כפי שלמדנו (לעיל א, ח), שתי מצוות יסודיות מעמידות את השבת, 'זכור' ו'שמור'. ב'שמור' נצטווינו להימנע מכל מלאכה, ועל ידי כך נוצר חלל פנוי בנפש, שאותו נצטווינו למלא בתוכן החיובי של מצוות 'זכור', שעניינה לזכור את קדושת השבת ולהתקשר אל יסודות האמונה. בכל ששת הימים אנו פועלים בעולם החיצוני ובשבת אנו שבים אל עולמנו הפנימי, אל הנשמה שלנו, וזוכרים שוב את יסודות האמונה. היסוד הראשון שאנו זוכרים בקידוש הוא בריאת העולם, והשני יציאת מצרים. יש אנשים שמודים כי ה' ברא את העולם אך כופרים בכך שגם אחר הבריאה הקב"ה ממשיך להחיות את העולם, להשגיח עליו ולהנהיגו. ביציאת מצרים התגלתה השגחתו של ה' באופן המובהק ביותר, ונודע כי ה' מתגלה לעולם על ידי עם ישראל, וזה משמעותו של היסוד השני שאנו זוכרים בקידוש. שני היסודות הללו מוזכרים בשני הנוסחים של מצוות השבת שבעשרת הדיברות. בפרשת יתרו המצווה היא 'זכור', ובה מודגש היסוד של בריאת העולם, שנאמר (שמות כ, ז; כ, י): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". בנוסח המוזכר בפרשת ואתחנן המצווה היא 'שמור', ושם מוזכר היסוד של יציאת מצרים, שנאמר (דברים ה, יא; ה, יד): "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". אכן יש קשר בין שמירת השבת ויציאת מצרים, בשניהם מתגלה הנשמה האלוקית, ומתוך כך אנו יוצאים לחירות, משעבוד מצרים ומהשעבוד למלאכה. את תמציתה של מצוות 'זכור' אנו מקיימים בעת אמירת הקידוש על היין, ומתוך כך המצווה מתרחבת על כל יום השבת, שנאמר (שמות כ, ז): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שיהיה יום השבת כולו מקודש, לזכור בו את יסודות האמונה ולעסוק בתורה, ולעשות זאת מתוך עונג סעודות ושינה רגועה. ואף בימות החול מצווה לזכור את יום השבת ולקדשו, היינו לכבדו מכל הימים ולהתכונן לקראתו בהכנת המאכלים, רחיצת הגוף, כיבוס הבגדים וסידור הבית (עיין רמב"ן שמות כ, ז; לעיל ב, א-ו). במצוות השבת חייבים גברים ונשים כאחד. ואף שהכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ומצוות זכור היא מצוות עשה שתלויה בזמן, למרות זאת, נשים חייבות במצווה, שכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והרי הן כרוכות זו בזו, וכשם שנשים חייבות במצוות שמור, שהיא מצוות לא תעשה, כך הן חייבות במצוות זכור. לפיכך, חיובה של אשה שווה לחיובו של האיש, ויכולה אשה להוציא איש ידי מצוות קידוש. אבל קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל מצוות, אינם יכולים להוציא גדולים, שהקטנים המסוגלים להבין את עניין השבת חייבים במצוות קידוש מדברי חכמים בלבד, ואילו הגדולים חייבים מהתורה (שו"ע רעא, ב).

מן התורה כל המזכיר בשבת את קדושתה שהיא זכר לבריאת העולם ויציאת מצרים, קיים את מצוות 'זכור'. אלא שרצו חכמים, שכל ישראל יקיימו את מצוות 'זכור' בנוסח מושלם ומדויק, לפיכך התקינו 'אנשי כנסת הגדולה' נוסח ברכה על קדושת השבת, וכדי שיאמרו את הקידוש בכבוד ועונג - תקנו לאומרו על כוס יין סמוך לסעודה. ויש אומרים שזו מצווה מהתורה להזכיר את קדושת השבת על מאכל או משקה שיש בו עונג ושמחה.[1] נהגו להוסיף ולומר לפני ברכת הקידוש את פסוקי 'ויכולו' (בראשית ב, א-ג; עיין לעיל ה, יב). לדעת הרבה פוסקים, בנוסף למצווה להזכיר את השבת בכניסתה, מצוות 'זכור' מחייבת גם לזכור את השבת ביציאתה. בכניסתה המצווה להזכיר את קדושתה ומהותה, וביציאתה המצווה לעמוד על ההבדל שבין קדושת השבת לימי החול. לפיכך, גם ההבדלה שאנו אומרים בצאת השבת, לדעת הרבה פוסקים, היא מצווה מהתורה. אלא שכמו בקידוש, מהתורה אפשר לצאת בדיבור, וחכמים תקנו לומר את ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, מ"ב רצו, א, ועיין להלן ח, א). הוסיפו חכמים ותקנו לומר קידוש ביום, כדי לכבד בו את יום השבת ולייחדו משאר הימים, שעל ידי שפותחים את הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שאין מקיימים בו את מצוות 'זכור', לא תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. קידוש זה נקרא 'קידושא רבה' (קידוש גדול) בלשון סגי נהור, שכן קידוש הלילה הוא החשוב (מ"ב רפט, ג). אף שסעודת היום חשובה מסעודת הלילה (כמבואר להלן ז, ד), מכל מקום את מצוות 'זכור' אנו מקיימים בקידוש הלילה, משום שמצווה לזכור את השבת סמוך לכניסתה, ולכן אחר שסיים אדם את תפילתו יזדרז לקיים את מצוות הקידוש (שו"ע רעא, א; ג). מי שלא קידש בליל שבת, לא הפסיד את המצווה, ויקדש ביום לפני סעודת שחרית, ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה בלא פסוקי 'ויכולו' הקשורים לליל שבת (שו"ע ורמ"א רעא, ח). אם גם לפני סעודת שחרית לא קידש, כל זמן שלא שקעה החמה, עדיין מצווה עליו לקדש, ויקפיד לאכול אחר הקידוש (כמבואר להלן הלכה י). כיוון שמן התורה יוצאים בהזכרת השבת בדיבור, יש אומרים שבברכה האמצעית שבתפילת ערבית של שבת כבר מקיימים את מצוות 'זכור' מן התורה (מ"א). אולם היו שפקפקו בזה משתי סיבות: האחת, שאין רגילים לכוון בתפילה לצאת ידי מצוות 'זכור', ולהלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס, ד). השנייה, שיתכן שצריך להזכיר בקידוש שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, ואילו בתפילת שבת אין מזכירים את יציאת מצרים יחד עם קדושת השבת. לכן בפועל גם את המצווה מן התורה אנו מקיימים כדברי חכמים בקידוש על היין (מ"ב רעא, ב, ובאו"ה שם), בנוסף לכך, כבר למדנו שיש סוברים, שמהתורה צריך לומר את הקידוש על היין (הערה 1).

תקנו חכמים לומר את הקידוש על היין, מפני שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא גם מזין וגם משמח. וכן מצינו בכמה מצוות שיש בהן שמחה, שתקנו חכמים לומר ברכה על כוס יין, כמו ברכת האירוסין, שבע ברכות הנישואין וברכה שאחר ברית המילה. מעמדו המיוחד של היין בא לידי ביטוי בכך שתקנו לו ברכה מיוחדת, שעל כל המשקים מברכים בתחילה 'שהכל' ולבסוף 'בורא נפשות', ואילו על היין מברכים בתחילה 'בורא פרי הגפן' ולבסוף ברכה אחת 'מעין שלוש'. הלכה נוספת שמבטאת את מעמדו של היין, שלמרות שברכתו שונה מברכת שאר המשקים, בברכת היין נפטרים כל שאר המשקים. לכתחילה, כדי להדר במצווה, יש לקדש על יין משובח שטעמו חביב על המקדש. מי שאין לו יין, בלילה יקדש על הפת, וביום יקדש על משקה אלכוהלי כבירה לבנה או וודקה. ואם גם משקה כזה אין לו, יקדש על הפת.[2] באמירת הקידוש על היין יש משמעות עמוקה. בדרך כלל הקדושה מתגלה בעולם הרוח, בכובד ראש ורצינות. ואילו בעולם החומר, בולטים יותר היצרים הרעים, התאווה, הגאווה והליצנות. ולכן פעמים רבות נוטים אנשי הרוח שמבין אומות העולם, להתרחק מהשמחה והצהלה העלולות לגרור את האדם לתאוות גשמיות מגונות. לא כן בישראל, שאנו מקדשים את השבת על היין, לבטא בזה שקדושת השבת מתגלה בעולם הרוח ובעולם החומר כאחד; והשמחה והצהלה, כשהן מכוונות כראוי, יכולות להיות שותפות ממש לגילוי הקדושה בעולם. וזה עניינה של השבת, לגלות את הקדושה בלימוד התורה ובסעודות שבת, בתפילה ובקידוש על היין. וזהו שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר יט): "כל המברך ומקדש על היין בלילי שבתות מאריכים לו ימיו בעולם הזה ולעולם הבא".

דיני היין נלמדים מדין היין שהיו מנסכים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל יין שפסול לניסוך מפני שיש בו גנאי, גם לקידוש הוא פסול. למשל, יין שהיה מגולה במשך כמה שעות, כגון שהיה בכוס שאינה מכוסה או בבקבוק פתוח - נפסל לקידוש. וכן יין שריחו רע - פסול לקידוש (שו"ע רעב, א, מ"ב ג). אבל יינות הכשרים בדיעבד לניסוך על גבי המזבח, כשרים לכתחילה לקידוש. למשל, יין מתוק מאוד שנעשה מענבים שהומתקו מדי בחום השמש, כיוון שהוא כשר בדיעבד למזבח, הרי הוא כשר לכתחילה לקידוש. וכן מיץ ענבים, כיוון שבדיעבד אם ניסכו בו יצאו, אפשר לקדש עליו לכתחילה. אמנם מצווה מן המובחר לקדש על יין משובח שיש בו אלכוהול והוא משמח (שו"ע רעב, ב, מ"ב ה). יש יינות שנפסלו לניסוך מפני שעירבו בהם דברים אחרים, אבל לקידוש הם כשרים. למשל, יין שעירבו בו מים פסול למזבח, ולקידוש להיפך, טוב למזוג אותו במעט מים, כדי להטעימו ולהכהות את חריפותו. אמנם את היינות שלנו אין צורך למזוג, מפני שאינם חזקים (שו"ע ורמ"א רעב, ה). אם עירבו ביין מים, יש אומרים שאם המים רוב, אין דינו כיין ואין מברכים עליו 'הגפן' והוא פסול לקידוש. ויש מקילים בזה כל עוד טעמו כיין. ביינות המוכשרים על ידי הרבנות, מקפידים שהיין יהיה רוב, והרי הם כשרים לכל הדעות.[3] יין מבושל או יין שהוסיפו בו סוכר או דבש פסול לניסוך היין, מפני שהשתנה מצורתו הראשונה. ויש אומרים שכשם שיינות אלו פסולים לניסוך כך הם פסולים לקידוש (רמב"ם). אבל דעת רוב הפוסקים שיינות אלו כשרים לקידוש, מפני שהבישול או הוספת הסוכר נועדו להשביחם. וכן נוהגים למעשה, לצאת ידי חובה ביינות מבושלים וביינות שהוסיפו בהם סוכר כדוגמת קונדיטון. ואפילו מי שיש לו יין טבעי, אם המבושל עם תוספת סוכר טעים לו יותר, עדיף שיקדש על הטעים (שו"ע ורמ"א רעב, ח). בהרבה יינות מתוקים מובחרים, אין מוסיפים סוכר, ומתיקותם נובעת מענביהם, ולכל הדעות יוצאים בהם ידי חובת קידוש.[4] יש אומרים שהיין צריך להיות אדום, ואם הוא לבן - פסול לקידוש (רמב"ן), ודעת רוב הפוסקים, שאפשר לקדש על יין לבן, וכן נפסק בשו"ע (רעב, ד). היו לפניו שני יינות, אדום שאינו טעים כל כך, ולבן משובח, הרוצה לצאת ידי כולם, יערב את הלבן במעט אדום וכך יהיה לו יין טעים ואדום (עדיף למזוג את היין הלבן לתוך האדום, כמבואר להלן יב, י).

כדי לקיים את מצוות הקידוש צריך שיהיה ביין שיעור שיש בו חשיבות, כדי שיהיה לברכה על מה לחול. שיעור זה הוא לכל הפחות כנפח של ביצה ומחצה (רביעית הלוג), וזה השיעור שצריך להיות בכל 'כוס של ברכה'. ואם היה פחות משיעור זה - לא קיימו את המצווה (שבת עו, ב, פסחים קז, א, קח, ב; מ"א רעא, לב). מקובל היה להורות ששיעור ביצה ומחצה שכתב הרמב"ם הוא כשיעור 86 מיליליטר (ר"ח נאה). אולם לפי חישובים מדויקים, השיעור המדויק שכתב הרמב"ם הוא 75 מ"ל. ויש מחמירים וסוברים שהביצים של ימינו התקטנו ונעשו כמחצית הביצים של פעם, ואם כן צריך שיהיה ביין שיעור של 150 מ"ל (חזו"א). למעשה, העיקר להלכה שאפשר לקדש על שיעור של 75 מ"ל, ורבים מיוצאי אשכנז מחמירים לכתחילה שיהיה בכוס של ברכה שיעור של 150 מ"ל.[5] לאחר הברכה, צריך המקדש לשתות כשיעור 'מלא לוגמיו', שהוא שיעור שתייה המיישב את דעתו של השותה אותו. שיעור 'מלא לוגמיו' הוא כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת. ושיעור זה הוא לכל הפחות רובה של 'רביעית', כלומר 38 מ"ל לפחות. ואדם שפיו גדול צריך לשתות יותר, כפי השיעור שימלא את פיו. וברוב האנשים הוא שיעור 50-55 מ"ל, וגם האדם הגדול ביותר, אינו צריך לשתות יותר משיעור 'רביעית' - 75 מ"ל. אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור 'מלא לוגמיו', יכול אחד מהשומעים להחליפו בשתיית 'מלא לוגמיו'. בדיעבד, אם המקדש והשומעים שתו יחד כשיעור 'מלא לוגמיו', יצאו ידי חובת הקידוש, למרות שאין אחד מהם ששתה לבדו כ'מלא לוגמיו' (פסחים קז, א; שו"ע רעא, יד, מ"ב עג).[6]

תקנו חכמים לומר כמה ברכות על כוס יין, כדוגמת ברכות הקידושין, הנישואין, ברכת המזון, קידוש והבדלה. וכיוון שאומרים על הכוס ברכה לכבוד שמים, ראוי שהכוס תהיה נאה ומהודרת, וקבעו חכמים דינים בזה: הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. ואם אין שם כוס שלימה, אפשר בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. אבל אם יש בה סדק שדרכו היין נוזל עד שאינה מחזיקה 'רביעית' יין - פסולה (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד). כאשר ישנן כמה כוסות, ראוי לבחור את היפה לברכה. ורבים מהדרים לקדש על גביע מכסף. כשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה.[7] צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יש לשוטפה מבפנים ומבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א). אף שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס מלאה. ויש נוהגים למלא את הכוס עד גדותיה, כך שמסתבר שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, וזהו 'כוס מלא' שהתכוונו חכמים (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל). אם כבר שתו מהיין בשעה שהיה מונח בכוס או ששתו מתוך פי הבקבוק, נקרא היין שנותר בכוס או בבקבוק פגום, ואינו ראוי לכוס של ברכה. בשעת הצורך ניתן לתקן יין פגום על ידי הוספת יין שלא נפגם לתוכו, שעל ידי התוספת נעשה היין כחדש. ואם היין חזק, אפשר לתקנו גם על ידי הוספת מים. בדיעבד כשאין דרך לתקנו, אפשר לקדש על יין פגום (שו"ע קפב, ג-ז).[8] אמרו חכמים (ברכות נא, א) שייטול בתחילה את הכוס בשתי ידיו, כדי לבטא בכך את חביבותה. אח"כ כשיקדש יאחז אותה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה. ויאחז את הכוס בכל אצבעותיו, כדי שהאצבעות יעטרו את הכוס. ויגביה את הכוס טפח מעל השולחן, כדי שתיראה לכל. ויתן את עיניו בכוס, כדי שלא יסיח את דעתו. ואם הוא צריך, יביט בסידור, וטוב שיקרב את הסידור לכוס כדי שיראה את שניהם. לאחר שישתה מהיין, יתן לאשתו לשתות מהיין, שעל ידי כך תתפשט הברכה אליה ואליו (שו"ע קפג, ד).[9]

כדי לקיים את מצוות הקידוש, צריך המקדש או אחד מהשומעים לשתות 'מלא לוגמיו' יין (כמבואר לעיל ה), ושאר השומעים יוצאים בזה ידי חובת הקידוש אף שלא שתו בעצמם מן היין. ומצווה מן המובחר שכל אחד מן השומעים ישתה מן היין של הקידוש (שו"ע רעא, יד). אלא שלכתחילה צריך לשים לב שלא למזוג מכוס היין ששתה בה המקדש לשאר הכוסיות, מפני שכבר למדנו (לעיל ו) שיין ששתו ממנו נקרא פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. אמנם כל עוד בני המשפחה שותים מכוס הקידוש עצמה, אין הם נחשבים שותים יין פגום, מפני ששתיית כולם נחשבת כשתייה אחת רצופה, ורק כאשר מוזגים את היין מכוס הקידוש לכוס אחרת הוא נחשב פגום (שעה"צ רעא, פט; מ"ב קפב, כד). כאשר רוצים למזוג מכוס הקידוש לכוסיות של שאר המסובים, צריך להוסיף תחילה מעט יין מהבקבוק לכוס, ועל ידי כך היין שבכוס נקרא מתוקן ואפשר למזוג ממנו לשאר המסובים (שו"ע קפב, ו; מ"ב רעא, פב, שעה"צ פט). ויש נוהגים שהמקדש מוזג לעצמו מכוס הקידוש לכוס אחרת כשיעור 'מלא לוגמיו' (לעיל ה), וממנה הוא שותה את היין, וכך הכוס של הקידוש נשארת בלא פגם, וממנה הוא מוזג לכוסות של שאר השומעים. בדרך כלל צריכים להוסיף יין לכוס הקידוש, כדי שיספיק לכל השומעים. עוד דרך טובה ישנה: למזוג לפני הקידוש מעט יין לכוסות של כל המסובים, ואחרי שישמעו את הקידוש ישתו מהיין שלפניהם. כשנוהגים כך, אין צורך שהמקדש ימזוג להם יין מכוסו, מפני שהיין שהיה מונח לפניהם בעת הקידוש נחשב כיין של קידוש. שתי מעלות לדרך זו: א) מקצרים את משך ההפסקה שבין הברכה לשתייה. ב) אין שמץ של פגם ביין. דרך זו טובה במיוחד כאשר מספר השומעים גדול, וכן כאשר ישנם אורחים שאולי לא ירגישו בנוח לשתות מיין שנמזג מהכוס שהמקדש שתה ממנה (שו"ע רעא, טז-יז; מ"ב פג. וכיוון שאין להם 'רביעית' בכוס, ישתו אחר המקדש, שש"כ מח, הערה עד). גם כאשר שומעי הקידוש אינם שותים מהיין, עליהם לשתוק עד שהמקדש ישתה 'מלא לוגמיו'. בדיעבד, אם דיברו לפני ששתה 'מלא לוגמיו', יצאו ידי חובתם (שש"כ מח, ו). אם הם רוצים לשתות מהיין, עליהם לשתוק עד שישתו מהיין.[10]

המנהג הרווח לעמוד בעת הקידוש שבליל שבת, מפני שיש בו עדות על בריאת העולם, והעדים צריכים לעמוד בשעת עדותם. וכן אמר האר"י על פי הסוד, וכך מנהג יוצאי ספרד וחסידים יוצאי אשכנז (שו"ע רעא, י; כה"ח סב). ומנהג יוצאי אשכנז לשבת בקידוש, כדי שהקידוש יאמר ממש במקום הסעודה, ודרך הסעודה בישיבה. בנוסף לכך, על ידי הישיבה נעשים כל השומעים והמקדש קבועים יחד. ויש מיוצאי אשכנז שמהדרים לעמוד בעת שאומרים פסוקי 'ויכולו' ואח"כ מתיישבים (מ"ב רעא, מו; שש"כ מז, כח). בקידוש היום לדעת כולם עדיף לשבת, וכן נוהגים רוב ישראל. ואע"פ כן יש נוהגים לעמוד, ואין איסור במנהגם. אף שאשה יכולה לקדש כאיש, נהגו שהאיש מקדש עבור בני משפחתו. כאשר כמה גברים בעלי משפחות סועדים יחד, מוטב שאחד יקדש עבור כולם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (שו"ע קסז, יא). נוהגים לכסות את החלות בשעת הקידוש, מפני שיש בידינו כלל, שבכל עת שיש לפנינו לחם ויין, ואנו רוצים לאכול משניהם, צריכים להקדים ולברך על הלחם, שהוא חשוב מהיין. וכאשר צריכים לקדש, הרי צריך להקדים את היין לחלה, וכדי שלא לעבור על סדרי הקדימה, מכסים את החלות. וכן כאשר יש לפניו מזונות, צריך לכסותם בעת הקידוש, שאף הם קודמים ליין. כשעורכים קידוש לציבור אחר תפילת שחרית, כל מי שמתכוון לשתות מהיין לאחר הקידוש, צריך לכסות את העוגות שלפניו. ומי שאינו מתכוון לשתות מהיין אחר הקידוש, אינו צריך לכסות את העוגות שלפניו (עי' שש"כ מז, הערה קכה). לפי טעם זה אין צורך להניח את החלות על השולחן בעת הקידוש, ורק אם הן כבר מונחות על השולחן - צריך לכסותן. יש אומרים טעם נוסף לכיסוי החלות, שחלות השבת הכפולות רומזות למן שירד לישראל במדבר, והמן היה מכוסה מלמעלה ומלמטה בטל, וכנגד זה מניחים את החלות על מפת השולחן ומכסים אותן במפה. לפי טעם זה, יש מדקדקים להניח את החלות מכוסות על השולחן עוד לפני הקידוש זכר למן, ויש נוהגים להשאיר את החלות מכוסות עד סיום ברכת 'המוציא'. ויש שנוהגים לפי טעם זה, לכסות את החלות גם לפני סעודה שלישית (מ"ב רעא, מא; ערוה"ש רעא, כב).

כיוון שנכנסה השבת, מצווה להזדרז לקיים את מצוות 'זכור' בקידוש על היין, ותקנו חכמים שלא לאכול דבר לפני הקידוש, ואפילו לשתות מים לפני הקידוש אסור. אבל לשטוף את הפה במים או לבלוע תרופה מותר (שו"ע רעא, ד; מ"ב יג; שש"כ נב, ג).[11] איסור זה חל מרגע כניסת השבת. לכן אשה שקיבלה על עצמה את השבת בהדלקת נרות, אסור לה לשתות עד שתקיים את מצוות הקידוש. וכן גבר שקיבל עליו תוספת שבת, אסור לו לאכול או לשתות עד שיקיים את מצוות הקידוש. מי שלא קיים את מצוות תוספת שבת, אסור לו לאכול מעת שקיעת החמה, שאז גם בלא קבלתו השבת נכנסת (מ"ב רעא, יא; ועיין שש"כ מג, מו). ואף ביום השבת אחר תפילת שחרית, אסור לאכול או לשתות לפני הקידוש. יש אנשים שרוצים לאכול ולשתות לפני תפילת שחרית, אולם כידוע, הדבר אסור, שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ", אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה - קיבל עליו מלכות שמים"?! אמנם מים מותר לשתות לפני התפילה, כי אין בשתייתם גאווה. והורו הפוסקים, שהנצרך לכך, רשאי גם לשתות קפה או תה, ואם הוא מוכרח, מותר לו גם להמתיקם במעט סוכר (שו"ע או"ח פט, ג-ד). מי שהוא חולה ונצרך לאכול לפני התפילה, או שהוא רעב מאוד עד שיודע כי לא יוכל לכוון בתפילתו אם לא יטעם דבר מה לפני התפילה, רשאי לאכול מעט לפני התפילה (עיין פניני הלכה תפילה יב, ו-ז). ואף שיש אומרים שעליו לקדש לפני שיאכל, למעשה אין מקדשים לפני התפילה, כי המנהג כדעת הסוברים שחובת הקידוש מתחילה רק לאחר תפילת שחרית.[12] אשה שרגילה להתפלל שחרית, רשאית לשתות לפני התפילה, ואם תצטרך, מותר לה אף לאכול - כדין הגברים, שכל זמן שלא התפללה, עדיין לא חלה עליה חובת קידוש. אך אשה שרגילה להסתפק בברכות השחר, מיד כשתקום היא מתחייבת בקידוש, ואם תרצה לאכול או לשתות, תברך תחילה ברכות השחר, ואח"כ תקדש ותאכל ותשתה. בשעת הדחק, כגון שאינה יודעת לקדש והיא מאוד צמאה, יכולה לשתות, ואם תצטרך מאוד לאכול - תאכל (פניני הלכה תפילת נשים כב, י).[13] קטן שהגיע לחינוך, לכתחילה יש להרגילו שלא לאכול לפני הקידוש, אך אם הוא רעב או צמא, מותר לתת לו לאכול ולשתות לפני הקידוש (שש"כ נב, יח; ילקוט יוסף רעא, יז).

תקנו חכמים שהקידוש יהיה במקום הסעודה, שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", במקום שבו מענגים את השבת בפת או מזונות, שם צריך לומר את הקריאה של השבת שהיא הקידוש. על ידי כך מתגלה עניינה המיוחד של השבת, שבה הסעודות הם המשך ישיר של מצוות 'זכור'. הקריאה הקדושה וההתענגות בסעודה משלימות זו את זו. ואם לא סעד במקום הקידוש, לא קיים את מצוות הקידוש, וצריך לשוב ולקדש במקום שיאכל. ואין הבדל בדין זה בין קידוש הלילה לקידוש היום. היו מגדולי ישראל שהחמירו על עצמם והקפידו לאכול את סעודתם העיקרית במקום הקידוש, וכך נהג הגר"א. אבל מן הדין גם אם יאכלו במקום הקידוש פת או מזונות בשיעור 'כזית' (כנפח חצי ביצה), יצאו ידי חובת המצווה, ויוכלו לאכול אחר כך את הסעודה במקום אחר. לדעת הגאונים, אם אין מזונות במקום הקידוש, אפשר לקיים את הסעודה הסמוכה לקידוש בשתיית רביעית יין, מפני שהיין מזין וסועד. בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם, אלא שבקידוש הלילה שיסודו מהתורה יקפיד המקדש לשתות 'רביעית' יין (75 מ"ל) בנוסף לשיעור 'מלא לוגמיו' שהוא צריך לשתות כדי לצאת ידי קידוש. ושאר השומעים יכולים להסתפק בשתיית 'רביעית' (שו"ע רעג, ה, מ"ב רעג, כה, וכז, שעה"צ כט). אבל אם שמע קידוש בבית הכנסת ושתה מעט מיץ וטעם פחות מ'כזית' מזונות, לא יצא ידי חובת קידוש. ולא זו בלבד, אלא שגם עבר על דברי חכמים שאסרו לאכול ולשתות לפני הקידוש, שהואיל ולא יצא ידי קידוש, נמצא שמה שאכל ושתה שם היה לפני הקידוש. שלוש הגדרות נאמרו בדברי הראשונים, עד היכן יכול אדם להתרחק ועדיין יחשב כמי שאכל במקום הקידוש: א' כל המקומות שבאותו חדר, אפילו אינם רואים זה את זה, נחשבים כמקום אחד (רמב"ם, תוס' ורא"ש). ב' אם רואים ממקום הקידוש את מקום הסעודה, אפילו אם הוא בבית אחר או בחצר, נחשב מקום אחד (רב שר שלום). ג' אם היתה דעתו בעת הקידוש לעבור לחדר אחר שבאותו מבנה, נחשב עדיין מקום אחד (רב ניסים גאון). לכתחילה יש לקדש ממש במקום הסעודה, וכאשר יש בכך קושי, אפשר לאכול במקום שעונה על שתים משלוש ההגדרות. למשל, הנצרך לאכול בחדר אחר, מוטב שיחשוב על כך בעת הקידוש וגם יקדש במקום שממנו ניתן לראות את המקום שבו הוא מתכוון לאכול. בשעת הדחק, אפשר להסתמך על כל אחת משלוש ההגדרות (שו"ע רעג, א, מ"ב ושעה"צ שם). לכתחילה, אין לשהות בין הקידוש לסעודה, וכן אין ללכת למקום אחר אף שבכוונתו לחזור ולאכול במקום הקידוש. בדיעבד, אם הפסיק מעט או הלך למקום אחר בינתיים - לא הפסיד את הקידוש. אבל אם התכוון להפסיק בין הקידוש לסעודה, ואכן הפסיק יותר משבעים ושתים דקות, הפסיד את הקידוש וצריך לשוב ולקדש (רמ"א רעג, ג; מ"ב יב, באו"ה 'לאלתר'; כה"ח כט; ציץ אליעזר יא, כו; ילקוט יוסף רעג, טו; ושש"כ נד, הערות מו-מז).