שאלת כשרות הג'לטין היא מן השאלות החדשות שהתעוררו בתעשיית המזון המודרני. הג'לטין מופק מחלבון הקלוגן שבעצמות או עורות. תפקידו לייצב ולהקריש ממתקים, גלידות, מעדני חלב וכדומה. אגב, רגל קרושה וציר דגים הופכים מנוזל לג'ל על ידי הג'לטין שנוצר בהם בעת בישול העצמות. הג'לטין המסחרי הוא בעל יכולת הקרשה חזקה בהרבה. הבעיה היא שהמפעלים הגדולים שמייצרים ג'לטין מפיקים אותו מעצמות ועורות של בעלי חיים טמאים או טהורים שלא נשחטו כהלכה. ואכן כמה מגדולי האחרונים אסרו לאכול דבר שיש בו ג'לטין, וכן פסק הרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד ב, כג, כז), ובשו"ת מנחת יצחק (ה, ה). לעומתם דעת הרבה אחרונים להתיר את כל סוגי הג'לטין, מפני שבדרך עשייתו הוא מאבד את כל טעמו עד שאינו ראוי לאכילה, וממילא אינו נחשב יותר לדבר מאכל ופקע ממנו האיסור. ועוד, שהחלק הקשה שבעצמות בעלי חיים אינו נחשב אוכל, וכבר מתחילתו לא חל עליו איסור נבלות וטרפות. בין המתירים: שו"ת אחיעזר (ג, לג), הרב פרנק בשו"ת הר צבי (יו"ד פג), ויביע אומר (ח"ח יו"ד יא). למעשה, כיוון שגם לדעת האוסרים האיסור מדברי חכמים, וזאת משום שרק דבר איסור שנותן טעם מורגש במאכל אוסר את כולו מן התורה, ואילו דבר איסור שאינו נותן בו טעם אלא רק מייצבו (מעמידו) אוסר את כולו מדברי חכמים בלבד. לפיכך, על פי כללי ההלכה, בספק איסור מדברי חכמים ההלכה כדברי המתירים, ומותר לאכול מוצרים שיש בהם ג'לטין. ואע"פ כן כיוון שכיום אפשר בקלות להשיג ג'לטין שהופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כדין, עדיף שהמפעלים ישתמשו בהם ויצאו ידי כל הפוסקים.

שאלה: מה ההבדל בין מוצרי החלב הכשרים לאלו שכשרים למהדרין? תשובה: בשלושה תחומים עיקריים יש הבדל, ואלו הם: א) במוצרים הכשרים משתמשים בג'לטין, שחלק מן הפוסקים אוסרים מדברי חכמים, וחלק מתירים. ואף שלהלכה העיקר כמתירים, מכל מקום לכתחילה כשאפשר טוב להחמיר. ב) כידוע חלב שנחלב על ידי גוי בלא פיקוח יהודי, אסור מדברי חכמים משום שחששו שמא יערבו בחלב הכשר חלב מבהמה טמאה. במוצרים הכשרים משתמשים באבקת חלב ועוד מרכיבים שנוצרו מחלב שנחלב על ידי גוי בלא פיקוח יהודי. ואמנם לדעת הרב פיינשטיין, כשיש השגחה ממשלתית על המפעלים שלא יזייפו את החלב, החלב כשר. אולם לעומתו יש אוסרים. ואף שהעיקר כמקילים בדין שיסודו מדברי חכמים, אבל כשאפשר טוב להחמיר. ג) בחלב שבמוצרים הכשרים מעורב חלב שנחלב באיסור של חילול שבת, ויש אומרים שהחלב אסור גם על הקונים, כדי שלא יהנו ממלאכה שנעשתה עבורם בשבת במזיד. אבל להלכה חלב זה מותר, מפני שיש סוברים שהאיסור ליהנות ממלאכת שבת מוטל רק על זה שעשה את האיסור בעצמו. ועוד, שעל כל מוצר חלב שאנו קונים אפשר לומר שאולי הוא מן החלב שנחלב בימות החול בהיתר. אלא שיש בזה סיוע לדבר עבירה, ולכן לכתחילה עדיף לקנות מוצרים למהדרין ולחזק את המְשָקִים שקיבלו על עצמם לשמור שבת כהלכתה.

גזרו חכמים שלא לערב בעיסת הלחם חלב. מפני שרגילים לאכול לחם עם בשר, ואם הלחם יהיה חלבי ולא יהיה ניכר עליו שהוא חלבי, יבואו לאוכלו עם בשר. וכל כך החמירו בזה, עד שגזרו שאם אדם אפה לחם עם חלב, הלחם נאסר לגמרי ואסור לאוכלו אפילו לבדו, שמא ישכח ויבוא לאוכלו עם בשר. כמו שאסור ללוש עיסת לחם עם חלב כן אסור לערב בו שומן בשר, שמא יבוא לאוכלו עם גבינה. ובשני תנאים הדבר מותר. א) אם הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. למשל, אם עשו אותו דומה יותר לעוגה והדביקו עליו למעלה גבינה צהובה, אין חשש שיבואו לאוכלו עם בשר. ב) אם הלחם קטן, עד שבסעודה אחת יגמרו אותו, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ולדעת הרמ"א גם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב (שו"ע יו"ד צז, א). בעוגות אין חוששים כל כך לזה, ושתי סיבות לדבר. א) אין רגילים לאכול עוגה עם בשר. ב) מקובל מאוד שעושים עוגה חלבית. אבל אם הוא מאפה שרגילים לאוכלו עם בשר, דינו כדין פת, שאסור לעשותו חלבי, ואם עשאו חלבי בכמות גדולה אסור לאוכלו.

שאלה: במוצב שבו אנחנו משרתים במילואים, הטבח קילף כשלושים בצלים והניחם בכלי סגור למשך כמה ימים. האם מותר לאוכלם, או שצריך לזורקם מפני חשש סכנה שבאכילתם. סיבת השאלה היא מפני שמובא במסכת נדה (יז, א): "אמר רבי שמעון בר יוחאי: חמישה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה... שעבר עליהם הלילה". ושם מבואר שאפילו אם צררם סגורים בתוך בגד או כלי - אסור לאוכלם, מפני רוח רעה ששורה עליהם. ואם השאיר מקצת מקליפתם או השערות שבראשם, אין חשש סכנה. תשובה: להלכה, יש אומרים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בזמן הראשונים היא בטלה מהעולם (הגהות מרדכי, מהרש"ל). לעומתם, רבים חששו לסכנה והחמירו שלא לאוכלם אף בדיעבד (הגר"ז, ערוה"ש, בן איש חי, אג"מ יו"ד ג, כ). ואף שיש כמה מגדולי האחרונים שהורו שבדיעבד, אם עבר לילה על בצלים קלופים, אפשר לאוכלם, שיש לסמוך על דעת המקילים (ע' יבי"א יו"ד ב, ז), מכל מקום לכתחילה מוטב לצאת מהספק, ולשם כך צריך לבשל את הבצלים, שכן אחרי הבישול ישתנו וכבר לא תהיה בהם סכנה (כה"ח יו"ד קטז, צג).

ברור שהדבש כשר לאכילה, וכן מסופר על שמשון ויהונתן שאכלו מן הדבש. אלא שיש לשאול, איך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה? הרי כלל נקוט בידינו, שכל היוצא מן הטמא טמא. למשל, חלב שנחלב מבהמה טמאה אף הוא טמא. לפיכך, כשם שגמל וחמור אסורים באכילה מהתורה, כך חלב היוצא מהן אסור מן התורה באכילה (בכורות ה, ב). ואם כן לכאורה לפי זה גם הדבש צריך להיות אסור באכילה, שהרי הוא יוצא מהדבורים שהם מין טמא שאסור באכילה. שני הסברים נאמרו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב). לדעה אחת (תנא קמא) הדבש שונה מחלב, שהחלב אכן נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופם, ואח"כ פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. ולדעה אחרת (רבי יעקב) יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורה כשר. וצריכים הכוורנים לסנן את הדבש, מפני שלפעמים מעורבים בדבש רגליים וחלקי גוף אחרים של דבורים. ואחר הסינון הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות זמן רב, אין לחוש שמא נתנו טעם בדבש, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם, הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שדבר הנותן טעם לפגם אינו אוסר (שו"ע יו"ד פא, ח).

כפי שלמדנו הדבש כשר לאכילה, השאלה מה דינו של מזון מלכות? תחילה נקדים כי מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה, שטעמו מר במקצת, וממנו בעיקר ניזונת מלכת הדבורים. על ידי אכילה מרובה מאותו המזון מתפתח זחל רגיל להיות מלכת הדבורים. לולי מזון המלכות אותו זחל היה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא, היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, ומשקלה כפול ממשקל שאר הדבורים, ותוחלת חייה פי ארבעים משאר הדבורים. וכיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, מרפאים רבים סוברים שיש במזון מלכות סגולות רפואיות חשובות. אולם לגבי כשרותו נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא טמא, וכיוון שהדבורים אסורות באכילה אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא בעצם צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואח"כ הן מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. וכיוון שמדובר בצוף מעובד - הדבש כשר באכילה. אבל מזון המלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים. ולכן דבש מלכות אסור באכילה. ויש אומרים כי מזון מלכות כשר לאכילה, ודינו כדין דבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהדבורים מלקטות. ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה, וכמו שהדבש כשר, כך שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים, שעיקרם מבוסס על מה שהן מלקטות. ואם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים. למעשה, אף שראוי לחוש לדעת המחמירים, מכל מקום לצורך רפואי נוהגים להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, וכיוון שטעמו אינו מורגש, איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינוהו בצורה של גלולות שאין בהן טעם מותר לאוכלו. והמיקל לאכול מזון מלכות כפי שהוא, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך. עוד מפיקות הדבורים חומר הנקרא פרופוליס, ועל ידו הן משמרות את הכוורת מזיהומים ומחלות, ועוד חומר הן מפיקות הנקרא פולן והוא מסייע להזנת הדבורים בצעירותן. ואף לחומרים אלו מייחסים סגולות רפואיות. ודינם כדין מזון מלכות, שלצורך רפואי מותר לאוכלם באופן שאין נהנים מטעמם: או כאשר בולעים אותם, או כאשר טעמם מר ואין נהנים ממנו.[1]