יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת-הָעָם֒ וְלֹא-נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֖רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י | אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן-יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: וַהֲוָה כַּד שַׁלַח פַּרְעֹה יָת עַמָא וְלָא דַבָּרִינוּן יְיָ אֹרַח אַרְעָא פְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי קָרִיבָא הוּא אֲרֵי אֲמַר יְיָ דִילְמָא יְזוּעוּן עַמָא בְּמֶחֱזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם:
 רש''י   ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נהגם, כמו (שמות לב לד) לך נחה את העם, (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך: כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה: בראתם מלחמה. כגון מלחמת (במדבר יד מה) וירד העמלקי והכנעני וגו' . אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעקם אמרו (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה: פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:
(יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים | אֶת-הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם-ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְאַסְחַר יְיָ יָת עַמָא אֹרַח מַדְבְּרָא יַמָא דְסוּף וּמְזָרְזִין סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
 רש''י   ויסב. הסבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה: ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים, כמו (שמות ב ג) ותשם בסוף, (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו: וחמשים. אין חמושים אלא מזינים. לפי שהסבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך ישוב לא היו מחמשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצרך, ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זין שהכום ישראל בחרב. וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמשים. וכן תרגם אנקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד יד) וזריז. דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה:
(יט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת-עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם: וְאַסִיק משֶׁה יָת גַרְמֵי יוֹסֵף עִמֵהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַרְמַי מִכָּא עִמְכוֹן:
 רש''י   השבע השביע. השביעם שישביעו לבניהם. ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביעו יעקב, אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והיה ספק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצרים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו: והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לאחיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אתכם:
(כ) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר: וּנְטָלוּ מִסֻכּוֹת וּשְׁרוֹ בְאֵתָם בִּסְטַר מַדְבְּרָא:
 רש''י   ויסעו מסכת. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות:
(כא) וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: וַיְיָ מְדַבַּר קָדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאוֹרְחָא וְלֵילְיָא בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא לְאַנְהָרָא לְהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:
 רש''י   לנחתם הדרך. נקוד פת''ח, שהוא כמו להנחותם, כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה, שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם על ידי שליח. ומי הוא השליח עמוד הענן, והקדוש ברוך הוא בכבודו מוליכו לפניהם. ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים, ועמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:
(כב) לֹֽא-יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם: לָא יַעֲדֵי עַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא וְאַף לָא עַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא קֳדָם עַמָא:
 רש''י   לא ימיש. הקדוש ברוך הוא את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:

(ל) וַתִּכָּנַ֤ע מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תַּ֖חַת יַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ שְׁמוֹנִ֥ים שָׁנָֽה: וְאִתָּבְרוּ מוֹאֲבָאֵי בְּיוֹמָא הַהוּא תְּחוֹת יַד אִנַּשׁ יֻשְּׂרָאֵל וְשַׁדּוֹכַת אַרְעָא דְּיִשְּׂרָאֵל תַּמְנָן שְׁנִין : (לא) וְאַחֲרָ֤יו הָיָה֙ שַׁמְגַּ֣ר בֶּן-עֲנָ֔ת וַיַּ֤ךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים֙ שֵֽׁשׁ-מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ בְּמַלְמַ֖ד הַבָּקָ֑ר וַיֹּ֥שַׁע גַּם-ה֖וּא אֶת-יִשְׂרָאֵֽל: וּבַתְרוֹהִי הֲוָה שַׁמְגַּר בַּר עֲנָת וְקָטַל יָת פְּלִשְׁתָּאֵי שִׁיִת מְאָה גָּבְרִין בְּפֶרֶשׁ תּוּרַיָּא וּפָרַק אַף הוּא יָת יִשְּׂרָאֵל :
 רש''י   מלמד . הוא דרבן , מרדע , אגויילו''ן בלע''ז : ד (א) וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְאֵה֖וּד מֵֽת: וְאוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְמֶעְבָּד בִּישׁ קֳדָם יְיָ וְאֵהוּד מִית : (ב) וַיִּמְכְּרֵ֣ם יְהוָ֗ה בְּיַד֙ יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ-כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחָצ֑וֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ֙ סִֽיסְרָ֔א וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בַּחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִֽם: וּמָסְרִינוּן יְיָ בְּיַד יָבִין מַלְכָּא דִּכְנַעַן דִּי מְלָךְ בְּחָצוֹר וְרַב חֵילֵיהּ סִיסְרָא וְהוּא יָתִיב בִּתְקוֹף כְּרַכֵּי עַמָּמַיָּא :
 רש''י   בחרושת הגוים . שם עיר , על שם שהיתה חזקה ושולטת :
(ג) וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-יְהוָ֑ה כִּ֠ תְּשַׁ֨ע מֵא֤וֹת רֶֽכֶב-בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ וְ֥הוּא לָחַ֞ץ אֶת-בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל בְּחָזְקָ֖ה עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה: וּצְעִיקוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל קֳדָם יְיָ אֲרֵי תְּשַׁע מְאָה רְתִיכִין דְּבַרְזְלָא לֵיהּ וְהוּא הָדְחָק יָת בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּתוּקְפָּא עֶסְרִין שְׁנִין :
 רש''י   לחץ את בני ישראל בחזקה . דרש רבי תנחומא ( צו ב ) : בגידופין , וכן הוא אומר ( מלאכי ג יג ) : חזקו עלי דבריכם :
(ד) וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹׁפְטָ֥ה אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא: וּדְבוֹרָה אִתְּתָא נְבִיאָתָא אִתַּת לַפִּידוֹת הִיא דַּיְנָא יָת יִשְּׂרָאֵל בָּעִדְּנָא הַהוּא :
 רש''י   אשת לפידות . שהיתה עושה פתילות למקדש :

(יט) שַׁח֣וּ רָ֭עִים לִפְנֵ֣י טוֹבִ֑ים וּ֝רְשָׁעִ֗ים עַֽל-שַׁעֲרֵ֥י צַדִּֽיק: נְפַלוּ בִישֵׁי קֳדָם טָבֵי וְרַשִׁיעֵי נִתְדוּן בְּתַרְעַיָא דְצַדִיקֵי :
 רש''י   שחו רעים לפני טובים . לעתיד :
(כ) גַּם-לְ֭רֵעֵהוּ יִשָּׂ֣נֵא רָ֑שׁ וְאֹהֲבֵ֖י עָשִׁ֣יר רַבִּֽים: אַף לְחַבְרֵיהּ סְנֵי מִסְכְּנָא וְרָחֲמֵי דְעַתִּירָא סַגִיעִין :
 רש''י   גם לרעהו ישנא רש . אפילו לשושביניו ואוהביו , גם לשון אפילו : ישנא רש . עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה :
(כא) בָּז-לְרֵעֵ֥הוּ חוֹטֵ֑א וּמְחוֹנֵ֖ן (עניים) עֲנָוִ֣ים אַשְׁרָֽיו: חָטְיָא שָׁאֵט לְחַבְרֵיהּ וּמַן דְּיָהֵב לְמִסְכְּנָא טּוּבוֹהִי : (כב) הֲֽלוֹא-יִ֭תְעוּ חֹ֣רְשֵׁי רָ֑ע וְחֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת חֹ֣רְשֵׁי טֽוֹב: הֲלָא תָעֲיָן דְּחָשְׁלִין בִּישְׁתָּא וְחִסְדָּא וּקְשוֹט חָשְׁלִין טָבֵי : (כג) בְּכָל-עֶ֭צֶב יִהְיֶ֣ה מוֹתָ֑ר וּדְבַר-שְׂ֝פָתַ֗יִם אַךְ-לְמַחְסֽוֹר: בְּכָל מַן דְּאַצְפָּא לָךְ יֶהֱוֵי לָךְ יוּתְרָנָא וְסִפְוָתָא יַתִּירָתָא לְחוּסְרָנָא :
 רש''י   בכל עצב . בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח אבל דברי הבל אך למחסור :
(כד) עֲטֶ֣רֶת חֲכָמִ֣ים עָשְׁרָ֑ם אִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים אִוֶּֽלֶת: כְּלִילָא דְחַכִּימֵי עוּתְרְהוּן וְשַׁבְהוֹרְהוֹן דְּסַכְלֵי שַׁטְיוּתְהוֹן :
 רש''י   עטרת חכמים עשרם . שהם עשירים בתורה : ואולת כסילים אולת . קלקלתן של כסילים היא האולת שנתעצל מן החכמה :

א. כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בִישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לְזֵיתִים:

 ברטנורה  (א) כל זית. כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אף על פי שאינו נוטף בכל שנה, הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה, דכתיב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן: שפכוני. שזיתיו שופכין שמן הרבה: בישני. שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו: שהוא עושה הרבה. זיתים מרובים: שנים שכחה. סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים: רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. לא אמר ר' יוסי אלא בזמן שבא אדריאנוס קיסר והחריב את כל הארץ ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין, מודה ר' יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני, יש להם שכחה:

ב. זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא:

 ברטנורה  (ב) שלש שורות של שני מלבנים. ג' שורות של אילני זיתים, ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית, ושכח אילן אמצעי שבשורה אמצעית אינה שכחה, שהאילנות שסביביו הסתירוה ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל דאינו שכחה: במה דברים אמורים. אמתני', דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהיה בו סאתים: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו, יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן אלא לאחר שלא נשאר לו זיתים תחת האילן: רבי מאיר אומר משתלך המחבא. כלומר, משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אף על פי שאין זיתים תחתיו יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר:

ג. אֵיזֶהוּ פֶרֶט. הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל (מִיָּדוֹ) לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵג גְּבוּל עוֹלִים:

 ברטנורה  (ג) איזהו פרט. האמור בתורה (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט: עקץ. חתך: הוסבך בעלים. נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט: הרי הוא של בעל הבית. שלא נפרט דרך בצירה: המניח כלכלה בשעה שהוא בוצר. נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו: הרי זה גוזל את העניים. דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ: אל תסג גבול עולים. מפורש לעיל בפרק ה':

ד. אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלָלֶת:

 ברטנורה  (ד) איזו היא עוללת. האמורה בתורה (שם) וכרמך לא תעולל: כתף. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מחוברים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף: נטף. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלויים שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטף. ולשון המקרא קורא לאשכול שאין לו כתף ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש: אם ספק. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאלו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו: שבארכובה. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת ארכובה ופעמים יש בה עוללת עם האשכולות: נקרצת. נקצצת ונחתכת ודוגמתו שנינו ביומא (לא:) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. ובמקרא (ירמיה מו) קרץ מצפון בא: גרגר יחידי. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו: רבי יהודה אומר אשכול. דכתיב (ישעיה יז) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים. שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכול: וחכמים אומרים עוללת. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים:

ה. הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים:

 ברטנורה  (ה) המדל בגפנים. כשהגפנים תכופים זה אחר זה, עוקר מאותם שבינתים והאחרים מתוקנים בכך: כן הוא מדל בשל עניים. אף על פי שיש בהם פאה או עוללות של עניים, כך מדל בשלהם כמו בשלו, קסבר עניים דין שותף יש להם, וכשם ששותף כמו שהוא מדל בשלו כך מדל בשל חבירו אף עניים כן: רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי. קסבר עניים דין קונה יש להם בחלקם, וכשם שהמוכר לחבירו עשרה אשכולות אסור ליגע בהן, אף בשל עניים כן והלכה כר' יהודה:

ו. כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת:

 ברטנורה  (ו) כרם רבעי. הנוטע כל עץ מאכל, בשנה הרביעית מעלה הפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים, דכתיב (ויקרא יט) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליה והדר אכליה: בית שמאי אומרים אין לו חומש. אף על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את החומש דלא כתבה תורה בו חומש: ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית: ובית הלל אומרים יש לו. חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר: יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה: והעניים פודין לעצמן. מן הפרט והעוללות שלקטו ואוכלים אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים: ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר, וסברי להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלים הכל לירושלים:

ז. כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (דברים כד), כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלֵלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא (ויקרא יט), וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל. אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קדֶם הַבָּצִיר:

 ברטנורה  (ז) שכולו עוללות. שאין בכל הכרם אשכול שיש לו כתף ונטף: אם אין בציר. וכמה שיעור בציר שלשה אשכולות שעושים רביעית: אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות. ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהם בעל הבית, לכך נאמר וכרמך לא תעולל:

ח. הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבָרוֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה:

 ברטנורה  (ח) משנודעו העוללות. שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול: העוללות לעניים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: יתנו שכר גדוליו להקדש. מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי: בעריס. כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (שיר השירים א): כל שאינו יכול לפשוט. כלומר, לאחר שעבר מעליה אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד): אבל רוגליות. הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל: משיעבור הימנה. הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבה כאומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן:

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָאי דִּכְתִיב (תהלים ס''ט) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֵימָתַי עֵת רָצוֹן. בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין. רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (ישעיה מ''ט) כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (איוב ל''ו) הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס. וּכְתִיב (תהלים נ''ה) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי רִבִּי נָתָן אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל''ו) הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס וּכְתִיב (תהלים נ''הּ) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי וְגוֹמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי וּלְבָנַי מִבֵּין אוּמוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל נִקְרָא שָׁכֵן רָע. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י''ב) כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנּוֹגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הִנְנִי נוֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם. אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל. תָּמַהּ וְאָמַר (דברים י''א) לְמַעַן ירְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כְּתִיב אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא. כֵּיוָן דַאֲמַרֵי לֵיהּ מְקַדְּמֵי וּמְחַשְּׁכֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא אָמַר הַיְינוּ דְאַהֲנֵי לְהוּ. כִּדְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנָיו קְדִימוּ וַחֲשִׁיכוּ וְעַיְילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא כִּי הֵיכִי דְתוֹרְכוּ חַיֵּי. אָמַר רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא מָאי קְרָאָה (משלי ח') אַשְׁרֵי אָדָם שׁוֹמֵעַ לִי לִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים:  רש''י  עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון: כביר לא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס: פדה בשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי: כי ברבים היו עמדי. שהתפללו עמי: הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא: מקדמי. שחרית: מחשכי. ערבית כלו' מאריכין בבית הכנסת:

וַייָ הוֹלֵךְ לִפנֵיהֶם יוֹמָם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים כ''ב) לַמְנַצֵחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד כַּמָּה חֲבִיבָה אוֹרָיְיתָא קָמֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא רְחִים הוּא לְעֵילָא רְחִים הוּא לְתַתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלּוּלוֹי. לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהָאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְאָתֵי. וְאוֹרָיְיתָא בָעֵי לְמִלְעֵי בָהּ בִּיְמָמָא וּבְלֵילְיָא דִּכְתִיב (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה. וּכְתִיב (ירמיה ל''ג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹמֵר. תֵּינַח בִּיְמָמָא בְּלֵילְיָא אֲמָאי. בְּגִין דִּיהֵא שְׁכִיחַ לְגַבֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. כְּמָה דְלֵית יוֹמָם בְּלֹא לֵילְיָא וְלָאו אִיהוּ שְׁלִים אֶלָּא דָא עִם דָא. כַּךְ בָּעֵי אוֹרַיְיתָא לְאִשְׁתַּכְּחָא עִמֵּיהּ דְּבַר נַשׁ יוֹמָם וְלֵילְיָא לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימוּתָא לְגַבֵּי דְבַר נַשׁ יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָא אִתְמַר דְּעִיקָרָא דְלֵילְיָא מִפַּלְגּוּתָא וְאֵילָךְ וְאַף עַל גַּב דְּפַלְגוּ קַדְמִיתָא בִּכְלָלָא דְלֵילְיָא הוּא אֲבָל בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא וּכְדֵין בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְמֵיקָם וּלְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא. וְהָא אִתְמַר דְּקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּיא דִבְגִנְתָא דְעֵדֶן כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְקָלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר ח') הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי וְהָא אוּקְמוּהָ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי מְשַׁבְּחַת לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא בְלֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא וְכַד אָתֵי צַפְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָתַת וּמִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵיהּ בְּקֻדשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוֹשִׁיט לָה לְגַבָּהּ שַׁרְבִיטָא דְחֶסֶד וְלֹא עֲלָהּ בִּלְחוֹדָהָא אֶלָּא עֲלָהּ וְעַל אִינוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ וְהָא אִתְמַר דִּכְתִיב (תלים מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. וְעַל דָּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִקְרֵי:  תרגום הזוהר  וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם: רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח לַמְנַצֵחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה אֲהוּבָה הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָהוּב הוּא לְמַעְלָה, אָהוּב הוּא לְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לְדִבּוּרָיו, וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהַתּוֹרָה, צְרִיכִים לַעֲסֹק בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁכָּתוּב, וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְכָתוּב, אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה. יִצְדָק בַּיּוֹם, שֶׁהוּא זְמָן עֲבוֹדָה לַכֹּל, אֲבָל בַּלַּיְלָה, שֶׁהוּא זְמָן מְנוּחָה, לָמָּה צְרִיכִים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְצָא אֶצְלוֹ שֵׁם שָׁלֵם, כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין יוֹם בְּלִי לַיְלָה. וְאֵינוֹ שָׁלֵם אֶלָּא זֶה עִם זֶה, כֵּן צְרִיכָה הַתּוֹרָה לְהִמָּצֵא עִם הָאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה, וְיִהְיֶה הַשְּׁלֵמוּת אֵצֶל הָאָדָם יוֹם וָלַיְלָה. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁעִקָּר הַלַּיְלָה הוּא מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲצִי לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּכְלָל הַלַּיְלָה, אֲבָל בַּחֲצוֹת לַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים אֲשֶׁר שָׁם, וְאָז צָרִיךְ הָאָדָם לָקוּם וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי וּכְבָר בֵּאֲרוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה, בַּלַּיְלָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהּ לְשַׁבֵּחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, בָּאָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מוֹשִׁיט לָהּ שַׁרְבִיט הַחֶסֶד, וְלֹא לָהּ בִּלְבָד, אֶלָּא לָהּ, וְכָל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִים עִמָּהּ. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁיֹרה עִמִּי וְגוֹ', אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.

