מלאכת 'הוצאה', היא מלאכה של העברת חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ולהיפך, וכן טלטול חפץ ב'רשות הרבים' יותר מארבע אמות. במשך ששת ימי החול תפקידו של האדם לעשות מלאכות כדי לשכלל את העולם ולפתחו. לעשות כלים ומכשירים, לבנות בתים, לפתח את החקלאות לצרכי מזון ולבוש, והמגמה העליונה של כל המלאכות - לבנות את המשכן והמקדש שבו השכינה שורה. ולמרות חשיבותה העצומה של המלאכה, ציוותה אותנו התורה לשבות ביום השבת מכל מלאכה, להתבונן ביסודות האמונה ולעסוק בתורה. ועל ידי כך העבודה שלנו בששת ימי המעשה מקבלת משמעות עמוקה, ובכוחה לקדם את העולם אל תיקונו, ולהקים בו מקדש לה' אלוקי ישראל. החידוש שבמלאכת 'הוצאה', שלא רק שינוי בחפץ עצמו נחשב מלאכה, אלא אף שינוי מהותי במיקומו של החפץ נחשב מלאכה. אכן חשיבות גדולה ישנה למקום. אין דבר בעולם שאין לו מקום, ובמקומו יש ממנו תועלת, וכשאינו במקומו אין לו חשיבות. למשל, במקום שאין מים יש להם ערך רב, ובמקום שיש עודף מים - ערכם יורד. יותר מזה, בלא מקום אין קיום לשום דבר. לכן נקרא ה' 'מקום', שהוא מקיים את העולם ונותן מקום לקיומו. חז"ל קראו למקומות השונים 'רשויות', שכל חפץ נמצא ומתקיים ברשות המקום שהוא מונח עליו. וכן מצינו בתורה שהוצאת התרומות למשכן, מ'רשות היחיד' של כל אחד ואחד מישראל אל 'רשות הרבים' שבה עשו את המשכן, נחשבת מלאכה, שנאמר (שמות לו, ו): "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". מן התורה המקומות השונים מחולקים לשלושה סוגי רשויות: 'רשות הרבים', 'רשות היחיד' ו'מקום פטור'. והוסיפו חכמים ותקנו שרוב המקומות שהוגדרו כ'מקום פטור' יהיה דינם כדין 'רשות הרבים', ונקרא שם המקומות הללו 'כרמלית'.

'רשות היחיד' היא מקום שמוקף מחיצות שעל ידן הוא נחשב למקום אחד, ומותר לטלטל בתוכו חפצים. ואפילו הוא מקום גדול מאוד, כיוון שהוקף מחיצות, הרי הוא נחשב למקום אחד, שאין הבדל מהותי בין אם החפץ נמצא בצד מזרחו או מערבו. הדוגמא הבולטת ל'רשות היחיד' היא כמובן בית. אבל אין צורך שהמקום יהיה מוקף בקירות ותקרה, אלא כל שיש סביבו מחיצה בגובה של עשרה טפחים (76 ס"מ), הרי הוא 'רשות היחיד'. וגם בור שעומקו עשרה טפחים נחשב 'רשות היחיד', וגם סלע או תל הגבוה עשרה טפחים נחשב 'רשות היחיד', ואף שאין מעליו מחיצות, עצם גובהו עשרה טפחים מעל שאר פני השטח נחשב כמחיצות ואנו רואים אותן כאילו הן ממשיכות ועולות ומקיפות את השטח שעל הסלע. אולם צריך שמקום 'רשות היחיד' יהיה רחב לכל הפחות ארבעה טפחים (כ-30 ס"מ), שאם אין לו רוחב זה, אין הוא מקום חשוב להיחשב 'רשות היחיד', והרי הוא 'מקום פטור'. עוד יש לדעת שגם מדרון בשיפוע חד נחשב מחיצה.[1] 'רשות הרבים' היא מקום המשמש לצרכי רבים כרחוב או שוק או דרך בין עירונית, ובתנאי שרוחבו יהיה לפחות 16 אמה (7.30 מטר), ואין עליו תקרה. ויש שהוסיפו עוד תנאי להגדרת 'רשות הרבים', שרגילים לעבור בו בכל יום ששים ריבוא אנשים, כמספר האנשים שנמנו בתורה בעת שהיו אבותינו במדבר (להלן ח). כעקרון, כל איסורי טלטול קשורים ל'רשות הרבים', ובהגדרה הפוכה: אין איסור טלטול במקום שאינו 'רשות הרבים'. ב'רשות הרבים' אסור לטלטל חפץ יותר מארבע אמות (עיין להלן ג-ד), וכן אסור להעביר חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' או להיפך.

הרשות השלישית היא 'מקום פטור', ובה כלולים השדות, המדבריות, הימים והאגמים, וכל שאר המקומות שמצד אחד, אינם מוקפים מחיצות המגדירות אותם כ'רשות היחיד', ומאידך, אינם משמשים את הרבים באופן קבוע. וכיוון שזה מקום ללא הגדרה, אין לו חשיבות של מקום, והחפץ המונח בו אינו מונח במקום הקושר אותו אליו, ולכן מותר מהתורה לטלטל חפץ מ'מקום פטור' ל'רשות היחיד' או ל'רשות הרבים', וכן מרשויות אלו ל'מקום פטור'. וכן מותר לטלטל חפצים בתוך 'מקום פטור' לכל מרחק שהוא. אלא שהואיל ויש דמיון בין 'מקום פטור' ל'רשות הרבים', שבשניהם רשאים הרבים להשתמש, עשו חכמים סייג לתורה ותקנו שכל המקומות הפתוחים שאינם 'רשות היחיד' יקראו 'כרמלית' ודינם יהיה כדין 'רשות הרבים', שאסור לטלטל ב'כרמלית' יותר מארבע אמות. עוד תקנו, שאסור לטלטל מ'כרמלית' ל'רשות היחיד' ול'רשות הרבים' או מהן ל'כרמלית'. ורק מקומות שאינם ראויים לשימוש חשוב, כגון סלעים גבוהים משלושה טפחים (כ-23 ס"מ), שרוחבם פחות מארבעה טפחים (כ-30 ס"מ), נשארו בגדר 'מקום פטור', ומותר לטלטל מ'רשות היחיד' או מ'רשות הרבים' אליהם, וכן מותר לטלטל מהם אל 'רשות היחיד' או אל 'רשות הרבים'. והטעם שלא גזרו איסור על 'מקום פטור' משום שהוא שונה בתכלית משאר הרשויות, שעל ידי שהוא גבוה לפחות שלושה טפחים - נעשה מופרד מפני הקרקע, וכיוון שאינו רחב ארבעה טפחים - אין בו שיעור של מקום חשוב, ולא יבואו לטעות וללמוד ממנו היתר טלטול במקומות אחרים שיש בהם שיעור מקום חשוב.[2]

כפי שלמדנו אסור להוציא בשבת דברים וחפצים מרשות אחת לחברתה. ובתוך 'רשות היחיד', אפילו היא בית גדול שיש בו חדרים רבים, מותר לטלטל חפצים ללא הגבלה, מפני שכל 'רשות היחיד' נחשבת לרשות אחת, והזזת החפצים בתוכה אינה נחשבת הוצאה מרשות אחת לחברתה. אבל ב'רשות הרבים' רשאי אדם לטלטל חפץ בתוך ד' אמותיו בלבד, משום ש'רשות הרבים' שייכת לכולם, וכיוון שכך, מותר לכל אדם להשתמש רק באותם ד' אמות שהוא בתוכם. שיעור ד' אמות הוא שיעור המספיק לשכיבת אדם תוך פשיטת ידיו ורגליו. ואם יוציא חפץ מתוך ד' אמותיו, נמצא שהוציא חפץ מרשותו שבתוך 'רשות הרבים' אל 'רשות הרבים' הכללית, ויש בזה איסור תורה. מבחינה רוחנית צריך לדעת שכל הקלקולים והבלבולים שיש בעולם נובעים מן הפירוד והמחלוקות שבו. עמים נלחמים זה בזה, אנשים מתחרים זה בזה, תנועות אידיאולוגיות נאבקות זו בזו, וכך כוחות רבים מאוד הולכים לאיבוד על ריב ומדון. ואף האדם עצמו נקרע בין רצונותיו השונים שפעמים רבות נראים כמנוגדים זה לזה. התיקון לכל זה הוא גילוי האחדות. מתוך אמונה בה' אחד שברא את כל העולם, מבינים שכל הרצונות השונים שבעולם מכוונים למטרה אחת. ורק בשילובם יחד, על פי הדרכת התורה, אפשר לפתח את העולם ולהשלימו. על פי זה אפשר להבין מדוע מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה, מפני שהיא מגשרת על פני הקרעים שבמציאות ומסייעת לנו לגלות את היסוד האחדותי שבעולם. עתה אפשר גם להבין מדוע ב'רשות היחיד' מותר לטלטל חפצים, מפני ש'רשות היחיד' היא מקום מתוקן, שעל ידי היקף המחיצות שלו מתגלה מגמתו האחת, ואז כל החדרים והמקומות שבו נחשבים למקום אחד, ומותר לטלטל בהם חפצים. אבל 'רשות הרבים' היא מקום שעדיין לא תוקן, שבאים בו לידי ביטוי האינטרסים השונים של האנשים, ולכן החפצים שמונחים בו עוד לא הגיעו למקומם הקבוע, וכל טלטול של חפץ יותר מד' אמות ברשות הרבים נחשב מלאכה. 'כרמלית' הוא מקום שאינו מיועד לשימוש המוני, לפיכך אין בו ביטוי בולט לאינטרסים השונים, ולכן מן התורה היה נחשב כ'מקום פטור' שלא חלים עליו איסורי טלטול. אך הואיל ואנשים משתמשים בו בערבוביה, יש לו דמיון ל'רשות הרבים', ולכן קבעו חכמים שדין 'כרמלית' כדין 'רשות הרבים' האסורה בטלטול. ואם מקיפים את 'רשות הרבים' בחומה או גדר, ואף סוגרים את השערים בלילות, מגלים בה את היסוד האחדותי, את המכנה המשותף, ואזי היא נעשית מתוקנת כ'רשות היחיד', ומותר לטלטל בכולה. וכדי לתקן 'כרמלית', אין צורך להקיף אותה בגדר או חומה, אלא די להקיפה ב'צורות הפתח' בלבד, ועל ידי כך היא נעשית כ'רשות היחיד' שמותר לטלטל בתוכה (כמבואר להלן כט, ב).

למדנו שאיסור מלאכת 'הוצאה' חל על טלטול חפצים מרשות לרשות, היינו מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים' או ל'כרמלית' (שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים). וכן להיפך, מ'רשות הרבים' או 'כרמלית' לתוך 'רשות היחיד'. וכן על טלטול של ארבע אמות ב'רשות הרבים' או 'כרמלית'. ועתה נלמד באופן מדויק, מהי המלאכה האסורה מן התורה. מלאכת 'הוצאה' מורכבת משלושה שלבים: א' עקירת החפץ מהרשות שהיתה בה, ב' העברתו לרשות אחרת, ג' הנחתו בה. גם מי שעשה את שלושת השלבים על ידי פעולה אחת חייב, כגון שזרק חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים', או שזרקו למרחק של ארבע אמות ב'רשות הרבים'. וכן אדם שאחז בידו חפץ או שהיה בכיסו חפץ, והלך מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים', עבר באיסור 'הוצאה', שכן בתחילת הליכתו ביצע עקירה, ובעת שעבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ביצע העברה, ובעת שעמד ב'רשות הרבים' ביצע הנחה.[3] כל זמן שלא נעשו שלושת השלבים על ידי אדם אחד, אין בדבר איסור תורה. למשל, אם אדם לקח כלי מ'רשות היחיד' והושיט את ידו כשהכלי בתוכה אל 'רשות הרבים', כיוון שעדיין לא הניח את הכלי ב'רשות הרבים', לא עבר על איסור תורה. ואם יבוא אדם שנמצא ב'רשות הרבים' ויקח מידו את הכלי, נמצא שהכלי הועבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' בלא שאחד מהם עשה מלאכה שלימה שאסורה מהתורה, כי הראשון ביצע עקירה והעברה, והשני את ההנחה. אלא שחכמים אסרו לשניים לבצע בשותפות את מלאכת ההוצאה, משום שחששו שמא מתוך שתִמָצֵא דרך לעקוף את האיסור, יהפוך האיסור לקל ויבואו אנשים לבצע את ההוצאה לבדם ויעברו על איסור תורה (שו"ע או"ח שמז, א). עוד צריך לדעת, שמהתורה איסור הוצאת חפץ הוא רק כדרך שרגילים להוציאו. למשל, אם אחז את החפץ ביד, או הניח אותו בכיס או בתרמיל, נחשב שהוציאו כדרכו ועבר על איסור תורה. אבל אם הוציא אותו בשינוי, כגון שהניח מטפחת בתוך נעלו או על ראשו, לא עבר באיסור תורה. אלא שחכמים אסרו לבצע הוצאה בשינוי, שמא יבואו מתוך כך להוציא בלא שינוי. לסיכום, האיסור מן התורה נוגע לעצם ביצוע המלאכה בלבד, שאדם אחד לא יעשה מלאכה כפי שהוא רגיל לעשותה בימות החול. וחכמים הוסיפו ואסרו כל פעולה שתשיג את מטרת המלאכה, שגם אם יעשה את המלאכה בשינוי ועל ידי שני אנשים, יעבור על איסור חכמים בעצם זה שהשיג את מטרתו והעביר את החפץ למקום שרצה. עוד חשוב לציין, כי גם ב'כרמלית' אסרו חכמים להעביר חפץ בשינוי או על ידי שני אנשים.[4]

למדנו בהלכות הקודמות, שבכלל מלאכת ה'הוצאה', האיסור לטלטל חפץ ב'רשות הרבים' יותר מד' אמות. כי רשותו של אדם העומד ב'רשות הרבים' מתפשטת על ד' אמות, ואם הוציא חפץ מחוץ לד' אמותיו, נמצא שהוציאו לרשות אחרת ועבר על איסור תורה. אבל בתוך ריבוע של ד' אמות על ד' אמות מותר לטלטל. לפיכך, רק אם טלטל חפץ למרחק של יותר מאלכסון הריבוע של ד' אמות על ד' אמות (2.58 מטר) עבר על איסור תורה, כי רק אז ברור שטִלטל אל מחוץ לריבוע שמותר לו לטלטל בו. מהתורה, אדם שרוצה להעביר חפץ בתוך 'רשות הרבים', יכול לטלטל את החפץ מעט פחות מד' אמות, ויעמוד וינוח מעט כדי לקבוע לו בזה מקום חדש, ושוב יוכל ללכת עוד שיעור של פחות מד' אמות ויעמוד, וכך ילך ויעמוד, ילך ויעמוד, עד שיביא את החפץ למקום הרצוי לו. אלא שחכמים אסרו זאת, שמא ילך בפעם אחת יותר מד' אמות ויעבור על איסור תורה. ואפילו ב'כרמלית', שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים, אסרו לטלטל חפץ פחות פחות מד' אמות, שמא יבוא לטלטל יותר מד' אמות ב'רשות הרבים'.[5] אך במצב שאדם עלול לאבד את כספו, כגון שנכנסה שבת ולא הספיק להגיע לביתו ובתרמילו כסף רב, ואין הוא יכול להחביאו במקום בטוח, ואין לו שם גוי שיכול לשמור על הכסף או להביאו לביתו - התירו לו חכמים לטלטל את התרמיל באופן שילך פחות פחות מד' אמות עד שיגיע למקום שיוכל לשומרו. היתר זה הוא אפילו ב'רשות הרבים' מן התורה. וב'כרמלית', גם לצורך מצווה מותר לטלטל פחות פחות מד' אמות (או"ח רסו, ז, ח, באו"ה שמט, ה).[6]

כפי שלמדנו (בהלכה ג), 'מקום פטור' הוא מקום הנמצא ב'רשות הרבים' כדוגמת סלע שגובהו לפחות ג' טפחים (כ-23 ס"מ), ורוחבו פחות מד' טפחים (כ-30 ס"מ), וכיוון ש'מקום פטור' אינו נחשב למקום חשוב, מותר ליטול חפץ מ'רשות הרבים' או מ'רשות היחיד' ולהניח אותו על גבי 'מקום פטור'. וכן להיפך, מותר ליטול חפץ המונח על 'מקום פטור' ולהניח אותו ב'רשות היחיד' או ב'רשות הרבים'. מהתורה היה אפשר בדרך זו גם להעביר חפץ מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים', באופן שתחילה יוציא את החפץ מ'רשות היחיד' ויניח אותו על 'מקום פטור'. ולאחר מכן ייטול אותו מ'מקום הפטור' ויניח אותו ב'רשות הרבים'. אבל אסרו חכמים לעשות כן, כדי שלא יבואו להקל ב'הוצאה' האסורה מהתורה. אלא שנחלקו הפוסקים אם מותר להיעזר ב'מקום פטור' כדי להעביר חפצים מ'רשות היחיד' ל'כרמלית' וכן להיפך. יש אומרים, שגם ל'כרמלית' אסרו חכמים להעביר חפצים דרך 'מקום פטור', ואף שכל איסור טלטול חפצים ל'כרמלית' הוא מדברי חכמים, לא חילקו חכמים בדבריהם (רז"ה, ראב"ד ורא"ש). ויש אומרים, שרק כאשר יש חשש שיעברו על איסור תורה בטלטול מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' או להיפך, אסרו חכמים להעביר חפצים דרך 'מקום פטור', אבל העברת חפצים דרך 'מקום פטור' מ'רשות היחיד' ל'כרמלית' מותרת (רי"ף ורמב"ם). למעשה, בשעת הצורך, אפשר לסמוך על המקילים ולטלטל חפצים מ'רשות היחיד' ל'כרמלית' ולהיפך דרך 'מקום פטור'. עצה זו חשובה לחיילים שנקלעו בשבת למקום שאינו מוקף בעירוב. שאם ירצו להעביר דבר מהאוהל שהוא 'רשות היחיד' אל חצר המחנה שהיא 'כרמלית', יצאו מהאוהל ולא יעמדו עד שיניחו אותו על 'מקום פטור', ואח"כ יקחוהו מ'מקום הפטור' ויניחוהו בחצר. וכן להיפך, כאשר ירצו לטלטל מהחצר לאוהל, יניחו אותו תחילה על 'מקום פטור', ואח"כ ילכו לאוהל. וכך יעשו כשירצו להעביר דבר מאוהל אחד לאוהל אחר דרך החצר, שיוציאו אותו מהאוהל ויניחוהו תחילה על 'מקום פטור' בחצר, ואח"כ יוכלו לקחתו ולהניחו במקום שירצו.[7]

השאלה המעשית ביותר בדיני 'הוצאה' בשבת, האם הרחובות שבערים ובישובים נחשבים ל'רשות הרבים' מן התורה, או שהם 'רשות הרבים' מדברי חכמים הנקראת 'כרמלית'. אם הרחובות שלנו נחשבים 'רשות הרבים' מן התורה, קשה מאוד לתקנם ולהופכם ל'רשות היחיד', מפני שצריך לשם כך להקיף את כל העיר בגדר, ולהתקין דלתות בכל הכניסות, ולדאוג לסוגרן בלילה. וכל זמן שלא עשו זאת, אסור לטלטל בערים ובישובים שלנו. אך אם הרחובות שלנו נחשבים 'כרמלית', היינו רשות הרבים מדברי חכמים, ניתן בקלות יחסית לתקנם ולהופכם ל'רשות היחיד' המותרת בטלטול. וזאת על ידי היקף העיר ב'צורת הפתח', כלומר, בעמודים שעליהם מתוחים חוטים, היוצרים מעין צורה של פתח בין כל עמוד לעמוד (להלן כט, ב-ג). נקדים תחילה שאנו לומדים את איסורי שבת ממלאכת המשכן, שכאשר ציוותה אותנו התורה שלא לעשות מלאכה בשבת, התכוונה שנשבות ממלאכת המשכן שבה עסקו ישראל במדבר, וממילא גם דין 'רשות הרבים' נלמד מהמציאות שהיתה במדבר. וכיוון שהרחוב הראשי שהיה במחנה ישראל היה רחב שש עשרה אמה (7.30 מטר), כדי שיוכלו להעביר בו שתי עגלות מהעגלות שהובילו את המשכן, לפיכך רק רחוב שרוחבו ט"ז אמה ומעלה נחשב 'רשות הרבים'. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, האם גם למספר האנשים שילכו בו יש שיעור. יש אומרים, שכל רחוב או שוק המשמש את הרבים ורוחבו ט"ז אמה נחשב 'רשות הרבים' מהתורה, ואין זה משנה כמה אנשים משתמשים בו בכל יום. לפי דעה זו ה'עירובין' שלנו שהם 'צורות הפתח' אינם מועילים, מפני שיש בערים שלנו רחובות שרוחבם עולה על שש עשרה אמות (7.30 מטר). ויש להוסיף, שלפי דעה זו, כל זמן שיש בעיר רחובות שרוחבם 16 אמה, גם לרחובות הצרים אין העירוב של 'צורת הפתח' מועיל, כי מציאותה של 'רשות הרבים' מהתורה בתוך השטח המוקף ב'צורות הפתח' מבטלת את ההיקף של 'צורות הפתח'. וכך סוברים רמב"ם, ר"ת, רמב"ן, רשב"א ועוד רבים. ויש סוברים, שהואיל ובמחנה ישראל שבמדבר היו שישים ריבוא גברים (שש מאות אלף), וכולם היו נצרכים ללכת אל המשכן ולסייע בבנייתו ולשמוע תורה ממשה ומהכהנים והלוויים, לפיכך 'רשות הרבים' היא דרך או שוק שרוחבם לפחות 16 אמה והולכים בהם בכל יום שישים ריבוא. ודרך שאין הולכים בה בכל יום שישים ריבוא, נחשבת 'כרמלית'. וכך סוברים בה"ג, רש"י, סמ"ג, רא"ש ועוד רבים. ויש מבארים שיטה זו, שגם אם אין הולכים שם בכל יום ויום שישים ריבוא, אם מידי פעם מזדמנים שם ביום אחד שישים ריבוא, נחשב אותו מקום ל'רשות הרבים', שכן גם במדבר לא בכל יום כל הגברים היו מגיעים לדרך הראשית ההולכת למשכן. בפועל, רק בערים ענקיות, כ'ניו יורק' ו'מקסיקו סיטי', ישנם רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא אנשים ביום. אבל בסתם ערים גדולות, אין רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא ביום אחד, וממילא לדעה זו אין בהם 'רשות הרבים' מהתורה ודינם כ'כרמלית', וניתן להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של 'צורת הפתח'. לדעה זו, 'רשות הרבים' מהתורה היא בעיקר בדרכים בין עירוניות, שהואיל ודרכים אלו מיועדות לכל בני העולם ולא לבני עיר אחת בלבד, הם נחשבים 'רשות הרבים' גם כאשר אין הולכים בהם שישים ריבוא ביום.[8]

למעשה נוהגים רוב ישראל כדעת המקילים, ומטלטלים בערים שלנו על סמך עירוב של 'צורת הפתח'. אלא שיש לשאול, מאחר שמחצית הפוסקים מחמירים וסוברים ש'עירוב' של 'צורת הפתח' לא מועיל לערים שלנו, שיש בהם רחובות שרחבים 16 אמה (7.30 מטר), היאך נהגו רוב ישראל כשיטה המקילה. הרי מדובר בספק איסור תורה, שצריך להחמיר בו? התשובה הפשוטה, שבמקרים נדירים, כאשר מדובר בדבר שקשה מאוד להחמיר בו, פעמים שהתפשט המנהג בישראל לסמוך על הדעה המקילה למרות שמדובר בספק דאורייתא. ואכן קשה מאוד להחמיר בדבר זה, שהרי למחמירים אסור לקחת בכיס שום חפץ, מטפחת וכדומה, ולעיתים הדבר נצרך מאוד. וכן משפחות לא יוכלו לבקר זו אצל זו ביום השבת, מאחר שאסור להעביר ברשות הרבים את התינוק ועגלתו, וכן את החיתולים והבקבוק שלו. ואם כן, מאחר שלדעת מחצית הפוסקים אפשר להקל, בלית ברירה סומכים על דעתם ומקילים. עוד צריך להוסיף, שבאמת המחלוקת איננה שקולה, כי ישנם עוד כמה תנאים להגדרת 'רשות הרבים', ואם נצרף אותם לחשבון, יצא שלדעת רוב הפוסקים אין לרחובות שלנו דין 'רשות הרבים' מהתורה, וממילא העירוב בדרך של 'צורת הפתח' מועיל בהם. ראשית, לדעת כמה פוסקים 'רשות הרבים' מהתורה היא רק כאשר הרחוב חוצה את העיר מתחילתה ועד סופה בקו ישר כסרגל, אבל אם הוא עקום מעט, כבר איננו 'רשות הרבים' מן התורה. וברוב המקומות אין רחוב ראשי כזה, וממילא אפשר לסמוך על 'צורת הפתח'. ועוד, שיש מן הפוסקים שסוברים, שכפי שהרחובות שלנו מסודרים, באופן שכל רחוב נחצה על ידי רחוב אחר, נחשבים כל הרחובות כמוקפים במחיצה משלוש רוחות, ואינם רשות הרבים מהתורה, וממילא העירוב של 'צורת הפתח' מועיל להם (ערוה"ש וחזו"א). ויש עוד צדדים להקל כמבואר בהערה. כשנצרף את כל השיטות האלו יחד, יצא שלדעת רוב הפוסקים הרחובות שלנו נחשבים 'כרמלית' ואפשר להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של 'צורת הפתח'. אע"פ כן לדעת רבים, כיוון שהדבר נוגע לספק איסור תורה, ראוי מלכתחילה להחמיר שלא לסמוך על עירוב של 'צורת הפתח' במקום שיש בו רחובות שרוחבם מעל 16 אמה.[9]

מותר לאדם ללבוש את בגדיו ולנעול את נעליו ולחבוש את כובעו, ולצאת בהם ל'רשות הרבים'. משום שהבגדים טפלים לגופו, וכל זמן שהוא לבוש בהם, אינם נחשבים כעומדים בפני עצמם אלא הרי הם כחלק מגופו, ואינו עובר עליהם בטלטול. גם בגדים שנועדו לזמנים מיוחדים טפלים לגוף. לכן מותר ללבוש על המעיל את מעיל הגשם העשוי ניילון, כי יש נוהגים ללובשו בשעה שיורד גשם. וכן מותר לנעול על הנעליים ערדליים. וכן מותר לגרוב שני זוגות גרביים, משום שבחורף יש שרגילים לגרוב שני זוגות. וכן מותר ללבוש שתי חולצות זו על זו, מפני שיש אנשים שלובשים בחורף שתי חולצות. לפיכך, אדם הרוצה להביא לחבירו חולצה דרך 'רשות הרבים', יכול ללובשה על חולצתו ולהביאה לחבירו אפילו בקיץ. אך אם יקח את הבגד בידו או יישאנו על כתפו ויצא ל'רשות הרבים' - יעבור על איסור תורה.[10] גם דבר שאינו נחשב למלבוש, המתעטף בו כדרך לבוש - יכול לצאת בו ל'רשות הרבים'. למשל, אשה הרוצה להביא דרך 'רשות הרבים' שמיכה או מפה, יכולה להתעטף בה כדרך מלבוש ולילך בה לרשות אחרת. וכן מי שהולכת לטבול, יכולה להתעטף במגבת וללכת בה ב'רשות הרבים'. כללו של דבר: כל שהוא עליו כדרך לבוש - מותר (שו"ע שא, לה-לו). וכן מי שרוצה להוציא מטפחת, יכול לכורכה סביב צווארו כצעיף ולצאת (מ"ב שא, קלג; שש"כ יח, מח). גזרו חכמים שלא לצאת ל'רשות הרבים' בלבוש שעלול ליפול, שמא יטלטל אותו ד' אמות ב'רשות הרבים'.[11] אבל בכיפה מותר לצאת למרות שאינה תפוסה בחוזק, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שיטלטל אותה ד' אמות, שהרי הלכה היא שאסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן מיד כשיאחז בה יניח אותה על ראשו ואין חשש שילך ד' אמות כשהיא בידו (שו"ע שא, ז, מ"ב קנג). לגבי כפפות, יש אומרים שאין לצאת בהן למקום שאינו מוקף בעירוב, שמא כאשר יתחמם יכניסן לכיסו ויטלטל אותן ד' אמות ויעבור על איסור תורה. לכתחילה רצוי להחמיר, והמנהג להקל (שו"ע שא, לז, ועיין בבאו"ה שם). נחלקו הפוסקים לגבי כיסוי ניילון המיוחד שמניחים על מגבעת בעת שיורד גשם כדי להגן עליה, יש אוסרים מפני שאינו דרך לבוש וכל ייעודו להגן על הכובע, ויש מתירים וסוברים שאף זה דרך לבוש. והרוצה להקל רשאי.[12] יא - מהם הדברים הטפלים לבגד ודין כפתורי רזרבה בנוסף לבגדים, גם כל מה שרגילים לחבר לבגד, כגון כיסים וכפתורים, נחשב בכלל הבגד והוא טפל לגוף, ואין בו איסור הוצאה. ואף שאם יקח אדם בידו כפתורים או כיסים יעבור על איסור 'הוצאה', הכפתורים והכיסים שרגילים לחבר לבגד, הם חלק מהבגד וטפלים אליו. וכן תווית המפעל שמייצר את הבגד נחשבת כחלק מהבגד וטפלה אליו. וכן מותר ללבוש מעיל שמחובר אליו כובע, גם כאשר הכובע משתלשל לאחור ואין כוונה לחובשו, שכן הכובע נחשב חלק מהמעיל. וגם מה שרגילים לחבר לבגד כדי לקשטו נחשב חלק מהבגד, כמו למשל, כפתורים שבחפתי החליפות, ונוצה שמחברים לכובע או לבגד. לגבי כפתורי רזרבה התעוררה שאלה. שכן כפתורים אלו אינם משמשים את הבגד ואינם מקשטים אותו, אלא תופרים אותם לבגד במקום נסתר, כדי שאם אחד הכפתורים ייפול, יהיה לבעל החליפה כפתור מתאים במקומו. יש אומרים שהואיל ואינם מועילים לבגד ויש להם חשיבות, אסור לצאת בהם לרשות הרבים (ח"א נו, ג). ולדעת רוב הפוסקים, מותר לצאת בהם, שהואיל ורגילים לחבר כפתורים אלו לבגד, הם נחשבים כחלק ממנו וטפלים אליו. וכן הדין לגבי לולאה שתולים בה את המעיל, שאם נקרעה בצד אחד, למרות שמתכוונים לתקנה, אין בה חשיבות והיא טפלה לבגד, ומותר לצאת במעיל שהיא מחוברת אליו ל'רשות הרבים'. והואיל והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמקילים.[13] יב - תשמישי הגוף - משקפיים ותחבושת כשם שמותר לאדם ללכת ב'רשות הרבים' כשעל גופו בגדים, מפני שהם טפלים לגופו, כך מותר לצאת ל'רשות הרבים' בשאר דברים המשמשים את גופו של האדם, שאף הם נחשבים טפלים לגופו (שו"ע שא, כב). למשל, מותר לכבדי שמיעה לצאת ל'רשות הרבים' כשמכשיר שמיעה באוזנם (לעיל יז, ג), וכן מותר לקצרי רואי לצאת במשקפיהם, מפני שהמשקפיים טפלים לגוף. אבל אסור לצאת במשקפי שמש ל'רשות הרבים', מפני שיש חשש שכאשר יגיע למקום צל יכניס אותם לכיסו ויטלטלם. ואדם שצריך להרכיב משקפי שמש מפני חולשת עיניו, ואינו מורידם במקום מוצל - מותר לו לצאת בהם ל'רשות הרבים'. וגם כאשר משקפי השמש מחוברים על ידי ציר למשקפיים רגילים, ובמקום מוצל מגביהים אותם בלא להסירם מהמשקפיים, מותר לצאת בהם ל'רשות הרבים', כיוון שאין חשש שיבוא לטלטל אותם בידו (עיין שש"כ יח, יח, ילקוט יוסף שא, לה). גם פלסטר או תחבושת הקשורים או מודבקים לגוף כדי לרפא פצע או להגן עליו, נחשבים כמשמשים את הגוף ומותר לצאת בהם ל'רשות הרבים'. וכן מותר למי שידו כואבת, לצאת ל'רשות הרבים' כשידו מוחזקת במשולש לצוואר. וכן מותר למי שאוזנו כואבת, לצאת כשבאוזנו צמר גפן. וכן מותר לצאת עם פלטה ליישור שיניים בפה, שכל אלו משמשים את הגוף וטפלים לו (שו"ע שא, כח; מ"ב קח; שש"כ לד, כט). יג - מקל הליכה וכלב נחייה וכסא גלגלים חיגר המוכרח להיעזר בהליכתו במקל, רשאי ללכת ב'רשות הרבים' במקל, מפני שהמקל נחשב כנעליו, שבלעדיו אינו יכול ללכת. אך אם הוא יכול ללכת בלא המקל, למרות שהדבר קשה לו מאוד, אינו רשאי לצאת ל'רשות הרבים' במקל (שו"ע שא, יז). עיוור שנעזר בימות החול במקל הליכה, אם הוא יכול ללכת גם בלא המקל, המקל נחשב לגביו משא, ואסור לו לצאת במקלו במקום שאין בו עירוב (שו"ע שא, יח). ואם אין ביכולתו ללכת כלל בלא המקל, כגון שאינו מכיר את המקום שבו הוא צריך ללכת, מותר לו לצאת עם המקל (ערוה"ש שא, עב).[14] מותר לעיוור לצאת ל'רשות הרבים' עם כלב נחייה, ואע"פ שהוא אוחז ברצועה הקשורה לכלב, אין בזה איסור, שהואיל והרצועה קשורה תמיד לכלב, היא טפלה לגופו, ואין בה טלטול (אג"מ או"ח א, מה; מנו"א ח"ג כז, מט; ועיין שש"כ יח הערה סב, ולעיל כ, ב). נכה שמרותק לכסא גלגלים ומניע את גלגלי הכסא בידיו, רשאי לצאת עם הכסא לרשות הרבים, מפני שהכסא נחשב כנעליו (שו"ע שא, טז-יז; אג"מ או"ח ד, צ). אבל אם הנכה אינו יכול להסיע את עצמו, אסור להוליך אותו, כשם שאסור לשאת תינוק שאינו יכול ללכת ברשות הרבים או כרמלית (מ"ב שח, קנג). ולצורך מצווה מותר לבקש מגוי שיוליך את הנכה בכסאו, שבאופן זה הוא 'שבות דשבות', שהותר לצורך גדול וצורך מצווה (לעיל ט, יא).[15] יד - תכשיטים כפי שלמדנו, הכלל הוא שאיסור הוצאה אינו חל על דברים הטפלים לגוף, ולכן מותר לצאת ל'רשות הרבים' עם כל סוגי המלבושים. לפי זה גם תכשיטים המקשטים את האדם, כל זמן שהם ענודים על הגוף או תלויים על הבגדים, נחשבים טפלים לגוף ואין עוברים עליהם בהוצאה. אלא שחששו חכמים, שמא תרצה אשה להראות את תכשיטיה לחברתה, ותסירם מגופה ותאחזם בידה ותשכח ותלך ד' אמות ב'רשות הרבים' ותעבור על איסור תורה. לפיכך אסרו חכמים לצאת בשבת בכל אותם התכשיטים שיש חשש שתרצה להראותם לחברתה, ובכלל זה עגילים, צמידים, טבעות, שרשראות וקשתות. אולם כבר בתקופת הראשונים נהגו הנשים לצאת בתכשיטיהן ביום השבת, ונחלקו הפוסקים בפשר מנהגן. יש אומרים שמצד הדין אכן יש בזה איסור מדברי חכמים, אלא שלא מחו בהן הרבנים, מפני שפשט מנהגן בכל ישראל, והעריכו שגם אם ימחו כנגדן לא יחדלו מכך, ולכן העדיפו שלא לפרסם את האיסור, שמוטב תהיינה שוגגות ואל תהיינה מזידות. ויש פוסקים שלימדו זכות על מנהגן, ומבארים שכל מה שאסרו חכמים לצאת בתכשיטים הוא מפני החשש שמא יעבירו אותם ד' אמות ב'רשות הרבים' ויעברו באיסור תורה. אבל כיום שלדעת רבים אין 'רשות הרבים' מהתורה, גם אם יטלטלו את התכשיטים לא יעברו באיסור תורה, וממילא אין מקום לגזירה שלא לצאת בתכשיטים, שאין גוזרים גזירה לגזירה. ויש אומרים, שכיום התכשיטים מצויים יותר, ואין לחשוש שמא אשה תסיר את תכשיטיה ברחוב כדי להראותם לחברותיה, ולכן אפילו ב'רשות הרבים' מהתורה מותר לצאת בתכשיטים. וכיוון שכל יסוד האיסור הוא מדברי חכמים, אפשר לסמוך על דעות המקילים. וכן נוהגות הנשים לצאת בתכשיטיהן גם במקומות שאין בהם עירוב.[16] טו - שעון, מפתח, תעודת זהות ותרופות נחלקו הפוסקים לגבי שעון יד. יש אומרים שרק אם הוא משמש כתכשיט, מותר לצאת בו ל'רשות הרבים', והמבחן לכך הוא כיצד נוהגים בשעה שהוא עומד מלכת. אם רגילים להסירו, סימן שאינו תכשיט, והוא נלקח לצורך ראיית השעה בלבד, וכיוון שאינו צורך הגוף, אסור לצאת בו ל'רשות הרבים' בשבת. אבל אם גם בשעה שהוא עומד מלכת רגילים לעונדו מפני יופיו, כגון שהוא עשוי זהב, הרי הוא תכשיט ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים'. והרבה פוסקים סוברים, שהואיל ועונדים אותו על הגוף כדרך מלבוש, ואדם שהולך בלא שעון מרגיש כאילו חסר דבר ממלבושו. וגם דרך תשמישו הוא להסתכל עליו בעודו ענוד על הגוף, נמצא שהוא טפל לגוף ודינו כמלבוש ותכשיט, ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים'. והעיקר כדעת המיקלים והמחמיר תבא עליו ברכה.[17] בעיה קשה מתעוררת למי שמתגורר או מתארח במקום שאין בו עירוב, ורוצה לצאת מביתו ואינו יודע מה לעשות עם המפתח. והעצה לכך, שישתמש במפתח כאבזם לחגורה. כלומר, יקח שרוך וישחיל עליו את המפתח, ויקשרנו בקשר עניבה, ויחגור עצמו בו כך שהמפתח ישמש כאבזם, ובאופן זה מותר לו לצאת ל'רשות הרבים' (שש"כ יח, מט-נ. ועיין לעיל הערה 10). ישנם מקומות שבהם אסור לאדם ללכת ברחוב בלא תעודת זהות או דרכון, וכאשר אדם צריך לצאת לרחוב בשבת לצורך גדול או לשם מצווה, יוציא אותה בשינוי, כגון שיניח אותה תחת כובעו או בתוך חולצתו באופן שהיא אינה נופלת על ידי החגורה, ובדרך זו ההוצאה נעשית ב'שבות דשבות', שהתירו חכמים לצורך גדול וצורך מצווה (לעיל ט, יא). וכן חולה שהרופא צווה עליו שלא לצאת מביתו בלא תרופה מסוימת, רשאי לצאת לצורך גדול או לצורך מצווה עם התרופה, ובתנאי שישא אותה בשינוי. ומי שנצרך להקל בזה, נכון שלא יעמוד ב'רשות הרבים', אלא ילך ברציפות עד שיגיע ל'רשות היחיד' שאליה התכוון ללכת (שש"כ מ, ז, לעיל הערה 3).[18] במקום שאינו מוקף עירוב ויש צורך בטחוני הכרוך בפיקוח נפש שיהיו אנשים שצמודים לנשק ולטלפון נייד, מותר להם לצאת עמהם למה שמקובל לצאת בשבת. ואת הטלפון ישאו בשינוי אבל את הנשק ישאו בלא שינוי, מפני הסכנה שבנטילתו בשינוי. ולצורך טיול אסור להם לצאת עם הנשק או מכשיר הקשר. ודין זה יבואר בהרחבה להלן (כז, יז).