פרשת יתרו-יתרו יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: וּנְפַק משֶׁה לְקַדָמוּת חֲמוּהִי וּסְגִיד וּנְשִׁיק לֵהּ וּשְׁאִילוּ גְבַר לְחַבְרֵהּ לִשְׁלָם וְעַלוּ לְמַשְׁכְּנָא:
רש''י ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא: וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה:
(ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֽה: וְאִשְׁתָּעִי משֶׁה לַחֲמוּהִי יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵסַק יִשְׂרָאֵל יָת כָּל עַקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתִּנוּן בְּאָרְחָא וְשֵׁזְבָנוּן יְיָ:
רש''י ויספר משה לחתנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה: את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק: התלאה. למ''ד אל''ף מן היסוד של התבה והתי''ו הוא תקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:
(ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֖ל כָּל-הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: וַחֲדִי יִתְרוֹ עַל כָּל טַבְתָא דִי עֲבַד יְיָ לְיִשְׂרָאֵל דִי שֵׁזְבָנוּן מִידָא דְמִצְרָאֵי:
רש''י ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מצר על אבוד מצרים, הינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה: על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה. ועל כלן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:
(י) וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת-הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד-מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר יִתְרוֹ בְּרִיךְ יְיָ דִי שֵׁזִיב יָתְכוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּמִידָא דְפַרְעֹה דִי שֵׁזִיב יָת עַמָא מִתְּחוֹת מַרְוַת מִצְרָאֵי:
רש''י אשר הציל אתכם מיד מצרים. אמה קשה: ומיד פרעה. מלך קשה: מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות היד שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:
נביאים - ישעיה - פרק ו
(ז) וַיַּגַּ֣ע עַל-פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל-שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר: וְסִדֵּר בְּפוּמֵי וַאֲמַר הָא שַׁוִּיתִי פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וִיעֲדוּן חוֹבָךְ וְחַטָּאָךְ יִתְכַּפְּרוּן :
רש''י ויגע על פי וגו' . וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כ''א במלקחים והגיעה על שפתי הנביא ולא הוזק בתנחומא וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו ( יואל ב ) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו ( שם ) הם הנביאים ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון , קבל הדבור מפי הקב''ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל :
(ח) וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת-ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת-מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ-לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי: וְשָׁמְעִית יָת קָל מֵימְרָא דַּיְיָ דַּאֲמַר יָת מִן אֲשַׁלַּח לְאִתְנַבָּאָה וּמִן יֵיזִיל לַאֲלָפָא וַאֲמָרִית הָא אֲנָא שְׁלָח יָתִי :
רש''י את מי אשלח . להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון והוא נתנב' שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב''ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא :
(ט) וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל-תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל-תֵּדָֽעוּ: וַאֲמַר אָזִיל וְתֵימָר לְעַמָּא הָדֵין דְּשָׁמְעִין מִשְׁמָע וְלָא מִסְתַּכְּלִין וַחֲזוּ מֶחֱזָא וְלָא יָדְעִין :
רש''י שמעו שמוע . אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי :
(י) הַשְׁמֵן֙ לֵב-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן-יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ: טָפִישׁ לִבֵּיהּ דְּעַמָּא הָדֵין וְאוּדְנוֹאִי יָקִיר וְעֵינוֹהִי עִמְּעָם דִּילְמָא יֶחֱזוּן בְּעֵינֵיהוֹן וּבְאוּדְנֵיהוֹן יִשְׁמְעוּן וּבְלִבְּהוֹן יִסְתַּכָּלוּן וִיתוּבוּן וְיִשְׁתַּבִּיק לְהוֹן :
רש''י השמן לב העם הזה . כמו הכבד את לבו ( שמות ח ) לשון הלוך ( לשון ) פעול לבם הולך הלוך והשמן ( אנגריישנ''ט בלעז ) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע : ועיניו השע . טחים כענין שנאמר ( לקמן מד ) כי טח מראות עיניהם , הטוח מתרגמינן דאיתשע : פן יראה בעיניו . נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם :
כתובים - משלי - פרק טו
(טז) טוֹב-מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ: טָב קָלִיל בִּדְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא מִן סִימָתָא רַבְרְבָתָא וְעָאֲתָא בְהֵן :
רש''י טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו . קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה ( עמוס ג ) :
(יז) ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה-שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה-בֽוֹ: טָבָא שֵׁרוּתָא דְיַרְקָא וְרַחֲמוּתָא תַמָן מִן תּוֹרֵי מְפַטְמֵי בִּסְנִיאֲתָא :
רש''י משור אבוס . שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים ( מלכים א ד ) , ויש למושלו כנגד קומץ מעט של עני שחביב משור חטאת של רשע , ד''א טוב ארוחת ירק , לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות : משור אבוס . להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות :
(יח) אִ֣ישׁ חֵ֭מָה יְגָרֶ֣ה מָד֑וֹן וְאֶ֥רֶך אַ֝פַּ֗יִם יַשְׁקִ֥יט רִֽיב: גַּבְרָא חֶמְתָּנָא מְגָרֵא תִגְרָא וּנְגִיד רוּחָא מַדְעֵךְ חַרְתָּא :
רש''י איש חמה יגרה מדון . אדם שאין מעצור לרוחו להאריך חמתו יגרה מדון : וארך אפים . שאינו ממהר להנקם ולריב : ישקיט ריב . שהוא כלה ושקט מעליו ( ס''א מאליו ) :
(יט) דֶּ֣רֶךְ עָ֭צֵל כִּמְשֻׂ֣כַת חָ֑דֶק וְאֹ֖רַח יְשָׁרִ֣ים סְלֻלָֽה: אוֹרְחֵיהוֹן דְּעַטְלֵי קַרְצוּבֵי וְכוּבֵי וְאוֹרְחָא דִתְרִיצֵי שַׁפְיָא :
רש''י דרך עצל כמשוכת חדק . דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים : משוכת . גדר כמו הסר משוכתו ( ישעיה ה ) , חדק קוצים : ואורח ישרים סלולה . כבושה ומופנה , ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון :
משנה שבת פרק יז
א. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת. שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן:
ברטנורה (א) כל הכלים. שיש להם דלתות: ניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן. ואף על פי שנתפרקו הדלתות מן הכלים קודם השבת ניטלים בשבת אגב הכלים: ואינן דומין לדלתות הבית. שאפילו נתפרקו בשבת אין ניטלין, לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן, כלומר לא נעשו לטלטול:
ב. נוֹטֵל אָדָם קֵרְנָס לְפַצֵעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִים, וְקַרְדֹּם לַחְתֹּךְ אֶת הַדְּבֵלָה. מְגֵרָה, לִגְרֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵפָה, לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגָרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּזְלֵג, לָתֵת עָלָיו לַקָּטָן. אֶת הַכּוֹשׁ וְאֶת הַכִּרְכָּר, לִתְחֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל יָד, לִטֹּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ, וְשֶׁל סַקָּאִים, לִפְתֹּחַ בָּהּ אֶת הַדָּלֶת:
ברטנורה (ב) קורנס. פטיש: הדבלה. לאחר שעשאה עיגול היא עבה וקשה וצריכה קרדום לחתכה: מגירה. כעין סכין ארוך ויש בו פגימות הרבה: לגרור בה את הגבינה. לחתכה ולחלקה לחלקים, שעל ידי פגימותיו ממהר וחותך הדבר העב: מגריפה לגרוף בה הגרוגרות. מן החבית: רחת. לוח שיש לה בית יד ושתי דפנות וזורין בה את החטה: ומזלג. כלי שיש לו שלש שינים ומהפכים בו את הקש בגורן: כוש. פלך שטוות בו הנשים: כרכר. עץ של אורגים ודומה למחט של סקאין: לתחוב בו. לאכול בו תותים וכל מיני פרי רך: מחט של יד. מחט קטנה שתופרים בה בגדים: ליטול בו את הקוץ. שנכנס בבשרו, שמותר ליטלו בשבת כמו שמותר להפיס מורסא להוציא ממנה ליחה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה: של סקאים. מחט גדולה שתופרין בה שקין: לפתוח בו את הדלת. מי שאבדה לו מפתח:
ג. קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֶשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ, מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְאִם לָאו, אֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת:
ברטנורה (ג) קנה של זיתים. קנה שעשוי לבדוק הזיתים שבמעטן אם נתאסף שמנן בתוכן והגיעו להיות ראויין לבית הבד: אם יש קשר בראשו. כעין פקק שבקנה: מקבל טומאה. לפי שעל ידי שהוא פקוק בקשר משתייר בו מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיע לעיצור, והוה ליה בית קיבול: ואם לאו. שאין בו קשר, אע''פ שהוא חלול אין חללו עשוי לקבל כלום, הלכך הוה ליה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה: בין כך ובין כך ניטל בשבת. דהא כלי הוא ועשוי להפוך בו את הזיתים:
ד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין, חוּץ מִן הַמֶּסֶר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין לְצֹרֶךְ וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵין נִטָּלִין אֶלָּא לְצֹרֶךְ:
ברטנורה (ד) מסר הגדול. מגירה גדולה שנוסרים בה קורות: ויתד של מחרישה. כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה. והנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום דלא חזו למלאכה אחריתי: כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. הכי קאמר, כל הכלים שמלאכתן להיתר, כגון קערות וכוסות, ניטלים לצורך גופו ולצורך מקומו של כלי, ושלא לצורך, אפילו שאינו צריך לגופו ולמקומו של כלי אלא לטלטלו מחמה לצל או שלא יגנבוהו הגנבים, שרי בכלי שמלאכתו להיתר. וכלי שמלאכתו לאיסור, כגון מדוכות ורחיים וכיוצא בהן, לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, מחמה לצל או מפני הגנבים אסור: ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. מפרש בגמרא לצורך תשמיש המיוחד לו בלבד ולא לצורך דבר אחר ואפילו לצורך גופו, כגון סכין לחתוך בו בלבד שרי, ולא לסמוך בו את הקערה. ואין הלכה כרבי נחמיה:
ה. כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בַּשַּׁבָּת, שִׁבְרֵיהֶן נִטָּלִין (עִמָּהֶן), וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה, שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לְכַסוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הֶחָבִית, שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הַפַּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה, וְשֶׁל זְכוּכִית לָצוּק לְתוֹכָן שָׁמֶן:
ברטנורה (ה) מעין מלאכה. איזו מלאכה שתהיה ואפילו אינה מעין מלאכתן הראשונה: לצוק לתוכן מקפה. עבה, דומיא דעיסה מעורבת במים. ולא פליגי אלא בנשברו בשבת, אבל נשברו מערב שבת כולי עלמא מודו דניטלים אפילו אין עושין מעין מלאכתן הראשונה. ואין הלכה כרבי יהודה:
ו. הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה, אִם מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, מְמַלְאִין בָּהּ, וְאִם לָאו, אֵין מְמַלְאִין בָּהּ. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַטָּפִיחַ, מְמַלְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת:
ברטנורה (ו) האבן שבקרויה. דלעת יבשה וממלאים בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה: אם ממלאין. בקרויה ואין האבן נופלת, שהדקוה יפה בפי הקרויה, הוה כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים, ואין מטלטלין את הקרויה, שנעשית בסיס לאבן שנושאתה: זמורה שהיא קשורה בטפיח. לפך קטן ששואבין בו מים מן הבור או מן המעין: ממלאים בו. דשויה להך זמורה כלי:
ז. פְקַק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי, פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ:
ברטנורה (ז) פקק החלון. כגון לוח ומסך או שאר כל דבר שסותמים בו חלון: ותלוי. שאינו נגרר בארץ: ואם לאו אין פוקקין בו. שאם נגרר על גבי קרקע, כשהוא שומטו מעל הארץ לסתום בו מחזי כמוסיף על הבנין, וסבר רבי אליעזר אין מוסיפין על אהל עראי בשבת: בין כך ובין כך. בין קשור בין אינו קשור: פוקקין בו. הואיל והיה מוכן מאתמול לכך, דסברי רבנן מוסיפין על אהל עראי בשבת. והלכה כחכמים:
ח. כָּל כִּסוּיֵי הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה נִטָּלִים בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּכִסוּיֵי הַקַּרְקָעוֹת, אֲבָל בְּכִסוּיֵי הַכֵּלִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִטָּלִים בַּשַּׁבָּת:
ברטנורה (ח) במה דברים אמורים בכיסויי קרקעות. בגמרא קאמר, דבכיסויי כלים כולי עלמא לא פליגי דשרי אע''ג דלית להו בית אחיזה, ובכיסויי קרקעות כגון כיסוי של בור ודות כולי עלמא לא פליגי דאסור אי לית להו בית אחיזה, כי פליגי בכיסויי כלים המחוברים לקרקעות, מר סבר כקרקעות דמיין, ומר סבר לאו כקרקעות דמיין. והלכה כחכמים שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:
גמרא שבת דף קי''ט ע''ב
אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּים לוֹ לְאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ (ישעי' ו') וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. תַּנְיָא רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַעַת מַלְאַךְ טוֹב אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כֵּן. וּמַלְאַךְ רַע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם לָאו מַלְאַךְ רַע אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כֵּן וּמַלְאַךְ טוֹב עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְּחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא. רִבִּי אַבְהוּ הֲווּ עַבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוּקֵי שַׁבַּתָּא עִיגְלָא תִּילְתָּא הֲוָה אָכִיל מִנֵּיהּ כּוּלְיְיתָא כִּי גָדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ אָמַר לֵיהּ לָמָּה לָךְ לְאַפְסוּדֵי כּוּלֵי הָאי נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבַּתָּא. שְׁבָקוּהָ וְאָתָא אַרְיָא וַאֲכָלֵיהּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה') בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה'. מָאי טַעְמָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת מִשּׁוּם דְּבָרְכוּ ה'. רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ יֶשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים מוֹחֲלִין לוֹ כְּתִיב הָכָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת וּכְתִיב הָתָם (שמות ל''ב) כִּי פָרוּעַ הוּא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ''ו) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן. מָאי אָמֵן אָמַר רִבִּי חֲנִינָא אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן:
רש''י יסדר אדם שולחנו בערב שבת. לליל שבת: במוצאי שבת. נמי כבוד שבת הוא ללוותו ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר: חמין. לשתות ולרחוץ: מלוגמא. רפואה: אריה. אכליה לעגל הראוי לישחט: בכל כחו. בכל כוונתו: בפרוע פרעות. ביטול פורענות כגון פרוע דמתרגמינן בטול: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם: כי פרוע. כי פרעו אהרן ע''א והכי קאמר בהבטל פריעות ע''א שתשקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא: אל מלך נאמן. כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן:
זוהר יתרו דף פ''ח ע''א
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָאי מָאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדְתֵי בְּשַׁבַּתָּא קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא לָקֳבֵל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכֹל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא לָקֳבֵל חַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתַּלִּים בִּזְעֵיר אַפִּין וּלְקִבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא סְעוּדְתֵיהּ וּבָעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וּלְמֶחֱדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא וּבְגִין כָּךְ שַׁבַּתָּא אִתְיַיקַּר מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵיהּ אִשְׁתְּכַח וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זְמַנֵּי וְחַגֵּי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בְּגִין כָּךְ מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיה אִדְכַּר תְּלַת זִמְנִין דִּכְתִיב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. רִבִּי אַבָא (נ''א רַב הַמְּנוּנָא סָבָא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְשַׁבַּתָּא הֲוָה חָדֵי בְכָל חַד וְחַד וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וַהֲוָה חָדֵי בְכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי הֲוָה אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִמְהֵימְנוּתָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא הֲוָה אָמַר הָכִי אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא. וַהֲוָה יָתִיב וְחָדֵי כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה הֲווֹ מַכְרִיזֵי עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ:
תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִי שֶׁהִשְׁלִים שְׁל. שָה סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, קוֹל יוֹצֵא וּמַכְרִיז עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', זֶהוּ סְעֻדָּה אַחַת כְּנֶגֶד עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ, זֶהוּ סְעֻדָּה שְׁנִיָּה כְּנֶגֶד שְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ, זֶהוּ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁנִּשְׁלָם בִּזְעֵיר אַנְפִּין. וּכְנֶגְדָם צָרִיךְ לְהַשְּׁלִים סְעֻדּוֹתָיו, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַסְּעֻדּוֹת, וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וּמִשּׁוּם זֶה חָשׁוּב הַשַּׁבָּת יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בּוֹ, וְלֹא נִמְצָא כֵּן בְּכָל הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים. אָמַר רַבִּי חִיָּא מִשּׁוּם כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא הַכֹּל בּוֹ, נִזְכָּר שָׁל. ש פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב, וַיְּכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. רַבִּי אַבָּא כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת, הָיָה שָׂמֵחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל. בַּסְּעֻדָּה הָאַחֶרֶת הָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא סְעֻדָּה דְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן בְּכָל סְעֻדָּה וּסְעֻדָּה. כְּשֶׁהִשְׁלִים הַסְּעֻדּוֹת, אָמַר נִשְׁלְמוּ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁהָיָה בָּא אֶל הַסְּעֻדָּה, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ, הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהָיָה יוֹשֵׁב וְשָׂמֵחַ. כְּשֶׁהִשְׁלִים סְעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית, הָיוּ מַכְרִיזִים עָלָיו, אָז תִּתְעַנַג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ.
הלכה פסוקה
הרמ' קריאת שמע פ''א
א. פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו') וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ בְּשָׁעָה שֶׁדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים וְזוּ הִיא לַיְלָה וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים וְזֶה הוּא יוֹם: ב. וּמַה הוּא קוֹרֵא שָׁלש פָּרָשִׁיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וַיֹּאמֶר וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ שֶׁהוּא הָעִיקָר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ וְאַחֲרֶיהָ וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ שֶׁיֶּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל זְכִירַת שְׁאַר כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת צִיצִית שֶׁגַּם הִיא יֶשׁ בָּהּ צִוּוּי זְכִירַת כָּל הַמִּצְוֹת: ג. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט''ז) לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֶאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּקְרִיאַת שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִקְרֵאת קְרִיאַת שְׁמַע: ד. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁהוּא גוֹמֵר פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹמֵר בְּלַחַשׁ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ עַד סוֹפָה:
מוסר
מלוקט
וּמַגִיד לְאָדָם מַה שֵׂיחוֹ אֲפִילוֹ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לְאָדָם בְּיוֹם הַדִּין. עַל כֵּן יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת וּבוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ יִזְכּוֹר שֶׁגַם הוּא יִשְׁכַּב עַל מִטָּה שֶׁיָּמוּת שָׁם וְכָל עִנְיָנֵי הַגּוּף הֲבֵל הֲבָלִים וִיטַהֵר רַעְיוֹנָיו לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וּלְהַרְחִיק מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְיֵדַע כִּי בָזֶה תָּלוּי תִּקּוּן אוֹ קִלְקוּל הַיֶּלֶד הַנּוֹלָד וְהַמַּחֲשָׁבָה עִיקָר גָדוֹל וּמַקְלוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹכִיחוּ וּלְפִי מַחֲשֶׁבֶת אִישׁ וּבֵיתוֹ כֵּן תִּמָּשֵׁךְ נֶפֶשׁ לַיֶּלֶד אוֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא אוֹ מִסִּטְרָא דִקְדוּשָׁה וְהַרְבֵה בָנִים חֲצוּפִים חֲבַל עַל דְמִשְׁתַּכְחִין שֶׁגָּרְמוּ לָהֶם אֲבִיהֶם וְאִמָּם לְפִי מַחֲשַׁבְתָּם וְדִבּוּרָם וְכָל חַטָּאוֹת הַבָּנִים אִם הֵם גָּרְמוּ בְּמַחֲשַׁבְתָּם הֵם נֶעֱנָשִׁים עֲלֵיהֶם וְחֶרְפָּתָם לֹא תִמָּחֶה וְאַשְׁרֵי הַשָׁם דְרָכָיו וְיִכּוֹנוּ לַה' כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְכָל מַעְיָינָיו לְקַיֵּים מִצְוָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו: