כשם שישנה קדושה בבן הבכור, כן ישנה קדושה בבכור בהמה, שכל בהמה שתמליט זכר מהריונה הראשון, הרי הוא קדוש, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה בלבד ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'", על מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה, שאין מקריבים מהם קרבן. מיני הבהמה שמקריבים מהם קרבנות הם שלושה: שור, כבש ועז. בכור הבהמה הוא אחד מן המתנות שציוותה התורה את ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו להתפנות לתפקידם הרוחני. אם הבכור תמים, הכהן מעלהו לקרבן ואוכל מבשרו בטהרה; ואם נפל בו מום, אע"פ שאין מקריבים אותו צריך ליתנו לכהן, והכהן שוחטו ואוכל את בשרו כבשר חולין. ומצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד שו, א). כדי להבין מעט את טעמה של מצוות קדושת בכורות, צריך לבאר שבתוך כל המציאות גנוזה קדושה, שהרי הקב"ה מחייה את הכל. אלא שבעולם הזה קדושה זו נעלמת ומוסתרת, וייעודו של עם ישראל הוא לגלות את הקדושה שבמציאות. לשם כך ניתנו לנו מצוות רבות. אחת מהן היא המצווה לקדש כל בכור בבני ישראל. ולא רק בכור האדם קדוש אלא אף הבכור הנולד לבהמת ישראל קדוש. על ידי הקדושה שבבכורות, אנו מבינים שבעצם זו מגמת הולדת החיים בישראל, לגלות קדושה בעולם. אצל הנולד ראשון הקדושה בולטת ומקריבים אותו למזבח, ואילו בשאר כל הנולדים אחריו הקדושה נסתרת והם מסייעים למגמה הכללית של ישראל. טעם נוסף לכך שהבכור מקודש הוא, שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, ישנו איזה חידוש פלאי שחושף בפנינו טפח מהבריאה האלוקית, ועל כן הראשון, שמרמז לבריאת העולם, מקודש (עיין מהר"ל גבורות ה' פרק ל"ח; עולת ראיה ח"א עמוד לו).[1] בנוסף לכך, מן הצד המוסרי ראוי להקדיש את הבכור לה', כדי להראות בזה שכל הבריאה שייכת לה'. מטבעו של אדם שהוא שמח במיוחד לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו, הנה עוד בהמה החלה להמליט ועושרו ירבה, בשעה זו הוא עלול לשכוח שה' מחייה את הכל. וכן המצרים כפרו באלקים, וחשבו שכל עושרם וכוחם התחיל מעצמם, ושפרעה מלכם הוא הבכור והראשון לכל, ומעליו אין אלוקים. ומתוך כך כפרו גם ביסודות המוסר, וחשבו כי הכל מותר להם עד ששעבדו את ישראל באכזריות. לפיכך נענשו במכת בכורות. אבל כאשר בכור הבהמה מקודש וניתן לכהן, אין חשש של שכחת האמונה, ולהיפך, נקבעת בתוך ליבו של האדם הידיעה כי עיקר מגמתו להתקרב לעבודת ה', ולכן דווקא הבכור החביב מקודש ומוקרב על המזבח.

שני צדדים יש במצוות בכור בהמה. האחד, שישנה קדושה בבכור וצריך להקריבו לה'. והשני, שהוא אחד מעשרים וארבע מתנות שציוותה התורה לתת לכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'. על ידי נתינת הבכור לכהנים, יהיה להם בשר לאכילה. אם הבכור תמים, הכהן מקריבו על המזבח ואוכל מבשרו בירושלים בקדושה ובטהרה. ואם נפל בו מום, כגון שנחתכה אוזנו - נפסל לקרבן, והוא רכושו של הכהן, ודינו כחולין שמותר לכהן לאוכלו בכל מקום גם בהיותו טמא. כמו כן הכהן יכול למכור את בשרו לישראל, ובתנאי שלא ימכרנו באיטליז, שאין זה כבוד למצווה שיהיה הבכור נמכר בחנות. קדושת הבכור חלה רק על הזכר הנולד מהריון ראשון, אבל אם המליטה תחילה נקבה או שהפילה את עוברה, ואח"כ המליטה זכר - אין בו קדושה. כל בכור בהמה מתקדש, בין אם הוא שייך לכהן או לוי או ישראל, אלא שאם בהמת ישראל או לוי המליטה בכור - יש ליתנו לכהן. ואם בהמת כהן המליטה בכור, מפרישו משאר בהמותיו ומשאירו אצלו ונוהג בו כדין בכור שקיבל מישראל. ואין נותנים לכהן את בכור הבהמה בהיותו קטן מאוד, כדי שלא להטריח את הכהן בטיפולו. אלא הישראל משהה את הבכור אצלו עד שיגדל מעט, בכבש ועז עד היותו בן שלושים יום, ובשור עד היותו בן חמישים יום, ואח"כ נותנו לכהן. ואם לאחר אותו זמן לא מצא כהן, צריך לטפל בו עד שימצא כהן (שו"ע יו"ד שו, ב). ומכל מקום צריך ליתן את הבכור לכהן בתוך שנתו, כדי שהכהן יקריב אותו על המזבח לפני היותו בן שנה, שנאמר (דברים טו, כ): "לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה". וגם אם נפל בו מום צריך ליתנו לכהן בתוך שנתו הראשונה (שו"ע יו"ד שו, ז). כיוון שהבכור קדוש, אסור להשתמש בו, בין אם הוא תם בין אם הוא בעל מום. לדוגמה, אסור לחרוש את השדה בשור בכור, וכן אסור לגזוז צמרו של כבש בכור, ואם עבר וגזז - הצמר אסור בהנאה. אבל אם נפל מום בכבש הבכור, ושחטוהו לאכילה, הצמר שעל עורו מותר בהנאה (שו"ע יו"ד שח, א).

בזמן הזה שבית המקדש חרב, אין אפשרות להקריב בכור תם על המזבח. לפיכך, כאשר נולד בכור, צריכים להמתין עד שיפול בו מום שיפסלנו מקרבן, ורק אז רשאי הכהן לשוחטו ולאכול מבשרו. ולמרות שיש בטיפול בבכור, עד שיפול בו מום, טרחה עצומה, אסור לכהן לסרב לקבלו, מפני שאם יסרב לקבלו יֵראה כמבזה מתנות כהונה. וכן אסור לכהן להכניס את הבכור למקום סגור עד שימות מרעב, משום שהוא מפסיד את הקודשים. וכן אסור לכהן לגרום שיפול מום בבכור, למשל, אסור ליתן בצק על אוזנו של הבכור כדי שיבוא הכלב וינשוך את הבצק עם האוזן ויטיל בו מום, וכן אסור לבקש מגוי להטיל בבכור מום (שו"ע יו"ד שיג, א-ג). אלא צריך הכהן לקבל את הבכור ולטפל בו. ואם יפול בו מום מעצמו - ישחטנו, ואם לא נפל בו מום, יצטרך לטפל בו עד מותו, ואז יקברנו, שבשרו ועורו אסורים בהנאה (שו"ע יו"ד שט, א). וכיוון שכל זמן שלא נפל מום בבכור אסור לשוחטו, היו הכהנים מעוניינים מאוד שיפול בו מום, עד שאמרו שהכהנים חשודים להטיל בבכורות מומים. לפיכך, אם נפל בבכור מום שעלול להיגרם על ידי אדם, צריך הכהן להביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו, ואם אין לו עד, אין מכשירים את הבכור לשחיטה על פי אותו המום (שו"ע יו"ד שיד, א). ואם נפל בו מום - מראים את המום למומחה הבקיא בדיני מומים. וכשאין מומחה, מראים אותו לשלושה תלמידי חכמים שאחד מהם מצוי בדינים אלו, ואם פסקו שנפל בו מום קבוע שאינו עתיד להתרפא - מותר לשוחטו (שו"ע יו"ד שט, ב). ואם נפל בו מום ושחטו בלא להראותו לחכם, בשרו אסור באכילה, ואפילו אם לאחר השחיטה אמר החכם שאכן נפל בו מום קבוע, מכל מקום הואיל ולא הראהו לחכם תחילה - קנסוהו חכמים שבשרו אסור באכילה. ויש שהקילו בזה (שו"ע שי, א; ט"ז א).

בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה השייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים - הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לגוי, או שיש לגוי שותפות בה, אין כל קדושה בבכור שהמליטה, ומותר לעבוד בו ולהשתמש בצמרו ולשוחטו בכל עת. בזמן הזה שבית המקדש חרב, על פי ההלכה יש לעשות שותפות עם גוי בבהמות המבכירות, כדי להיפטר מדין הבכורות. וזאת מפני שכל הבכורות התמימים צריכים לעלות לקרבן, וכיוון שבית המקדש חרב, איננו יכולים להקריבם, ועם זאת אסור לשוחטם או לעבוד בהם, אלא צריכים לטפל בהם עד שיפול בהם מום, ורק אז יהיה מותר לכהן לשוחטם ולאכול מבשרם. בפועל, ברוב הבהמות לא יפול מום עד יום מותם, ואם כן יצטרכו הכהנים לטפל בהם שנים ארוכות ללא תמורה. וכיוון שחששו חכמים שמא יהיו כהנים שלא יעמדו בכך, ויפילו בכוונה מום בבכורות, או ישתמשו בהם למרות קדושתם, לפיכך הורו הראשונים שמצווה לשתף גוי בבהמות המבכירות, ועל ידי כך הבכורות שייוולדו בעדר לא יהיו קדושים. ואע"פ שעל ידי מכירה זו מפקיעים את מצוות קדושת הבכור, מכל מקום מוטב להיפטר לגמרי מהמצווה מאשר להיכנס לחשש מכשול הנאה מבכור (תוס' בכורות ג, ב; שו"ע יו"ד שכ, ו). כדי שהגוי יהיה שותף צריך למכור לו חלק מהבהמה, וצריך למכור איבר כזה שאם ינטל - הבהמה תמות או תיחשב בעלת מום. למשל, יכול למכור את כל רגליהן הימניות הקדמיות של הנקבות, או את הוושט שלהן, או את אוזניהן, ועל ידי כך הגוי יהיה שותף בבהמות, וכל בכור שייוולד שם לא יהיה קדוש (שו"ע יו"ד שכ, ד). יש לדקדק שהמכירה תעשה כדין, וכיוון שיש שיטות בין הראשונים באיזה קניין על פי התורה יכול הגוי לקנות, יש להחמיר ולמכור לו בכל הקניינים המועילים. לדעת רש"י, הגוי קונה על ידי כסף, לפיכך צריך הגוי לתת פרוטה ליהודי עבור החלק שלו בבהמות. ואף שאותם איברים שווים יותר מפרוטה, ברור לנו שהיהודי חפץ למכור לו את אותם האיברים בפרוטה כדי להיפטר מדין בכורות. ועוד יַקנה לו את הבהמות בקניין משיכה, שהגוי ימשוך את הבהמות לרשותו, שזהו הקניין המועיל לשיטת רבנו תם. ואם אין שם קרקע השייכת לגוי, תחילה ישכיר היהודי לגוי את המקום שעליו עומדות הבהמות, ואח"כ ימכור לו איבר אחד מכל בהמה מבכירה, והגוי ימשוך את הבהמות, וכיוון שלפני כן שכר הגוי את החצר, קנה במשיכה את חלקו בבהמות (שו"ע יו"ד שכ, ו). ואם ימכור לגוי את חלקו בקניין המקובל באותה המדינה על פי חוק, נחלקו הפוסקים אם מועיל. לדעת רוב הפוסקים כיוון ש"דינא דמלכותא דינא", ממילא הקניין שנעשה על פי חוק המדינה מועיל, והגוי נעשה שותף בבהמות, ואין קדושה בבכורות שייוולדו להן (כנסת יחזקאל י"ד; חת"ס יו"ד שי"ד). ויש אומרים שצריך למכור את הבהמות דווקא על פי הקניין המועיל לפי התורה, ואם מכר בקניין המועיל לפי חוק המדינה ולא לפי התורה, הבכורות שייוולדו יהיו קדושים (דברי חיים ח"ב ק"ז). כבר למדנו, שאף שהטיפול בבכור בזמן הזה קשה, אסור לכהן לסרב לקבל את הבכור מהישראל, שאם יסרב נמצא מבזה את מתנות הכהונה. מכל מקום צריך להוסיף, שאם בכוונה הישראל לא מכר את בהמתו, כדי שתמליט לו בכור קדוש ויוכל לצער בו את הכהן, על ידי שיתנו לו ויחייבו בזה לטפל בבכור עד שימות או עד שיפול בו מום, אין הכהן צריך לקבל ממנו את הבכור (רמ"א יו"ד שו, ד). ואם הישראל פשע בכך שהתרשל ולא מכר חלק מבהמתו לגוי, אך לא התכוון להקניט בזה את הכהן, ישנם דיונים בפוסקים: האם הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור ולטפל בו, או שיכול הכהן לומר שכיוון שהישראל פשע בכך שלא מכר חלק מבהמתו לגוי, אחריות הטיפול בבכור צריכה להיות עליו (חת"ס ש"ב, פת"ש יו"ד שו, ב, ג).

לאחר שציוותה התורה על קדושת בכורות אדם ובהמה, הוסיפה וציוותה (שמות יג, יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח ראשון את רחם אימו, ומלמדת אותנו התורה שגם בו ישנה קדושה, אלא שאין אפשרות להקריב את החמור על המזבח שהרי הוא מין טמא, לפיכך חייבים לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. וגם השה עצמו לא נתקדש אלא שצריך ליתנו לאחד מן הכהנים, שהוא אחד מעשרים וארבע מתנות הכהונה, והכהן יכול לעשות בשה כל מה שיחפוץ. כיוון שיש בפטר החמור קדושה, עד שלא יפדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו, ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו"ע יו"ד שכא, ט). והאמת שלא רק בשה אפשר לפדות את פטר החמור, אלא אפשר לפדותו בכל דבר שערכו כערך פטר החמור. שאם פטר החמור שווה עשרה סלעים יכול לפדותו בכל דבר ששוויו עשרה סלעים. היתרון שבפדיון בשה, שאפילו אם השה שווה סלע אחד בלבד, יכול לפדות בו חמור השווה עשרה סלעים (שו"ע יו"ד שכא, ה). וכיוון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו חכמים לברך ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור". ואח"כ יתן את השה לכהן. ואם אינו רוצה לפדות את החמור, כיוון שיש בו קדושה, אסור להשהותו אצלו, וצריך לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה עדיף, כמובן, לפדות את החמור בשה וליתן את השה לכהן, ראשית, מפני שבדרך זו נותנים את המתנה לכהן, ושנית, כדי שלא להרוג את החמור בחינם (שו"ע יו"ד שכא, יב; ערוה"ש שכא, ב). כדי להבין את המיוחד שבמצוות פטר חמור, צריך להקדים שככלל אפשר לומר שקדושת הבכורות מתגלה רק במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים אותם על המזבח, כצבי ואייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את החמורים הוציאה התורה מהכלל וציוותה שיהיו בכוריהם מקודשים, וצריך לפדותם בשה ועל ידי כך להוציאם לחולין. אפשר להסביר, שעל ידי מצוות פטר חמור, מתגלה לנו שאכן גם במיני החיות הטמאות, היינו האסורות באכילה, ישנה קדושה מסוימת, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. ואף בפטר החמור אינה מתגלית באופן כזה שאפשר להקריבו על המזבח, אלא שאפשר לפדותו וליתן בדמיו מתנת כהונה, כך שנמצאת הקדושה שבחמורים מסייעת לעבודת ה'. ועל ידי כך מתגלה שבעצם כל עניינם של החמורים שייוולדו אח"כ, וכן שאר החיות הטמאות, לסייע לעבודת ה'. ולמה נבחרו דווקא החמורים לגלות את הקדושה הגנוזה במינים הטמאים? שאלה זו שאל האמורא רבי חנינא את רבי אליעזר. ותחילה השיב לו שזוהי גזירת הכתוב, היינו שאי אפשר לנו לעמוד על סוד העניין, כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ואח"כ הוסיף ואמר שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב). עוד אפשר לומר, שהחמור רומז על החומריות הפשוטה, וכן שמו 'חמור' על שם החומר. נמצא אם כן, שקדושת פטר חמור רומזת על הקדושה הגנוזה בחומריות, שאף שבמבט שטחי נראה שהחומריות מנותקת מן הייעוד האלוקי, על ידי הקדושה שבפטר חמור מתברר שכל ייעודה של החומריות - לשמש בסיס לגילוי הקדושה. ולכן גם רמזו חז"ל (סנהדרין צח, א) שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, היינו להשתמש בחומר כבסיס לגילוי האידיאלים האלוקיים. ועל כן החמורים סייעו לאבותינו להוציא את הרכוש הרב בצאתם ממצרים. מעשר בהמה

כשם שנצטווינו להפריש מעשר מן הפירות, כך נצטווינו להפריש מעשר מן הבהמות, שנאמר (ויקרא כז, לב): "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'". חיוב הפרשת מעשר בהמה חל על כל יהודי, בין כהן בין ישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ.[2] והוא חל על כל הטלאים שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומים (רמב"ם בכורות ו, א-ג). השנה נספרת מא' בתשרי ועד כ"ט באלול. אבל אם המליטו בהמותיו תשעה טלאים בשנה, פטור מהפרשת מעשר בהמה. וחיוב ההפרשה חל על שלושת מיני הבהמות שמקריבים לקרבן: שור, כבש ועז. אלא שטלאי הכבשים והעיזים מצטרפים למניין עשרה, ואילו העגלים נמנים לחוד, שאם המליטו לו פרותיו עשרה עגלים בתוך שנה, מפריש מהם מעשר, ואם פחות, פטור מהפרשת מעשר. וכך מפרישים את מעשר הבהמה: מכניסם לדיר ופותח להם פתח קטן, ומעמיד אימותיהם בחוץ, והן גועות וקוראות להם, והטלאים יוצאים, ומונה אותם אחד אחד, וכשמגיע העשירי לצאת, בין שהוא זכר ובין שהוא נקבה, בין תמים ובין בעל מום, מסמנו בצבע אדום, והוא מקודש. ואם היו לו מאה טלאים, מקדש עשרה. שכל עשירי שיוצא קדוש. מעשר הבהמה אינו ניתן לכהנים (הם מקבלים את הבכורות, לעיל הלכה א), אלא הוא נשאר אצל בעליו, ועליו להביאו לבית המקדש ולהעלותו לקרבן, ולאכול את בשרו בקדושה ובטהרה בין חומות העיר ירושלים. ואם המעשר הוא בעל מום, אין בו קדושה, ושוחטים אותו בכל מקום ואוכלים מבשרו, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור לגזוז את צמרו בעודו חי כדי ליהנות ממנו. שלא כדין הפירות, שאסור לאכול מהם לפני שהפריש תרומות ומעשרות, את הטלאים ניתן לשחוט או למכור לפני תום השנה, ואם ימכור או ישחט את כולם - ייפטר מהפרשת מעשר בהמה. אבל תקנו חכמים שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני שלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות. ומזמן הפרשת מעשר בהמה אסור לאדם למכור את טלאיו או לשוחטם בלא להפריש מהם מעשר בהמה. ותיקנו זמנים אלו, כדי שיהיו מצויים לעולי הרגלים בהמות לקרבן ולאכילה בירושלים (רמב"ם הל' בכורות ז, ח). על ידי מצוות הפרשת מעשר בהמה, אנו חושפים את הקדושה הגנוזה בבעלי החיים, שעשירית מהם מיועדת לקרבן. בנוסף לכך, על ידי מעשר הבהמה ישהה היהודי זמן רב יותר בירושלים, שכן הוא צריך לאכול את בשר המעשרות שחלביהן הוקטרו על המזבח בין חומות העיר ירושלים, ובתוך אותו הזמן שהיה שוהה בירושלים, היה מתבשם מקדושתה, ולומד תורה מהכהנים וגדולי החכמים ששהו בה, וכך היו המוני בית ישראל מחזקים את הקשר שלהם אל המרכז הרוחני שלנו בירושלים. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, היה מחלק מבשרם לעולי רגל אחרים, או שהיה מייחד אחד מבניו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה אצל החכמים, ובינתיים יאכל מבשר מעשר הבהמה ומעשר שני של פירותיו, ועל ידי כך היו מתרבים תלמידי חכמים בישראל (עיין ספר החינוך ש"ס). לאחר חורבן בית המקדש, ביטלו חכמים את הפרשת מעשר בהמה, מפני חשש תקלה, שמא יבואו לשחוט בהמות שאין בהן מום, ויעבור על איסור כרת של שחיטת קודשים בחוץ. וכן יש חשש שישתמש בבהמה שהופרשה למעשר לעבודה ולגיזה (בכורות נג, א). ואם עבר והפריש מעשר בהמה בזמן הזה, ימותו כדי שלא יבואו לידי תקלה (בכורות סא, א). ולדעת הרמב"ם אפשר לשוחטו אחר שיפול בו מום (בכורות ו, ב).[3] ראשית הגז

תפקידם של הכהנים לשרת בבית המקדש וללמד תורה לישראל. לכן לא ניתנה לכהנים וללויים נחלה בארץ ישראל, אלא הם פוזרו בין כל שבטי ישראל. וכדי לפטור אותם מעול הפרנסה, קבעה התורה כמה מצוות שעל ידן יחזיקו בני ישראל את הכהנים. כדי שיהיה להם פירות לאכילה, ציוותה התורה להפריש תרומות ומעשרות. כדי שיהיה להם בשר לאכילה, ציוותה התורה להפריש את הזרוע והלחיים וליתנם לכהנים, וכדי שיהיה להם צמר לטוויית מלבושיהם ובעיקר מלבושי הכהונה, ציוותה התורה להפריש להם את ראשית גז הצאן, שנאמר (דברים יח, ד-ה): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים". מן התורה אין שיעור לנתינת הגז, ואפילו אם נתן כל שהוא לכהן - יצא ידי חובה. אבל חכמים נקבו שיעור מסוים. לדעת הרמב"ם צריך ליתן אחד חלקי ששים מכל הגיזה. ואילו לדעת הטור יתן משקל חמשה סלעים שהוא מאה גרם צמר, שממנו אפשר לעשות אבנט - שהוא בגד הכהונה הקטן ביותר (רמב"ם הל' ביכורים י, א; שו"ע יו"ד שלג, יג). בראשית הגז חייבים ישראלים ולוויים, גברים ונשים. אבל ישראל שנשוי לבת כהן פטור מראשית הגז, ולא זו בלבד אלא שמותר לתת ראשית הגז אף לבת כהן הנשואה לישראל (שו"ע יו"ד שלג, יד). מצווה זו נוהגת בארץ ישראל בלבד, שכן מצוות ראשית הגז נזכרה בפסוק יחד עם מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, וכשם שמצוות הפרשת תרומות ומעשרות נוהגת בארץ ישראל בלבד, כך ראשית הגז ניתנת בארץ ישראל בלבד. אמנם יש שחלקו על כך, אבל המנהג הוא להפריש מגז הצאן רק בארץ ישראל (שו"ע יו"ד שלג, א, כר' אילעי בחולין קלו, א).

ביארו חכמים שכשהתורה אמרה 'צאן' כוונתה לכבשים, בין זכרים ובין נקבות, אבל לא לעיזים או מינים אחרים. ואם צמרו של הכבש קשה עד שאינו ראוי ללבישה, פטור מהפרשת ראשית הגז (שו"ע יו"ד שלג, ב). עוד למדו חכמים, שרק אם יש לו חמישה כבשים, ומשקל צמרו של כל אחד מהם לפחות י"ב סלע, הרי הם חייבים בהפרשה, אבל אם יש לו פחות מחמישה, או שמשקל הצמר של אחד מהחמישה פחות מי"ב סלע - אינו חייב בהפרשה. משקל י"ב סלע הוא כ240- גרם. משקל הצמר הנגזז מכבש ממוצע מהגזע האווסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק"ג. כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ240- גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז. אם הכבשים שייכים לכמה שותפים, חובת ראשית הגז חלה רק אם יש שם שיעור של חמישה כבשים לכל אחד. אבל, למשל, אם ישנם עשרה שותפים ולהם ארבעים וחמישה כבשים - פטורים מראשית הגז, מפני שחלקו של כל אחד בארבעה כבשים ומחצה. בדרך כלל גוזזים את הצאן בארץ ישראל בחודשי האביב. אדם שיש לו חמישה כבשים וגזז שניים מהם בשנה אחת ושלושה בשנה אחרת, נחשב שגזז חמישה כבשים וצריך להפריש ראשית הגז לכהן (שו"ע יו"ד שלג, יב). אם היו לו כמה מיני כבשים, יש להפריש לכהן צמר מהמין המשובח (שו"ע שם יב). כיוון שנאמר (דברים יח, ד-ה): "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ", מלכתחילה יש להפריש לכהן מגיזת הכבש הראשון. ויתן את המתנה רק לאחר שיסיים את גיזת חמשת הכבשים, כי רק אז הוא מתחייב בנתינת 'ראשית-הגז' (ס' גז צאנך ע' לו). לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן (שם ע' מז). כיום, בארץ ישראל אין הזדמנות טבעית לקיים את המצווה, וזה מפני שצמרם של הכבשים הארץ ישראלים פשוט וגס, ועושים ממנו חוטים עבים בלבד. יתר על כן, בסוג כזה של צמר, מחיר הגזיזה גבוה ממחיר הצמר, והגז נעשה לצורך הכבשים בלבד. לכן נוהגים היום לשלם כסף לגוזזים ובנוסף לכך לתת להם את הצמר בשכרם. במצב כזה, גם לכהן לא כדאי לטפל בצמר שיקבל. ואע"פ כן, אין לטעון, שהואיל והצמר של הכבשים הללו אינו ראוי למלבוש, הרי הוא פטור ממצוות 'ראשית-הגז', כי באמת צמר זה ראוי לבגדים, אלא שבעקבות העלייה ברמת החיים, מעדיפים כיום צמר עדין יותר לתעשיית הבגדים (ספר גז צאנך ע' ז'). אלא שאם בעל הכבשים, בעבור ההסכמה של הגוזזים לגזוז, מכר להם את כל הצמר של הכבשים, המצווה מוטלת על הגוזזים, אם הם יהודים (רמב"ם). ויש אומרים, שאם כל הצמר נמכר בעבור הגזיזה בעודו מחובר לכבשים, הצמר נפטר ממצוות 'ראשית-הגז', שכן בעת הגיזה הצמר כבר לא של בעל הכבשים, והגוזזים פטורים מפני שרק בעל הצאן אם יגזוז חייב במצווה (רמ"א יו"ד שלג, ח, כפירוש הש"ך ח, ערוה"ש שלג, ח). בעייה נוספת ישנה לגבי הבעלות על הכבשים. כדי שלא להיכנס לבעיית הבכורות, שצריכים להקריבם על גבי המזבח, נוהגים למכור את האוזניים או הוושט או איבר אחר של הכבשים לגוי, ועל ידי כך הוא נעשה שותף בבהמה והבכור הנולד לה אינו קדוש. ולעניין 'ראשית-הגז', אם הגוי שותף בבהמה, אין מצווה להפריש מצמרה לכהן. לפיכך, הרוצה לקיים כיום את מצוות 'ראשית-הגז', צריך לדאוג תחילה שהכבשים יהיו בבעלותו הבלעדית, ולאחר מכן לגוזזם בעצמו או על ידי שליח, ולהפריש מתוך הגיזה שיעור של מאתיים גרם, כדי שלאחר הניקוי ישאר משקל הצמר לפחות מאה גרם, ויתן את הגיזה לכהן. ואותה גיזה היא חולין, ורשאי הכהן לעשות בה מה שירצה. ואף שמסתבר שהכהן לא ישתמש בגיזת הצמר, מכל מקום המפריש קיים את המצווה. הזרוע הלחיים והקיבה

הואיל ועסקנו במתנות שנותנים לכהן מבעלי חיים, נזכיר בקצרה גם את המתנות שנותנים לכהן לאחר שחיטת הבהמה, שנאמר (דברים יח, ג): "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה". כפי שלמדנו, הטעם העיקרי למתנות הכהונה הוא, לסייע לכהנים כדי שיתפנו לעבודת ה'. הזרוע היא שני הפרקים העליונים של הרגל הימנית הקדמית של הבהמה, הלחיים הם שתי הלחיים של הבהמה כולל הלשון, והקיבה כוללת מה שבתוכה ועליה; את כל זה צריך ליתן לכהן. נותנים המתנות מבהמות, היינו משור, כבש ועז, ולא ממיני חיות טהורות כדוגמת צבי ואייל, ולא מעופות. במתנות הללו אין קדושה, לפיכך יכולים הכהנים לאוכלם גם כשהם טמאים. ויכול הכהן לאכול המתנות בכל דרך שתערב עליו, ואם אין דרך בישול שעדיפה עליו, יאכלם בצלי וחרדל, שכך רגילים המלכים לאכול, וזו דרך אכילה שתכבד את המתנות (שו"ע יו"ד סא, יב). ואם אינו צריך את הבשר לאכילתו, יכול ליתנו למי שירצה או למוכרו (שם יג). לכתחילה יש לתת את המתנות לכהן תלמיד חכם, שכן כל עניין המתנות הוא, לסייע לכהנים להתחזק בלימוד התורה. ואם אין שם כהן תלמיד חכם, יכול לתת את המתנות לכהן עם הארץ (שו"ע יו"ד סא, ז). המצווה מוטלת על הישראלים שיתנו מתנותיהם לכהנים, אבל כהן ששחט את בהמתו פטור מנתינת המתנות. וכן ישראל הנשוי לבת כהן פטור מנתינת מתנות (שו"ע יו"ד סא, ח). ולא זו בלבד, אלא אפשר לתת את המתנות הללו לבת כהן הנשואה לישראל, ובעלה יכול לקבל עבורה את המתנות, והיא אח"כ תוכל לכבד את בני ביתה. וכתב בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד סא, לה), שאפילו כשיש שם כהן מותר לתת לכתחילה את המתנות לבת כהן שנשואה לישראל, ואם בעלה תלמיד חכם והכהן ששם עם הארץ, עדיף לתת לכוהנת שנשואה לישראל תלמיד חכם. ופטור הכהן מנתינת המתנות הוא דווקא כאשר הכהן שוחט לעצמו, אבל אם הוא רגיל לשחוט ולמכור בבית המטבחיים, חובה עליו לתת את המתנות לכהן אחר (שו"ע יו"ד סא, כד, חולין קלב, ב, לרש"י מדאורייתא, לתוס' מדרבנן). ולגבי הלוויים, הסתפקו חכמים אם הם בכלל "העם זובחי הזבח" שחייבים לתת המתנות. וכיוון שהוא ספק של ממון, הכלל הוא ש"המוציא מחבירו עליו הראייה", וכיוון שאין הכהנים יכולים להוכיח שהלוויים מחויבים לתת את המתנות, אינם צריכים לתת (חולין קלא, א; שו"ע יו"ד סא, כג). קיום המצווה בפועל מוטל על השוחט, והוא צריך לטרוח לתת את המתנות לכהן, אלא שעליו לשאול את בעל הבהמה לאיזה כהן ברצונו לתת (שו"ע יו"ד סא, כח). אין לכהן לחטוף את המתנות, או לבקשם מאת השוחטים, אלא אם יתנו לו דרך כבוד - יטלם (שו"ע יו"ד סא, יא). וכן צריכים הישראלים שלא לחלק את המתנות לחלקים קטנים, כדי שיתנו לכל כהן מתנה חשובה (שו"ע יו"ד סא, ט). אם אין שם כהן, יעריכו את שווי המתנות, והישראל יאכלם, ואח"כ יתן את דמי שוויים לכהן. וזאת כדי שהכהן לא יפסיד את מתנותיו, שאם לא היו אוכלים את המתנות מיד היו מתקלקלים ונפסדים (שו"ע יו"ד סא, י). במקום שרגילים לשחוט את הבהמות אצל גוי, כדי שאם תימצא הבהמה טרפה תהיה שייכת לגוי, ואם כשרה ליהודי. אין צריך להפריש את המתנות, כיוון שהגוי שותף בבהמות, וכל בהמה יתכן שתהיה שלו אם תימצא טרפה (שו"ע יו"ד סא, כה) נחלקו הפוסקים אם חייבים להפריש מתנות לכהן גם בחוץ לארץ. לדעת הרבה פוסקים דין המתנות שווה לתרומות ומעשרות, וכשם שאין מפרישים תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, כך אין צריכים לתת מתנות בחוץ לארץ (רש"י, תוס', המאור, מהר"ם מרוטנבורג, רשב"א). אבל מפשט הגמרא, חייבים להפריש מתנות גם בחוץ לארץ, וכן דעת כמה ראשונים. ולדעתם אין להשוות דין תרומות ומעשרות הנוגע לפירות הגדלים בקרקע שחיובם קשור בארץ, למתנות מבהמה שאינה גדלה בקרקע, לפיכך מצוותה בכל העולם (רמב"ם הל' בכורים ט, א). למעשה המנהג הרווח בחוץ לארץ שלא לתת את המתנות לכהן (שו"ע סא, כא). ואע"פ כן היו מגדולי ישראל שהידרו במצווה ונתנו מתנות בחוץ לארץ, וכן נהג בעל תשובות 'חתם-סופר' (יו"ד שא).[4]