכוֹן חַמְשָׁא מְאָה וּמְאָה מִנְכוֹן לְרִבּוֹתָא יֵיעִירְקוּן וְיִפְּלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא:
רש''י ורדפו מכם. מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם: חמשה מאה ומאה מכם רבבה. וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרבין העושין את התורה: ונפלו איביכם וגו' . שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ:
נביאים - ירמיה - פרק טז
(יט) יְהוָ֞ה עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי-אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ-שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין-בָּ֥ם מוֹעִֽיל: יְיָ תּוּקְפִּי וְרוּחֲצָנִי וּמְשֵׁיזְבִי בְּעִדַּן עָקָא לְשֵׁמַע גְבוּרָתָךְ עַמְמִין יֵיתוּן מִסְּיָפֵי אַרְעָא וְיֵימְרוּן בְּרַם לְשִׁקְרָא פְּלָחוּ אֲבְהָתָנָא לְלָמָא וְלֵית בְהוֹן הֲנָאָה :
רש''י ה' עוזי ומעוזי ומנוסי . אנטיפויימאנ''ט בלעז ומנחם חברו ל' פלא כמו נתת ליראיך נס להתנוסס ( תהלים ס ) וכן ה' נסי ( שמות ז ) ודונש פתר אותו ל' מנוס ממש : אליך גוים יבאו . סוף האומות לשוב אליך ולעבדך שכם אחד ועמך איך עשו להם אלהים והמה לא אלהים : מאפסי . כמו מקצה : נחלו . ל' נחלה : מועיל . ל' תועלת :
(כ) הֲיַעֲשֶׂה-לּ֥וֹ אָדָ֖ם אֱלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה לֹ֥א אֱלֹהִֽים: הָאֶפְשָׁר דְּיַעְבֵּד לֵיהּ אֱנַשׁ דַּחֲלָן וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְהוֹן צְרוֹךְ : (כא) לָכֵן֙ הִנְנִ֣י מֽוֹדִיעָ֔ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֔את אוֹדִיעֵ֥ם אֶת-יָדִ֖י וְאֶת-גְּבֽוּרָתִ֑י וְיָדְע֖וּ כִּֽי-שְׁמִ֥י יְהוָֽה: בְּכֵן הָא אֲנָא מְחַוֵּי לְהוֹן בְּזִמְנָא הֲדָא אַחֲוִינוּן יַת פּוּרְעֲנוּתִי וְיַת מְחַת גְּבֻרְתִּי וְיִדְּעוּן אֲרֵי שְׁמִי יְיָ :
רש''י כי שמי ה' . כמשמעו מושל ושליט לקיים גזרתי :
יז (א) חַטַּ֣את יְהוּדָ֗ה כְּתוּבָ֛ה בְּעֵ֥ט בַּרְזֶ֖ל בְּצִפֹּ֣רֶן שָׁמִ֑יר חֲרוּשָׁה֙ עַל-ל֣וּחַ לִבָּ֔ם וּלְקַרְנ֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶֽם: חוֹבֵי דְבֵית יְהוּדָה כְּתִיבִין בְּעֵט דְבַרְזֶל בִּטְפַר שְׁמִיר חֲרִיתִין עַל לוּחַ לִבְּהוֹן וּלְקַרְנוֹת אִיגוֹרֵיכוֹן :
רש''י בעט ברזל . משל הוא כלומר חקוקה בשיקוע ואין נוחה למחוק , ומדרש אגדה בעט ברזל בצפורן שמיר על ידי ירמיה שנקרא עמוד ברזל ועל ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך : חרושה . חקוקה כזה שהוא חורש בעומק : על לוח לבם . שאינם שוכחין עכו''ם שלהם :
(ב) כִּזְכֹּ֤ר בְּנֵיהֶם֙ מִזְבְּחוֹתָ֔ם וַאֲשֵׁרֵיהֶ֖ם עַל-עֵ֣ץ רַֽעֲנָ֑ן עַ֖ל גְּבָע֥וֹת הַגְּבֹהֽוֹת: כְּאִדְכְּרָא בְּנֵיהוֹן אִיגוֹרֵיהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תְּחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף וְעַל רָמָתָא מְנַטְלָתָא :
רש''י כזכור בניהם מזבחותם . כזכירת בניהם כן היתה להם זכירת מזבחותם כאדם שיש לו געגועין על בנו : ואשריהם . אשר על עץ רענן . על עץ כמו אצל וכת''י תחות כל אילן עבוף :
(ג) הֲרָרִי֙ בַּשָּׂדֶ֔ה חֵילְךָ֥ כָל-אוֹצְרוֹתֶ֖יךָ לָבַ֣ז אֶתֵּ֑ן בָּמֹתֶ֕יךָ בְּחַטָּ֖את בְּכָל-גְּבוּלֶֽיךָ: עַל דִפְלַחְתּוּן עַל טוּרַיָּא בְּחַקְלָא נִכְסֵיכוֹן וְכָל בֵּית גִנְזֵיכוֹן לְבִזָא אֶמְסַר בְּחוֹבִין דַהֲוֵיתוּן פַּלְחִין לְטָעֲוָתָא בְּכָל תְחוּמֵיכוֹן :
רש''י הררי בשדה . ירושלים היושבת בהר המישור כל סביב העיר מישור שדה ול' הררי כמו ערבי ( ישעיה יג ) על שם שיושב בערבה מונטיינד''ש בלעז יושבי ההר ( ס''א יושבת ההר ) : חילך . כמו ממונך : במותיך בחטאת . במותך עשויות בחטא לשם עכו''ם בכל גבוליך :
כתובים - משלי - פרק כט
(ט) אִֽישׁ-חָכָ֗ם נִ֭שְׁפָּט אֶת-אִ֣ישׁ אֱוִ֑יל וְרָגַ֥ז וְ֝שָׂחַ֗ק וְאֵ֣ין נָֽחַת: גַּבְרָא חַכִּימָא דָּיֵן עִם גַּבְרָא שַׁטְיָא וְרָגֵז וְחָאֵךְ וְלָא מִתְתְּבַר :
רש''י איש חכם נשפט . מתוכח עם האויל : ואין נחת . בין מראה לו פנים זעופו' בין שמראהו פנים שוחקו' אין נחת לא בזו ולא בזו אינו מוצא קורת רוח מצינו באמציה שהראה לו הקב''ה פנים שוחקות ומסר בידו אדום ובשובו מהכות ( ד''ה ב כה ) ויבא את אלהיהם ולהם השתחוה לאחז הראה הקב''ה פנים זועפות ומסרו ביד מלכי ארם ויזבח לאלהי דמשק כי אמר אלהי ארם מעזרים להם :
(י) אַנְשֵׁ֣י דָ֭מִים יִשְׂנְאוּ-תָ֑ם וִֽ֝ישָׁרִ֗ים יְבַקְשׁ֥וּ נַפְשֽׁוֹ: גַּבְרֵי דְאָשְׁדִין דְּמָא סָנְיָן תְּמִימוּתָא וּתְרִיצֵי בָּעְיָן לַהּ :
רש''י יבקשו נפשו . ל' חבה ונראה שכן הוא כמה שאמר דוד לאביתר ( שמואל א כב ) אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך מי שיגמול לי חסד יגמול לך ואין הפותרים מודים לי :
(יא) כָּל-ר֭וּחוֹ יוֹצִ֣יא כְסִ֑יל וְ֝חָכָ֗ם בְּאָח֥וֹר יְשַׁבְּחֶֽנָּה: כּוֹלָא חוּמְתֵיהּ מַפִּיק סַכְלָא וְחַכִּימָא בְּרַעְיָנָא מַאֲכָה :
רש''י באחור ישבחנה . כשיוציא הכסיל כל רוחו בא החכם וישפילנו במענה לשונו ודומה לו משביח שאון ימים ( תהלים סה ) בשוא גליו אתה תשבחם ( שם פט ) :
(יב) מֹ֭שֵׁל מַקְשִׁ֣יב עַל-דְּבַר-שָׁ֑קֶר כָּֽל-מְשָׁרְתָ֥יו רְשָׁעִֽים: שַׁלִיטָא דְצָאֵת מִלֵי דְשִׁקְרָא כֻּלְהוֹן מְשֻׁמְשָׁנוֹי רַשִׁיעֵי : (יג) רָ֤שׁ וְאִ֣ישׁ תְּכָכִ֣ים נִפְגָּ֑שׁוּ מֵ֤אִיר-עֵינֵ֖י שְׁנֵיהֶ֣ם יְהוָֽה: מִסְכְּנָא וְגַבְרָא מַצְעָיָא פְּגִיעוּ חַד בְּחַד וֵאלָהָא מַנְהִיר עַיְנוֹי דְּתַרְוֵיהוֹן :
רש''י ואיש תככים . איש מזימות בעל תורה , ורבותינו ( תמורה טז ויקרא רבה פ' ל''ד ) פירשו תלמיד שאמר לרב השניני פרק א' ומלמדו :
(יד) מֶ֤לֶךְ שׁוֹפֵ֣ט בֶּֽאֱמֶ֣ת דַּלִּ֑ים כִּ֝סְא֗וֹ לָעַ֥ד יִכּֽוֹן: מַלְכָּא דְדָאֵן בְּקוּשְׁטָא לְמִסְכְּנֵי כּוּרְסֵיהּ לַעֲלָם תַּקִין :
משנה כלאים פרק ט
א. אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, מֻתָּר, וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, אָסוּר, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, אָסוּר. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה:
ברטנורה (א) אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב (שם) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, שעטנז כלל, צמר ופשתים פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אין, מידי אחרינא לא. צמר, הוא צמר רחלים ואילים בלבד, דכתיב (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים אבל שאר צמר צריך ליתן שם לווי, צמר גמלים, צמר ארנבים, צמר עזים: ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. דכתיב (ויקרא יג) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים: אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דבבגדי כהנים כתיב שש ובד והוא פשתן שעולה בד בבד כלומר קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד. ובאבנט כתיב תכלת וארגמן ותולעת שני. ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון. וארגמן, צמר צבוע בצבע אדום ששמו ארגמן והוא לאכ''א בלע''ז. ותולעת שני, צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמי''זי: שטרפן. שערבן: מותר. לערב עמהן פשתן לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים: וכן פשתן וקנבוס. שנתערבו הרוב מן הקנבוס מותר להביא צמר ולערב עמהם:
ב. הַשִּׁירָיִים וְהַכָּלָךְ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, אֲבָל אֲסוּרִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵין עֲרַאי לְכִלְאָיִם. וְלֹא יִלְבַּשׁ כִּלְאַיִם אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה, אֲפִלּוּ לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס:
ברטנורה (ב) השיריים והכלך. מינים של משי הן והכלך גדל בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר ודומה לצמר: אבל אסורים. דאתי לאחלופי בצמר ופשתים. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירים בהם ואתי לאחלופי הלכך אסורים מפני מראית העין. אבל האידנא שהמשי מצוי בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין אסור שום מין של משי בצמר או בפשתים. וכן הקנבוס שרי בין בצמר בין בפשתים שהכל מכירים בו: הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. לפי שהן עשויין לשכיבה והתורה אמרה (ויקרא יט) לא יעלה עליך, אבל אתה מותר להציעו תחתיך, והני מילי כשהן קשים וריקנים ונתונים על גבי אצטבא אז הן מותרין כשאין בשרו [נוגע] בהם אבל אם הם רכים או מלאים או אפילו ריקנים ומונחים על גבי מטה אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהם לפי שנכפפים ונכרכים על בשרו: אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא: אפי' על גבי עשרה. ואע''פ שאינו נהנה מן הכלאים: את המכס. ראיתי לקצת מרבותי שפירשו כגון במקום שהיהודים פורעים מכס, ולובש כלאים כדי שלא יכירו שהוא יהודי. ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש וסתם משנה זו [סברה] דבר שאינו מתכוין אסור ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן:
ג. מִטְפְחוֹת הַיָּדַיִם, מִטְפְּחוֹת הַסְפָרִים, מִטְפְּחוֹת הַסַפָּג, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר. וּמִטְפְּחוֹת הַסַפָּרִים, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם:
ברטנורה (ג) מטפחות הידים. שמנגבים בהם כשנוטלים את הידים: מטפחות הספרים. שנותנים על גבי ספר תורה: ומטפחות הספג. שמנגב בהם כל גופו לאחר שרחץ: ר' אליעזר אוסר. מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו, ומטפחות ספרים פעמים שמשימם בחיקו ומתחמם, ומטפחות הספג פעמים שרואה את רבו ומתעטף בה. והלכה כר''א: ומטפחות הספרים. המגלחים בני אדם ופורסים עליהם מטפחת כדי שלא יתלכלו בגדיהם: אסורות משום כלאים. ובהא מודה ת''ק לפי שיש להן בית ראש ולובשים אותן דרך מלבוש והכי מוכח בירושלמי:
ד. תַּכְרִיכֵי הַמֵּת וּמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. לֹא יִתֵּן הַמַּרְדַּעַת עַל כְּתֵפוֹ אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ זֶבֶל:
ברטנורה (ד) תכריכי המת. שהמת נקבר בהם אין בהם משום כלאים דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות: ומרדעת חמור. היא קשה יותר מכרים וכסתות הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים ניכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו הואיל ואין הכלאים ניכרים:
ה. מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְנוּעִים מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל (לַאֲחוֹרֵיהֶם):
ברטנורה (ה) מוכרי כסות מוכרים כדרכן. לובשים בגדי כלאים להראות לקונה מדת ארכו ורחבו ובלבד שלא יתכוונו להנאתן ואף על גב דאם מתכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מתכוין שרי לכתחילה וכן הלכה: והצנועים. המחמירים על עצמן: מפשילין במקל. נותנים המקל על כתפיהם והכלאים מונחים בקצהו ואין כתפיהם נוגעות בכלאים:
ו. תּוֹפְרֵי כְסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְנוּעִים תּוֹפְרִים בָּאָרֶץ:
ברטנורה (ו) תופרין כדרכן. מניחין הכלאים על הברכים ועל השוקים כשהן תופרים:
ז. הַבֵּרָסִין וְהַבַּרְדָּסִין וְהַדַּלְמְטִקְיוֹן וּמִנְעֲלוֹת הַפִּנּוֹן, לֹא יִלְבַּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיִּבְדֹּק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַבָּאִים מֵחוֹף הַיָּם וּמִמְּדִינַת הַיָּם אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן בַּקַּנְבּוֹס. וּמִנְעָל שֶׁל זְרְד אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאָיִם:
ברטנורה (ז) הברסין והברדסין. שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין: דלמטיקיון. בתי שוקים קאלצי''ש בלע''ז: מנעל הפינון. מנעל שעושות מפסולת הצמר: עד שיבדוק. שמא יש פשתן מעורב בהן: הבאים מחוף הים וממדינת הים. מחוף הים שהוא ממדינת הים: שחזקתן מן הקנבוס. משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכל מקום כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה: ומנעל של זרד. מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעות עד הירך כעין אותם שקורים בלע''ז בורזקי''ש ובערבי כופ''ש ולפי שעשויין לחמם הרגל קרויים של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו): אין בו משום כלאים. אין חוששין שמא פשתן מעורב בהם:
ח. אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא טָווּי וְאָרוּג, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, דָּבָר שֶׁהוּא שׁוּעַ טָווּי וָנוּז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, נָלוֹז וּמַלִּיז הוּא אֶת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָלָיו:
ברטנורה (ח) שוע טווי ונוז. שוע סרוק במסרק ושוע חלק. איש חלק מתרגמינן גבר שעיע: נוז. שזור דהיינו שני חוטין שזורין יחד ועיקר כלאים מן התורה, שיהיה הצמר סרוק וטווי ושזור לבדו, וכן הפשתן סרוק וטווי ושזור לבדו, ואחר כך יהיו ארוגים יחדו או מחוברים יחד בשתי תכיפות דהוו כארוג. ומשום הכי איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי תכלת שזורים הם דכתיב פתיל תכלת טווי ושזור, וכן חוט לבן, וכשמחברם יחד בשתי תכיפות הוו כלאים גמורים דאורייתא. והא דתנן הכא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כב) לא תלבש שעטנז, לאו למדרש אריג משעטנז, דאריג מיחדו נפקא דדרשינן מינה דאף שתי תכיפות הוי חיבור, ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי. וראיתי לאחד מרבותינו שפירש שוע טווי, הצמר לבד והפשתים לבד, ונוז כלומר ואחר כך נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד והכי מתיישב לישנא דמתני' שפיר טפי והכי משמע בירושלמי. ופירושים הרבה מצאתי לרבותי בפירוש שוע טווי ונוז וכולהו אית להו פרכא לבר מהאי דלית ליה פירכא: נלוז ומליז. עקום ומעקם דרכי אביו שבשמים עליו, לשון אל יליזו מעיניך (משלי ג):
ט. הַלְּבָדִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שׁוּעִים. פִּיו שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹזְרִין בָּאָרִיג. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְשִׁיחוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלֵל עַד שֶׁלֹּא קוֹשֵׁר. לֹא יִקְשֹׁר סֶרֶט שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן לַחְגֹּר בּוֹ אֶת מָתְנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָאֶמְצַע:
ברטנורה (ט) הלבדים. צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם: פיו של צמר בשל פשתן. האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [שלשה] וארבעה חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו צמר: מפני שחוזרין לאריג. מסבבין את האריג. פירוש אחר, דומין לאריג: משיחות של ארגמן. יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן: אסורות. לחגור על גבי חלוק של פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר. שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשור בה מתניו: לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה: אף על פי שהרצועה באמצע. כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה אחד ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשים של צמר ושל פשתן זה בזה, דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן:
י. אוֹתוֹת הַגַּרְדִּין וְאוֹתוֹת הַכּוֹבְסִים, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת, אֵינָהּ חִבּוּר, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְהַשּׁוֹמְטָהּ בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר. עָשָׂה שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְצַד אֶחָד, חִבּוּר, וְיֶשׁ בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְהַשּׁוֹמְטָהּ בַּשַּׁבָּת, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. הַשַּׂק וְהַקֵּפָּה מִצְטָרְפִין לַכִּלְאָיִם:
ברטנורה (י) אותות הגרדים. דרך האורגים והכובסים לרשום שם הבעלים על הבגד במעשה רוקם כדי שלא יתחלפו של אחד בשל חבירו ואם הבגד של צמר ואותות של פשתן או איפכא אסור משום כלאים: תכיפה אחת. תחיבה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת בלבד: אינה חבור. לטומאה ולטהרה, ואם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו, ואם הזה על אחד מהם לא הזה על חבירו: ואין בה משום כלאים. אם אחד של צמר ואחד של פשתן וחברם בתכיפה אחת: והשומטה בשבת. על מנת לחזור ולתפור פטור. ולא הוי כקורע על מנת לתפור שתי תפירות דחייב: עשה שני ראשיה לצד אחד. כגון שהעביר המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית ונמצאו שני ראשיה לצד אחד וקשרן, דאם לא קשר שני ראשי החוט יחד אינו מתקיים: עד שישלש. שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס שלש פעמים. ואין הלכה כרבי יהודה: השק והקופה מצטרפין לכלאים. אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתים מחוברת לקופה וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפות אף על פי שהן מחוברות לשני כלים, ולא אמרינן האי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי, ואינן חבור. והוא הדין אם מחוברים לשאר כלים דהוי דינן כמו שק וקופה:
גמרא ברכות דף ל''ב ע''ב
תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק וְאֵלּוּ הֵן תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תְּפִלָּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ. תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה חֲזַק בַּתּוֹרָה וֶאֱמַץ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תְּפִלָּה מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ''ז) קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' דֶרֶךְ אֶרֶץ מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב' י') חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וְגוֹמֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין וְכוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קְרָא (תהלים פ''ד) אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ וְשָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ. קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ. לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ מְנַיִּן דִּכְתִיב אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנָן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם בִּתְפִלָּה תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן הֵיאַךְ נַעֲשִׂית. אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם. תּוֹרָתָן מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת:
רש''י צריכין חיזוק. שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כחו: דרך ארץ. אם אומן הוא לאומנתו. אם סוחר הוא לסחורתו. אם איש מלחמה הוא למלחמתו: יושבי ביתך. והדר יהללוך: יודו לשמך. והדר ישבו ישרים את פניך: תשע שעות. לשלש תפלות: תורתן משתמרת. בתוך לבם שאין תלמודם משתכחת:
זוהר בחקתי דף קי''ג ע''ב
ונָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְגוֹמֵר. כָּל חָד וְחָד יִתֵּן חֵילָא דִילֵיהּ עָלַיְיכוּ מָאן אִינוּן הַהוּא תִקּוּנָא דְעָבַדְתּוּן דְּהַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְגוֹוָנָא דָא כְתִיב (בראשית י''ח) וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וְכִי כֵיוַן דִכְתִיב וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ יְיָ אֲמָאי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אֶלָּא מָאן דְנָטִיר אוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא כַבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וּמָאי צְדָקָה וּמִשְׁפָּט דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. בָכָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא דְלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן מָאן עָבִיד שְׁמָא קַדִישָׁא בְכָל יוֹמָא הֲוֵי אִימָא מָאן דְּיָהִיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי. תָּא חֲזֵי הָא אוּקְמוּהָ הָכִי הוּא דְמִסְכְּנָא אָחִיד בֵּיהּ בְּדִינָא וְכָל מֵיכְלַיְיהוּ בְדִינָא הוּא אָתָר דְּאִקְרֵי צֶדֶק כְמָה דְאַתְּ אָמַר תְּפִלָה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף תְּפִלָּה דָא תְפִלָּה שֶׁל יַּד וְאוֹקִימְנָא. וּמָאן דְּיָהִיב לֵיהּ צְדָקָה לְמִסְכְּנָא הוּא עָבִיד לְעֵילָא שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים כַּדְקָא יֵאוֹת בְּגִין דִּצְדָקָה דָא אִילָנָא דְחַיֵי וּצְדָקָה יָהִיב לַצֶדֶק וְכַּד יָהִיב לַצֶדֶק כְּדֵין אִתְחַבָּר דָּא בְדָא וּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח שְׁלִים מָאן עָבִיד דָּא אַתְעָרוּתָא (ד''א דְעָבִיד אַתְעָרוּתָא דָא) דִלְתַּתָּא וַדָּאי כְאִילוּ עָבִיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בִשְׁלִימוּ. כְגוֹוָנָא דְאִיהוּ עָבִיד לְתַתָּא הָכִי אַתְעַר לְעֵילָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם ק''ו) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. עוֹשֶׂה צְדָקָה דָא קֻדְּשָׁא בְרִיךְ הוּא כַבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ. תָּא חֲזֵי מַסְכְּנָא הָא אִתְמַר מָאן הוּא אַתְרֵיהּ. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּמִסְכְּנָא לָא אִית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ כְּלוּם אֶלָא מַה דְּיָהֲיבִין לֵיהּ וְסִיהֲרָא לָא אִית לָהּ נְהוֹרָא מִדִּילָהּ אֶלָּא מַה דְיָהִיב לָהּ שִׁמְשָׁא. תָא חֲזֵי אֲמָאי עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהַהוּא אָתָר גָּרִים לֵיהּ דְּהָא בְאָתָר דְמוֹתָא הוּא שְׁכִיחַ וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי מֵת. הַהוּא דְחָיִיס עָלֵיהּ הוּא יָהִיב לֵיהּ צְדָקָה אִילָנָא דְחַיֵּי שַׁרְיָיא עֲלוֹי כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י') וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וּכְגוֹוָנָא דְעָבִיד בַּר נָשׁ לְתַתָּא הָכִי נָמֵי עָבִיד לְעֵילָא מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְזָכֵי לְמֶעְבַּד שְׁמָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא בְגִין כַּךְ צְדָקָה סָלִיק עַל כֹּלָא:
תרגום הזוהר וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְגוֹ': הַיְנוּ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ עֲלֵיכֶם. מִי הֵם. הַיְנוּ אוֹתוֹ הַתִּקּוּן שֶׁעֲשִׂיתֶם שֶׁל יִחוּד שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הַהוּא. כְּעֵין זֶה כָּתוּב, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וְכִי כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לָמָּה צָרִיךְ לִכְתֹּב, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִי שֶׁשּׁוֹמֵר דַּרְכֵי הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וּמַהוּ צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם. כִּי מִי עוֹשֶׂה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם. הֱוֵי אוֹמֵר, מִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לַעֲנִיִּים. בֹּא וּרְאֵה, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ שֶׁכָּךְ הוּא. כִּי הֶעָנִי אָחוּז בַּדִּין, וְכָל מַאֲכָלוֹ הוּא בַּדִּין, הוּא הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא צֶדֶק שֶׁהִיא מַלְכוּת. כְּדִכְתִיב תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף. תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁל יָד, וְהֶעֱמִידוּהוּ. וּמִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לָעָנִי, הוּא עוֹשֶׂה לְמַעְלָה אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שָׁלֵם כָּרָאוּי, מִשּׁוּם שֶׁצְדָקָה הִיא עֵץ הַחַיִּים, וּצְדָקָה נוֹתֶנֶת וּמַשְׁפַּעַת לְצֶדֶק וּכְשֶׁנּוֹתֶנֶת לְצֶדֶק, אָז מִתְחַבֵּר זֶה בָּזֶה, ז''א בַּמַּלְכוּת, וְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ נִמְצָא שָׁלֵם. מִי שֶׁעוֹשֶׂה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה זוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה, הוּא וַדַּאי כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁלֵמוּת. כְּעֵין שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְמַטָּה כָּךְ מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב, אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֶׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. עוֹשֶׂה צְדָקָה, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, עָנִי הֲרֵי לָמַדְנוּ מִי הוּא מְקוֹמוֹ, מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהֶעָנִי אֵין לוֹ מִשֶׁלּוֹ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ, וְכֵן הַלְּבָנָה, אֵין לָהּ אוֹר מִשֶּׁלָּהּ, אֶלָּא מַה שֶּׁנּוֹתֵן לָהּ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא ז''א. בֹּא וּרְאֵה, לָמָּה עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם גָּרַם לוֹ, כִּי בְּמָקוֹם מִיתָה הוּא מָצוּי. וּמִשּׁוּם זֶה הוּא נִקְרָא מֵת. וְאוֹתוֹ שֶׁמְּרַחֵם עָלָיו, הוּא נוֹתֵן לוֹ צְדָקָה, וְגוֹרֵם שֶׁעֵץ הַחַיִּים שֶׁנִּקְרָא צְדָקָה, [שׁוֹרֶה עַל עֵץ הַדַּעַת שֶׁהוּא אִילָנָא דְּמוֹתָא,] כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְמַטָּה, שֶׁמְּחַיֶּה אֶת הֶעָנִי שֶׁנִּקְרָא מֵת, כֵּן הוּא עוֹשֶׂה לְמַעְלָה מַמָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת שֵׁם הַקָּדוֹשׁ לְמַעְלָה. מִשּׁוּם זֶה עוֹלָה צְדָקָה עַל הַכֹּל.
הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פ''ד
א. שְׁמוֹנָה דְבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֵן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵינָן מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנוֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁין. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַית הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה: ב. עֲמִידָה כֵּיצַד. אֵין מִתְפַּלֵּל אֶלָּא מְעוֹמֶד. הָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד יַעֲמוֹד. וְאִם לָאו יֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל אֲפִילוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּין אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַצָמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִים. אִם יֶשׁ בּוֹ יְכוֹלֶת לְכַוֵּין אֶת דַּעְתּוֹ יִתְפַּלֵּל וִאם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחֵז בְּהֶמְתּוֹ לֹא יֵרֵד אֶלָּא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַעְתּוֹ מְיוּשֶׁבֶת עָלָיו: ג. נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה עוֹמֵד בָּאֶרֶץ מְכַוֵּין אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלָיִם. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלָיִם מְכַוֵּין פָּנָיו כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ. הָיָה עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ מְכַוֵּין פָּנָיו כְּנֶגֶד קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. סוֹמֶא וּמִי שֶׁלֹּא יָכֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת וְהַמְּהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה וְיִתְפַּלֵּל:
מוסר
מספר חסידים סי' ל''מ
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. כְּשֶׁמְּחַרְפִים וּמְקַלְלִים אוֹתוֹ וּכְשֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת אֵין לְהָשִׁיב. וְעֵת לְדַבֵּר כְּשֶׁמְּדַבְּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה לֹא עֵת לַחֲשׁוֹת. גַּם עֵת לַחֲשׁוֹת שֶׁלֹּא לְהוֹכִיחַ עַל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי בְּשׁוּם דָּבָר לֹא יְקַבְּלוּ תּוֹכָחָה. כִּי מוּטַב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים וְעֵת לְדַבֵּר כְּשֶׁבְּיָדְךָ לִמְחוֹת וּדְבָרֶיךָ נִשְׁמָעִים: כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּקַבְּלִים בּוֹשֶׁת וְהַלְבָּנַת פָּנִים עַל הַמִּצְוֹת כִּי כְּשֶׁאוֹמְרִים לָאָדָם סִכְלוּת הוּא לְקַיֵּים מִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן נִשְׁפָּךְ דָּמוֹ כַּמַּיִּם מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נֶהֱרַג עָלָיו. וְעַל הַמַּלְבִּין פָּנָיו מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ וּמוֹנְעוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה כט) מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְאוֹמֵר (תהלים סט) כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה. וּגְדוֹלָה חֶרְפָּה מִזּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הָעוֹשֶׂה עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבוֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂיתְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת: