מצווה להיפרד מהשבת בהבדלה, שבה אנו מציינים בדיבור את ההבדל שבין קדושת השבת לימי החול. ודין ההבדלה כדין הקידוש, שכשם שצריך להזכיר את קדושת השבת בליל שבת בתפילה ועל הכוס, כך בצאת השבת אומרים את נוסח ההבדלה בתפילה ועל הכוס. ואמנם בתחילה כשקבעו אנשי כנסת הגדולה את נוסח ההבדלה, תקנו לאומרו בתפילה בלבד, משום שבאותה תקופה, של ימי הקמת בית המקדש השני, היו ישראל עניים, ולא רצו חכמים להטיל עליהם הוצאה נוספת של יין להבדלה. אבל אח"כ כשהתבססו והעשירו, תקנו לומר את ההבדלה על כוס היין. תקופה מסוימת היו מבדילים על הכוס בלבד, ולבסוף נקבע שיבדילו גם בתפילה וגם על הכוס. ונשים שאינן נוהגות להתפלל ערבית, יוצאות ידי המצווה בהבדלה שעל הכוס. וכן מי ששכח לומר את נוסח ההבדלה בתפילה, אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא יצא ידי חובתו בהבדלה שעל הכוס (שו"ע רצד, א). אומרים את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכה הרביעית שבתפילת עמידה, מפני שהיא הברכה הראשונה העוסקת בענייני חול. וגם מפני שללא דעת לא ניתן להבחין בין הקודש לחול, ולכן ראוי להזכיר את ההבדלה בברכה הרביעית שבה אנו מבקשים על החכמה והדעת (ברכות לג, א). לדעת הרבה פוסקים, יסוד מצוות ההבדלה מן התורה, שבכלל מצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), לומר קידוש והבדלה. כלומר, להזכיר את קדושת השבת בכניסתה, ולהבדיל בין קודש לחול ביציאתה. וחכמים הם שקבעו לומר את הקידוש ואת ההבדלה על כוס יין (רמב"ם). ויש אומרים, שמהתורה המצווה היא רק לזכור את קדושת השבת בכניסתה, וכהמשך לכך תקנו חכמים לומר הבדלה ביציאתה (רא"ש). נשים חייבות במצוות ההבדלה כגברים. ואף שזו מצווה שתלויה בזמן, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שתלויות בזמן. כיוון שמצוות ההבדלה קשורה למצוות הקידוש, כשם שנשים חייבות בקידוש (כמבואר לעיל ו, א), כך חייבות בהבדלה. ואמנם יש מי שאומר, שהואיל ומצוות ההבדלה תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (אורחות חיים). ולכתחילה, כדי לחוש לדעתו, נוהגות הנשים שלא להבדיל בעצמן, אלא לשמוע את ההבדלה מן הגברים. אולם כשאין שם גבר, חובה על האשה להבדיל לעצמה, ותברך את כל ארבע הברכות שבהבדלה. וגם אם יש שם גבר שכבר יצא ידי חובת הבדלה, נכון שהאשה תבדיל לעצמה (מ"ב רצו, לו). ורק אם אינה יודעת לברך בעצמה, יכול האיש שכבר קיים את מצוות ההבדלה להבדיל בשבילה.[1]

סדר ההבדלה שעל הכוס כך הוא, נוהגים לומר תחילה פסוקים של ברכה לסימן טוב לקראת השבוע הקרוב, ואח"כ מברכים ארבע ברכות, הראשונה: "בורא פרי הגפן" על היין, השנייה: ברכה על הבשמים, השלישית: "בורא מאורי האש" על הנר, והרביעית: ברכת "המבדיל בין קודש לחול". שתיים מן הברכות מעכבות את ההבדלה, והן ברכת היין וברכת ההבדלה, שאם לא אמרן לא קיים מצוות הבדלה על הכוס.[2] והוסיפו חכמים עוד שתי ברכות: האחת על ריח טוב, מפני שהנפש כואבת בעת צאת השבת, שהנשמה היתירה של השבת מסתלקת, וכדי להשיב את רוחה מריחים ריח טוב. והשנייה על הנר, מפני שבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון והקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה האש, ולזכר זה תקנו חכמים לברך על הנר בכל מוצאי שבת. מי שאין לו בשמים או נר, יבדיל בלא לברך עליהם. ואם יזדמנו לו אח"כ במוצאי שבת בשמים, יברך עליהם ויריחם. ואם יזדמן לו לראות נר או אש, יברך "בורא מאורי האש". ולכתחילה, צריך כמובן להכין להבדלה בשמים ונר, כדי לברך את כל ארבע הברכות על סדר ההבדלה (שו"ע רצז, א; רצ"ח, א). בסדר הברכות אנו עולים מן החוש המגושם אל החוש הרוחני. תחילה מברכים על היין, שהטעם הוא חוש גשמי, שאין האדם חש אותו בלא שהמאכל יגע בפיו. אח"כ עולים לחוש הריח, שאדם מסוגל להריח גם דבר שאינו בא במגע ממשי עם גופו. לאחר מכן מברכים על האור, שחוש הראייה דק יותר, ומסוגל לראות למרחק רב. לבסוף מברכים על ההבדלה, שהיא תלויה בשכל, שפסגת השגותיו היא ההבחנה שבין הקודש לחול (רשב"ץ, הובא בכה"ח רצו, ג).

כיוון שתקנו חכמים לומר את ההבדלה על כוס יין, יש לאחוז בכוס בעת ההבדלה. ואוחזים אותה ביד ימין, שהיא היד החשובה. וכן הדין לגבי כל הברכות, שבכל עת שמברכים על דבר מה, יש לאוחזו ביד ימין. לפי זה, בעת שמגיעים בהבדלה לברכת הבשמים, צריך המבדיל לאחוז את הבשמים ביד ימינו. ובאותו זמן רבים נוהגים להניח את הכוס על הצלחת, ולאחר מכן כשמגיעים לברכת ההבדלה, שבים ואוחזים בכוס. ויש מהדרים לאחוז את הכוס גם בעת ברכות הבשמים והנר, וכיוון שיד ימין צריכה להישאר פנויה לצורך אחיזת הבשמים ואח"כ לצורך ההתבוננות בה לאור הנר, אוחזים בינתיים את הכוס ביד שמאל, וכשמגיעים לברכת ההבדלה מחזירים את הכוס ליד ימין (שו"ע רצו, ו; מ"ב שם). יש נוהגים לומר את ההבדלה בישיבה, שעל ידי הישיבה כל השומעים קובעים עצמם עם המבדיל, לצאת ידי חובתם בשמיעתו (שו"ע רצו, ו). ויש נוהגים לעמוד בהבדלה, כדי לכבד את השבת ביציאתה (רמ"א). וכדי שיהיה ניכר שכולם מתכוונים לצאת ידי ההבדלה בשמיעה, צריכים השומעים לעמוד סביב המבדיל. בדיעבד, גם מי שעמד רחוק, אם התכוון לשמוע את ההבדלה - יצא ידי חובה. כמו בכל 'כוס של ברכה', יש להקפיד שהכוס תהיה נקייה מבחוץ ומבפנים. ומהדרים להבדיל על גביע יפה. וצריך שהכוס תכיל שיעור של 'רביעית הלוג' יין, שהוא כ-75 מיליליטר. (לעיל ו, ה; ולשיטת חזו"א 150 מ"ל). ואם כוס ההבדלה גדולה יותר, מצווה למלאה ביין, שכן ראוי לכבד את הברכה בכוס מלאה. ואף שבשאר כוסות של ברכה, כגון בכוס של קידוש או נישואין, ראוי שלא למלא את הכוס ממש עד גדותיה, כדי שהיין לא ישפך. את כוס ההבדלה נוהגים רבים למלא ממש עד גדותיה, כדי שמעט מהיין ישפך, שיש בזה סימן של ברכה (רמ"א רצו, א. ועיין לעיל ו, ו, בשאר דיני כוס של ברכה). לכתחילה טוב שהמבדיל ישתה את כל שיעור 'רביעית' היין שבכוס, כדי שיוכל לברך אח"כ ברכה אחרונה על היין. אמנם מצד מצוות ההבדלה, די שישתה כשיעור 'מלא לוגמיו', היינו שיעור שממלא את חלל פיו כשלחי אחת נפוחה (כמבואר לעיל ו, ה. ועיין שם בהערה 6 במקרה שלא שתה כמלא לוגמיו. ועיין בפניני הלכה ברכות י, י). השומעים צריכים לשתוק עד שהמבדיל יסיים לשתות 'מלא לוגמיו', שכיוון שמצוות ההבדלה לאומרה על הכוס, רק לאחר שהמבדיל יסיים לשתות 'מלא לוגמיו' תסתיים ההבדלה. בדיעבד, אם השומע דיבר לפני שהמבדיל התחיל לשתות מהכוס, יצא ידי מצוות הבדלה (שש"כ ס, לט; מח, ו, ועיין לעיל ו, 10).

מצווה מן המובחר להבדיל על היין, שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא מזין ומשמח, וכששמחים בו שמחה של מצווה יש בו סגולה שהוא מגלה את הפנימיות הטובה שבישראל. ואמרו חכמים (שבועות יח, ב), שהמבדיל על היין במוצאי שבתות - יזכה להתברך בבנים. אך כשאין יין, אפשר להבדיל על 'חמר מדינה' (יין המדינה). היינו על משקה חשוב שרגילים לשתות באותה מדינה כפי שרגילים לשתות יין (שו"ע רצו, ב). לדוגמא, בהרבה ארצות רגילים לשתות בירה לבנה, ובכל אותם המקומות, כיוון שהבירה חשובה עבורם, אפשר להבדיל עליה, ובמקום לברך 'הגפן' יברכו 'שהכל'. מי שיש לו יין אך הוא מעדיף לשתות 'חמר מדינה', יש אומרים שהואיל ויש לו יין אסור לו להבדיל על 'חמר מדינה' (ר"ח, רשב"ם), ויש אומרים שבכל אופן אפשר להבדיל על 'חמר מדינה' (רמב"ם, סמ"ג). למעשה, גם מי שאוהב יותר בירה לבנה, כל זמן שגם היין טעים לו, נכון שיבדיל על יין, ואם ירצה - יוכל להבדיל על 'חמר מדינה'. גם וודקה או ערק נחשבים 'חמר מדינה', אלא שמפני חריפותם קשה לשתות מהם כמות של 'מלא לוגמיו' (כ-50-55 מ"ל). ומי שיכול לשתות מהם כ'מלא לוגמיו', יכול להבדיל עליהם. נחלקו הפוסקים, האם כדי שמשקה יחשב ל'חמר מדינה' צריך שיהיה בו אלכוהול. לדעת המקילים, כל משקה שאפשר לכבד בו אורחים חשובים, ואנשים נוהגים לעיתים לשבת בחברת ידידים ולשתות ממנו, הרי הוא נחשב משקה חשוב, ואפשר להבדיל עליו. לפיכך, אפשר להבדיל על קפה, תה ובירה שחורה, וכן אפשר להבדיל על מיץ תפוזים או תפוחים טבעי. אבל אין להבדיל על מיץ ממותק ושאר משקאות קלים כמיץ אשכוליות וקוקה-קולה, מפני שאינם משקאות חשובים, אלא משקאות שרגילים לשתות כדי להרוות את הצימאון. ויש מקילים להבדיל גם עליהם, הואיל ואפשר לכבד בהם אורחים חשובים. ולדעת המחמירים, רק משקאות משכּרים, שיש בהם אלכוהול, נחשבים 'חמר מדינה', שהם משקאות שאנשים מתכנסים לשתות במסיבת חברים. אבל שאר המשקאות, אינם חשובים כל כך ואין להבדיל עליהם. לפיכך, אפשר להבדיל על בירה לבנה ושאר משקאות אלכוהוליים, אבל על קפה או בירה שחורה או מיץ טבעי אין להבדיל. למעשה, יש להחמיר להבדיל על משקאות משכּרים, ורק כשאין אפשרות להשיג משקאות משכּרים, אפשר בדיעבד להבדיל על משקאות חשובים שאינם משכּרים.[3]

תקנו חכמים לברך על בשמים ולהריחם במוצאי שבת, מפני שאחר שהשבת יוצאת - הנשמה היתירה מסתלקת, והנפש דואבת, וכדי להשיב את רוחה, מריחים בשמים, שאמרו חכמים שהנשמה נהנית מהם. ואף אדם שאינו חש כאב בנפשו על צאת השבת, על ידי תקנה זו ייתן אל ליבו את מעלת השבת, שהיה ראוי לו להיות מיצר על צאתה ולהשיב את רוחו בריח טוב. מברכים על הבשמים במוצאי שבת, אבל במוצאי יום טוב אין מברכים עליהם, מפני שאין ביום טוב תוספת נשמה יתירה. וכן בזמן שבמוצאי שבת מתחיל יום טוב, אין מברכים בהבדלה של מוצאי שבת על בשמים, מפני ששמחת היום טוב ומאכליו מיישבים את הנפש (שו"ע תצא, א, ומ"ב). וכן במוצאי יום הכיפורים אין מברכים על הבשמים, שהואיל וביום הכיפורים צריכים להתענות, אין ביום הכיפורים נשמה יתירה, ואין צער כל כך בסיום יום כיפור (שו"ע תרכד, ג). כל שומעי ההבדלה צריכים להריח מהבשמים, לפיכך ימתין המבדיל עד שכל שומעיו יריחו מהבשמים, ורק אח"כ ימשיך לברך על הנר. ואם לא הספיקו להריח עד שהמבדיל המשיך לברכת הנר, יקשיבו לברכת הנר וברכת ההבדלה, ורק לאחר מכן יריחו מהבשמים. מי שאינו מסוגל להריח - לא יברך את ברכת הבשמים (שו"ע רצז, ה, מ"ב יג; שש"כ סא, ח). כידוע, תקנו חכמים לברך על כל סוג של בשמים ברכה מיוחדת. אם מקור הריח מעץ, מברכים: "בורא עצי בשמים". אם המקור מעשבים: "בורא עשבי בשמים". אם הוא מפרי: "הנותן ריח טוב בפירות". אם הוא ממין דומם או חי: "בורא מיני בשמים". אולם לגבי הבדלה נהגו אשכנזים לברך על כל סוגי הבשמים: "בורא מיני בשמים", וזאת מפני שיש אנשים שאינם בקיאים בסוגי הבשמים וברכותיהם, ואם יטעו ויברכו על מין עץ "בורא עשבי בשמים", או על מין עשב "בורא עצי בשמים" - לא יצאו. לפיכך, נהגו לברך בכל הבדלה "בורא מיני בשמים", שברכה זו מועילה בדיעבד לכל סוגי הבשמים. ומנהג ספרדים, לברך בהבדלה את הברכה המיוחדת לסוג הבשמים שמברכים עליו. למשל, על הדס ורוזמרין מברכים: "עצי בשמים" (מ"ב רטז, לט; רצז, א; כה"ח רצז, לא; פניני הלכה ברכות יד, א; ה). על בשמים שנועדו לריח טוב מברכים, אבל אין מברכים על בשמים שנועדו להפגת ריח רע, כגון בשמים שמניחים בשירותים או בשמים שנועדו להפגת ריח הזיעה (פניני הלכה ברכות יד, ג). על בושם העשוי ממינים סינטטיים, יש אומרים שלא לברך, מפני שמצד טבעו אין בו ריח טוב, ורק על ידי פעולה מלאכותית נוצר בו ריח טוב. ונראה למעשה, שהרוצים לברך עליו "בורא מיני בשמים" רשאים, שסוף כל סוף, התכונות הכימיות שאִפשרו ליצור את הריח הטוב הזה נבראו על ידי ה', ויש לברך על כך (פניני הלכה ברכות יד, ב-ג, 3). יש מהדרים לברך על אתרוג שנטלו בסוכות, שכיוון שנעשתה בו מצווה, ראוי לברך עליו בהבדלה. ותוקעים בו מחטי ציפורן, שעל ידי כך ריחו חזק ונשמר (עפ"י רמ"א רצז, ד). וכיוון שריחו בא משני סוגי בשמים (פרי ועץ), לכל המנהגים מברכים עליו "בורא מיני בשמים" (מ"ב רטז, לט).

תקנו חכמים לברך על הנר במוצאי שבת, זכר לכך שבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון, והקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה האש. לכתחילה מברכים על אבוקה, היינו נר קלוע שיש בו לפחות שתי פתילות, שכיוון שיש שני מקורות לאש, אורה רב. וכשאין שם נר קלוע, אפשר להדליק שני גפרורים, שאף הם יכולים להיחשב כאבוקה. בלית ברירה, אפשר בדיעבד לברך גם על נר בעל פתילה אחת (שו"ע רצח, ב). צריך שהנר יאיר עד שגם אם לא היה שם אור חשמל, אפשר היה להבחין לאורו של הנר בין שני מטבעות שונים. ונהגו לבחון זאת על ידי התבוננות בשרטוטי כף היד ובמקום החיבור שבין האצבעות לציפורניים, ואמרו שיש בזה סימן ברכה (שו"ע רצח, ג-ד). גם שומעי ההבדלה צריכים לראות את אור הנר. ומי שעומד רחוק צריך להתקרב כדי שיוכל ליהנות מאורו עד שיוכל להבחין בשרטוטי היד ובחיבור הציפורניים לאצבע. ומי ששמע את ההבדלה ולא ראה את אור הנר, יצא ידי חובת הבדלה ולא קיים את המצווה להודות על האש. ומצווה שידליק נר ויברך עליו "בורא מאורי האש" (מ"ב רצז, יג; רצח, יג). ואם ראה את הנר אבל לא היה קרוב עד שהיה יכול להבחין בשרטוטי היד, לא יחזור לברך על הנר, כי יש אומרים, שכיוון שראה את הנר כבר יצא ידי חובתו (אורחות חיים, הובא בב"י רצח, ד; כה"ח רצח, כב). המהדרים נוהגים לכבות את אור החשמל בעת שמברכים על הנר, כדי שההנאה מאור הנר תהיה ניכרת, ואף העומדים מרחוק יוכלו להבחין לאורו בשרטוטי היד (עי' שש"כ סא, לג). אפשר לברך רק על נר שהודלק לאור, אבל על נר שהודלק לכבוד אין מברכים. למשל, אין מברכים על נר נשמה או על נר שהיו מדליקים בבית הכנסת לפני החזן, מפני שהם נרות שמדליקים לכבוד ולא כדי להאיר (מ"ב רצח, ל). היו מהאחרונים שברכו על נורה חשמלית "בורא מאורי האש", שהחשמל דינו כאש. אך רבים סוברים, שאין לברך על נורה חשמלית, מפני שאינה נחשבת כאש, כי אש בוערת על ידי חמצן, ואילו בנורה החשמלית אין חמצן אלא מתכת מחוממת בלבד. ואף אם נאמר שהיא אש, אין לברך על אש שמכוסה בזכוכית. שהואיל והברכה על הנר נתקנה לזכר האש שהוציא אדם הראשון במוצאי שבת, היא צריכה להיות דומה לאותה האש שהיתה גלויה בלא כיסוי זכוכית.[4]

מי שלא הבדיל במוצאי שבת על הכוס, בין אם היה זה מחמת אונס, כגון חייל ששהה בפעילות מבצעית, ובין אם לא הבדיל מחמת שכחה או זדון, לדעת רוב הראשונים (רמב"ם, תוס' ורא"ש), יכול להבדיל עד סוף יום שלישי, שכל שלושת הימים הראשונים של השבוע עדיין קשורים לשבת שעברה. ויש סוברים, שרק ביום ראשון אפשר להשלים את ההבדלה (הגאונים), ויש מי שסובר, שאף זאת בתנאי שממוצאי שבת עוד לא אכל דבר (בה"ג). ויש נוהגים לחוש לדעתם, ולהבדיל על הכוס בברכה רק ביום ראשון ובתנאי שלא אכל דבר ממוצאי שבת (בא"ח, כה"ח רצט, כו). אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שמי שלא הבדיל במוצאי שבת, גם אם כבר אכל בינתיים, מבדיל בברכה על הכוס עד סוף יום שלישי (שו"ע ורמ"א רצט, ו; מ"ב יט). וכל זה אמור לגבי ברכת 'הגפן' וההבדלה, אבל על הבשמים והנר מברכים רק במוצאי שבת, שכן רק במוצאי שבת יש צורך להשיב את הנפש בריח הבשמים, וגם ברכת הנר נתקנה לזכר האש שגילה אדם הראשון במוצאי שבת, וביום ראשון כבר לא שייך לברך עליהם.

כשם שמצווה להוסיף מהחול על הקודש בכניסת השבת, כך מצווה להוסיף מהחול על הקודש בצאת השבת. לפיכך, צריך להיזהר שלא לעשות מלאכה עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. ולאחר מכן, מותר מן התורה לעשות מלאכה גם בלא הבדלה. וחכמים תקנו, שרק לאחר אמירת הבדלה בברכת 'אתה חונן' שבתפילה, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", מותר לעשות מלאכה. ואפילו מלאכה האסורה מדברי חכמים אסור לעשות לפני אמירת ההבדלה (שו"ע רצט, י). מפני חשיבותה של ההבדלה על הכוס, אסרו חכמים לאכול ולשתות מעת שקיעת החמה ועד שיבדילו על הכוס. אבל מים, שאין להם חשיבות, מותר לשתות (שו"ע רצט, א). ויש מהאחרונים שאסרו גם שתיית מים לפני ההבדלה (כה"ח רצט, ו).[5] נמצא אם כן, שרק לאחר ההבדלה בדיבור - מותר לעשות מלאכה, ורק לאחר ההבדלה על הכוס - מותר לאכול ולשתות. כאשר מזמנים בסעודה שלישית על כוס יין, לדעת רוב הפוסקים, המזמן שותה מן היין לאחר ברכת המזון, למרות שכבר שקעה החמה ויצאו כוכבים. וזאת משום ששתיית היין היא המשך הסעודה, וכמו שמותר למי שהתחיל סעודה שלישית להמשיך לאכול גם אחר שקיעת החמה וצאת הכוכבים, כך מותר לו לשתות מן הכוס של ברכת המזון (שו"ע רצט, ד). ויש סוברים, שהואיל ואין רגילים להקפיד תמיד לזמן על כוס יין, אין הכוס נחשבת להמשך ישיר של הסעודה השלישית, ולכן אסור לשתות אותה לפני ההבדלה (מ"א, מ"ב רצט, יד). והנוהגים כדעה זו, שומרים את כוס היין של הזימון לאחר ערבית ואומרים עליה את ההבדלה. וכאשר נמצאים בסעודה השלישית חתן וכלה, כיוון שמברכים את שבע הברכות על כוס היין, ממילא גם מברכים על היין, והמזמן, החתן והכלה, שותים מהיין.[6] לאחר שהגיע זמן צאת השבת, מותר לעשות הבדלה על יין לפני תפילת ערבית (מ"א תפט, ז; מ"ב יח). ואח"כ בתפילה יאמרו 'אתה חוננתנו'. והמבדיל צריך לזכור שלא לשתות רביעית יין, שאם ישתה רביעית יין יחשב שתוי ורק לאחר שיפיג את יינו יוכל להתפלל ערבית (פניני הלכה תפילה ה, יא).