הר''מ ה' איסורי ביאה פרק כ''ב א. אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת בֵין זְקֵנָה בֵין יַלְדָּה שֶׁדָבָר זֶה גוֹרֵם לְגַלוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. וְחָתָן שֶׁפֵּרְשָׂה אִשְׁתּוֹ נִדָּה קוֹדֶם שֶׁיִבְעוֹל אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהּ אֶלָּא הִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְהוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִם בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאָה מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּה: ב. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זָכָר וְעַל הַבְּהֵמָה לְפִיכָךְ אֵין אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהֶן. וְאִם נִתְרַחֵק אֲפִלּוּ מִיִּיחוּד זָכָר וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מַרְחִיקִין הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַּיחֲדוּ עִמָּהּ. וְאִיסוּר יִחוּד הָעֲרָיוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה:

מלוקט כָּל הַגָלִיּוֹת הֵם לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְדוּשָׁה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשׁוֹנָה לְבָרֵר נִיצוֹצֵי קֶרִי שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְיַעַן כִּי יָרְדוּ לַשְׁעָרִים עַם ה' מ''ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה הַגַּם שֶׁעַל יְדֵי תּוֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים הָיוּ מוֹצִיאִים נִיצוּצֵי הַקְּדוּשָּׁה. מִצַד אַחֵר הֵמָּה כָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ עַל יְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג וְכַיּוֹצֵא וְיָרְדּוּ לְמ''ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה וְחַס וְשָׁלוֹם אִם הָיוּ שׁוֹהִים עוֹד רֶגַע הָיוּ נִטְמָעִים בְּשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים. וְלָכֵן נִגְאֲלוּ. וְעַל יְדֵי הָעֵגֶל נִתְחַיְיבוּ בְּגָלְיוֹת וְהַכֹּל לְבַרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה. וְלֹא נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם כִּי אִם בִּזְכוּת שֶׁהָיוּ גְדוּרִים בְּעֶרְוָה. וְאֵיךְ עַתָּה שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים לִתְשׁוּעָה אֵיךְ מֵחָדָשׁ מַכְנִיס נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה בְּסִטְרָא אַחֲרָא וּפוֹגֵם כַּמָּה פְגָמִים בְּכַמָּה מִינֵי חַטָּאוֹת הֲלֹא זֶה גוֹרֵם אוֹרֶךְ הַגָּלוּת. וְאוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. אוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם צַעַר כָּל הָעוֹלָמוֹת. אוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם צַעַר לְכָל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת גּוֹלִים מֵעַל שֻׁלְחָן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲהָהּ עַל נַפְשׁוֹ שֶׁגּוֹרֵם בִּטּוּל הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְחִלּוּל שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בֵּין הַגּוֹיִם. לָכֵן יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם מְאֹד וְיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה. וַה' לֹא יִמְנַע טוֹב כִּי הוּא רוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת הָרְשָׁעִים: