יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
(טז) וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: וְדִיִגְנוּב נַפְשָׁא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
 רש''י   וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר (שם) גונב נפש, לכך הצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה: ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קדם מכירה: מות יומת. בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי הינו פלוגתא, דמר סבר מקשנן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשנן:
(יז) וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: וְדִיְלוּט אֲבוּהִי וְאִמֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
 רש''י   ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו סתם בין איש ובין אשה. אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן: מות יומת. בסקילה, וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה ובנין אב לכלם (ויקרא כ כז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ובמקלל אביו ואמו נאמר (ויקרא כ ט) דמיו בו:
(יח) וְכִֽי-יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה-אִישׁ֙ אֶת-רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב: וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין וְיִמְחֵי גְבַר יָת חַבְרֵהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְכוּרְמֵיזָא וְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן:
 רש''י   וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו: ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:
(יט) אִם-יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל-מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: אִם יְקוּם וִיהַלִיךְ בְּבָרָא עַל בּוּרְיֵהּ וִיהֵי זַכָּאָה מָחַיָא לְחוֹד בּוּטְּלָנֵהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵם:
 רש''י   על משענתו. על בוריו וכחו: ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא למדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה: רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאלו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר (פסוק כד) יד תחת יד רגל תחת רגל: ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא:
(כ)  שני  וְכִֽי-יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת-עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת-אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עַבְדֵהּ אוֹ יָת אַמְתֵהּ בְּשָׁלְטָּן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵהּ אִתְדָנָא יִתְּדָן:
 רש''י   וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור: בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל (במדבר לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, והלא דברים קל וחמר מה ישראל חמור אין חיב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן: נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית:
(כא) אַ֥ךְ אִם-י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: בְּרַם אִם יוֹמָא אוֹ תְרֵין יוֹמִין יִתְקַיָם לָא יִתְּדָן אֲרֵי כַסְפֵּהּ הוּא:
 רש''י   אך אם יום או יומים יעמד לא יקם. אם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת: לא יקם כי כספו הוא. הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קדם שמת, חיב:

לה (א) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-הָיָ֥ה אֶֽל-יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֧ים בֶּן-יֹאשִׁיָּ֛הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר: פִּתְגָם נְבוּאָה דַּהֲוָה עִם יִרְמְיָה מִן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמֵי יְהוֹיָקִים בַּר יֹאשִׁיָּה מַלְכָּא שִׁבְטָא דְּבֵית יְהוּדָה לְמֵיִמָר : (ב) הָלוֹךְ֮ אֶל-בֵּ֣ית הָרֵכָבִים֒ וְדִבַּרְתָּ֣ אוֹתָ֔ם וַהֲבִֽאוֹתָם֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה אֶל-אַחַ֖ת הַלְּשָׁכ֑וֹת וְהִשְׁקִיתָ֥ אוֹתָ֖ם יָֽיִן: אֵיזָל לְוָת בְּנֵי בֵּית רֵכָב וּתְמַלֵּל עִמְּהוֹן וְתַעֲלִינוּן לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ לְחָדָא מִן לִשְׁכְּתָא וְתַשְׁקֵי יָתְהוֹן חֲמְרָא :
 רש''י   אל בית הרכבים . בני יונדב בן רכב ומבני יתרו היו :
(ג) וָאֶקַּ֞ח אֶת-יַאֲזַנְיָ֤ה בֶֽן-יִרְמְיָ֙הוּ֙ בֶּן-חֲבַצִּנְיָ֔ה וְאֶת-אֶחָ֖יו וְאֶת-כָּל-בָּנָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל-בֵּ֥ית הָרֵכָבִֽים: וְדַבְּרִית יָת יַאֲזַנְיָה בַּר יִרְמְיָה בַּר חֲבְצַנְיה וְיָת אֲחוּהִי וְיָת כָּל בְּנוֹהִי וְיָת כָּל בְּנֵי בֵּית רֵכָב : (ד) וָאָבִ֤א אֹתָם֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה אֶל-לִשְׁכַּ֗ת בְּנֵ֛י חָנָ֥ן בֶּן-יִגְדַּלְיָ֖הוּ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁר-אֵ֙צֶל֙ לִשְׁכַּ֣ת הַשָּׂרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר מִמַּ֗עַל לְלִשְׁכַּ֛ת מַעֲשֵׂיָ֥הוּ בֶן-שַׁלֻּ֖ם שֹׁמֵ֥ר הַסַּֽף: וְאָעֵלִית יָתְהוֹן לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ לְלִשְׁכַּת בַּר חָנָן בַּר יַגְדִלְיָהוּ נְבִיַּיָּא דַּיְיָ דְּבִסְטָר לִשְׁכַּת רַבְרְבַיָא דְּמֵעֵיל לִשְׁכַּת מַעֲשֵּׂיָה בַּר שִׁלֵּם אַמַּרְכְּלָא :
 רש''י   איש האלהים . נביא דה' : שומר הסף . אמרכלא טרשורי''ר בלע''ז :
(ה) וָאֶתֵּ֞ן לִפְנֵ֣י | בְּנֵ֣י בֵית-הָרֵכָבִ֗ים גְּבִעִ֛ים מְלֵאִ֥ים יַ֖יִן וְכֹס֑וֹת וָאֹמַ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם שְׁתוּ-יָֽיִן: וִיהָבִית קֳדָם בְּנֵי בֵּית רֵכָב כַּלִּידִין מִלָּן חַמְרָא וְכָסִין וַאֲמָרִית לְהוֹן שְׁתוּ חֲמְרָא : (ו) וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה-יָּ֑יִן כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן-רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ-יַ֛יִן אַתֶּ֥ם וּבְנֵיכֶ֖ם עַד-עוֹלָֽם: וַאֲמָרוּ לָא נִשְׁתֵּי חֲמְרָא אֲרֵי יוֹנָדָב בַּר רֵכָב אֲבוּנָא פָּקִיד עֲלָנָא לְמֵימָר לָא תִּשְׁתּוּן חֲמְרָא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן עַד עָלְמָא :

(יח) לִפְנֵי-שֶׁ֥בֶר גָּא֑וֹן וְלִפְנֵ֥י כִ֝שָּׁל֗וֹן גֹּ֣בַהּ רֽוּחַ: קֳדָם תַּבְרָא גֵוְתָנוּתָא וָקֳדָם תַּקְלָא רָמַת רוּחָא : (יט) ט֣וֹב שְׁפַל-ר֭וּחַ אֶת-(עניים) עֲנָוִ֑ים מֵֽחַלֵּ֥ק שָׁ֝לָ֗ל אֶת-גֵּאִֽים: טָב הוּא שְׁפַל רוּחַ וְעֶנְוָנָא מִן הוּא דְמַפְלִיג עַדִיתָא עִם גֵיוְתָנֵי :
 רש''י   טוב שפל רוח . טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים :
(כ) מַשְׂכִּ֣יל עַל-דָּ֭בָר יִמְצָא-ט֑וֹב וּבוֹטֵ֖חַ בַּיהוָ֣ה אַשְׁרָֽיו: דְּמִסְתַּכַּל בְּמִלְּתָא יִשְׁכַּח טַבְתָא וְדִמְסַבַר בֵּאלָהָא טוּבוֹהִי :
 רש''י   משכיל על דבר ימצא טוב . הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב : ובוטח בה' אשריו . כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב''ה ועושה הטוב : אשריו . הן אשוריו שלו :
(כא) לַחֲכַם-לֵ֭ב יִקָּרֵ֣א נָב֑וֹן וּמֶ֥תֶק שְׂ֝פָתַ֗יִם יֹסִ֥יף לֶֽקַח: חַכִּים לִבָּא יִתְקְרֵי סוּכְלָתָנָא וּדְחַלְיָן שִּׂפְוָתֵיהּ מוֹסִיף אוּלְפָנָא :
 רש''י   לחכם לב יקרא נבון . שלמד חכמה מרבו : יקרא נבון . סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון : ומתק שפתים יוסיף לקח . כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח :
(כב) מְק֣וֹר חַ֭יִּים שֵׂ֣כֶל בְּעָלָ֑יו וּמוּסַ֖ר אֱוִלִ֣ים אִוֶּֽלֶת: מַבּוּעַ דְּחַיֵּי סוּכְלָא דְמָרֵיהּ וּמַרְדּוּתֵיהּ דְּשַׁטְיֵי שַׁטְיוּתָא :
 רש''י   מקור חיים שכל . לבעליו . וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו : ומוסר אוילים אולת . יסורי אוילים ע''י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים :
(כג) לֵ֣ב חָ֭כָם יַשְׂכִּ֣יל פִּ֑יהוּ וְעַל-שְׂ֝פָתָ֗יו יֹסִ֥יף לֶֽקַח: לִבָּא דְחַכִּימָא מִסְתַּכַּל פּוּמֵיהּ וּבִשִּׂפְוָתוֹהִי מוֹסִיף אוּלְפָנָא :
 רש''י   לב חכם ישכיל פיהו . לבו מלמד את פיו לדבר צחות . ( ועל שפתיו יוסיף לבו לקח ) :

א. הַשׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ אוֹ שָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שָׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וּלְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה, וָמֵתָה, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם. אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וָמֵתָה, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:

 ברטנורה  (א) השואל את הפרה ושאל בעלה עמה. אם היו בעלים של פרה אצל השואל לעשות מלאכתו, בין שהיו שאולים אצלו או שכורים, בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת, אם מתה פטור: שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל, שהוא שאול או שכור לו לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם: אבל שאל את הפרה כו'. אם היה עמו בשעת אונסים ולא היה עמו בשעת שאלה, חייב, דלא הוי שאלה בבעלים לאפטורי אא''כ היה עמו בשעת שאלה: שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. והכי אשמועינן קרא בעליו, אין עמו בשעת שאלה אע''פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה שלם ישלם:

ב. הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיוֹם, שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר, שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וָמֵתָה, הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, חַיָּב. הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלָה וְזֶה אוֹמֵר שְׂכוּרָה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:

 ברטנורה  (ב) המשאיל אומר שאולה מתה. ואתה חייב באונסיה: איני יודע. שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים: חייב. הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך, חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ואמר ליה שואל, חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא. והוי ליה מודה במקצת וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודמיא להך מנה לי בידך ואמר ליה היאך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם: ישבע השוכר ששכורה מתה. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיי''ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והכי נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה, ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה: יחלוקו. מתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה. אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע הנתבע שאינו יודע ופטור:

ג. הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, וְשִׁלְּחָהּ לוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ, אוֹ בְיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל, וָמֵתָה, פָּטוּר. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל שַׁלְּחָהּ לִי בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ בְיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּשְׁאִיל, הֲרֵינִי מְשַׁלְּחָהּ לָךְ בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ בְיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְיַד שְׁלוּחֲךָ, וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל שַׁלַּח, וְשִׁלְּחָהּ וָמֵתָה, חַיָּב. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירָהּ:

 ברטנורה  (ג) ביד בנו. המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל: או ביד בנו ועבדו ושלוחו של שואל. פטור אם מתה בדרך. והאי שלוחו של שואל איכא דמוקי לה (בב''ק דף ק''ד) בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוייה, חייב השואל באונסיה משמסרה לו. ואיכא דאמרי אפילו עשאו שליח בעדים אינו מתחייב על ידו באונסים, דהכי קאמר ליה, אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר: אמר לו השואל שלחה לי וכו'. ביד עבדך, חייב. האי עבדך בעבד עברי קאמר, דאילו עבד כנעני יד עבד כיד רבו והוי כאילו לא יצאת מרשות משאיל וכאילו המשאיל עצמו הוליכה לו ופטור השואל אם נאנסה בדרך: וכן בשעה שמחזירה. אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל, לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל, ואם נאנסה בדרך, חייב. אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו', ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור. ומתניתין דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאלתו שהוא חייב באונסיה. אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתו, דין שומר שכר יש לו [הואיל ונהנה ממנה] ולא דין שואל, ואם שלחה ביד בנו ועבדו או שלוחו. בין שלו בין של משאיל, ונאנסה בדרך, פטור:

ד. הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַחֲמוֹר וְיָלְדָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה, זֶה אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי, וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי, יַחֲלֹקוּ. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכֵן שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, זָכָה בַּגָּדוֹל. הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן. זֶה אוֹמֵר גָּדוֹל וְזֶה אוֹמֵר קָטָן, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכָר. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:

 ברטנורה  (ד) המוכר שפחתו וילדה. דעבד כנעני נקנה בכסף, וכשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו, או לאחר שילדה והולד של בעלים. אבל פרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה, וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר אי לא ילדה, להכי איצטריך למתני המחליף, דעל ידי חליפין כיון שמשך האחד נקנה האחר בכל מקום שהוא, לפיכך אין ידוע אם ילדה אם לא ילדה: יחלוקו. ומתניתין סומכוס היא, ולית הילכתא כוותיה: זה אומר גדול וזה אומר קטן. זה אומר דמי עבד גדול וזה אומר דמי עבד קטן. דאילו עבד ממש. הא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ועוד, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ולא היה כאן מקום לשבועה:

ה. הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לָעֵצִים, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לַסְאָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. עָשׂוּ רְבִיעִית לַסְאָה, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ. שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ:

 ברטנורה  (ה) המוכר זיתיו לעצים. שיקוץ אותן לשרפם, והשהה אותן בקרקע: ועשו. זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן: הרי אלו של בעל הזיתים. דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. ורביעית שאמרו, חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן. ומתניתין בשמכר זיתיו על מנת לקוץ סתם. אבל אם אמר לו לקוץ מיד, אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואם אמר לקוץ לכשתרצה, אפילו יותר מרביעית לבעל הזיתים: וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו. בגמרא מוקי לה כגון ששטף נהר הזיתים עם גושיהן, דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולים לחיות על ידו, ומפני כן הם פטורים מערלה. וכל שלש שנים הראשונות הוא דיחלוקו, דאע''ג דקרקע של זה מגדלן, מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מנייהו משום ערלה. אבל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה, אי אנא נטעי, לאחר שלש מי לא הוה אכילנא:

ו. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח, בִּימוֹת הַחַמָּה, שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבַחֲנֵיִּוֹת, אֶחָד עֲיָרוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים, שָׁלשׁ שָׁנִים:

 ברטנורה  (ו) המשכיר בית לחבירו. סתם: בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלשים יום. כלומר, אם בא להוציאו קודם הפסח צריך שיודיענו שלשים יום מימות החמה, דהיינו מט''ו באלול שמשם שלשים יום עד החג שהוא התחלת ימות הגשמים. ואם לא הודיעו מט''ו באלול, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וממילא שמעינן שהמשכיר בית סתם בימות החמה, צריך להודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו: ובכרכים. שהכל נמשכים שם לגור והבתים אין מצויין לשכור, צריך להודיעו י''ב חודש קודם יציאתו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע, בעיירות שלשים יום ובכרכים שנים עשר חודש. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא נותן לו שכרו: של נחתומים ושל צבעים שלש שנים. מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ז. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּב בְּדֶלֶת, בְּנֶגֶר, בְּמַנְעוּל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אֻמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ. הַזֶּבֶל, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבָד:

 ברטנורה  (ז) ובנגר. שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה: הזבל של בעל הבית. וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. דאי מתורי דשוכר, הזבל של השוכר: היוצא מן התנור. אפר ונעשה זבל:

ח. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לוֹ לָחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. מַעֲשֶׂה בְצִפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לַשָּׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לַחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ יַחְלְקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר:

 ברטנורה  (ח) נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה: מעשה בצפורי. בגמרא פריך, מעשה לסתור, דהא רישא תנא או כולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בי''ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ומעשה נמי וכו'. ואין הלכה כרשב''ג ור' יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיכך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות:

ט. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְנָפַל, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בָּיִת. הָיָה קָטָן, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל, גָּדוֹל, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קָטָן. אֶחָד, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנָיִם, שְׁנַיִם, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אֶחָד. לֹא יִפְחֹת מֵהַחַלּוֹנוֹת וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיהֶן, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם:

 ברטנורה  (ט) חייב להעמיד לו בית. [לימי שכירתו]: היה גדול לא יעשנו קטן וכו'. והוא דהראה לו בית ואמר לו בית כזה אני משכיר לך. אבל העמידו על הבית ואמר לו בית זה אני משכיר לך, ונפל, אינו חייב לבנותו. ואם אמר לו בית סתם, יעמיד לו מקום שיקרא בית, בין גדול בין קטן:

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ט''ו) אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמוֹד וְכָל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִּהְיֶה אָמַר רִבִּי פַרְנָךְ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ט) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וגו' לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ. וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. מַאי אָמַר ה' אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עַרֵב לָךְ בַּדָּבָר הַזֶּה. מַאי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי יִרְמִיָה מִכָּאן וְאֵילָךְ תּוֹרָה מַחְזְרְת עַל אַכְסַנְיָה שֶׁלָּהּ. רַב יוֹסֵף יְתִיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא וְאַקְרְיוּהוּ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ יְתִיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינִי וְאַקְרְיוּהוּ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ. יְתִיב מֵאָה תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינִי אָתָא וְאַקְרְיוּהוּ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא צְרִיכְנָא תּוֹרָה מַחֲזְרְת עַל אַכְסַנְיָה שֶׁלָּה. אָמַר רִבִּי חָמָא מַאי דִּכְתִיב (משלי י''ד) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ. בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם. וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָדֵעַ זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ. אָמַר עוּלָא הַיְינוּ דְאַמְרִי אֶינָשֵׁי אִסְתְּרָא בִּלָּגִינָא קִישׁ קִישׁ קַרְיָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה לְרִבִּי זֵירָא מָאי דִּכְתִיב (איוב ג') קָטוֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו אַטּוּ לֹא יַדְעֵינַן דְקָטוֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא אֶלָּא כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשָׂה גָדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא וְכָל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא:  רש''י  אם תשוב. ישראל למוטב בתוכחתך ואשיבך אלי ולפני תעמוד הקב''ה אמר לי שאעמוד ואתקיים לפניו אם אוכל להשיבכם: יקר מזולל. ת''ח מע''ה: מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. הקב''ה אמר כך אני ערב מעתה שלא ימוש עד עולם: ארבעין תעניתא. שלא תפסוק תורה מזרעו: תודע. מודיע לכל ומתפאר בכתרה: בן עם הארץ. היינו בקרב כסילים משפחת כסילים: אסתרא בלגינא. סלע א' בלגין: קיש קיש קריא. דמקשקש ומשמיע קול ואם היה מלא סלעים לא היה משמיע קול:

זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּמָארֵיהוֹן קָרֵי עֲלַיְיהוּ (דברים י''ד) וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. וּכְתִיב (שם) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיָי אֱלֹהֶיךָ (וְכֹלָּא חָד מִלָּה) וּכְתִיב (שם) בָּנִים אַתֶּם לַיָי אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִתְכְּשָׁרוּ עוֹבְדַיְיהוּ מַה כְּתִיב (ישעיה ג') עַמִּי נוֹגְשָׂיו מֵעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. מָשְׁלוּ בוֹ דַיְיקָא וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי בְרָזָא דִסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא וְהָכִי אַשְׁכְּחָן בֵּיהּ. תּוּ אַשְׁכְּחָן דְּכָל מָאן דְּאָכִיל הָאי מֵיכְלָא דְּאִתְחַבָּר כַּחָדָא. אוֹ בְּשַׁעְתָּא חָדָא אוֹ בִסְעוּדָתָא חָדָא אַרְבְּעִין יוֹמִין אִתְחַזְיָיא גַּדְיָא מְקֻלְּסָא בְקַלְפוֹי לְגַבֵּי אִינוּן דִּלְעֵילָא וְסִיעֲתָא מִסְאֲבָא מִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ וְגָרִים לְאִתְעֲרָא דִינִין בְּעַלְמָא דִּינִין דְּלָא קַדִּישִׁין. וְאִי אוֹלִיד בַּר בְּאִינוּן יוֹמִין אוֹזְפִין לֵיהּ נִשְׁמָתָא מִסִטְרָא אַחֲרָא דְּלָא אִצְטְרִיכָא. וּכְתִיב (ויקרא י''א) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְגוֹמֵר. אָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵיהּ וַדָּאי דִּכְתִיב (שם) וְנִטְמֵתֶם בָּם חָסֵר א' מְסַאֲבוּתָא אֲטִימָא מִכֹּלָּא דְּלֵית רְשׁוּ לְאִתְדַכְּאָה הַכִי כִּשְׁאַר זִינֵי דִמְסָאֲבוּתָא דְּמִתְדַּכִּין. וְתוּ דְּמִסְתָּפֵי מֵחֵיוָון בִּישָׁן דְּהָא בְעֵינַיְיהוּ גַּדְיָא אִשְׁתְּכַח וְיָכִיל לְאַתְּזְקָא דְּהָא צֻלְמָא דְבַר נַשׁ אִתְעֲבַר מִנֵּיהּ רִבִּי יֵיסָא שָׁאַל אִי שָׁרֵי לְמֵיכָל לְתַרְנְגוֹלָא בִּגְבִינָה אוֹ בְחָלָבָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָסִיר לָךְ דְּלָא יָהִיב אִינֵישׁ פִתְחָא לְזִינִין בִּישִׁין לֶךְ לְךָ אַמְרִין נְזִירָא סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִקְרַב וַדָּאי אָסִיר לָךְ הוּא דְּחוּמְרָא אִית בֵּיהּ כִּבְעִירָה לַשְׁחִיטָה וּמָאן דְּשָׁרֵי הָאי מַה כְּתִיב (עמוס ב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִירִים יָיִן מָאן דְּשָׁרֵי הָאי כְּמָאן דְּשָׁרֵי הָאי וּכְתִיב (דברים יד) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה כָּל לְאַכְלָלָא כֹּלָא:  תרגום הזוהר  אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁרִבּוֹנָם קָרָא עֲלֵיהֶם, וּבְךְ בָחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. וְכָתוּב, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךְ, וְכָתוּב, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָם טוֹבִים, מַה כָּתוּב, עַמִּי נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ, מָשְׁלוּ בּוֹ הוּא בְּדִיּוּק, וְכָךְ הֶעֱמַדְנוּ הַדְּבָרִים בְּסוֹד הַסֵּפֶר שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכָךְ מָצָאנוּ בּוֹ. עוֹד מָצָאנוּ שָׁם, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָל הַהוּא שֶׁל בָּשָׂר וְשֶׁל חָלָב בְּשָׁעָה אַחַת, אוֹ בִּסְעֻדָּה אַחַת, שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים יַחַד. אַרְבָּעִים יוֹם נִרְאֶה גְּדִי מְקוּלָס בְּעוֹרוֹ, לָאֵלּוּ שֶׁל מַעְלָה, וַחֲבוּרָה שֶׁל הַטּוּמְאָה מִתְקָרֶבֶת עִמּוֹ, וְגוֹרֵם לְעוֹרֵר בָּעוֹלָם דִּינִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים. וְאִם הוֹלִיד בֵּן בַּיָּמִים הָאֵלּוּ, מַשְׁאִילִים לוֹ נְשָׁמָה מִצַד הָאַחֵר, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹ, וְכָתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְגוֹ' הַבָּא לִטָּמֵא מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וַדַּאי שֶׁכָּתוּב, וְנִטְמֵתֶם בָּם חָסֵר א', שֶׁהִיא טוּמְאָה אֲטוּמָה יוֹתֵר מִכָּל הַטּוּמְאוּת, שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִטָּהֵר כְּמוֹ שְׁאָר מִינֵי טוּמְאוֹת שֶׁמִּטַהֲרוֹת. וְעוֹד שֶׁמְּפַחֵד מֵחַיּוֹת רָעוֹת כִּי נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם כְּמוֹ גְּדִי וִיכוֹלוֹת לְהַזִּיקוֹ, כִּי הַצֶלֶם שֶׁל אָדָם נֶעֱבָר מִמֶּנּוּ. רַבִּי יֵיסָא הִתִּיר לֶאֱכוֹל תַּרְנְגוֹל בִּגְבִינָה אוֹ בְּחָלָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָסוּר לְךְ. שֶׁאִישׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת פֶּתַח לַמִּינִים הָרָעִים לֵךְ לֵךְ אוֹמְרִים לַנָּזִיר, סַבֵּב סַבֵּב, אֶל הַכֶּרֶם לֹא תִּקְרָב. וַדַּאי הוּא אָסוּר כִּי יֵשׁ בּוֹ חוּמְרָת הַשְּׁחִיטָה כְּמוֹ בִּבְהֵמָה. וּמִי שֶׁמַּתִּיר זֶה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִירִים יָיִן, כִּי מִי שֶׁמַּתִּיר זֶה מַתִּיר זֶה. וְכָתוּב, לֹא תֹאכְלוּ כָּל תּוֹעֵבָה, לִכְלוֹל הַכֹּל.

הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב א. מִי שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת קוֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא וְאִם הָיָה מִתְיָירֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ הַחַמָּה קוֹדֶם שֶׁיִקְרָא יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֵן וְיִקְרָא וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַמַּיִם הָרָעִים שֶׁרֵיחָן רַע וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה וְלֹא בְמַיִם צְלוּלִין מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ נִרְאֵית בָּהֵן אֲבָל מִתְכַּסֶּה הוּא בְמַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין רֵיחָן רַע וְקוֹרֵא בִמְקוֹמוֹ: ב. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִרְמוֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרוֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קְרִיאָתוֹ עֲרָאי וְאִם עָשָׂה כֵן אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתְיוֹתֶיהָ וְאִם לֹא דִקְדֵּק יָצָא:

מלוקט מספרי מוסר אִם מִן הַשָּׁמַיִם סִיְיעוּךָ לְבַקֵּשׁ רְפוּאוֹת תְּעָלָה לְמַחֲלוֹתֶיךָ בְּתַמְרוּר עֲוֹן פְּגַם הַבְּרִית פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה כִי תַחַת אֲשֶׁר הִרְבֵּיתָ פֶּשַׁע בְּיַלְדֵי פֶּשַׁע זֶרַע שֶׁקֶר. טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחוֹז שֶׁפַ''ע תַּחַת פֶּ''שַׁע וּבָזֶה תַּרְבֶּה הַשֶּׁפַע כִּי אִם תַּם הַקֶּצֶ''ף וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. וְהוּא רָאשֵׁי תֵיבוֹת פֶּשַׁע פִּזּוּר שַׁבָּת עֲנָוָה וְחָדַל מֵעֲשׂוֹת הַפֶּשַׁע וְיַרְבֶּה הַשֶּׁפַע. מַתְחִיל בְּפֵ''א פִּזּוּר. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד יַרְבֶּה בִּצְדָקָה כְּפִי כֹחוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲבוֹר יוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה כִּי תַחַת אֲשֶׁר הָיָה בְּפִשְׁעוֹ נִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף עַתָּה בִּצְדָקָה מְיַחֵד שֵׁם הַוַיָ''ה בָּרוּךְ הוּא וְהוּא תִקוּן גָּדוֹל שֶׁהוּא פִּזַּר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה בִּמְקוֹם הַסִּטְרָא אַחֲרָא דַרְגָא דְמוֹתָא עַתָּה יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ לְהַחֲיּוֹת נָפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים הַבֵּט וּרְאֵה כֶּסֶף