כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה: כ (א) וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְמֵימָר:
 רש''י   וידבר אלהים. אין אלהים אלא דין. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פרענות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין לפרע: את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופרש על כל דבור ודבור בפני עצמו: לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו:
(ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים: אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִ צְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:
 רש''י   אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה שתהיו משעבדים לי. דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר, (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלהיך, לתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי: מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו. או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר (דברים ז ח) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:
(ג) לֹֽ֣א יִהְיֶֽה-לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל-פָּנָֽ֗יַ לָא יְהֵי לָךְ אֱלָהּ אָחֳרָן בַּר מִנִי:
 רש''י   לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקים, תלמוד לומר לא יהיה לך: אלהים אחרים. שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם: על פני. כל זמן שאני קים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודה זרה אלא אותו הדור:
(ד) לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה-לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ | וְכָל-תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ | מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם | מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם וְכָל דְמוּת דִי בִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא:
 רש''י   פסל. על שם שנפסל: וכל תמונה. תמונת כל דבר אשר בשמים:
(ה) לֹֽא-תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֥קֵד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל-בָּנִ֛ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל-רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י: לָא תִסְגֻד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מָרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשָׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן:
 רש''י   אל קנא. מקנא לפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עוון עבודה זרה, כל לשון קנא אינפרינמינ''ט בלעז , נותן לב לפרע: לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:
(ו) וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: וְעָבֵד טִּיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְרֵי פִקוֹדָי:
 רש''י   ועשה חסד. נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתרה על מדת פרענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות וזו לאלפים:
(ז) לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵֽׁם-יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִשָּׂ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: לָא תֵימֵי יָת שְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יִזַכֵּי יְיָ יָת דִיֵימֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא:
 רש''י   לשוא. (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר (שבועות כט א) אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב. (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ עץ ועל אבן אבן:
(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת-י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ הֲוֵי דְכִיר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ:
 רש''י   זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן (שמות לא יד) מחלליה מות יומת, (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, (שם יב) גדילים תעשה לך, וכן (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך, (דברים כה ה) יבמה יבא עליה, הוא שנאמר (תהלים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג) אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת:
(ט) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל-מְלַאכְתֶּֽךָ֒ שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ:
 רש''י   ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:
(י) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת | לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א-תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל-מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה | וּבִנְךָֽ֣-וּ֥בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וּבְעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ:
 רש''י   אתה ובנך ובתך. אלו קטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזו ששנינו (שבת קכא א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך:
(יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת-יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֶת-הַיָּם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל-כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת-י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ: אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא יָת יַמָא וְיָת כָּל דִי בְהוֹן וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַל כֵּן בָּרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְקַדְשֵׁהּ:
 רש''י   וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד המנו קל וחמר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת: ברך ויקדשהו. ברכו במן לכפלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:
(יב) כַּבֵּ֥ד אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֖ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: יַקַר יָת אָבוּךְ וְיָת אִמָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:
 רש''י   למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:
(יג) לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח:לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף:לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב:לֹֽא-תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר: לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ לָא תְגוּף לָא תִגְנוּב לָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא:
 רש''י   לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר (ויקרא כ י) מות יומת הנואף והנואפת, ואומר (יחזקאל טז לב) האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים: לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר. לא תגנבו (ויקרא יט יא) בגונב ממון. או אינו אלא זה בגונב ממון, ולהלן בגונב נפשות, אמרת דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח, לא תנאף, מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחיב עליו מיתת בית דין:
(יד) לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא-תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ: לָא תַחְמֵד בֵּית חַבְרָךְ לָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ וְתוֹרֵהּ וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ: (טו)  שביעי  וְכָל-הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת-הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת-הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת-הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק: וְכָל עַמָא חָזָן יָת קָלַיָא וְיָת בָּעוֹרַיָא וְיָת קַל שׁוֹפָרָא וְיָת טוּרָא תָּנֵן וַחֲזָא עַמָא וְזָעוּ וְקָמוּ מֵרָחִיק:
 רש''י   וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא. ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר (שמות כד ז) נעשה ונשמע: ראים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר: את הקולת. (מכילתא בחדש פ''ט) היוצאין מפי הגבורה: וינעו. (שם) אין נוע אלא זיע: ויעמדו מרחק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסיעין אותן להחזירם, שנאמר (תהלים סח יג) מלכי צבאות ידדון ידדון:
(טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר-אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל-יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן-נָמֽוּת: וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה מַלֵל אַתְּ עִמָנָא וּנְקַבֵּל וְלָא יִתְמַלֵל עִמָנָא מִן קֳדָם יְיָ דִילְּמָא נְמוּת: (יז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-הָעָם֮ אַל-תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל-פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ: וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא לָא תִדְחֲלוּן אֲרֵי בְּדִיל לְנַסָאָה יָתְכוֹן אִתְגְלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ וּבְדִיל דִתְהֵי דַחַלְתֵּהּ עַל אַפֵּיכוֹן בְּדִיל דְלָא תְחוּבוּן:
 רש''י   לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באמות שהוא בכבודו נגלה עליכם: נסות. לשון הרמה וגדלה, כמו (ישעיה סב י) הרימו נס, ארים נסי (ישעיה מט כב) , וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז) , שהוא זקוף: ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו:
(יח) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל-הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר-שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים: וְקָם עַמָא מֵרָחִיק וּמשֶׁה קָרֵב לְצַד אַמִיטְּתָא דִתַמָן יְקָרָא דַיְיָ:
 רש''י   נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל שנאמר (דברים ד יא) וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל, ערפל הוא עב הענן, שנאמר לו (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן:
(יט)  מפטיר  וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֖י מִן-הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן חֲזִיתּוּן אֲרֵי מִן שְׁמַיָא מַלֵילִית עִמְכוֹן:
 רש''י   כה תאמר. בלשון הזה: אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין: כי מן השמים דברתי. וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר, וכן הוא אומר (תהלים יח י) ויט שמים וירד:
(כ) לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי דַחֲלָן דִכְסַף וְדַחֲלָן דִדְהַב לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן:
 רש''י   לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום: אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות: ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב: לא תעשו לכם. לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:
(כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה-לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת-עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת-שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת-צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת-בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת-שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ: מַדְבַּח אַדְמְתָא תַּעְבֵּד קֳדָמַי וּתְהֵי דַבָּח עֲלוֹהִי יָת עֲלָוָתָךְ וְיָת נְכַס קוּדְשָׁךְ מִן עָנָךְ וּמִן תּוֹרָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי לְתַמָן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וֶאֱבָרֵכִנָךְ:
 רש''י   מזבח אדמה. מחבר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כפים. דבר אחר שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן: תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי: וזבחת עליו. אצלו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה. או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר (דברים יב כז) הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח: את עלתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך. את צאנך ואת בקרך, פרוש לאת עולתיך ואת שלמיך: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפרש שלי, שם אבא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא נתן רשות להזכיר שם המפרש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה. שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפרש בנשיאת כפים לברך את העם:
(כב) וְאִם-מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה-לִּ֔י לֹֽא-תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ: וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעְבֵּד קֳדָמַי לָא תִבְנֵי יָתְהוֹן פְּסִילָן לָא תְרִים חַרְבָּךְ עֲלַהּ וּתְחַלְלִנַהּ:
 רש''י   ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העמר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים: גזית. לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל: כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה: ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחמר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פרענות:
(כג) וְלֹֽא-תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל-מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו: וְלָא תִסַק בְּדַרְגִין עַל מַדְבְּחִי דְלָא תִתְגְלֵי עֶרְיְתָךְ עֲלוֹהִי: פפפ:
 רש''י   ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות אישיקלונ''ש בלעז [מדרגות] אלא חלק יהא ומשופע: אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:

ו (א) בִּשְׁנַת-מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת-הַהֵיכָֽל: (ב) שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים | מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם | יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף: (ג) וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל-זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ | קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל-הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ: (ד) וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן: (ה) וָאֹמַ֞ר אֽוֹי-לִ֣י כִֽי-נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא-שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם-טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת-הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי: (ו) וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן-הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ: (ז) וַיַּגַּ֣ע עַל-פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל-שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר: (ח) וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת-ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת-מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ-לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי: (ט) וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל-תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל-תֵּדָֽעוּ: (י) הַשְׁמֵן֙ לֵב-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן-יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ: (יא) וָאֹמַ֕ר עַד-מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם-שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה: (יב) וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת-הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: (יג) וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ: ז (א) וַיְהִ֡י בִּימֵ֣י אָ֥חָז בֶּן-יוֹתָ֨ם בֶּן-עֻזִּיָּ֜הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה עָלָ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ-אֲ֥רָם וּפֶ֨קַח בֶּן-רְמַלְיָ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵל֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לַמִּלְחָמָ֖ה עָלֶ֑יהָ וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לְהִלָּחֵ֥ם עָלֶֽיהָ: (כאן מסיימים הספרדים) (ב) וַיֻּגַּ֗ד לְבֵ֤ית דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר נָ֥חָֽה אֲרָ֖ם עַל-אֶפְרָ֑יִם וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי-יַ֖עַר מִפְּנֵי-רֽוּחַ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶֽל-יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא-נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל-קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל-מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס: (ד) וְאָמַרְתָּ֣ אֵ֥לָיו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל-תִּירָ֗א וּלְבָבְךָ֙ אַל-יֵרַ֔ךְ מִשְּׁנֵ֨י זַנְב֧וֹת הָאוּדִ֛ים הָעֲשֵׁנִ֖ים הָאֵ֑לֶּה בָּחֳרִי-אַ֛ף רְצִ֥ין וַאֲרָ֖ם וּבֶן-רְמַלְיָֽהוּ: (ה) יַ֗עַן כִּֽי-יָעַ֥ץ עָלֶ֛יךָ אֲרָ֖ם רָעָ֑ה אֶפְרַ֥יִם וּבֶן-רְמַלְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר: (ו) נַעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֙לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן-טָֽבְאַֽל: (והתימנים מוסיפים מפרק ט): (ה) כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: (ו) לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

א. חֲמִשָׁה שֶׁמִּלְאוּ חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אוֹ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, הֲרֵי כֻלָּן כְּשֵׁרִים. יָחִיד שֶׁמִּלֵּא חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ רִאשׁוֹן. אָמַר לְאֶחָד קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא רִאשׁוֹן. קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִים:

 ברטנורה  (א) חמשה לקדשן חמשה קידושין. כל חבית וחבית בפני עצמה: ונמלכו לקדשן קידוש אחד. לערות חמשתן בתוך כלי גדול ולקדש הכל בבת אחת: הרי כולן כשרים. דהואיל וכל אחד ממלא הכלי שלו, אין כאן מלאכה פוסלת במים בין מילוי להטלת האפר במים: היחיד שמילא חמש חביות כו' אין כשר אלא אחרון. שהמילוי הראשון נפסל במלאכה שעשה כשמילא את השני קודם שנתן את האפר בראשון, וכן השני נפסל כשמילא את השלישי, וכן כולם. ואם מתחלה היה ממלא חמש חביות זו אחר זו או אפילו מאה חביות כדי לקדשן קידוש אחד, כגון שצריך להזות על כלים הרבה לא היו פוסלים זה על זה וכולן כשרים דהכל נחשבים מילוי אחד. אבל כשמילא מתחלה לשם חמשה קידושין, כולן פוסלין זה על זה מטעם מלאכה שהיא פוסלת במים עד שיטיל האפר, הלכך אין כשר אלא אחרון: ונמלך לקדשן חמשה קדושין. שקידש זו לעצמה וזו לעצמה: אין כשר אלא זו שקידש ראשון. לפי שקידוש ראשון חשיב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא נתן לתוכן אפר, דעד שיתן את האפר, מלאכה פוסלת במים: אמר לאחד קדש לך את אלו. היחיד שמילא חמש חביות לקדשן קידוש אחד ואמר לאחר קדש לך את אלו וקידשן האחר חמשה קידושים: אין כשר אלא ראשון. דכיון שאמר לו קדש לך ונתנן לו, נעשו שלו וכאילו מלאן הוא, והקידוש שקידש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים: אבל אם אמר קדש לי את אלו כולן כשרים. שהממלא לא עשה מלאכה, והמקדש אינו שלו כדי שיפסלו על ידו:

ב. הַמְמַלֵּא בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּאַחַת יָדוֹ, הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר, אוֹ שֶׁמִּלֵּא לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמִלּוּי, בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר:

 ברטנורה  (ב) ועשה מלאכה בידו אחת. פסול המילוי מטעם מלאכה: לו ולאחר. פירוש כאחת: שניהם פסולים. דכיון דלתרי גברי קא ממלא, נחשב האחד מלאכה לחברו: בין לו בין לאחר. דאע''פ שאין המים שלו, פוסלן במלאכה שבשעת מילוי:

ג. הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּאַחַת יָדוֹ, אִם לוֹ, פָּסוּל. וְאִם לְאַחֵר, כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לוֹ וּלְאַחֵר, שֶׁלּוֹ פָּסוּל, וְשֶׁל אַחֵר כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין:

 ברטנורה  (ג) אם לו פסול. אם הקידוש שלו, פסול, דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים: ואם לאחר. הוא הקידוש: כשר. שהרי בעל המים לא עשה מלאכה: המקדש לו ולאחר. שניהם כאחת, אי נמי קידש לחברו קודם שלו: שלו פסול. דקידוש של חברו נחשב מלאכה לפסול מימיו: שניהם כשרים. שאין המים שלו שיפסלו על ידו: קדש לי ואקדש לך. כגון שכל אחד מילא מים לעצמו, ובא זה וקידש מימיו של זה, וזה קידש מימיו של זה, אותו שקידש ראשון כשר מה שקידש לחברו, דחברו לא עשה מלאכה אלא עד אחר שנתקדשו מימיו ומשנתקדשו אין מלאכה פוסלת. אבל מה שקידש השני לראשון פסול, שהראשון פסלה במה שקידש מימי השני קודם שנתקדשו מימיו: מלא לי ואמלא לך. המילוי האחרון כשר. אבל מילוי ראשון פסול, היינו המים שנתמלאו ראשונה, דנפסלו במלאכה במילוי שמילא לחבירו: קדש לי ואמלא לך. שהיו לו מים ממולאים ואמר לחבירו קדש לי מימי ואחר כך אמלא לך: שניהם כשרים. דאין המלאכה פוסלת אחר קידוש, וזה נמי שנתמלאו לו המים מימיו כשרים, דמשנתמלאו לו המים לא עשה מלאכה: מלא לי ואקדש לך. שהאחר היו לו מים ממולאים ואמר לו זה מלא לי תחלה ואחר כך אקדש לך: שניהם פסולים. זה, שמילא עד שלא נתקדשו מימיו. וזה, שקידש לחברו משנתמלאו מימיו:

ד. קַדֵּשׁ לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר. מַלֵּא לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ, הָאַחֲרוֹן כָּשֵׁר. קַדֶּשׁ לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים. מַלֵּא לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים: ה. הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְחַטָּאת, מְמַלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרוֹ בָּאֵסֶל וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת. וְאִם מִלֵּא שֶׁל חַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ, פָּסוּל. נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ לַאֲחוֹרָיו וְאֶת שֶׁל חַטָּאת לְפָנָיו. וְאִם נָתַן אֶת שֶׁל חַטָּאת לַאֲחוֹרָיו, פָּסוּל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שֶׁל חַטָּאת, נוֹתֵן אֶחָד לְפָנָיו וְאֶחָד לַאֲחוֹרָיו, וְכָשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

 ברטנורה  (ה) הממלא לו ולחטאת. הממלא מים קצתן רוצה לצרכו ובקצתן רוצה ליתן אפר חטאת: באסל. במוט. ודרך שואבי מים שנותנים מוט על כתפם וכד מלא תלוי בראש המוט מלפניו וכד אחד מאחריו: ואחר כך מילא את שלו, פסול. משום מלאכה: ואת של חטאת לפניו. כדי לעשות בהן שמירה מעולה: ואם נתן של חטאת לאחוריו פסולה. דכתיב למשמרת למי נדה, בזמן שהן שמורין הן מי נדה, בזמן שאינן שמורין אינן מי נדה: היו שניהן של חטאת וכו'. דהואיל ומסיק אדעתיה בשלפניו נזכר נמי בשל אחריו והיינו מפני שאפשר, כלומר אפשר לשמור שלאחריו אגב שלפניו:

ו. הַמּוֹלִיךְ אֶת הַחֶבֶל בְּיָדוֹ לְדַרְכּוֹ, כָּשֵׁר. וְשֶׁלֹּא לְדַרְכּוֹ, פָּסוּל. זֶה הָלַךְ לְיַבְנֶה שְׁלשָׁה מוֹעֲדוֹת, וּבְמוֹעֵד שְׁלִישִׁי הִכְשִׁירוּ לוֹ הוֹרָאַת שָׁעָה:

 ברטנורה  (ו) המוליך את החבל בידו לדרכו. לאחר שמילא את הדלי בחבל החזיר את החבל לבעלים. לדרכו, שלא הוצרך לעקם או להרחיב את דרכו אלא לפי הילוכו מצא בעל החבל והחזיר לו את שלו, אין זו מלאכה וכשר המילוי: שלא לדרכו. שעקם את דרכו כדי להחזיר החבל, מלאכה היא ופסול: זה הלך. כלומר על דבר זה הלך חכם אחד לשאול מחכמי יבנה הן סנהדרי גדולה שגלו שם: הוראת שעה. שעת הדחק היה. הא לאו הכי לא:

ז. הַמְכַנֵּן אֶת הַחֶבֶל עַל יָד (עַל יָד), כָּשֵׁר. וְאִם כִּנְּנוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, פָּסוּל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָזֶה הִכְשִׁירוּ הוֹרָאַת שָׁעָה:

 ברטנורה  (ז) המכנן את החבל. דרך משלשלי הדלי למלאות מים, כשמעלה את הדלי מסבב את החבל בידו כמין טבעת שלא יהא נגרר לארץ. ומכנן לשון הדרא דכנתא (חולין פ''ג) ואם בדרך המלאות הדלי מכנן על יד, צורך העלאה היא ואין זו מלאכה וכשר המילוי. ואם באחרונה לאחר שהעלהו כיננו, חשוב מלאכה ופסול: לזה הכשירו הוראת שעה. מה שהכשירו ביבנה הוראת שעה, לא למוליך את החבל שלא כדרכו, אלא לזה שכינן את החבל באחרונה הכשירו לו על ידי הדחק:

ח. הַמַּצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלֹּאת בָּהּ, כָּשֵׁר. לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ, פָּסוּל. הַמְפַנֶּה חֲרָסִין מִתּוֹךְ הַשֹּׁקֶת בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחֲזִיק מַיִם הַרְבֵּה, כְּשֵׁרִין. וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם, פָּסוּל:

 ברטנורה  (ח) המצניע את החבית. שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש המים בשוקת, אין הצנעה זו חשובה מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי היא, וכן כפאה על פיה נמי לנגבה לפי שרוצה למלאות בה עדיין, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי. אבל אם עשה כן להוליך בה את הקידוש דהיינו מים המקודשין, הואיל ולאו צורך מילוי הוא, חשוב מלאכה ופסול המילוי: בשביל שתחזיק מים הרבה. לא חשוב פינוי זה מלאכה: בשעה שהוא זולף. שהוא מזה: פסול. דפינוי זה חשוב מלאכה:

ט. מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹרָה הוֹרָאָה, וְהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ, וְהָרַג נָחָשׁ וְעַקְרָב, וְנָטַל אֳכָלִים לְהַצְנִיעָם, פָּסוּל. אֳכָלִין לְאָכְלָן, כָּשֵׁר. הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב שֶׁהָיוּ מְעַכְּבִים אוֹתוֹ, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד, פָּסוּל. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, עָמַד, פָּסוּל. וְאִם לֹא עָמַד, כָּשֵׁר:

 ברטנורה  (ט) והורה הוראה. להתיר או לאסור, לטמא או לטהר, לפטור או לחייב: ודבר שאינו משום מלאכה. כגון הוראה ומראה את הדרך: אם עמד. שנתעכב שם בשביל זה: פסול. משום היסח הדעת. וכן הלכה:

י. הַמּוֹסֵר מֵימָיו לְטָמֵא, פְּסוּלִין. וּלְטָהוֹר, כְּשֵׁרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף לְטָמֵא כְּשֵׁרִין אִם לֹא עָשׂוּ הַבְּעָלִים מְלָאכָה:

 ברטנורה  (י) המוסר מימיו לטמא. לשמרן: פסולים. בין עשו הבעלים הראשונים מלאכה, בין לא עשו הבעלים הראשונים מלאכה, דבחזקת השומר קיימו והוא אינו מקפיד לשמרן מפני שהוא טמא, והתורה אמרה למשמרת למי נדה: ולטהור כשרים. ואפילו עשו הבעלים הראשונים מלאכה, שכבר יצאו מרשות בעלים וקיימו ברשות שומר. ומיהו אם השומר עשה מלאכה, פסולים: אף לטמא כשרים. דסבר א' אליעזר המוסר מימיו לטמא, בחזקת הבעלים הראשונים קיימו, הלכך אם לא עשו הבעלים מלאכה כשרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

יא. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְאִין לְחַטָּאת וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹצוֹ, בְּקִדּוּשׁ אֶחָד, כָּשֵׁר. בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין, פָּסוּל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין כָּשֵׁר אִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן:

 ברטנורה  (יא) והגביהו זה על זה. שסייעו זה את זה להגביה: ונטל זה לזה קוצו. או שנטל זה לזה קוץ שנתחב לו בידו: בקידוש אחד. שהיו שניהם ממלאים לצורך קידוש אחד, כשר, שיכול כל אחד לסייע לחברו, ונטילת הקוץ שבידו נמי צורך מילוי היא: בשני קידושין פסול. שפסל כל אחד מימיו במה שסייע לחברו או שנטל לו קוץ, משום מלאכה: אם התנו ביניהן. שאמר כל אחד לחברו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך [וכמו כן אמר לו האחר], ואחר שהגביהו לוקח כל אחד מהן אחת מהן ברשותו. ואין הלכה כרבי יוסי:

יב. הַפוֹרֵץ עַל מְנָת לִגְדּוֹר, כָּשֵׁר. וְאִם גָּדַר, פָּסוּל. הָאוֹכֵל עַל מְנָת לִקְצוֹת, כָּשֵׁר. וְאִם קָצָה, פָּסוּל. הָיָה אוֹכֵל וְהוֹתִיר וְזָרַק מַה שֶּׁבְּיָדוֹ לְתַחַת הַתְּאֵנָה אוֹ לְתוֹךְ הַמֻּקְצֶה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבַד, פָּסוּל:

 ברטנורה  (יב) הפורץ על מנת לגדור. כלומר אפי' ע''מ לגדול לא חשיב מלאכה וכשר המלאוי: האוכל ע''מ לקצות. לאחר שמילא המים קודם שיקדש היה מלקט לתאנים על מנת ליבשן לעשות מהן גרוגרות ולאחר לקיטתן אכלן אין המחשבה שהיה רוצה לעשותן קציעות פוסלת במים, אלא הרי הוא כאילו לקט לאכול, שאינו פוסל, דומיא דפורץ על מנת לגדור שאין המחשבה שהוא חושב לגדור פוסלת עד שיגדור, הכא נמי: אם קצה. אם הניח אותן במקום שמניחין התאנים ליבש פסול: בשביל שלא יאבד פסול. שהמצניע אוכלים כדי שלא יאבדו, חשיבא מלאכה:

וְהַשׁוֹתֶה מַשְׁקִין מְזוּגִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן הַלַּיְלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁלָנוּ בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. אָמַר רַב פַּפָּא וּכְלֵי נֶתֶר כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמֵי. וְכֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁלָנוּ בִּכְלִי מַתָּכוֹת. וּכְלֵי נֶתֶר כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמֵי. וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה זִימְנִין דִּמְסַכְּנִין לֵיהּ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְזוֹרְקָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפֶּלֶת. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְשָׁקַל בִּגְנוּסְטְרֵי וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְשָׁקִיל דְּיָדֵיהּ וּדְכַרְעֵיהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא גָז מִידִי בַּתְרַיְיהוּ אֲבָל גָּז מִידִי בַתְרַיְיהוּ לֵית לָן בָּה. וְלֹא הִיא לְכֹלָּא מִילְתָא חַיְישִׁינַן:  רש''י  ורוח טומאה. כמדת הלצים שקורים גרמנטי''ר האוחזים את העינים: בגנוסטרי. מספרים:

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי כָּךְ הוּא. וָוי לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּלָא אַשְׁלִים חֶדְוָותָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמָאן חֶדְוָותָא דִילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימְנוּתָא. סְעוּדְתֵי דְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ וְכֻלְּהוּ חֵידוּ עַל חֵידוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימוּתָא מִכָּל סִטְרוֹי. תָּאנָא בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אַבָּהָן וְכָל בְּנִין יַנְקִין מַה דְּלַאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וְזִמְנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא חַיָּיבַיָּא דְגֵיהִנָּם נְיָיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתַּמַּע בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין:  תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכוּ', וַדַּאי כָּךְ הוּא, אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִים הַשִּׂמְחָה שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּמַהוּ הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ. הוּא אֵלּוּ שָׁל. ש הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה, סְעֻדּוֹת שֶׁאַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב כְּלוּלִים בָּהֶן, וְכֻלָּם שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה, אֱמוּנָה, הַשְּׁלֵמָה מִכָּל צְדָדֶיהָ. לָמַדְנוּ, בַּיּוֹם הַזֶּה, כָּל הַדִּינִים נִכְנָעִים, וְאֵינָם מִתְעוֹרְרִים, וְכָל הַבָּנִים יוֹנְקִים מֵהֶם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הַחַגִּים וּזְמַנִּים. בַּיּוֹם הַזֶּה, נָחִים הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטְּרִים הָאָבוֹת, בָּעוֹלָם. בַּיּוֹם הַזֶּה הַתּוֹרָה מִתְעַטֵּר בַּעֲטָרוֹת שְׁלֵמוֹת, בַּיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחָה וְעֹנֶג נִשְׁמָע בְּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים עוֹלָמוֹת.

הר''מ ה' שבת פרק ו' א. דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמָעֵט כְּגוֹן נֵר וָכֶבֶשׁ הוֹאִיל וְעָשָׂה הַגּוֹי בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ נֶהֱנֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ. נֵר הַדּוֹלֵק בִּמְסִבָּה בְּשַׁבָּת אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרוֹב מַדְלִיק. וְאִם רוֹב גּוֹיִם מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָה מֶחְצָה עַל מֶחְצָה אָסוּר. נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּשַׁבָּת וּבָא נָכְרִי לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְלֹא תְכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה: ב. מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ גוֹיִם אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בְּשַׁבָּת אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ חֲלִילִין לִסְפּוֹד בָּהֵן אִם בְּצִנְעָה יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִקָּבֵר בּוֹ וְאִם הָיָה הַקֶּבֶר בִּסְרַטְיָא גְדוֹלָה וְהֶאָרוֹן עַל גַּבָיו וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁהַגּוֹיִם עוֹשִׂין עַכְשָׁיו בְּשַׁבָּת לִפְלוֹנִי הוּא הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא וּמֻתָּר לִקְבּוֹר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מלוקט הָרוֹצֶה לַעֲבוֹד אֶת ה' יִזָּהֵר בַּלֵּילוֹת שֶׁלֹּא יֹאכַל מַאֲכָלֵי חָלָב וְלֹא יֹאכַל אֲכִילָה גַסָּה וְקַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר כִּי כָל אֶחָד מֵאֵלֶּה גוֹרֵם שֶׁיָּבֹא לְהַשְׁחִית זַרְעוֹ וְיָבֹא לִידֵי קֶרֵי אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ לְטַמְּאוֹ וּלְהַדִּיחוֹ וְנִמְצָא שֶׁהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד וַחֲמוּרָה טֻמְאָה הַיּוֹצֵאת מִגּוּפוֹ וְאִם יַעֲבִיר עֵינָיו מֵרָעָה אֶל רָעָה יֵצֵא וְיָבֹא לִידֵי זִיבָה וּמִכָּל זֶה יִבְרָא מַשְׁחִיתִים וְהֵן הֵן מְבַלֵּי עוֹלָם וּבוֹ הֵם מַתְחִילִים לְקַטְרֵג עָלָיו יוֹם יוֹם עַד שֶׁיִּמָּסֵר בְּיָדָם לַהֲמִיתוֹ מִיתַת עוֹלָם. לָכֵן בְּעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרוֹ. יָגוֹן יוֹמוֹ וַאֲנָחָה לֵילוֹ עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוְּתוֹ וְיִזָּהֵר בִּזְהִירוּת גְּדוֹלָה וְיִשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת הַטֳּהָרָה בְּכָל דְּתִקּוּן רַבָּנָן לְרַפְּאוֹת לִשְׁבוּרֵי לֵב וָנֶפֶשׁ. וַה' בְּרַחֲמָיו יְמִין ה' רוֹמֵמָה לְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת הַשָּׁבִים אֵלָיו וִיהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה: