כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(ט) אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר-לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָא בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא יַתְהוֹן תֵּיכְלוּן:
 רש''י   סנפיר. אלו ששט בהם: קשקשת. אלו קלפים הקבועים בו, כמו שנאמר (שמואל א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש:
(י) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין-ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם: וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִכֹּל רִחֲשָׁא דְמַיָא וּמִכֹּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִי בְמַיָא שִׁקְצָא אִנוּן לְכוֹן:
 רש''י   שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:
(יא) וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת-נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ: וְשִׁקְצָא יְהוֹן לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וְיָת נְבִלְתְּהוֹן תְּשַׁקְצוּן:
 רש''י   ושקץ יהיו. לאסר את עירוביהן, אם יש בו בנותן טעם: מבשרם. אינו מזהר על הסנפירים ועל העצמות: ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין שסננן. יבחושין מושקירונ''ש בלע''ז :
(יב) כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: כֹּל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָא שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:
 רש''י   כל אשר אין לו וגו' . מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מתר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעליתו מתר:
(יג) וְאֶת-אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן-הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת-הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת-הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעָזְנִיָּֽה: וְיָת אִלֵין תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָא לָא יִתְאָכְלוּן שִׁקְצָא אִנוּן נִשְׁרָא וְעֲר וְעַזְיָא:
 רש''י   לא יאכלו. לחיב את המאכילן לקטנים. שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך. או אינו אלא לאסרו בהנאה, תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה אסורין בהנאה מתרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכלן מין אחד:
(יד) וְאֶת-הַ֨דָּאָ֔ה וְאֶת-הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: וְדַיְתָא וְטָרָפִיתָא לִזְנַהּ: (טו) אֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: יָת כָּל עוּרְבָא לִזְנֵהּ: (טז) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָא וְנָצָא לִזְנוֹהִי:
 רש''י   הנץ. אישפרויי''ר :
(יז) וְאֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת-הַיַּנְשֽׁוּף: וְקַרְיָא וְשָׁלֵינוּנָא וְקִפּוֹפָא:
 רש''י   השלך. פרשו רבותינו זה השולה דגים מן הים. וזהו שתרגם אנקלוס ושלינונא: כוס וינשוף. הם צואיטי''ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין יב''ן [לילית] :
(יח) וְאֶת-הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת-הַקָּאָ֖ת וְאֶת-הָרָחָֽם: וּבַוְתָא וְקָתָא וִירַקְרֵקָא:
 רש''י   התנשמת. היא קלב''א שורי''ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים וקורין לה טלפ''א [חפרפרת] :
(יט) וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת-הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת-הָעֲטַלֵּֽף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַלֵפָא:
 רש''י   החסידה. זו דיה לבנה ציגוני''ה . ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות: האנפה. היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו''ן : הדוכיפת. תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע''ז הירופ''א , ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו. תרגום אנקלוס ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפרשו רבותינו במסכת גטין בפרק מי שאחזו (דף סח ב) :
(כ) כֹּ֖ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: כֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:
 רש''י   שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:
(כא) אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר-(לא) ל֤וֹ כְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל-הָאָֽרֶץ: בְּרַם יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע דִי לֵהּ קַרְצוּלִין מֵעִלַוֵי רַגְלוֹהִי לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא:
 רש''י   על ארבע. על ארבע רגלים: ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומנו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט''א , אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסלין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רבו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:
(כב) אֶת-אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת-הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת-הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת-הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ: יָת אִלֵין מִנְהוֹן תֵּיכְלוּן יָת גוֹבָא לִזְנֵהּ וְיָת רָשׁוּנָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַרְגוֹלָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַגָבָא לִזְנוֹהִי: (כג) וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר-ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִי לֵהּ אַרְבַּע רַגְלִין שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:
 רש''י   וכל שרץ העוף וגו' . בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:
(כד) וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וּלְאִלֵין תִּסְתָּאָבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמשָׁא:
 רש''י   ולאלה. העתידין להאמר למטה בענין: תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טמאה:
(כה) וְכָל-הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְכָל דְיִטוֹל:מִנְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
 רש''י   וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טמאת משא, חמורה מטמאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:
(כו) לְֽכָל-הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע | אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא: לְכָל בְּעִירָא דִי הִיא סְדִיקָא פַרְסָתָא וְטִלְפִין לֵיתָהָא מַטִלְפָא וּפִשְׁרָא לֵיתָהָא מַסְקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:
 רש''י   מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פרש על בהמה טהורה:
(כז) וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-כַּפָּ֗יו בְּכָל-הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל-אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל יְדוֹהִי בְּכָל חַיְתָא דִמְהַלְכָא עַל אַרְבַּע מְסַאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵא מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
 רש''י   על כפיו. כגון כלב ודב וחתול: טמאים הם לכם. למגע:
(כח) וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד-הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם: וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא מְסַאֲבִין אִנוּן לְכוֹן: (כט) וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְדֵין לְכוֹן מְסַאָבָא דְּרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָא לִזְנוֹהִי:
 רש''י   וזה לכם הטמא. כל טמאות הללו אינן לאסור אכילה אלא לטמאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים ולכנס במקדש: החלד. מושטיל''ה [נמיה] : והצב. פרוי''ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:
(ל) וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: וְיָלָא וְכוֹחָא וְחֻלְטֵיתָא וְחֻמְטָא וְאָשׁוּתָא:
 רש''י   והאנקה. היריצו''ן [קפוד] : והלטאה. לישרד ''ה: והחמט. לימצ''ה [חלזון] : והתנשמת. טלפ''א [חפרפרת] :
(לא) אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל-הַשָּׁ֑רֶץ כָּל-הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: אִלֵין דִמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (לב) וְכֹ֣ל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם | בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל-כְּלִי-עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ-עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל-כְּלִ֕י אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר: וְכָל דִי יִפֵּל עֲלוֹהִי מִנְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב מִכָּל מָאן דְעָא אוֹ לְבוּשׁ אוֹ מְשַׁךְ אוֹ שָׂק כָּל מָאן דִי תִתְעֲבֵד עִבִידָא בְּהוֹן בְּמַיָא יִתָּעַל וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי:
 רש''י   במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש:
(לג)  שביעי  וְכָל-כְּלִי-חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר-יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל-תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ: וְכָל מָאן דַחֲסַף דִי יִפֵּל מִנְהוֹן לְגַוֵהּ כֹּל דִי בְגַוֵהּ יִסְתָּאַב וְיָתֵהּ תְּתַבְּרוּן:
 רש''י   אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו: כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו: ואתו תשברו. למד שאין לו טהרה במקוה:
(לד) מִכָּל-הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל-מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל-כְּלִ֖י יִטְמָֽא: מִכָּל מֵיכְלָא דְמִתְאֲכֵל דִי יַעֲלוּן עֲלוֹהִי מַיָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מַשְׁקֵה דִי יִשְׁתֵּתֵי בְּכָל מָאן יְהֵי מְסָאָב:
 רש''י   מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקרא העליון, כל אשר בתוכו יטמא, מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה. למדנו שאין אוכל מכשר ומתקן לקבל טמאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טמאה לעולם ואפלו נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטמאה כמים. שכך יש לדרוש המקרא, אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן, שאין ולד הטמאה מטמא כלים, שכך שנינו יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטמאה והכלי, שנטמא ממנו, ולד הטמאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד, שהשרץ שנפל לאויר תנור והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שניה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טמאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהטמא מאויר כלי חרס, שהרי טמאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחבר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים, משנתלשו. ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:
(לה) וְ֥כֹל אֲשֶׁר-יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם | עָלָיו֮ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם: וְכֹל דִי יִפֹּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב תַּנוּר וְכִירַיִם יִתָּרְעוּן מְסַאֲבִין אִנוּן וּמְסַאֲבִין יְהוֹן לְכוֹן:
 רש''י   תנור וכירים. כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה: יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה: וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מצוה אני לנתצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקימן בטמאתן רשאי:
(לו) אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה-מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא: בְּרַם מַעְיָן וְגוֹב בֵּית כְּנִישׁוּת מַיָא יְהֵי דְכֵי וּדְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:
 רש''י   אך מעין ובור מקוה מים. המחברים לקרקע, אין מקבלין טמאה. ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהם מטמאתו: ונגע בנבלתם יטמא. אפלו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בנבלתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר אם מטהר את הטמאים מטמאתם, קל וחמר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:
(לז) וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל-כָּל-זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא: וַאֲרֵי יִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עַל כָּל בַּר זְרַע זֵרוּעַ דִי יִזְדְרָע דְכֵי הוּא:
 רש''י   זרע זרוע. זריעה של מיני זרעונין. זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרועים: (דניאל א יב) טהור הוא. למדך הכתוב שלא הכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טמאה, עד שיבואו עליו מים:
(לח) וְכִ֤י יֻתַּן-מַ֙יִם֙ עַל-זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָא עַל בַּר זַרְעָא וְיִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא לְכוֹן:
 רש''י   וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחבר, אין לך זרע שלא הכשר: מים על זרע. בין מים בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים: ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טמאה פעם אחת, שוב אינו נעקר המנו:
(לט) וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר-הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִי הִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
 רש''י   בנבלתה. ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים וטלפים ולא בעור:
(מ) וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד-הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וּדְיֵכוּל מִנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
 רש''י   והנשא את נבלתה. חמורה טמאת משא מטמאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו: והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, לתן שעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית: וטמא עד הערב. אף על פי שטבל צריך הערב שמש:
(מא) וְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל: וְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא שִׁקְצָא הוּא לָא יִתְאָכֵל:
 רש''י   השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו: לא יאכל. לחיב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:
(מב) כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל-גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-אַרְבַּ֗ע עַ֖ד כָּל-מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי-שֶׁ֥קֶץ הֵֽם: כֹּל דִמְהַלֵךְ עַל מְעוֹהִי וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל סְגִיאוּת רַגְלָאִין לְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לָא תֵיכְלֻנוּן אֲרֵי שִׁקְצָא אִנוּן:
 רש''י   הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו: כל הולך. להביא השלשולין ואת הדומה לדומה: הולך על ארבע. זה עקרב: כל. להביא את החפושית אישקרבו''ט בלע''ז ואת הדומה לדומה: מרבה רגלים. זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין ציינפיי''ש :
(מג) אַל-תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: לָא תְשַׁקְצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן וְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן:
 רש''י   אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן: ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה:
(מד) כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהָכוֹן וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא וְלָא תְסַאֲבוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:
 רש''י   כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה: והייתם קדשים. לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא: ולא תטמאו וגו' . לעבור עליהם בלאוין הרבה. וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד [ מכות טז ] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:
(מה)  מפטיר  כִּ֣י | אֲנִ֣י יְהוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי: אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְאַסֵק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא:
 רש''י   כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העלתי אתכם. דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכלן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העלתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות, דים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה:
(מו) זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל-נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל-הָאָֽרֶץ: דָא אוֹרַיְתָא דִבְעִירָא וּדְעוֹפָא וּדְכָל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דִרְחֵשָׁא בְּמַיָא וּלְכָל נַפְשָׁא דִרְחֵשָׁא עַל אַרְעָא: (מז) לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל: לְאַפְרָשָׁא בֵּין מְסָאָבָא וּבֵין דַכְיָא וּבֵין חַיְתָא דְמִתְאַכְלָא וּבֵין חַיְתָא דִי לָא מִתְאַכְלָא: פפפ:
 רש''י   להבדיל. לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן: בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רבו: ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנלדו בה סימני טרפה כשרה, לנלדו בה סימני טרפה פסולה:

ו (א) וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת-כָּל-בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף: (ב) וַיָּ֣קָם | וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר-נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו: (ג) וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת-אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת-הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן: (ה) וְדָוִ֣ד | וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים: (ו) וַיָּבֹ֖אוּ עַד-גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל-אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר: (ז) וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל-הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים: (ח) וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (ט) וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת-יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה: (י) וְלֹֽא-אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת-אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל-עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד-אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי: (יא) וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת-עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת-כָּל-בֵּיתֽוֹ: (יב) וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת-בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת-אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה: (יג) וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן-יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא: (יד) וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל-עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד: (טו) וְדָוִד֙ וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת-אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר: (טז) וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת-שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה | בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת-הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ: (יז) וַיָּבִ֜אוּ אֶת-אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה-ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים: (יח) וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת-הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (יט) וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל-הָעָ֜ם לְכָל-הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל-הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ: (כאן מסיימים הספרדים) (כ) וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת-בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת-שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה-נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים: (כא) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל-מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר-בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל-בֵּית֔וֹ לְצַוֹּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל-עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה: (כב) וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם-הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה: (כג) וּלְמִיכַל֙ בַּת-שָׁא֔וּל לֹֽא-הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ: ז (א) וַיְהִ֕י כִּי-יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַיהוָ֛ה הֵנִֽיחַ-ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל-אֹיְבָֽיו: (ב) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל-נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה: (ג) וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י יְהוָ֖ה עִמָּֽךְ: (ד) וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר-יְהוָ֔ה אֶל-נָתָ֖ן לֵאמֹֽר: (ה) לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל-עַבְדִּ֣י אֶל-דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה-לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי: (ו) כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֥מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן: (ז) בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר-הִתְהַלַּכְתִּי֮ בְּכָל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת-אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת-עַמִּ֥י אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא-בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים: (ח) וְ֥עַתָּה כֹּֽה-תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן-הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל-עַמִּ֖י עַל-יִשְׂרָאֵֽל: (ט) וָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ: (י) וְשַׂמְתִּ֣י מָ֥קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא-יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי-עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה: (יא) וּלְמִן-הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל-עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל-אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְהוָ֔ה כִּי-בַ֖יִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ֥ יְהוָֽה: (יב) כִּ֣י | יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת-זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת-מַמְלַכְתּֽוֹ: (יג) ה֥וּא יִבְנֶה-בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת-כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד-עוֹלָֽם: (יד) אֲנִי֙ אֶהְיֶה-לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה-לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֹת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם: (טו) וְחַסְדִּ֖י לֹא-יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֙תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ: (טז) וְנֶאְמַ֨ן בֵּיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד-עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד-עוֹלָֽם: (יז) כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל-דָּוִֽד: אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

א. בּוֹ בַיּוֹם נִמְנוּ וְגָמְרוּ עַל עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי לֻגִּין וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, שֶׁהִיא טְמֵאָה מִדְרָס, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם כִּשְמָהּ:

 ברטנורה  (א) בו ביום. אפרקין דלעיל קאי, אמלתיה דר' שמעון בן עזאי דמיירי ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, וכל מקום שנאמר במשנה בו ביום על אותו יום נאמר: נמנו. עמדו למנין לדעת מנין המטמאים ומנין המטהרים וגמרו הדין על פי הרוב: עריבת הרגלים. עריבה עשויה לרחיצת הרגלים: שנסדקה. סמוך לשוליה, ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת: טמאה מדרס. דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה, והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה: שר' עקיבא. היה חולק ואומר עריבת הרגלים כשמה, כלומר כשמה כן היא, שאין שם מדרס עליה. ואין הלכה כר' עקיבא:

ב. בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מִקֵבְּלָנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְבָחִים הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת, לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה  (ב) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. משנה זו בתחילת מסכת זבחים היא שנויה, ושם פירשנוה:

ג. בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מָה הֵן בַּשְׁבִיעִית. גָּזַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַעְשֵׂר עָנִי. וְגָזַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, עָלֶיךָ רְאָיָה לְלַמֵד, שֶׁאַתָּה מַחְמִיר, שֶׁכָּל הַמַּחְמִיר, עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵדֶר הַשָּׁנִים, טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. הֵשִׁיב רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ, מַה מִּצְרַיִם מַעְשֵׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעְשֵׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, בָּבֶל חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ, מַה בָּבֶל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְרוֹבָה, עֲשָׂאוּהָ מַעְשֵׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב שֶׁהֵם קְרוֹבִים, נַעֲשִׂים מַעְשֵׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אַתָּה כִּמְהַנָּן מָמוֹן, וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִיד נְפָשׁוֹת, קוֹבֵעַ אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַמֶּה קְבַעֲנוךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל טַרְפוֹן אָחִי, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן דְּבָרָיו, מִצְרַיִם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ ובָבֶל מַעֲשֶׂה יָשָׁן, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן, מִצְרַיִם מַעֲשֵׂה זְקֵנִים וּבָבֶל מַעֲשֵׂה נְבִיאִים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. וּכְשֶׁבָּא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּלוּד, אָמַר לוֹ, מָה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִים מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר (תהלים כה), סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם, מְקֵבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ עַד הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִינַי, שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשֵׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית:

 ברטנורה  (ג) עמון ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון שהיא נחלת ראובן וגד, דההיא ארץ ישראל היא, אפילו אם תמצי לומר שלא כבשוה עולי בבל, על כרחך שביעית נוהגת בה, דהא תנן במסכת שביעית פרק הפיגס, שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל. ועבר הירדן היא ארץ סיחון. אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא כבשו מעולם איירי. תדע, מדמייתי עלה מבבל וממצרים: לא שיניתי מסדר השנים. של עולם. אחר השנה של מעשר עני מביאין מעשר שני, והרי בששית מעשר עני, לפיכך ראוי בשביעית מעשר שני: המעשר והתרומה. ועל כרחך המעשר האמור כאן, מעשר שני הוא, דומיא דתרומה שהיא קודש, ולא מעשר עני שהוא חול גמור, ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: כמשיב על דברי טרפון. לסייע לו: אבל לא לענין דבריו. כלומר ולא מטעמיה: מצרים מעשה חדש. שהזקנים שהיו אחר עזרא תקנו להפריש מעשר במצרים: ובבל מעשה ישן. תקנת נביאים שהיו קודם חרבן הבית, ונשכח הדבר, דשמא לא היה צורך עניים באותה שעה: מעשה נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה, ואין למדים ממנה: הלכה למשה מסיני. ולא לאו דוקא. דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני. מיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר:

ד. בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן, כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י), וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה מט), וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּכְבָר חָזְרוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ט), וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (וִיהוּדָה), וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ. הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל:

 ברטנורה  (ד) שנאמר ואסיר גבולות עמים. שהיה מגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת, ומגלה בני עיר אחרת ומושיבן בעיר זו: ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו. וכשם שאלו לא שבו, כך אלו לא שבו: והתירוהו לבוא בקהל. דכיון דמשבעים האומות אין אסור לבוא בקהל אלא עמוני ומואבי עד עולם, ומצרי ואדומי דור ראשון ושני, השתא שאין אלו האומות ידועים, שכבר נתבלבלו ונתערבו בין שאר האומות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכל המתגייר מותר לבוא בקהל מיד:

ה. תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִי, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית עַל הָעוֹר ובַדְּיוֹ:

 ברטנורה  (ה) תרגום שכתבו עברית. תרגום שבדניאל ועזרא וכגון כדנה תאמרון להום (ירמיה י) אם כתבו בלשון הקודש, וכן דברי הנביא הנאמרים בלשון הקודש שכתבן תרגום, אין מטמאים את הידים: כתב עברי. הכתב שבא מעבר הנהר והכותיים כותבים בו עד היום, וישראל היו משתמשין באותו כתב בדברי חול, ובמטבעות של כתב הנמצאים בידינו היום שהיו מזמן מלכי ישראל מפותחות באותו כתב. אבל הכתב שאנו כותבים בו ספרים היום, כתב אשורי הוא נקרא, והוא הכתב שהיה בלוחות. ונקרא אשורי, שהוא המאושר שבכתיבות לשון באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל):

ו. אוֹמְרִים צְדוֹקִים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הֲמִירָם אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד, הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים. אָמְרוּ לוֹ, לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָדוֹת. אָמַר לָהֶם, אַף כִּתְבֵי הַקּדֶשׁ לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, וְסִפְרֵי הֲמִירָם שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם:

 ברטנורה  (ו) אומרים צדוקין. המכחישין תורה שבעל פה נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו תחילה, לפי ששמעו מאנטיגנוס רבן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אמרו, אפשר פועל טורח ועושה מלאכה כל היום כולו ולערב אינו מקבל שכר, ופירשו מדברי חכמים ונתחברו עמהם כתות מישראל, ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים בדמשק ובקוסטאנטינ''א, והם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, ואנו קורים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד: קובלין אנו עליכם. מתרעמים אנו על מדותיכם: פרושים. לחכמי ישראל היו קורין פרושים, לפי שאוכלין חוליהן בטהרה ופרושים ממגע עם הארץ, דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: (וספרי המירם. ספרי המינים. ונקראים ספרי המירם, שהמירו דת האמת בדברי שקר): תרוודות. כפות שאוכלים בהן, לשון מלוא תרווד רקב: אף ספרי הקודש לפי חבתן היא טומאתן. שלא יעשם אדם שטיחין על גבי בהמה. ולפי דבריהם היה משיב להם ולא לפי האמת דטעמא דספרי הקודש מטמאין את הידים, כדי שלא יבואו הספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים כדפרשינן בסוף זבים:

ז. אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, (שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת הַנִּצוֹק. אוֹמְרִים הַפְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם צְדוֹקִים), שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת. אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, (שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁהִזִּיקוּ, חַיָּבִין, וְעַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁהִזִּיקוּ, פְּטוּרִין). מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁאֵינִי חַיָּב בָּהֶם מִצְוֹת, הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן. עַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁאֲנִי חַיָּב בָּהֶן מִצְוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁאֱהֵא חַיָּב בְּנִזְקָן. אָמְרוּ לָהֶם, לֹא. אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת, תֹּאמְרוּ בְּעַבְדִּי וּבַאֲמָתִי, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת, שֶׁאִם אַקְנִיטֵם, יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל אַחֵר וֶאֱהֵא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 ברטנורה  (ז) מטהרים את הנצוק. דתנן במסכת מכשירין, כל הנצוק, טהור. אם מערה מכלי טהור לכלי טמא, מה שנשאר בכלי העליון, טהור, דנצוק אינו חבור: אמת המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקים דטהורה, דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור: שהרי אין בהן דעת. שיכוונו להפסיד ממון לבעליהן: ילך וידליק גדישו של אחר. ונמצא מפסיד את רבו מאה מנה בכל יום:

ח. אָמַר צְדוֹקִי גְלִילִי, קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם משֶׁה בַּגֵּט. אוֹמְרִים פְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ צְדוֹקִי גְלִילִי, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִים אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם הַשֵּׁם בַּדָּף, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה), וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁה אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁלָּקָה מַהוּ אוֹמֵר (שם ט), ה' הַצַדִּיק:

 ברטנורה  (ח) צדוקי גלילי. צדוקי שהיה מארץ הגליל: המושל עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים וכותבים בכך וכך למלך פלוני, ובסוף הגט כותבין כדת משה וישראל, וגנאי הדבר למשה: את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן. שמקדימין שם פרעה לשם השם, דכתיב ויאמר פרעה מי ה': וכשלקה. פרעה: מה הוא אומר ה' הצדיק. כדי שלא להשלים המסכתא במי ה' אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע השלים בה' הצדיק:

רִבִּי אָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר, וְכֻלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָמֵא דֵּיהָה מִכֵּן נָמֵי טָמֵא, חוּץ מִשָּׁחוֹר, אֶלָּא מַאי אַהֲנֵי שִׁיעוּרֵיהּ דְּרַבָּנָן, לְאַפּוּקֵי דֵּיהָה דְּדֵיהָה. וְאִיכָּא דְאָמַר, רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר, וְכֻלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָהוֹר דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר, חוּץ מִשָּׁחוֹר, וּלְהָכִי מְהַנֵי שִׁיעוּרֵיהּ דְּרַבָּנָן. בַּר קַפָּרָא אָמַר, וְכֻלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָמֵא דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר, חוּץ מִמָּזוּג שֶׁעָמוֹק מִכֵּן טָהוֹר, דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר. בַּר קַפָּרָא אַדִיהוּ לֵיהּ וְדַכֵּי, אַעְמִיקוּ לֵיהּ וְדַּכֵּי. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא, כַּמָּה נָפִישׁ גַּבְרָא דְלִבֵּיהּ כְּמִשְׁמַעתֵּיהּ:  רש''י  דיהה דדיהה. שנדחה ממראיתו יותר מדאי: עמוק מכן טהור. אם מאותו מראה הוא אבל אם אדום הרבה עד שבא לכלל אחד משאר המראות שלמעלה הימנו הרי בא לחדא מהנך דמתני': אדיהו ליה. דם הדומה למזגא:

פִּקּוּדָא לְמֵהֱוֵי דְכִיר יוֹם הַשַּׁבָּת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ רָזָא דְשַׁבָּת הָא אוֹקִימְנָא בְּכָל אִינוּן דּוּכְתֵּי יוֹמָא דְנַיְיחָא דְעָלְמָא וְאִיהוּ כְלָלָא דְאוֹרַיְיתָא וּמָאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּאִילוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. וְהָא אִתְמַר דּוּכְרָנָא דְשַׁבָּת לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּכָל זִינֵי קַדִּישִׁין מָאן דְּאִדְכַּר לְמַלְכָּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ וּמָאן דְּאִדְכַּר לְשַׁבָּת צָרִיךְ לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְהָא אִתְמַר. זָכוֹר לִדְכוּרָא אִיהוּ. שָׁמוֹר אִיהוּ לְנוּקְבָא. (וְדָא וְדָא בְלֹא פִרוּדָא) יוֹם שַׁבָּת רָזָא דְכָל מְהֵימְנוּתָא דְתַלְיָיא מֵרֵישָׁא עִלָּאָה עַד סוֹפָא דְכָל דַּרְגִּין שַׁבָּת אִיהוּ כֹלָּא:  תרגום הזוהר  מִצְוָה לִזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, סוֹד הַשַּׁבָּת הֶעֱמַדְנוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, יוֹם זִכָּרוֹן שֶׁל מְנוּחַת הָעוֹלָם. וְהוּא כְּלָל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, זִכָּרוֹן הַשַּׁבָּת, לְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת, מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת הַמֶּלֶךְ צָרִיךְ לְבָרְכוֹ, מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת הַשַּׁבָּת צָרִיךְ לְקַדְּשׁוֹ. וּכְבָר לָמַדְנוּ. זָכוֹר הוּא לִדְכָר, שָׁמוֹר הוּא לְנוּקְבָא. יוֹם הַשַּׁבָּת הוּא סוֹד שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה, הַתְּלוּיָה מֵרֹאשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא כֶּתֶר, עַד סוֹף כָּל הַמַּדְרֵגוֹת. שַׁבָּת הוּא הַכֹּל.

הרמב''ם ה' שבת פ''ז א. מְלָאכוֹת שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן סְקִילָה וְכָרֵת בְּמֵזִיד אוֹ קָרְבַּן חַטָּאת בִּשְׁגָגָה מֵהֶן אָבוֹת וּמֵהֶן תּוֹלָדוֹת. וּמִנְיַן כָּל אָבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת וְאֵלּוּ הֵן. הַחֲרִישָׁה וְהַזְּרִיעָה וְהַקְּצִירָה וְהָעִמּוּר וְהַדִּישָׁה וְהַזְּרִיָּיה וְהַבְּרִירָה וְהַטְּחִינָה וְהַהַרְקָדָה וְהַלִּישָׁה וְהָאֲפִיָּה וְהַגְּזִיזָה וְהַלִּבּוּן וְהַנִּפּוּץ וְהַצְבִיעָה וְהַטְּוִיָּה וַעֲשִׂיַּית הַנִּירִין וְהַנְּסָכַת הַמַּסֵּכָה וְהָאֲרִיגָה וְהַפְּצִיעָה וְהַקְּשִׁירָה וְהַהַתָּרָה וְהַתְּפִירָה וְהַקְּרִיעָה וְהַבִּנְיָן וְהַסְּתִירָה וְהַכָּאָה בְּפַטִּישׁ וְהַצִידָה וְהַשְּׁחִיטָה וְהַהַפְשָׁטָה וְהַהַמְלָחָה וְהַהַעֲבָדָה וּמְחִיקַת הָעוֹר וְחִתּוּכוֹ וְהַכְּתִיבָה וּמְחִיקָה וְהַשִּׂרְטוּט וְהַהַבְעָרָה וְהַכִּבּוּי וְהַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת: ב. כָּל אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת וְכָל שֶׁהוּא מֵעִנְיָינָם הֵן הַנִּקְרָאִים אָבוֹת מְלָאכוֹת. כֵּיצַד הוּא עִנְיָנָן אֶחָד הַחוֹרֵשׁ אוֹ הַחוֹפֵר אוֹ הָעוֹשֶׂה חֲרִיץ הֲרֵי זֶה אַב מְלָאכָה. שֶׁכָּל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן חֲפִירָה בְּקַרְקַע וְעִנְיַן אֶחָד הוּא: ג. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ זְרָעִים אוֹ הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת אוֹ הַמַּבְרִיךְ אִילָנוֹת אוֹ הַמַּרְכִּיב אוֹ הַזּוֹמֵר כָּל אֵלּוּ אַב אֶחָד הֵן מֵאָבוֹת מְלָאכוֹת וְעִנְיָן אֶחָד הוּא. שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן לְצַמֵּחַ דָּבָר הוּא מִתְכַּוֵּין: ד. וְכֵן אֶחָד הַקּוֹצֵר תְּבוּאָה אוֹ קָטְנִית אוֹ הַבּוֹצֵר עֲנָבִים אוֹ הַגּוֹדֵר תְמָרִים אוֹ הַמּוֹסֵק זֵתִים אוֹ הָאוֹרֶה תְּאֵנִים כָּל אֵלּוּ אַב מְלָאכָה אַחַת הֵן. שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן לַעֲקוֹר דָּבָר מִגִּידוּלָיו מִתְכַּוֵּין וְעַל דֶּרֶךְ זוּ שְׁאָר הָאָבוֹת:

משערי קדושה ח''ב ש''ה אֵין לָךְ שׁוּם עֲבֵירָה אֲפִילוּ הַכּוֹפֵר בְּעִיקָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה וַאֲפִילּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ. וְאַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵן עָבַר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה הַקַּלּוֹת וְעָשָׂה תְשׁוּבָה לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ. עָבַר עַל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה הַקַּלּוֹת תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. עָבַר עַל חֲמוּרוֹת וְהֵן חַיְיבֵי כְרִיתוּת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בֵּין בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְחַיְיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין חוּץ מֵחִלּוּל ה' תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וִיסוּרִין מְכַפְּרִין. עָבַר עַל חִלּוּל ה' אוֹ עַל הַחֲמוּרוֹת מִכֻּלָּן כְּגוֹן פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן וְכָל הַיּוֹרְדִין לְגֵהִינָם וְאֵינָן עוֹלִין וְכָל שֶׁאֵינָן קָמִים בּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְכָל אוֹתָן שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנִּזְכָּר לְעֵיל בְּאוֹרֶךְ בִּשְׁלשָׁה חֲלָקִים הַנִּזְכָּרִים תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וִיסוּרִין וּמִיתָה מְכַפְּרִין. הַיְסוּרִין הַמְּכַפְּרִין הֵם כָּל מִינֵי יְסוּרִין וְעַד הֵיכָן תַּכְלִיתָן עַד אֲפִילוּ שֶׁנֶּהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ וְטָרַח לְהוֹפְכָהּ כְּדֵי לְלוֹבְשָׁהּ וְכֵן אִם הִטִּיל יָדוֹ בְּכִיס לְהוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִין וְעָלָה אֶחָד וְצָרִיךְ לְהַטִּיל יָדוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה: